64. טרומפלדור

היום – י”א באדר – חל יום האזכרה הרשמי ליוסף (אוסיה) טרומפלדור ולשאר מגיני תל-חי אשר נפלו על משמרתם. ל”ארוע תל-חי” (כפי שכונה אז בכתבים) קדמו וויכוחים על הצורך בשמירה ובהמשך ההאחזות בארבע נקודות היישוב המבודדות בגליל העליון – תל-חי, כפר גלעדי, מטולה, חמארה – באזור אשר על פי הסכם סייקס-פיקו היה מיועד למנדט הצרפתי (הגבול בין שטחי שליטת צרפת ובריטניה היה אמור לעבור דרומית לצפת).  מעקב אחר העיתונות העברית בשנים 1919 – 1920 מגלה מכתבים רבים ונואשים בהם מתחנן יוסף טרומפלדור שוב ושוב בפני ועד הצירים בראשותו של חיים וויצמן לקבלת עזרה בכח-אדם, בסוסים ובכסף לרכישת מזון ואספקה. קטעים מיומנו האישי של טרומפלדור נשלחו דרומה על ידי שליחים לשם תיאור המצב הקשה: התנכלויות הערבים והבדווים וחוסר הגנה מצד כוחות הצבא הצרפתי שעל כוחותיו נמנו באזור זה חיילים ממוצא אלג’יראי שנטו לטובת הערבים. למרות הבקשות והתחנונים עזרה לא נשלחה (זאב ז’בוטינסקי היה מן המצדדים בפינוי הנקודות), גם לאחר רצח אהרן שֶר ושניאור שפושניק. לדוגמה מכתבו האחרון של טרומפלדור, כפי שהתפרסם 11 ימים לאחר מותו בכתב העת קונטרס (בטאון מפלגת אחדות העבודה):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לאחר ההלם הראשוני ונטישת ארבע נקודות הישוב, לא המשיך הארוע הטרגי להכות גלים ביישוב העברי. גם הרשימות בהן הובעה הכאה על חטא על הפקרת מגיני נקודות היישוב הבודדות בגליל לגורלם נכתבו בשפה רפה. אולם מעת שהחלו האזכרות, שנה לאחר מכן, ומשנה לשנה, התעצם המיתוס והפך לדעתי לאחת מאבני היסוד של תרבות ההקרבה, השכול וההנצחה בישראל. לפיכך מצאתי לנכון לתת עליו את הדעת, בטרם יתגברו על הכל צהלולי פורים. בלוח השנה הישראלי דרים בסמיכות רבה העצב והשמחה.

באותה חוברת של קונטרס, מתאריך כ”ב אדר, התפרסמה מודעת האבל על חללי תל-חי. ברל כצנלסון חיבר תפילת יזכור, המוקראת עד היום בשינויים קלים בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (וזכתה למתקפה מן החוגים הדתיים זה לא מכבר):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

כחודש לאחר מאורע תל-חי, באפריל 1920, התרחשו בירושלים פרעות, על-ידי המון ערבי אשר חזר מחגיגות נבי מוסה. רכוש נשדד ונבזז, יהודים רבים נפצעו, כולל נשים וילדים ושמונה יהודים נהרגו, כל זאת מתחת לאפם של הבריטים, אשר עמדו מנגד. ז’בוטינסקי ועוד 19 צעירים אשר ארגנו כוח הגנה נאסרו על ידי הבריטים בתואנה שהשתמשו ברכוש הצבא הבריטי (כמשוחררי הגדוד העברי) ללא רשות ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות (בסופו של דבר שוחררו ע”י הנציב הראשון הרברט סמואל, מייד עם בואו ארצה, שלושה חודשים לאחר מאסרם). בעודם שוהים בכלא עכו, חיברו ז’בוטינסקי וחבריו שיר, אשר התפרסם מיד וקיבל את השם “שיר אסירי עכו” (או בשמו האחר “מני דן ועד באר שבע”) על מגיני תל-חי. הפרסום בכתב העת קונטרס כלל את הנוסח הזה בלבד:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מאז נפוצו גרסאות רבות של השיר עם שיבושים רבים, עד שנתקבע הנוסח הזה (שימו להבדלים לעומת הנוסח הראשוני ולמוטיבים של דם ואדמה):

שיר אסירי עכו

המילים: זאב ז’בוטינסקי וחבריו לכלא

המנגינה: יוסף מילט

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין גַּם שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהַר וָגַיְא,

אַךְ מִדּוֹר דוֹר

לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

 

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְתוּלָה,

נִסְתָּר בְּקֶבֶר שׁוֹמֵם,

דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי – אַךְ לִבֵּנוּ

אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן,

לָנוּ, לָנוּ, כֻּלְךָ לָנוּ

כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן

שירים נוספים על תל-חי, אשר הפכו לחלק מן הזיכרון והאבל הקולקטיבי הם “בגליל בתל-חי” שרק בשנת 1965 נחשף מחברו – אבא (שנלר) חושי, לאחר שיוחס אף הוא לז’בוטינסקי וכמובן השיר “עלי גבעה” (מלים אברהם ברוידס). השיר הזכור מן הטקסים בבית הספר, על הגיבור שהילך עליי אימה בזרועו היחידה:

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל
יוֹשֵׁב שׁוֹמֵר וּבְפִיו חָלִיל.
הוּא מְחַלֵּל שִׁירַת רוֹעֶה
לְשֶׂה, לִגְדִי, לִסְיָח תּוֹעֶה.
לְכָל שׁוֹבָב רוֹדֵף פַּרְפַּר,
לְהֵלֶךְ בָּא מֵעִיר וּכְפָר.
הוּא מְחַלֵּל, קוֹרֵא: שָׁלוֹם!
אֵלַי, אֵלַי, גְּשׁוּ הֲלוֹם!
יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,
יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל.
הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק
צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִּיק.
בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת
רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.
בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב
מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.
‘טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!’ כֹּה אָמַר.
הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

לאחר שקיבל הצעה מן הלורד מלצ’ט, בחר הפסל אברהם מלניקוב, בעזרתו של יצחק שדה (מומחה לחציבה וסיתות) וחוצבי גדוד העבודה שבהנהגתו, אבן אפורה במשקל שני טון במחצבת כפר גלעדי. שמונה שנים ארכה העבודה על פסל הארי השואג, בהן עבר מלניקוב להתגורר בגליל, ואף נסע לעקוב מקרוב אחר אריות בגן החיות בקהיר, שם נפצע בחזהו פצע עמוק מצפורניו של אריה. הפסל נחנך בשנת 1934, 14 שנים לאחר הארוע, והפך לאייקון מוכר ומכונן באמנות הישראלית ולסמל לאומי.

בשנת תרפ”ב (1922) יצא לאור אוסף מכתביו של יוסף טרומפלדור, בעריכת מנחם פוזננסקי. בין מתרגמי המכתבים מרוסית גם י.ח. ברנר, אשר יש המייחסים לו את הצמדת האימרה המפורסמת “טוב למות בעד ארצנו” לטרומפלדור, בעת נאומו באזכרה לכבודו. הספר כולל מכתבים מכל תקופות חייו של טרומפלדור והוא נחתם במכתבו האחרון של טרומפלדור, מתוך קונטרס, בצירוף מכתב שקדם לו, וגם בו בקשה לתגבור הכוח המגן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לאחר קום המדינה הוקמה על חורבות הכפר הערבי חלסה מעברת קריית יוסף (ע”ש יוסף טרומפלדור) שהפכה לקריית שמונה, ע”ש שמונת חללי תל-חי.

 

62. ט”ו בשבט

ט”ו בשבט – ראש השנה לאילנות

על חודש שבט מתוך לוח החייל היהודי 1941 (ראו רשומה מספר 36):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בארצות מזרח אירופה היה שמו של החג “חמשה-עשר בשבט”, או בקיצור “חמשה-עשר”. הגדולים לא חשו באווירה מיוחדת בחג זה, משום שלא היו בו טקסים ומסורות הקשורים לחג ואף לא תפילות ופיוטים מיוחדים. אך ילדי החדרים ותלמודי התורה קיבלו יום חופש וחגגו באכילת פירות ארץ ישראל (במצבם המיובש). בייחוד זכו להצלחה הפירות המוזרים חרובים. בארץ ישראל המתחדשת, בימי העלייה הראשונה וחידוש קיומן של המצוות התלויות בארץ, עלה החג הזה לגדולה. שמו קוצר והוסב ל-ט”ו בשבט (על משקל ל”ג בעומר). מי שחידש את מנהג הנטיעות (שלא התקיים כמובן בכל שנות הגלות) היה הרב זאב יעבץ, היסטוריון מחנך וסופר, ממייסדי תנועת “המזרחי” כזרם של הציונות הדתית, אשר יצא בשנת תר”ן (1890) עם תלמידיו בבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, ובכך קבע באופן רשמי את ראש השנה לאילנות כחג הנטיעות. (עוד מידע מענין על ר’ זאב יעבץ ראו ב”הערות העורך” בתחתית הרשומה). בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט”ו בשבט כעל חג הנטיעות, כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. מאוחר יותר אומץ החג על ידי הקרן הקיימת לישראל, כסמל לפעולות הייעור בארץ. בט”ו בשבט תש”ט הפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה של מדינת ישראל, ולכן נחשב חג זה ליום הולדתה של הכנסת.

בתמונה – ילדים יהודים בט”ו בשבט בחוות גרוכוב – קיבוץ הכשרה של תנועת דרור החלוץ הצעיר ליד וורשה, הוקם ב-1919. צולם בשנות השלושים. מתוך הספר החלוץ הצעיר, בעריכת משה בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1944.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בכתב העת קונטרס, בטאון מפלגת אחדות העבודה, המוכר כבר היטב לקוראי בלוג זה, הופיעה בשנת 1920 כתבתו של ז. דויד, שעניינה קרוב למה שהתקבע בתודעה הקולקטיבית כסמלי ט”ו בשבט – ייעור ושמירת טבע. ז. דויד הוא שם העט של דוד זכאי, בעל מדור קבוע בקונטרס ולאחר מכן בעיתון דבר (בשם “קצרות”). עיתונאי ועורך בעל עין חדה ועט מושחזת שתר בארץ וכתב כתבות אווירה על מקומות ואנשים ותמיד עם מסר חברתי ואנושי וביקורת גלוייה. להלן סריקת הרשימה הקצרה ולאחריה הקלדת הטקסט למתקשים לפענח את הסריקה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כיצד מיָעֲרין?

על יד ביתי יש משתלה. מבקר-אור עד צאת הכוכבים טורח בה הגנן. מרקיד הוא את החול ומנפה אותו. משקה וחוזר ומשקה, פעם מעבה את הקלוח ופעם מדיקו – “לפי הטף”. מאהיל על עציציו בחום היום וחוזר ומגלם לעת ערב. ציץ ציץ וצרכיו ומשאלותיו. “קשה גדול עצים בארץ ישראל כקריעת ים סוף” – כה דברי הגנן. ממשתלתו יקחו הפעם ליעור הארץ, עבודתו עבודה לדורות.

וממול המשתלה לארך הרחוב בואך תל-אביבה עמדו חמש שקמים רבות-ענף וכבדות-צל, מ”יתר הענקים” שבארץ. לב מי מאתנו לא חרד בגיל למראה גאונם: לא שממה היא ארצנו קלוית-השמש וחסרת-הצל אם כאלה גִדֵלה. אל יפל רוחך, הגנן, עמלך לא שוא!

ובבקר יום אחד קם הערבי אשר לו השדה ובגבולו העצים והניף עליהם גרזן ומשור. שלשה ימים טרח ויגע לעין השמש ולעין המון עובר ושב עד כרות כלם. כי על כן השדה שדהו והעצים בגבולו. לא מושל העיר (לא התורכי בן-אסיה הפרא – זה בשעתו ידע לנטוע ביפו שדרת תמרים נהדרה! – אלא האנגלי בן אירופא בן תרבות), אף לא ועד העיר ואף לא ועד תל-אביב הקרובים אל החלל – לא נמצא בכל אלה גואל לעצים ומצילם מיד אכזריה. כי על כן אין אדונים לעיר ואין שומרים בה!

רק הצפרים התעופפו מסביב, חפשו קניהם ומצאו אותם ואת אפרוחיהם קבורים חיים מתחת כבד הענפים – וצרחו ופרחו –

עכשיו קרחה ועריה במקום השדרה המצילה. כי כן. עבודה לדורות אנו עומדים לעשות ואת זה אשר דורות רבים גדלוהו לפנינו ועשוהו כבר אין אנו יודעים לשמור.

הלא נִכָּלם!

ז. דויד

באותו כתב עת הופיעה לקראת החג המודעה הבאה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ברשותי כמה וכמה ספרים שעניינם הנחיות לעריכת טקסי החגים השונים והמלצה על קטעי שירה, קריאה ודקלום מתאימים. מלבד חגי ישראל העיקריים, כוללים ספרים אלו גם “חגי טבע ועבודה” (היורה, חג הגז, הקציר, הבציר, מסיבת המסיק) ו”חגי תנועה וזיכרון” (יום ההסתדרות, האחד במאי, יום הרצל, יום תל-חי, יום א.ד. גורדון, יום רחל). תוכנית טקסי החג המומלצת בהתיישבות העובדת הורכבה מתמהיל מדויק של ישן וחדש: קטעים מן המקורות, שירה ופרוזה מן הספרות שנכתבה באותו זמן וקטעי הגות של עסקן ציבורי שהיטיב לאחוז גם בעט הסופרים. ועל הכל נסוך תום אידיאליסטי-סוציאליסטי. בחרתי להציג דוגמה לכך מתוך הספר “מסיבות” מאת שושנה צ’נסטוחובסקה (הקיבוץ המאוחד, 1946), ולהביא לכאן את מלוא תוכנית הטקס, על מנת לאפשר לקורא להתרשם מן הקשר העז אל טבע הארץ ועבודת האדמה, וכיצד הוא הונחל לדור הצעיר. אני מתגעגע את האמונה היוקדת הזו, בגאולת הארץ ונשמות הילדים כאחד.  אפשר לבחון, על פי גוף הטקסט המייצג לשעתו, מי מן היוצרים (משוררים, מלחינים) שרד ועדיין מושר בגני הילדים ובבתי הספר עד לימים אלה, ומי נשכח ונעלם מן הקנון התרבותי שלנו. את קול ההגמוניה מייצג כאן יוסף ויץ, (שבנו יחיעם נהרג בפעולת ליל הגשרים ועל שמו נקרא קיבוץ יחיעם), מראשי ההתיישבות ורכישת הקרקעות, מנהל הקרן הקיימת ובעל כשרון כתיבה רהוטה וקולחת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

למי שהצליח להתגבר על כל קטעי הקריאה-שירה-דקלום והגיע עד הלום – מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו’-ח’, מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ”ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ולסיום – שיר קטן, עממי שמצאתי בספרו של דניאל פרסקי “זמנים טובים”

אדם ואילן היינו-הך; אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך – אדם ואילן היינו-הך.

הערות העורך

ר’ זאב יעבץ, היסטוריון וסופר, עלה לארץ בשנת 1887, מראשוני ההוגים של הציונות הדתית, כתב סיפורים בז’אנר האהוב על סופרי העלייה הראשונה – סיפורי מסע. תיאור של סיור (אמיתי או בדיוני) בארץ ישראל המתחדשת, ובתוך כך דיווח על הקשיים וההצלחות של המתיישבים הראשונים. ברובם היו אלו סיפורים ריאליסטיים, עד כדי כך שנדמו לרפורטאז’ות עתונאיות ולא לספרות בלטריסטית, שהיו מיועדים לקוראים היהודים שהיו עדיין בגולה (“להוציא לאחינו מזמרת הארץ ומפרי חמדתה”). זאב יעבץ כתב סיפורים מגמתיים, בעלי אופי של אגדה, בהם הבליט את היהודי-החדש המתגבר על כל הקשיים, מחדש את הקשר עם מכורתו בעבודת האדמה ושב כך אל סגנון החיים של אבותיו המקראיים, והכל על פי חוקי ההלכה והמצוות. יעבץ גילה פתיחות למדעי הטבע וקרא לכלול אותם בחינוך הציוני-דתי. הוא היה מן הראשונים שהטיפו לאמץ את גידול ההדרים. איכרי מושבות עלייה ראשונה גידלו במצוות הברון ופקידיו כרמי ענבים ושקדים, עצי תות לתולעי משי, גרניום לתעשיית הבשמים – גידולים שכולם נכשלו אגרונומית וכלכלית והביאום אל סף רעב ותלות בנדבת הברון, בעוד הערבים ביפו מגדלים בהצלחה מרובה אלפי דונמים של תפוזים ומייצאים אותם באוניות קיטור לאירופה. בסיפורו “ראש השנה לאילנות” (פורסם לראשונה בוורשה, 1892) מודגמת הטפה זו והאדרת הפרדס. לא רק שיעבץ מתאר את יפי הפרדסים ביפו ואת ריחם המשכר, הוא אף מציע לכלול את התפוזים בתקרובת המסורתית לכבוד החג ולאכול אותם יחד עם שאר מיני הפרי המסורתיים שהארץ נתברכה בם. כך הוא מעלה את התפוז למעלת שבעת המינים וכחלק מן הפולחן הדתי. היה זה חלק מתהליך “גיור” מטע התפוזים, שכלל גם את הענקת השם “פרדס” השאוב מן המקורות ככינוי לגן עדן. להלן סריקת העמוד הראשון של הסיפור מפרי עטו “ראש השנה לאילנות”. את הסיפור במלואו אפשר לקרוא באתר “פרוייקט בן יהודה”.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

 

 

60. רפואה שלמה

 

ברשומה זו מקבץ מעניין ואף מדהים ומוזר בענייני בריאות של היישוב העברי.

א. עודף רופאים בארץ ישראל

בשנת תר”ף (1919 – 1920) הופיע בכתב העת “קונטרס” מאמר מאת שמואל יבנאלי  על החלטת רופאי ארץ ישראל לפנות במנשר אל יהודי הגולה ולהזהיר את הרופאים מביניהם לבל יעלו ארצה בגלל מצב של עודף רופאים בארץ ישראל. להלן סריקת המאמר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מעיון ברשימה עולה שבארץ היו באותה עת 85 רופאים, פי שניים ממספרם לפני מלחמת העולם הראשונה. מתוכם רק שני רופאים מומחים למחלות אף וגרון ושניים-שלושה למחלות עיניים. בחשבון גס היה בארץ ישראל פחות מרופא אחד לכל 1000 תושבים יהודים, ורופאים מומחים בודדים בלבד. בשנת 2005 היה מספר הרופאים בישראל 32036, אך אם לוקחים בחשבון רק רופאים עד גיל 65 הרי שמספרם היה 25059. בתל אביב יש כיום 4.7 רופאים לכל 1000 נפש ובפריפריה פחות מכך, עד כדי מחצית.

סקירה של כרך כתב העת מאותה שנה מעלה עוד כמה איזכורים מעניינים בנושא הבריאות. למשל – מצבם הבריאותי של התימנים במושבה רחובות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

דו”ח קופת חולים משנת 1919 (קופת חולים של מפלגת אחדות העבודה) מפרט את המחלות העיקריות שטופלו באותה שנה: “הראשונה מלריה, שחלק גדול ממנה מלריה כרונית, אחריה: אינפלואנציה, ברונכיט, פלרביט, דזינטריה, ריבמטיזם, אפנדיציט, חוסר דם, מחלת הריאה, דלקת הריאה, שחפת, טיפוס איספני.” (כך במקור). אין פלא שהציבור נקרא ליטול כינין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מחברי הדוח קובלים על כך שאין רופא בהנהלת קופת החולים.

גם ברשימה שמפרסם בית ההבראה בירושלים, למען איסוף תמיכה כספית, מופיעה רשימת המחלות בהן לקו מבריאיו. ראו בתחילת המאמר (שימו לב לפצועי התנפלות הערבים, היתה זו שנת פרעות בירושלים), מסקרנת גם זהותה של ה”מצלמת”:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וגם כמה פרסומות בנושא הבריאות מאותה שנה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הגרענת המוזכרת לעיל היא מחלת הטראכומה, הפוגעת בעיניים וגורמת לעיוורון, מחלה שהיתה נפוצה מאוד בארץ ישראל עד שהבריטים פעלו לחיסולה.

ובשנת 1925 הופיעה בעתונות העברית המודעה המסקרנת הזו:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מסתבר שתרופת פלא זו מצוייה עד היום למכירה, ללא מרשם. החומר הפעיל בתכשיר זה הוא  קפסאיצין, המופק מפלפל צ’ילי חריף, כפי שמוסבר בדף המידע הזה. על ממציא התרופה (שפותחה מלכתחילה עבור סוסים) וקורות חייו, אפשר לקרוא כאן.

ב. סודות הריפוי בחמי טבריה

להפתעתי, מצאתי בכמה פרסומות ומאמרי תדמית של חמי טבריה, משנות הארבעים, איזכור על סגולות המרפא של המים במעיינות התרמו-מינרליים שלהם, שאותן מייחס המוסד הוותיק לחומרים רדיואקטיביים. הנה פרסומות ומאמר-תדמית מן השנים 1945, 1946, 1948 אשר הופיעו בספר השנה של אגודת העיתונאים בתל אביב.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ומשנת 1948 – הכרזה על הקמת מכון לטיפול ברדיו-אקטיביות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הפרסום הראשון הוא כללי מאוד ואילו בשנים הבאות כבר מוזכר הרדיום, כאחראי על התרומה ל”בריאות העם”. הדבר מוזר מאוד ומעורר תהיות אם נתייחס לעובדה שהרדיום בעל פעילות רדיואקטיבית גדולה פי מיליון מאשר האוראניום. בעבר היה נהוג לצפות מחוגים של שעונים בחומר זה, אשר זהר בחושך באור כחלחל (ומכאן שמו), אך מנהג זה הופסק לאחר שהסתבר שכל העובדים בתהליך זה מתו. את הרדיום גילתה מארי קירי (הצליחה לבודד אותו מן הכלוריד), האשה הראשונה  והיחידה עד כה אשר זכתה בשני פרסי נובל (פיזיקה 1903, כימיה על גילוי הרדיום 1911). הרדיום אף הביא למותה של החוקרת הדגולה, אשר לא היתה מודעת להשפעה ההרסנית של הקרינה.

גם בפרסומת של חמי טבריה ב”לוח הארץ” משנת 1954, עדיין מתגאה החברה על היותם של המים רדיואקטיביים:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בפרסומים עדכניים של חמי טבריה לא מופיעה עובדת נוכחות חומרים רדיואקטיביים במעיינותיהם, אך אני תמה – כיצד הם נעלמו משם לאחר שנמצא שרמתם היא השניה בעולם???

 

55. אנטיניגריזמוס (1919)

בעקבות מהומות השחורים בעיירה פרגוסון במיזורי, ארה”ב.

מה כתבו בעיתונות העברית כאשר הפוליטיקלי עדיין לא היה קורקט?

א. מתוך: קונטרס, בטאון התאחדות ציונית-סוציאלית של פועלי א”י “אחדות העבודה”, ל’ תשרי התר”ף     (1919). מן המדור “בעולם“. [בסוגריים מרובעים – הערות שלי א.ר.]

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשל איכות הסריקה, להלן המאמר מוקלד:

הניגרים בדרומה של אמריקה ובצפונה

עד שנות המלחמה האחרונות היה מקום מושב הניגרים [מלשון niggers – כינוי שהפך מאוחר יותר לשם גנאי לשחורים] בעיקר בדרום-אמריקה [הכוונה דרום ארה”ב], שם ראו אותם הלבנים כראות חיות, שכל הורגיהן לא יאשם. ביחידות ובהמונים נרצחים הניגרים בראש כל חוצות. הלבנים חושבים את זה לדבר שבהכרח ולדבר שבחריצות. העתונות המכורה למלך מגדילה את תאוות-הרצח, בהראותה השכם והערב על הסכנה הנשקפה מן השחורים. זאת לא אומרת, שהאמריקאים הדרומים הנם רוצחים בטבעם יתר מן הצפוניים. אלא שמצב הדברים גורם לכך: היחס הטבעי מצד הלבנים לניגרים המרובים, שעוד לפני עשרות בשנים היו עבדיהם, הוא כאל זבובים רעים ומטרידים, שכל מי שאינו מתעצל, ממעכם. אמנם, החוק אוסר רציחת-נפשות ניגרים. אבל חוק שבעל פה ושבלב תמיד כחו גדול מחוק שבכתב. והרי בבתי הספר ובטרמוויים [כלי תחבורה עירוני – חשמלית] ללבנים אין מקבלים שחורים ללמוּד ולנסיעה, וזה בורא אטמוספירה מיוחדה.

בצפון-אמריקה, במקום שהניגרים הם מועטים, לא התפשט האנטיניגריזמוס כל כך. ואולם כשהתפרצה המלחמה, ובעלי בתי החרשת הצטרכו לפועלים יתירים, הביאו הרבה ניגרים מן הדרום. כחצי מיליון ניגרים חדשים התישבו במשך המלחמה בערי התעשיה: וושינגטון, שיקגה [שיקגו] ועוד. ועם רבוים, נתרבתה גם השנאה אליהם. דאגו להושיבם ברחובות מיוחדים, לגזור עליהם גזירות-פרעה. מנהיגי-פועלים ידועים התחילו לעשות תעמולה: הנה עם יצא מן הדרום ולא ישאיר לנו מקומות-עבודה וכו’ וכו’.

בינתים עבדו הרבה ניגרים בצבא, וכששבו עכשיו אין הם נושאים בדומיה את כל הפוגרומים שעורכים להם הלבנים.                                                                                                                  החדוש של המאורעות האחרונים בוושינגטון ובשיקגה אינו בפרעות. פרעות על ניגרים מצד הפורעים הלבנים הנם חזיון ישן. החדוש הוא, שהניגרים מתחילים להגן על עצמם, והעתונות מתחילה לספר, שעורכי הפוגרומים הם הניגרים, הניגרים הם עושי-פוגרומים.

עולמו של הקב”ה מלא צדק.

ב. וכעת: עת לצחוק.

מתוך: עתון הילדים “הבקר לילדים“, מוסף הילדים של העתון “הבקר” 28.9.1944

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המדור: “עת לצחוק”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

והנה ההלצה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.

50. הירידה מן הארץ (1920)

מאמר מאת מרדכי (כנראה מרדכי קושניר), מתוך: קונטרס –  בטאון מפלגת “אחדות העבודה”, חשון תרפ”א (1920).

בשל איכות הסריקה, הטקסט מופיע להלן, מוקלד.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מכורה

 יֵצֶר הנדודים בנו. עם חלב אמנו ינקנו אי מנוחה והתרוצצות תמידית. מקלנו ותרמילינו תמיד גרורים עמנו לנוע ממקום למקום. ארצות-העמים פולטים אותנו וחוזרים ובולעים אך אין אנו נבלעים. בשבע דרכים מראים לנו את פתח-היציאה ולחוץ, ודרך הפשפש אנו חודרים לחזור שוב אל אויר הארץ אשר בה אפנו נשם את נשימותיו הראשונות. ברית כרותה היא למקום אשר בו נחתך השרר ובו נצרר.

עצמותינו פזורות בכל ארבע כנפות הארץ ואל ארץ-ישראל נפשנו כלה, מדור דור. השארית הנשארה, השבים לציון, שבים שנית אל מעגל התועים: נקלעים בכף הקלע, בין מולדת למולדת. בין אויר ארץ אבות-אבות לאויר-רוחם הם. קטנה הארץ, בשממונה. ואנו צרכינו מרובים, הן בגשמיות והן ברוחניות. עוד טרם הוכחנו, אם יש בנו “הכשרון לארץ-ישראל” אבל אבותינו הנחילונו “מיחוש לארץ-ישראל”, המחלחל בעצמות ואינו נותן מרגוע באשר הננו שם. שטר חוב בידינו על כברת אדמה זו, אשר הנחילה לנו יסורים עקרים במשך דורות ולא נתנה לנו להאחז אחיזה גמורה בשום ארץ מן הארצות אשר נקלענו אל תוכם. ולא אנו, ולא דורנו – הראשון לגורל הזה. אנו מתוחחים אבק תחוח זה כמה. דבר לא זז. ואפילו הנהיה למדינת הים ובולמוס היציאה לחוץ-לארץ מונה כבר דורות בקרבנו, מני טעום העם ארץ-נכריה. נקודות מושכות היו בכל דור ודור. ארץ-ישראל לחוף ימים תשכון. הים קורא! ארץ תרשיש וחוילה – מקום הזהב! אלכסנדריה של מצרים! אשור! בבל! יון! בירת רומא! המטרות היו שונות: לראות אור העולם, לצאת מן הקלפה, לסחור ארצות, ולצאת “על מנת לחזור” ולהשכין חכמת יפת באהלי שֵם. לא לשוא צוחו חכמים ככרוכיא. – “עוזבים חיק אמם ומחבקים חיק נכריה”!

[…] בולמוס היציאה מן הארץ ההולך ומתגבר מקורו במפח הנפש שלאחר הכזב התקוות הגדולות, ובשאיפה להלך בגדולות וחסר הכשרון לפעול קטנות. ואם אתה אף אתה נושא בלבך איזה הרהורים על דבר מדינת-הים (ואיזה בחור עברי אינו בכלל זה?) – תהא מטרתך איזו שתהיה – צא והטה אזנך אל שיחת הצובאים לפתח מחלקת הפספורטים – והרהוריך יגָמֵלו. שונים הנוסעים, מכל הסוגים, ורבים התירוצים. יש יוצאים בקולי קולות, ברגון על הארץ והיושבים בה, ובלב מרעל. ויש מתחמקים ויוצאים בהעלם גמור. רבות האמתלאות ועוד רבות מזה ההשָֹאות. כל יוצא משיא את עצמו, וביחוד בני הנוער והבחורות היוצאות. הללו – מסוגי הבוגרים – מתימרים ליצור בגולה סביבה עברית, עבודה לשם ארץ ישראל, הפצת השפה העברית וכו’ בקיצור, לשמש מאורות לגולה. אך לב הכל מהסס בקרב פנימה, מהסס על היציאה וגוסס וגוסס… ובעמדך רגע מן הצד, מסתכל על השורה הנצבת מדי בקר בבקר בתור, כדי להתקבל בפני הוד הכַּתָּב של המחלקה (וזה לא עולה על נקלה, חבלי-היציאה אינם קלים כלל!), תראה לפניך שורה של 30 – 40 מבחורי ישראל שחזות פניהם כנאשמים, כאלו נתפסו אך זה עתה במשיכת חפץ זר, שלא משלהם… ואף אתה עומד בשורה עמם ומחשב הלהשאר או לצאת, ובפניך אזיל סומקא ואתי חיורה חליפות. והנה עולה במדרגות עוד בחור אחד ממכיריך, חבר-קבוצה. אף הוא בא לבקש רשיון. והוא מוריד את עיניו בפניך. – – ודאי להתראות עם הוריו הוא הולך..

נצבים בשורות בוגרים ובוגרות. סימינריסטים וגימנזיסטים. פקידים ובני סוחרים. בעלי-מלאכה יהודים בשנות העמידה. חיילים משוחררים. פועלים חברי קבוצה. חלוצים חדשים, שזה להם רק חדשים וגם שבועות בארץ ובני נוער שחלב אמם עדיין לא נסתפג מעל שפתותיהם. כל בחור יוצא הן הוא אוצר בלום של ידיעת הארץ וסגול של שנות חיים בה. עצם היציאה בשעה זו מדובבת: אזל כח היניקה מן הארץ והולכים לבקש יניקה מארצות העמים. ובמשקל ההכרעה לצאת או להשאר בא גם החשבון הכספי – וצריך לבוא! המצב הכספי של הארץ הן כה קשה עתה. כל יוצא מוציא עמו ובהתאמצות רבה של בני משפחתו או קרובו – כשלושים ארבעים ל”מ [לירות מצריות] מן הארץ. ויוצאים עשרות עשרות בחורים. נוסעים לכל ארבע קצוות עולם. נוסעים ללמוד: לגרמניה, לצרפת, לאנגליה, לאמריקה ואל אשר תוליך האניה. פועלים אומרים לנסוע לקליפורניה דרך ניו-יורק להשתלם בעבודה. (קליפורניה היא היא עתה מין היתר-עיסקא ליציאה מן הארץ.)  יוצאים בסך.

היעזוב איש את אשתו בבואה עד משבר וכח אין ללדת – באשר קשה לו לשמוע גניחותיה ואנקותיה? ואיך ימלאנו לבו – בעבור המשבר – לבוא אל המוכן? אנה תלך לבקש תורה, ומפי מי? – מפי צוררים צרורים ובסביבה שופעת שנאה אל בני גזעך?!

ואם לשם יצירת סביבה עברית וכו’ וכו’ – ודאי שברוכים יהיו כל העוסקים בטפוח השפה והספרות העברית באשר הם שם, אבל אתה שהנך פה, כלום הנך חסר כח לעבודה ולטפוח השפה והתרבות הלאומית?? הן, מי יעמיד לנו את עזרא ואת כנסת המקריאים והתורגמנים אשר ישמיעו לאזני העולים את דברות סופרי בני דורנו ויפרשו את יצירותיהם. הן הדבור העברי עודנו בעצם חבלי קליטתו ואומני הלשון ונושאי ילקוטה דרושים, דרושים. הן באטמוספרה החיה, בהבל-פה החם, בנשמת החיים אשר תברא את ההד הזמרי לכל ניב וניב עברי, תלויה מדת החשת תחית הלשון העברית.

קשה לשאת את השכול והכשלון שבאויר הארץ; נחוץ מעט אויר אחר לנשימה. אכן. אבל באיזו זכות תאכל שם לחם המוצא מן הארץ בעצב כזה? או שמא חשקה נפשך להיות בין המסובים על חתונה זרה כמעט-קט, לשמש שמן-משחה לגלגלי תנועה זרה?  או לשבת במנוחה אתה מבקש?   כל העולם כולו – תפתה ערוך על עברי פי פחת ובאשר תלך. מפלט תבקש? אל תבקש.   האסף אל עמך.    פה צוה הגורל לתת את הנפש. יאחז “מיחושך לארץ” בקוזזת אדמה כל שהיא, בחרון עצור ובעקשנות של הרגשת-נדוי – כרֵה כרֵה תחתך!  – – – המכורה היא הכל.

מרדכי

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כתב העת קונטרס  היה בטאונה של מפלגת “אחדות העבודה”, החל משנת 1919. עורכה הראשון היה ברל כצנלסון (עד שהקים את עתון “דבר”). לכתב העת התווסף מוסף ספרותי בשם “האדמה”, בעריכת י. ח. ברנר, עד הרצחו בשנת 1921. (ראו רשומות מספר 7, 10, או דרך הלינק בענן התגיות בצד שמאל של המסך). בחוברת זו, נ”ו, מופיע גם פרוטוקול הישיבה הראשונה של אספת הנבחרים, אשר מינתה את הוועד הלאומי.

אודות הירידה מארץ ישראל –  דוד בן גוריון אמר על העלייה השנייה: “לא יותר מעשרה אחוזים שבאו לארץ במשך עשר שנים מתרס”ד ועד פרוץ המלחמה נשארו בארץ. כתשעים אחוז שבאו עזבו כלעומת שבאו”. ברל כצנלסון קבע: “מה שנשאר בארץ מן העלייה השנייה זה היה רק תמצית שבתמצית”. מחקרים היסטוריים מעריכים ששיעור הירידה מבין בני העלייה השנייה היה בין ארבעים לשישים אחוז. היו גם רבים שהתאבדו.                                                                                                      בעלייה הראשונה (1882 – 1904) עלו לארץ ישראל עשרים וחמישה אלף עולים, מרוסיה, רומניה ותימן (2500 עולים). מתוכם נותרו בארץ רק 5000 איש (מתוכם 2500 עולי תימן). בעלייה השנייה (1904 – 1914) עלו לארץ שלושים אלף איש. כאמור, יותר ממחציתם ירדו מן הארץ, אך יש עדיין הערכות הקובעות שהיורדים היוו 90% מן העולים. גל ירידה גדול, בייחוד ממושבות העלייה הראשונה, התרחש בשנת 1900, כאשר הועברה החסות על המושבות מן הבארון רוטשילד לחברת יק”א. בשנות העשרים של המאה הקודמת (עלייה רביעית), בעת שנכתב המאמר המצוטט לעיל, ירדו מן הארץ כעשרת אלפים איש.                                                                                                                                  בין השנים 1882 – 1914 עלו לארץ ישראל חמישים וחמישה אלף איש (עלייה ראשונה ושנייה), באותן שנים היגרו ממזרח אירופה לאמריקה שני מיליון יהודים.

במאמר מופיע הביטוי “הכשרון לארץ ישראל“. עזריה אלון קרא כך לאחד מספריו (1979). יעל קיפר ורונן זרצקי קראו כך לסרטם על עזריה אלון (2014). במאמר יפה המופיע בספר, (נכתב 1970) מזכיר עזריה אלון את מקור הביטוי וכותב על הירידה מארץ ישראל החל מתקופת התנך ועד ימינו.

אלון, עזריה , כשרון לארץ ישראל‏