77 ראיון אחרון עם ברכה

בשנת 1967 השתתפתי בחידון טבע בבית הספר העממי (יסודי) בארי בנתניה. הפרס בו זכיתי בחידון זה היה אוגדן של ציורי צמחים אותם ציירה ברכה לוי אביגד. האוגדן יצא לאור על ידי עיריית חיפה, ביוזמתו של אבא חושי, בשנת 1966.

avigad-galil-cover0001-txt

הנה כמה מן הציורים (במקור בצבעי מים) מתוך האוגדן:

avigad-galil-mishoya-savigad-galil-prega-savigad-galil-sahlav-savigad-galil-shanak-savigad-galil-helmonit-s

כעבור ארבעים ותשע שנים, ביולי 2016, הגעתי לביתה של הציירת, ברכה, בטבעון, כדי לראיין אותה, ביוזמתו של ד"ר מני נוימן, מנהל הגן הבוטני בהר הצופים, לו תרמה ברכה את כל ציורי הצמחים שלה. ביקשתי מברכה לחתום על האוגדן ששמור אצלי עשרות שנים והיא עשתה זאת בשמחה ובהתרגשות, אף כי בקושי רב, משום שאיבדה את מאור עיניה. הנה מה שכתבה:

signature_s

"בשמחה רבה הסכמתי להוסיף כמה מילים לאוגדן הזה – וזה 49 שנה מאז הופעתו הראשונה.          ברכה לוי אביגד"

כעבוד כחודשיים, ב-21 לספטמבר 2016 הובאה ברכה למנוחות ונטמנה בירושלים ליד בעלה מאיר. הראיון עמה אותו צילמתי והעליתי לרשת היה הראיון האחרון שהעניקה. הנה הלינק לסרטון:

*ראיון אחרון עם ציירת הצמחים ברכה אביגד *

******************

ברכה שייכת לחוג המצומצם של ציירי הצמחים בישראל, ועומדת בשורה אחת עם שמואל חרובי, אהרון הלוי, רות קופל. אך גישתה לציור הצמחים היתה הוליסטית ושונה ונעשתה בצניעות כמו כל הליכות חייה. על כך אפשר לצפות בראיון ובהמשך הדברים כאן.

בשנת 2001 כתבה ברכה ספר אוטוביוגרפי שהוקדש לנכדיה, לו קראה "סיפור על מרחקים קרובים" אצטט כמה קטעים שכתבה ברכה, כהשלמה לסרטון הראיון אשר ערכתי עמה, בו השמטתי דברים רבים ונוגעים ללב שסיפרה.

avigad-book-2-s

כריכה קדמית של הספר. ההרים הם דמויות של גבר ואשה.

כריכה אחורית של הספר. הדברים כה רלוונטיים לימים אלה.

כריכה אחורית של הספר, הדברים כה רלוונטיים לימינו.

לא אפרט אודות תולדות חייה של ברכה, בנושאים שאינם קשורים לציוריה, אך הנה כמה קווים כלליים:  ברכה נולדה בגרמניה בשנת 1920 בעיר דרמשטאט (Darmstadt) בעלת המוניטין המפוקפק כעיר הראשונה בגרמניה בה הוחרמו חנויות היהודים לאחר עליית היטלר לשלטון. את ההשראה לציורי הצמחים קיבלה בהיותה בת 13 מתערוכה של הציירת מרגרטה קרנץ בה ביקרה עם כיתתה: "עמדתי בתערוכה כאילו פגע בי ברק. כל הציורים היו בנושא פרחי בר. בו במקום החלטתי כי אני אצייר ספר על פרחי ארץ ישראל. […] בדרכי חזרה מהתערוכה הביתה עברתי ליד חנות ספרים. הפלא ופלא, בחלון הראווה היה מוצג ספר בשם "ספר הפרחים הקטן", שהוסיף חיזוק לשאיפתי לבחור בנושא זה." ברכה חשה שציור צמחים הוא צו הגורל עבורה. בעוד ההווייה הנאצית הולכת ומשתלטת על עיר הולדתה, עלתה ברכה לישראל בשנת 1935 בהיותה בת 15, במסגרת "עליית הנוער". קבוצת הנערים ה"ייקים" הובאה לתל-חי, שם רוכזו כחברת נוער עצמאית. הם עבדו בקיבוץ כפר גלעדי הסמוך, שם הכירה ברכה דמויות הרואיות כמייסדי "השומר" ומניה שוחט. הצמח הראשון אותו ציירה ברכה בארץ ישראל הוא הצלף, אותו מצאה צומח בין אבני הקיר בתל-חי. (ציור זה מופיע על כריכת ספרה "פרחי ירושלים"). בביקור שערכה הנרייטה סולד בתל-חי הוצגו לפניה הציורים של ברכה והיא התרשמה עמוקות והבטיחה לממן לברכה לימודים בבצלאל בירושלים. הצלם המפורסם טים נחום גידל ליווה את הביקור והנציח את הפגישה שהשפיעה על מהלך חייה של ברכה. (גידל פרסם ספר על הנרייטה סולד, הכולל את צילומיו וטקסטים שכתב אודותיה).

avigad-book-3-s

ברכה חלתה בקדחת ולאחר החלמה בגבעת ברנר הגיעה לירושלים והתקבלה ללימודים בבצלאל. שאר חברי הקבוצה של ברכה יצאו להקים את קיבוץ חולתא שעל גדות אגם החולה. ברכה קיבלה את המלגה הראשונה שהעניקה עליית הנוער. היא החלה ללמוד בבצלאל בשנת 1937, במחזור השני של המוסד, בין מוריה היו מרדכי ארדון ויוסף בודקו. שלוש פעמים בשבוע אכלה ארוחת צהריים בביתם של רופא העיניים ד"ר טיכו ורעייתו הציירת אנה טיכו, שהתנדבו במצוות הנרייטה סולד לעזור לסטודנטית הצעירה.

ברכה ביומה הראשון בבצלאל, 1937

ברכה ביומה הראשון בבצלאל, 1937

ציור דיוקן עצמי שברכה ציירה בשנת 1941 בהדרכת הצייר יעקב שטיינהרדט (קטע מן הציור)

portrait-s

עם הגיעה לירושלים נשלחה ברכה לפגישה עם פרופ' אפרים הראובני, הבוטנאי מן האוניברסיטה העברית, אשר רצה להעסיקה בציור צמחים וחלקי צמחים. גישתה המיוחדת של ברכה לציורי צמחים הביאה לסירובה להצעה וכך איבדה אולי קריירה אקדמית בתחום התמחותה. כותבת ברכה: "ילדה כבת 12 פתחה לי את הדלת ואדון ורוד-פנים עם משקפיים קיבל את פני. הוא מיד הראה לי ציורי פרחים. לאחר מכן רצה לראות מה הבאתי איתי. הוצאתי את ציורי והוא קרא לאישתו, בנו ובתו, נוגה ואיילת השחר עמדו לצדו. מיד ניחשתי מה הם יציעו לי והחלטתי מראש לסרב. פרופ' הראובני אמר: האם תוכלי לצייר כמו הציור הזה, חלקים של הצמח, אבקנים וכו? עניתי: אני אוכל, אבל אני לא חושבת שזו דרכי. חששתי שאחנק בבוטניקה וגורלי יהיה כגורל הפרחים לפני. אני רוצה לצייר פרח חי כמו שאני אוהבת ורואה אותו, ולמסור את יפי הפרח דרך האמנות שלי."

בשנת 1941 נישאה ברכה למאיר (קורט) לוי, אותו הכירה עוד בעיר הולדתה. לימים נהיה מאיר מנהל המחלקה לחינוך טכנולוגי במשרד החינוך "אבי החינוך המקצועי בישראל" (נפטר בירושלים, 1995).

ברכה מתארת את תהליך ציור הפרחים, אשר מזכיר תהליך רוחני מיסטי, או אפילו דתי: "נהגתי לקטוף רק פרח אחד או שניים. הבאתי אותם הביתה והתבוננתי בהם היטב. לאחר מכן כאשר ספגתי אותו אל תוכי, ציירתי את הפרח בתשומת לב. התמלאתי בהרגשת כבוד בפני הכח הבורא שיצר בחוכמתו את היופי הזה. נהגתי לשאת תפילה משלי שתהיה בי הצניעות הראויה וחוכמת הידיים לעשות את מלאכתי נאמנה." ציוריה של ברכה הם ריאליסטיים ומשקפים בדיוק רב את מראה הצמחים, אך מעבר לכך זהו מעשה אמנות המשלב בין הרוח והחומר. ועוד אמרה ברכה: "בניגוד לציירים אחרים, המבטאים בציוריהם את רגשותיהם האמנותיים, נאלצתי אני לרוקן את האגו שלי ושאפתי לבטא את הפרח ואישיותו בלבד."

בשנות החמישים מתגוררים ברכה ומאיר בחיפה ושם יוצאים לאור הפרסומים הראשונים עם ציורי הפרחים שלה. ציוריה של ברכה הפכו למוכרים לאחר שכמה מהם הוצגו בגן האם ב"תערוכת הפרח" המסורתית, השנתית, ולאחר מכן, בהמלצת שני מורים מבית הספר הריאלי –  זאב ברלינגר וצבי זילברשטיין, ובתמיכת ראש העיר אבא חושי, יצא לאור בשנת 1958 הספר "פרחי הכרמל" ובו ציורי 32 פרחים מאת ברכה והסברים בוטניים מאת שני המורים הנ"ל. את הפקת הספר ארגן מיכה ברלינגר, מנהל מחלקת החינוך בעיריית חיפה ואחיו של זאב.

בני אליאסון שלח את צילום כריכת הספר המקורי משנת 1958

%d7%a4%d7%a8%d7%97%d7%99-%d7%9b%d7%a8%d7%9e%d7%9c-2

cricha-carmel-s

bracha-books-s

ברכה וכמה מספריה כפי שצילמתי ביולי 2016, חודשיים לפני פטירתה.

הספר השני היה "פרחי החוף והכרמל" שיצא לאור, אף הוא ע"י מחלקת החינוך של עיריית חיפה, בשנת 1960. שנה לפני צאת הספר לאור מת בנה הצעיר של ברכה, גדי, בטביעה בסחנה, בהיותו בן 12. ברכה ביטאה את אבלה בעזרת הפרחים שבחרה לצייר על כריכת הספר: "עדיין לא יכולתי להיפרד מאבלותי ובציור הכריכה היבעתי את יגוני. בזוכרי את גדי שלי ציירתי קבוצת פרחים: פעמונית שעירה בצבע סגול עמוק – צבע אבל, דמעות חוה, דם המכבים – פרח אלמוות – כסמל לכאבי הנצחי והוספתי וינקה צהובה הדומה לפרפר שמתרומם בקלילות כנשמה אל על." בעקבות מותו של גד שינתה ברכה את שם משפחתה מלוי לאביגד. בספרה מספרת ברכה בכאב כיצד חזה בנה גדי, ילד חכם ומוכשר ומיוחד מאוד, את מותו כמה ימים לפני האירוע. לאחר מותו מצאה ברכה בחדרו ציורים בהם הוא מתאר את מותו הצפוי.

הספר השלישי היה "חורש הכרמל" ואחריו  נוצר הספר "פרחי הגליל" ביוזמתו של עוזי פז. ספר זה היה קשור ליצירת הכרזה שהובילה את מסע ההסברה המוצלח לשמירת פרחי הבר והאיסור על קטיפתם, כרזה בה מופיעים ציורי הפרחים של ברכה:

avigad-book-5-s

בספרו "לשמרה ולעבדה – שמירת טבע בישראל" (הוצאת אריאל, ירושלים, 2008) מספר עוזי פז כיצד נולד הרעיון להעלות את מודעות הציבור לנושא שמירת פרחי הבר: "יום אחד הגעתי לתחנת הרכבת בחיפה, ואת עיני צדו שתי כרזות צבעוניות. בכל אחת מהן נראו שלושה פרחים צבעוניים, ובראשה נכתב: שמרו על פרחי הכרמל!" […] כשראיתי את הכרזות, כמעט צעקתי "אאורקה" כארכימדס בשעתו. כך נולד רעיון הכרזות הצבעוניות." להשלמת רשימת הפרחים המוגנים חסרו פרחי הגליל כגון אדמונית החורש, יקינטון וסחלבים ולפיכך הסכימה עיריית חיפה להוציא לאור קובץ נוסף "פרחי הגליל" (ראה בראש הרשומה). הפרוייקט נמשך שנה. ברכה שהתגוררה בירושלים באותה עת, הוסעה במועדים המתאימים לגליל, במיוחד להר מירון, וציירה את פרחי הגליל.

אחר כך נוצר הספר "פרחי הנגב" עם הטקסטים של יהושע זימרה ויואל דה-מלאך מקיבוץ רביבים, ובשנת 1969 החלה לעבוד על הספר "פרחי ירושלים" עם פרופ' אבינועם דנין. הסופר אנטון שמאס תרגם את הספר לערבית "פרחי אל-קודס" (1972). החומר לספר השביעי "פרחי השרון" צוייר ונכתב ע"י פרופ' אמוץ דפני, אך לעולם לא יצא לאור.

cricha-jerusalem-s

צמח הצלף – הצמח הראשון אותו ציירה ברכה בארץ ישראל.

מתוך ספרה האוטוביוגרפי של ברכה:

"על פיסגת ההר  –  90 שנה ויותר עברו מאז שהחילותי את הטיפוס על ההר הבלתי נראה שלי. עכשיו אני עומדתעל פסגתו וסוקרת את הדרך הארוכה שעברתי עד בואי לכאן. הפחידו אותי התהומות שפערו את פיהם כדי לבלוע אותי בדרך החתחתים שעברתי, רעדתי בכל גופי כאשר הגנבתי מבט לתוכם. ראיתי בעומקים גוויות אדם תלויות על גדרות תיל. אמהות מרימות את ילדיהן גבוה כדי להצילם מלהבות האש. קפצתי באומץ מעל נקיקים. היו גם בורות שחפרתי במו ידי, נפלתי לתוכם ובעמל רב יצאתי מהם. בעומדי עכשיו על ההר שלי אני מרגישה דחף חזק לתת לעצמי דין וחשבון ולחקור את זהותי. מאין שאבתי את כוחותי? איזה כח תמך בי? מה עזר לי להגשים את עצמי? # במקום הראשון אני מונה את האהבה שזכיתי לה מהורי בילדותי. # במקום השני זוהי הנאיביות הברוכה שאיפשרה לי ללכת שבי באופטימיות אחר האידאל הציוני, הכולל את גאולת העם עם גאולת האדם. # במקום השלישי למזלי, על שלום עם עצמי הגנה עלי העובדה שאין בי קנאה. לא נמשכתי אחר ההתמודדות עם יוצרים אחרים. בחרתי במבט פנימה אל תוכי לגלות ולהאיץ את כח היצירה שבי. לעיתים נפגשתי בו והתמוגגתי. ביצירה נפגשים עם "הניצוץ האלוהי" שטמון בכל אחד מאתנו במידות שונות. שאפתי לעשות "עבודה טובה" ככל שיכולתי.[…] הצורך להתבטא בציור ואהבת הארץ הביאו אותי לצייר את פרחי הבר באהבה מיוחדת, כי הם צמחו באדמה הזו שלנו."

avigad-2ac-txt

מודעות פרסומת