53. הָעָוַרְנִים (1935)

עם בואם של העגורים לחרוף באגַמון החולה, מגיעה לשיאה עונת התיירות שם. השבוע מתקיים במקום פסטיבל הצפרות הבינלאומי הרביעי בעמק החולה. כדאי להזכר מה היה בעמק החולה לפני שיובשו האגם והביצות. הייבוש הכחיד לא רק ערכי טבע רבים – מגוון עצום של צמחים ובעלי חיים, חלקם נדירים וייחודיים לנישה אקולוגית זו – אלא אף תרבות אנושית ייחודית שהתקיימה במקום במשך שנים רבות: שבט הע'וארנה. ברשומה מס' 51 "בחיק הגליל, ארץ ירדן וחרמונים" פגשנו את אריה צחור, אשר הנציח בציוריו את ציפורי אגם החולה בטרם יובש. וגם נרמז, באחת מרשימותיו של נחום זכאי, גורלם של מפוני שני כפרים מאזור החולה.   תיאור מהימן ומדוייק, המנציח את אורח חייהם של אנשים אלה בשנות השלושים של המאה הקודמת, מצוי בספרו של ד"ר נתן שלם, משנת 1935 "עמק החולה", ספר בסדרת הספרים המצוינים " ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת לישראל" בהוצאת אמנות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נתן שלם מתאר מסע של כעין משלחת מחקר בארץ לא נודעת לעמק החולה, אותה הוא מכנה בהקדמה לספרו "נפת פלאים רבת-גונים". את עמיתיו למשלחת הוא מכנה: הטבעוני, הרופא, ההיסטוריון, הארכיאולוג והמהנדס. הטבעוני הוא הביולוג, איש הטבע, והרופא הוא ד"ר מֵר, חוקר ומרפא המלריה מראש פינה. בחרתי להביא מן הספר חלק מן הכתוב על אנשי הע'וארנה – הָעָוַרְנִים. מספרם של אלה הגיע בשנות השלושים של המאה הקודמת לכ-16,000 איש, אשר חיו ב-24 כפרים (ראה פרטים בהמשך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ים סמכו הוא שמו התלמודי של אגם החולה. מצפון לאגם הרדוד משתרעת הביצה, שטח מוצף אשר שטחו השתנה בהתאם לכמות הגשמים מידי שנה. שימו לב למיעוט הישובים היהודיים  (אילת השחר, משמר הירדן, יסוּד המעלה, תל חי, כפר גלעדי. ומצפון להם מטולה). המפה והטקסט קודמים כנראה להקמת חולתה ב-1934.

הכפר העוארני הראשון בו מבקרת המשלחת הוא אל חלצה (או חלסה) שעל אדמותיו קמה בשנת 1949 המעברה שהפכה לעיר קריית שמונה. (שימו לב לריבוי הפעלים ושמות העצם הנגזרים מן השרש ח.צ.ל וקשורים לתעשיית המחצלות מצמחי הגמא).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מחבר הספר מוסר פרטים על גודלה של אוכלוסיית עמק החולה מפי אנשי המקום, ומאמת זאת עם נתוני מפקד ממשלתי שנעשה בשנת 1931:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מספרם של היהודים 370 נפש מתוך 13515 תושבי העמק.

בעודם שטים על גבי אלומות של קנים, כלי התחבורה המקובל באגם, ומתרשמים מיפעתו של הטבע ושפע המים, הצמחים ובעלי החיים, עולה בשיחה נושא ייבוש האגם. הרופא, ד"ר מֵר מביע דעה שאינה מקובלת באותו זמן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נבואתו של ד"ר מר התקיימה במלואה, ואכן הוקם במקום "פרק נציונלי" – גן לאומי, האמור לייצג את אגם החולה האבוד. היה זה ד"ר מר עצמו אשר הביא לאזור את ה-DDT, אשר פותח בשנות מלחמת העולם השנייה, הדביר לחלוטין את היתושים ומיגר את המלריה, לפני שייובש האגם. מי שתולה במלריה את אחת הסיבות שהצדיקו את ייבוש החולה – טועה ומטעה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת (נקראה גם "לנֹער – ספרית ארץ ישראל) כללה ספרים משובחים שנכתבו על-ידי טובי הכותבים, אנשי ספרות ומדענים. החוברת הראשונה יצאה בשנת 1928 ונושאה היה נס ציונה. כתב אותה ש. בן-ציון ואייר בנו – נחום גוטמן. החוברות שנכרכו לספרים יצאו לאור בהוצאת אמנות האיכותית (של שושנה פרסיץ) אשר הקפידה לנקד את כל הספרים, לילדים ולמבוגרים.

ד"ר נתן שלם, יליד סלוניקי, היה דמות מיוחדת בקהילת המדענים שהיו פה לפני קום המדינה. על תחומי הענין והמחקר שלו, על אגודת המשוטטים שהקים ועל מאבקיו להתקבל לאוניברסיטה העברית (ללא הצלחה) אפשר לקרוא כאן.

ביאור מלים המופיעות בטקסט המצוטט:                                                                              קטיל – מלאכת גדיעת קני הגמא, חומר הגלם לתעשיית המחצלות. מקורה של מלה זו בתלמוד והיא אף השתמרה בערבית, כמוזכר בציטוט לעיל. מלאכת קטילת הקנים נחשבה למלאכה הבזוייה והנחותה ביותר ומכן הביטוי "קוטל קנים" – שם נרדף לבור ועם הארץ.

בַּבִּיר – שיבוש וקיצור בערבית לשם פפירוס (גמא הפפירוס) שאגם החולה היה מקום תפוצתו הצפוני ביותר.

דוּרָה – גידול דגני (סורגוּם) שהיה נפוץ מאוד בארץ ישראל לפני שהוחלף כליל ע"י החיטה.

מריאים – מחבר הספר משתמש בטעות בשם המקראי לפרה (מריא) עבור התאו שמחייתו בחולה (ג'מוס בערבית, באפלו באנגלית).

שטח הזכיון – (ראה במפה לעיל). שטח בן 57,000 דונמים שכלל את אגם החולה, הביצה בצפונו ושטח נוסף מסביבם. השתלשלות רכישת אדמות "הזכיון" היא דוגמה מאלפת לרכישת קרקעות הארץ על ידי המוסדות הלאומיים בזמנו, המחירים המופרזים והמשמעויות הנגזרות מן הרכישה על תושבי המקום. לפיכך כדאי להביא כאן את תקציר הארועים. שטח זה היה ג'יפטליק, כלומר אדמה ממשלתית בתקופה העותומנית ונמסר בזכיון לידי שתי משפחות סוריות (סוּרסוּק ועומר ביהום) תמורת 5000 לא"י ובתנאי שייבשו את הבצה ויפרישו 10,000 דונם לבני המקום. האפנדים המכובדים החלו לגבות מיסים מן הדיג, קטיל הקנים ויבול האדמה הנעבדת, אך לא עשו דבר לייבוש הבצה. בשנת 1914 עבר הזכיון לידי "החברה החקלאית הסורית-העותומנית"תמורת 15,000 לא"י. הזכיון הוצע שוב ושוב ליק"א, אך הברון התנגד וההנהלה הציונית קיוותה שיזכו באדמה בחינם. לבסוף קנה ד"ר חיים ויצמן את הזכיון מידי הבעלים (בעיקר סלים בק סלאם) בשנת 1925 במחיר 96,000 לא"י. מקדמה בסך 5000 לא"י שולמה למוכרים, אך מנהיגי הישוב החליטו שהקניה יקרה מידי ודרשו לבטלה. דמי הקדימה וכן 1000 לא"י דמי ביטול החוזה ירדו לטמיון. באביב 1933 עלה בידי יהושע חנקין, בא-כחה של חברת הכשרת הישוב לחתום על הסכם רכישה והחולה קמה לנחלה לעם ישראל במחיר 184,000 לא"י (מחיר כפול מזה שהוכרז כיקר מדי בשנת 1925). האדון סלים בק עשה רווח נאה של 169,000 לא"י (כמליון דולר בערכי אותם ימים). על אדמה זו ישבו אלפי כפריים אשר היו אריסיהם של האפנדים מדמשק. על פי תנאי הזכיון היה על הרוכשים להקצות להם 15,000 דונם מאדמות העמק ללא תמורה. מה עלה בגורלם ובגורל בני הע'וארנה אנו יודעים. ׁׁ(ארועי מלחמת העצמאות, ואתם גירוש והמלטות בני הע'וארנה, קדמו לייבוש הסופי של החולה). פלג נוסף של הע'וארנה ישב בביצות כבארה בחוף הכרמל ולאחר ייבוש הביצה יושבו בכפר ג'יסר א-זארקה. אגדות שונות הרווחות על מוצאם של בני הע'וארנה כצאצאי עבדים ועריקים חסרות בסיס היסטורי וכנראה נועדו לבסס את מעמדם הנחות.

מודעות פרסומת

25. ארץ-ישראל וסוריה הדרומית – ספר המסעות (1921)

ארץ-ישראל וסוריה הדרומית – ספר-המסעות, מאת: ישעיהו פרֶס (1921).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

קטעים מתוך ההקדמה:                                                                                                     "מעת שהתחילו אחינו בכל תפוצות הגולה להתענין בישוב ארצנו ולעלות אליה לתור אותה הרגישו בחוסר ספר עברי, שיהיה להם לעינים להורות להם את הדרך ילכו בה בסיוריהם בארץ העברים. הספרים ממין זה אשר ישנם בשפות זרות הנם כתובים ברוח שכולו נוצרי בעד נוסעים נוצרים, שבשבילם פלשתינה היא מולדת משיחם וערש דתם. הנוסע היהודי לא ימצא בספרים האלה מה שהוא מבקש בארצנו. בתקופה החדשה, שקמה עתה לארצנו, תגדל ותתרבה ההתענינות בה ובהתפתחותה הכלכלית והמדינית מצד בני עמנו, ובה במדה תגדל גם העליה וירבו התיירים העברים, שיבאו לתור את הארץ הישנה-החדשה.                                                                                                                  […] הספר הזה יכיל מלבד הידיעות הכלליות, שהנוסע בארצנו זקוק להן, גם השקפה כללית על תכונותיה הטבעיות של הארץ, על יושביה ומנהגיהם ואופן חייהם, על תנאי הכלכלה של הארץ ועל תולדות ישובה ותרבותה בכלל והישוב היהודי בעבר ובהוה בפרט. המסעים המתוארים בספר משתרעים בעקר על פני עבר הירדן מערבה, אבל גם המסעים העקריים בעבר הירדן מזרחה וכן גם בסוריה הדרומית הקרובה לארצנו (דמשק – בעלבך – לבנון – בירות – צידון) מתוארים בו באופן מפורט.       […] מוציאי הספר הזה לא חשכו כל עמל והוצאות ברצותם לתת לו צורה יפה ומשופרת, בכדי שלא יושפל ערכו הן בפנימיותו והן בחיצוניותו כלפי הספרים המובחרים ממין זה אשר לאומות העולם.     ירושלם, בחדש זיו תר"פ.

כדאי להקליק על התמונה להלן ולקרוא את עמוד המבוא הראשון:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

קטעים מתוך המבוא:                                                                                                           […] ארץ-ישראל תענין את כל אותם מאחינו, הרוצים לראות בעיניהם את ארץ התנ"ך והנביאים, את הארץ, שבה ימצאו על כל צעד ושעל זכרונות מעברו הגדול של עמנו; אבל יחד עם זה יתבוננו בעצמם ביצירות הישוב החדש וילמדו להכיר את הארץ העתידה להיות לבית לאומי לעם ישראל. גם אותם הנוסעים, שעקר מטרת מסעיהם הוא להנות מיופי הטבע, יבואו בלי"ס על שכרם בארצנו, שבה תחזינה עיניהם חזיונות הטבע הנפלאים. יותר מאשר למסע בארץ אחרת דרושה למסע בארצנו הכנה פחות או יותר רחבה בידיעת הארץ, תולדותיה בעבר ובהוה, תכונותיה הטבעיות ותנאיה הישוביים. כי אז, רק אז יהנה התייר הנאה גמורה מכל התופעות שתופיענה לעיניו בארץ- פלאים זו.

הכנות לנסיעה.                                                                                                                    אל ירבה הנוסע לקחת אתו בגדים מכפי הצורך ויסתפק רק בחליפה פשוטה וחזקה אחת לדרך ובעוד חליפה אחת טובה יותר להחליפה בהיותו בעיר. אין צורך בלבנים עליונים קשים, כי אם צריך לקחת רק לבנים רכים. נחוץ לקחת חגורה של צמר לבטן, בכדי להשמר מפני מחלות הקבה והמעים. ביחוד צריך לשים לב אל הנעלים שתהיינה טובות, וטוב לקחת גם בתי-שוקים של עור השומרים בעד הרטיבות והמועילים ביחוד לרכיבה. לכסוי-ראש יספיק כובע פשוט, אולם טוב יותר לקנות כובע כזה, שילבשו בארצות החמות, השומר על העורף מפני מכת השרב. אם אין כובע כזה, משתמשים לשמירה כנגד החום במטפחת לבנה דקה ורחבה, שמהדקים אותה לכובע עד כדי לכסות בה את העורף ואת הצואר. מטפחות כאלה (בערבית כַּפִיָה) נמצאות לקניה בבתי המסחר בארץ-ישראל. אל ישכח הנוסע לקחת אתו גם מעיל ומכסה צמר, כי בהרי א"י האויר קר גם בלילות האביב. למסע בחורף נחוץ מטרון לשמירה מפני הגשמים העזים היורדים אז בארצנו.

לשמירת הבריאות.                                                                                                             המחלות, אשר הנוסע הזר, שלא הורגל לאקלים הארץ, עלול להנגע בהן, הן הקדחת והשלשול. המחלה האחרונה יכולה, אם לא יזהר החולה, לההפך למחלת השיחתה (דיסנטריה). מפני המחלות הללו צריך ואפשר מאד להזהר. על התייר לבלוע בכל בוקר ובוקר שליש-חצי גרם כינין, ע"י זה ישמר מפני הקדחת. מעורר קדחת המלריה הוא החידק, שנושאיו הם היתושים, החיים במספר רב מאד בבצות ובבורות, ששם ידגרו את ביציהם ויפרו וירבו באין מספר. היתושים מעבירים בנשיכותיהם את מעוררי המחלה מגוף החולה לגוף הבריא, לכן צריך להזהר מאד מפני נשיכותיהם, והתייר יזהר מלישון במטה שאינה עטופה כִלָּה, השומרת את הישן מפני היתושים. צריך להזהר גם באכילה, לא לאכל מאכלים בלתי טריים או פרות בלתי מבושלים ולא לאכול יותר מדי בשר בימים חמים או להרבות בשתית משקאות אלכוהליים. לעומת זה טוב לשתות בסעודת הצהרים כוס יין אדום ארץ-ישראלי. אסור לשתות מי-בורות בלתי רתוחים, וטוב למהול את המים במעט יין אדום. צריך לשמור את כל המאכלים מפני נגיעת הזבובים ולהשגיח ביותר על נקיון העינים ועל בריאותן.

אופני הנסיעה בפנים-הארץ ואמצעי התנועה.                                                                      בנסיעות בפנים-הארץ משתמשים בעקר במסלות הברזל. מסה"ב קנטרה (על תעלת סואץ) – חיפא, ירושלים – יפו, חיפא – אדרעי, חיפא – עכו ורפיח – באר-שבע, וכן גם המסלה טול כַֹּרם – שכם – ג'נין – עפולה, המחברת את מסה"ב לוד – חיפא עם מסה"ב חיפא – אדרעי העומדת ברשות הממשלה הבריטית. […] ברכבות החדשות והמרווחות הללו נמצאות מרכבת-אוכל ומרכבת-מטות, ארבע ארבע מטות בכל תא. […] ליתר הנסיעות בארץ משמשים הכבישים הנמצאים במצב טוב פחות או יותר ושעליהם נוסעים בעגלות או באותומובילים. בידי בעלי העגלות היהודים תמצאנה עפ"י רוב המרכבות הכי טובות, ולכן ישתמשו הנוסעים בכל האפשרות רק בעגלות של יהודים, המתנהלות עפ"י רוב גם ע"י עגלונים יהודים, המכירים היטב את הארץ ויכולים לשמש גם מורי-דרך. העגלונים היהודים הם הכי זריזים והכי נאמנים במלאכתם, ולכן אל יקמץ הנוסע, גם אם יש הבדל קטן במחיר לעומת מחיר העגלה של לא-יהודי וישכור אך ורק עגלה של יהודים. […] לטיולים בגלילות כאלה, ביחוד בעבר הירדן מזרחה, ששם אין עדין כבישים, אפשר להשתמש רק בבהמות לרכיבה. הסוסים המקומיים הם עפ"י רוב נוחים ומתונים וגם בלתי המנוסים יכולים לרכוב עליהם, כי מהלכם בטוח גם בשבילים הצרים שבהרים התלולים. לטיולים קרובים אפשר להשתמש גם בחמורים. בכל עיר ועיר בארץ-ישראל  ובסוריה ישנם חָנים (אורוות) ששם אפשר לשכור חמורים. בעל החמורים שולח את בהמותיו איש חַמָּר להשגיח עליהם בדרך, והוא יכול לשמש גם מורה-דרך למטילים. בגליל ישנם גם חמרים יהודים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

איור של ליליין מתוך הספר. הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

מתוך הפרק: השקפה גיאוגרפית                                                                                            […] יפה-נוף הוא הגליל ודומה הוא לנוף הרי האַלפּים. הריו מכוסים יערות עצים רבים ובבקעותיו זורמים פלגי מים בכל ימות השנה; רמותיו נושאות שדות בר ועמקיו עטופים נאות דשא ועשב למרעה ופרחים מרובי הצבעים והגונים. שם ישגשג הזית ותנוב הגפן וינץ הרמון ותחנט התאנה, בעוד אשר על פסגות הרי הלבנון והחרמון, הנשקפות מכל מקום, מתנוססת לבנת השלג.

מתוך הפרק: תושבי הארץ. גזעם, טיבם ותכונותיהם, דתם, תרבותם והשכלתם ודרכי חייהם.      ערבים – הערבים, שמוצאם חצי-האי ערב, כוללים שלשה רבעים ממספר תושבי הארץ ונחלקים לעירונים, פלחים (עובדי אדמה) ובדוים (בני המדבר). הבדוים, שלא התערבו לעולם ביתר תושבי הארץ, נשארו ערבים טהורים, והם יכולים להחשב לנושאי הטפוס הטהור היחידים של הגזע השמי. הם נקראים אל-עַרַבּ ("הערבים"), ז"א הערבים האמתיים. הבדוים יושבים לשבטיהם ורועים את עדריהם בעמק הירדן, בעמקי הגליל, במישור החוף, בארץ הנגב וביחוד בעבר הירדן מזרחה.                              אופיו של הערבי הטהור מראה את המדות הטובות של הבדוים הקדומים: גאות, התאפקות, רצינות ורגש-כבוד חזק. הוא חושב את עצמו לבן הגזע הכי מובחר. צרכי חייו הם פעוטים מאד. הוא מסתפק במועט מן המועט, אבל הוא אוהב חופש בלי מצרים. אמיץ-לב הוא במלחמתו כנגד האויב, נאמן למשפחתו ולשבטו ומכניס אורחים. השקפת העולם שלו היא מוגבלה מאד ופּטליסטית. מדותיו הרעות של הבדוי הן אהבת בצע ונקמה ואכזריותו כנגד אויבו. מדת גאולת הדם עודנה נפוצה ביניהם, והיא גורמת לפעמים להשמדת משפחות שלמות.                                                                          הפלח ובן העיר הלכו והתרחקו במשך מאות שנות הלחץ וההעקה והירידה המוסרית מהמקור בו חוצבו. רובם מתיחסים ביחס של חשד ושנאה נסתרת לאלה, שאינם מבני עמם ודתם. האמונה במזל (פטליסמוס) מביאה אותם לידי עצלות, והם אינם יודעים להעריך את ערך הזמן. שעות שלמות יכולים הם לשבת בטל ולספר או לשמוע אגדות ומעשיות. הפלח הוא בכלל בעל מזג טוב וילדותי, ואם מכירים את טיבו היטב ויודעים להתנהג אתו, אז אפשר לנהל אותו ולחיות אתו בשלום ובשלוה. העירונים, שבאו במגע ומשא שטחי עם הקולטורה האירופית, קבלו ממנה עפ"י רוב רק את ברקה החיצוני המטשטש את האורות שבתכונת האומה הערבית."

איור של ליליין מתוך הספר. הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

איור של ליליין מתוך הספר. הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הערות העורך

הספר "ארץ-ישראל וסוריה הדרומית – ספר המסעות" הוא מדריך הנסיעות העברי הראשון. הספר נכתב בהזמנת חברת הנסיעות אקספרס ארץ ישראלי בערבון מוגבל, ובמימון בנק אפ"ק (אנגלו פלסטיין קומפני), לשם עידוד "טוריסטיקה יהודית מיוחדה במינה". הספר, הכולל מידע מעשי לתייר היהודי, כגון שערי החליפין של המטבעות, המלצות על מלונות ואמצעי תחבורה ומסלולי טיול, מכיל גם מידע גיאולוגי, בוטני וכלכלי, והוא בעל ערך היסטורי, גיאוגרפי ותרבותי רב עבור חוקרי א"י. הספר פורש לפנינו תמונה מהימנה של ארץ ישראל וסביבותיה בשנת 1921 , אוצר גדול של תיאורי מקומות ואתרים, שרבים מהם כבר אינם עוד. מספר היהודים בא"י היה 90,000. את הרי הגליל כיסו יערות עבותים ובין עכו וצידון חי הדוב הסורי. למרבית ההרים והנחלים היו עדיין רק שמות בערבית. מחלות המלריה והבילהרציה שלטו ברמה, יחדיו עם הדיזנטריה. מעניין לדעת שרוחבה של רחבת הכותל המערבי היה 3.6 מטר, לויה-דולורוזה קראו בעברית "רחוב העצב" ולכנסייה האתיופית "מנזר הכושים". "מגדל דוד" שהפך אחר-כך לאייקון המזהה של ירושלים, לא מוזכר בטקסט ובמפות העיר. לארץ-ישראל לא היו גבולות מדיניים מוכרזים ומדינת ירדן עדיין לא היתה קיימת. מסילות הברזל שבנו התורכים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה האנגלים, אפשרו לתייר לנוע בחופשיות מקהיר, או קנטרה שעל הסואץ ועד בירוּת ודמשק. ואכן מסלולי הטיולים שמציע הספר כוללים את מצרים, רבת-עמון, בירות, דמשק ואתרים נוספים בעבר הירדן המזרחי, לבנון (סוריה הדרומית) וסוריה. הספר כולל מפות מפורטות שהודפסו במכון הצבאי הקרטוגראפי בווינה וכן איורים של נופי הארץ מאת הצייר אפרים משה ליליֶין. ליליין, אשר קנה את תהילתו בתמונת הרצל המשקיף מן המרפסת בבזל, היה ממייסדי בצלאל ונחשב לצייר הציוני הראשון.

מחבר הספר, חוקר ארץ-ישראל ישעיהו פרֶס, ניהל במשך 40 שנה את בית-הספר למל בירושלים. הוא חיבר כמה ספרי מסע וגיאוגרפיה, אך גולת הכותרת של מפעלו המחקרי-ספרותי היתה אנציקלופדיה גיאוגרפית-היסטורית של ארץ-ישראל בארבעה כרכים.

 

21. מוארה באור הנצח ההיסטורי (1930)

המדיניות החיצונית של הציונות.                                                                                      קטעים מתוך הרצאתו של ד. בן-גוריון בקונגרס הראשון לא"י העובדת, ברלין, 1930.                   פורסם ב"אחדות העבודה, ירחון פועלי ארץ-ישראל", ז', כרך שני – חוברת ראשונה, נובמבר 1930.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

"[…] מרכז הכובד של מדיניות החוץ הציונית – היא שאלת יחסינו אל העם הערבי. ואין זאת שאלת יחסינו אל ערבי ארץ ישראל בלבד – אעפ"י שהיא, רק היא, צריכה לשמש לנו יתד; כי לאונאת עצמנו יחשב הדבר ולהונאת אחרים, אם נסיח את דעתנו מערבי א"י, ונשים את פעמינו לעבר המנהיגים הערבים בארצות אחרות, מתוך הנחה שאתם יֵקל לנו, כביכול, למצוא שפה משותפת. הלוז ביחסים בין היהודים והערבים היא שאלת הערבים בתוך א"י.

[…] בא"י יושבים זה מאות בשנים המונים ערבים, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם נולדו כאן ומתו כאן ואשר למענם א"י – ארצם, שבה הם רוצים לחיות ובה יחיו גם להבא. עלינו לקבל באהבה את העובדה הזאת ולהסיק ממנה את כל המסקנות המחויבות. […] ואני מאמין, כי בשאלת היחסים בין הערבים לבין היהודים מוטלת על הפועל היהודי שליחות מיוחדת. […] הוא, החלוץ העומד בחזית הקשי והסכנה הכרוכים בעקבה של השאלה הערבית בא"י, אשר שילם במיטב בניו בעמדו על סוללות ההגנה העצמית מפני ההתנפלויות הטרגיות מצד השכנים הבערים, חניכי המדבר ומלחמות השבטים – הוא, הפועל היהודי שלוח מטעם ההיסטוריה להיות נושא רעיון השלום וההבנה בין העם היהודי ובין העם הערבי.

[…] זכויותיהם של הערבים נובעות מעניניהם הם ומצרכי חייהם הם ונשענים על עקרונות אנושיים כלליים. יתכן, כי התגשמות שאיפתם של הערבים להגדרה עצמית תכביד על מצבנו פי כמה, אך אין זה יכול לשמש יסוד לשלול מן הערבים את זכותם הם. כל כוח שאין עמו יסוד מוסרי – אין לו תקומה. עוד לא היה בדברי הימים, אשר כוח אגרוף בלבד ינצח לדורות.

[…] הננו שבים לא"י בימים שהישוב הערבי בה מדולדל, נדכא וחסר תרבות, ומביאים אתנו את החידושים האחרונים של התרבות האנושית, מבחינה טכנית ומבחינה סוציאלית; אנו חייבים להביאם, כי בלעדיהם לא נבנה את א"י. אולם אסור לנו גם מטעמים מוסריים וגם מטעמים כלכליים, להשלים עם הרעיון, כי ההבדל הזה בין שתי רמות החיים, אשר, אמנם, לא ידינו יצרו אותו, אך אנו עתידים לשלם את מחירו – יהיה קיים לדורות; לא נשלים, כי מעבר מזה יזהירו ישובי עובדים, מתוקנים לפי המלה האחרונה של המשק המודרני, ומעבר מזה – כפרים ערבים עלובים ומדולדלים; כי פה יתנוססו רפתות אשר היו נראים בעיני אבות אבותינו בא"י כהיכלי מלכים, ושם ישחירו "חושות" ערביות, בלי אור ואויר, מצומצמים ומזוהמים, ובהן רובצות משפחות אכרים שלמות על עופותיהם, חמוריהם ועזיהם, מעונות שהם אסון וחרפה לא רק ליצורי אדם אלא אפילו לחיה ולבהמה. אין להסכים בשום אופן שתהום עמוקה כזאת תפריד לעולמים בין שני עמים שכנים קרובים. תפקידנו ההיסטורי הוא לסייע להמוני העמלים הערבים להתרומם אל רמת החיים שעליה אנו עומדים. […] לא די בהטפה על לב הפלח שיחדל מלדור בכפיפה אחת עם עזו. נחוץ ליצור את הכוח הכלכלי והחברתי החדש, אשר בעצם היותו ובהשפעתו הישרה, יביא מהפכה לארץ. אין זאת אומרת, כי רשאים אנו עד אז, עד היותנו לכוח כזה, לשבת בחיבוק ידים, ולהתיחס בקרירות רוח לעוני ולשפל של המוני הערבים. מצווים אנו כבר עכשיו לעשות, מבחינה מדינית ומשקית, כל אשר בידינו להחשת עליתו של האכר והפועל הערבים, כי לא רק צו מוסרי הוא לנו, כי אם גם צורך חיים. יחסנו אל הערבים איננו יכול להקבע עפ"י יחס הערבים אלינו, ביצירת הברית בין היהודים ובין הערבים. חייבים אנו לתרום את תרומתנו, גם אם הערבים אינם מביאים לה את תרומתם הם.

[…] סוף דבר – תנועת הפועלים העברית רואה בעין בהירה את מציאותו של העם הערבי ומאמינה, כי העם היהודי יכול להיות – וגם היה יהיה, – הכוח אשר ישא באחריות לגורל פנה קטנה זו ששמה ארץ ישראל. מוארה באור הנצח ההיסטורי חשה תנועת הפועלים את אחריותה כלפי ההמונים הערבים ובמלוא שיעור כחותיה תסייע לפריחה החברתית, התרבותית והמשקית של העם הערבי בארץ ישראל."                                                                                  ד. בן-גוריון

(על פי ההרצאה בקונגרס הראשון לא"י העובדת, בברלין).

 הערות העורך

הקונגרס בברלין הצלם - וולט פוטובריכט, ברלין

הקונגרס בברלין
במרכז הבמה בן-גוריון. הצלם – וולט פוטובריכט, ברלין

 

נאום הזה נשא בן-גוריון ב"קונגרס הראשון לארץ-ישראל העובדת" אשר התקיים ביוזמת בן-גוריון בברלין, בשנת 1930. בקונגרס השתתפו נציגי תנועות יהודיות, בעיקר תנועות פועלים, מכל העולם, בקריאה לצאת לעזרת היישוב בתקופה שלאחר מאורעות תרפ"ט (1929). באותה עת היו בארץ-ישראל 170,000 יהודים ו-700,000 ערבים. גישתו של בן-גוריון ל"שאלה הערבית" מעניינת מאוד, לאור סמיכות הזמנים לפרעות תרפ"ט.