100 – סלפי ספרים

Show me the books he loves and I shall know the man far better than through mortal friends

Silas Weir Mitchell

סלפי ספרים 

אם יש על המדפים בביתכם צבירי נייר בלויים, השוכנים שם שנים רבות, למרות פגעי הזמן וקילומטרים של נייר דבק שמנסה לאחות בין חלקיהם המתנתקים זה מזה – אלו הם הספרים החשובים של חייכם.

לפני כמה שנים, באחד מן הפורומים לצילום, עלה הרעיון שכל אחד מחברי הפורום יעלה את צילום הדיוקן שלו. אספתי מן המדפים כמה ספרים שהיו משמעותיים מאוד עבורי, ומייצגים אותי נאמנה, ערמתי אותם לערמה וצילמתי את ה"דיוקן" שלי – סלפי-ספרים. כעת, כאשר חיפשתי נושא חגיגי לציון רשומה מספר 100 בבלוג נושנות, עלה בי הרעיון שנית. שוב דליתי מן המדפים את הספרים האהובים עלי ושקעתי בזיכרונות. כל ספר החזיר אותי לתחנה בחיי, פתח צוהר אלי פנימה, העלה את זכרם של אנשים קרובים לי. אלו הם הספרים (והסופרים) שבאמצעותם יצרתי לעצמי עולם מקביל, מקום להימלט אליו ולהסתגר בבטחה. האם הספרים המשמעותיים עבורנו הם כאלה משום שעיצבו אותנו? או שמא הם מצאו הד בלבנו משום שאנחנו מי שאנו? כנראה ששני הדברים נכונים. וישנם ספרים המסמלים ציוני-דרך בחיינו. כך הם למשל ספרי הלימוד מבית הספר ומן האוניברסיטה, וספרים הקשורים למקצוע בו בחרנו, עבודה, קריירה.

למעלה משמאל, חוברת הדרכה מאת ידידי יאיר פנואל ז"ל, שפתח את התלם הראשון של מה שהוא כינה "פלחה חרבה" בנגב. למטה משמאל – מגדיר הצמחים הראשון בארץ ישראל (1931). "הטקסט המקודש" של הבוטנאים וחובבי הטבע. בצד ימין – רשימת השמות העבריים של צמח הבר בישראל, מאת ועד הלשון (1930).

הרשומה כתובה בנימה אישית, אך את הזיכרונות האינטימיים, הכרוכים בחשיפה אישית מידי, אנצור, ואמנע מבוכה ממני ומכם הקוראים. לא אציג את הספרים בסדר כרונולוגי ולא על פי מדרג חשיבותם, ובודאי ישנם עוד ספרים רבים שהיו ראויים להיכלל ברשימה זו.

ההתחלה היתה בגן הילדים, עם הספרים שלוקחים ביום שישי הביתה כדי שאמא תקריא. הייתי מצפה כל השבוע ליום שישי ולספר החדש. הלוואי שהייתי זוכר אלו ספרים היו אלה, אך זכורה לי רק החוויה הכרוכה בהם. אחר כך טקס קבלת הספר הראשון בכתה א' בבית הספר היסודי, "חגיגת הספר", אירוע שהתכוננו אליו בהתרגשות, כולל הכנת כריכת בד רקומה, כאילו היתה זו פרוכת. בצילום שנשמר אצלי, הונצח הרגע המכונן, על רקע "הסולמות" באולם ההתעמלות. איני זוכר מי היא האישיות הפדגוגית המעניקה לי את הספר ולוחצת את ידי תוך שהיא מפנה את ראשה ממני והלאה אל המצלמה, וגם מסתירה מאחוריה את המורה האהובה אורה אילון.

חגיגת הספר-AC

אלו ספרים היו בבית? זכורים לי במיוחד קובץ הסיפורים "זה ספרי" מאת לוין קיפניס, וספר מעשיות אכזריות של האחים גרים.

זה ספרי

על מדפי הספרים של ההורים היו ספרים על מלחמת העצמאות, הפלמ"ח וההגנה, ביוגרפיות של אנשים חשובים, וספרים שמעניקים בחגים במקום העבודה ואף אחד לא קורא (בימים ההם היו מעניקים ספר ולא סט של סירים ומחבתות). אבל במדף העליון ביותר, מוסתר מאחורי ספרים אחרים, מצאתי את "סלמנדרה" של ק. צטניק אותו קראתי בחשאי, בשקיקה ובזעזוע. הספרים שקנו לנו הורי היו ספרי התנ"ך של קאסוטו, אנציקלופדיה מכלל והספר עב הכרס "דברי ימי עם עולם" של שמעון דובנוב. את ספרי הקריאה מצאתי בספרייה.

הספרייה שכנה במרתף של בית ההסתדרות שנקרא גם "בית רמז", ע"ש דוד רמז, איש רב פעלים שהיה גם מאהבה של גולדה מאיר.  (הבניין נהרס בשנת 1994 ורמז נדד והעניק את שמו לקופת החולים בכניסה הצפונית לעיר, שוותיקי העיר עדיין מכנים "קופת חולים אום-חאלד", משום ששוכנת בשולי הכפר הערבי ה"נטוש" בו גרתי בשש שנות חיי הראשונות). המשפט "אני הולך להחליף ספר" שיחרר אותי מן הבית בלי שאלות מיותרות. הליכה מענגת לקצה השני של העיר היתה מביאה אותי לממלכתו של מישה, הספרן הג'ינג'י עם העיניים הירוקות העצובות. בירידה במדרגות אל המרתף היה מכה אותי ריח הספרים מעורב בטחב המרתף. מישה עמד מאחורי דלפק עץ ארוך, עליו נערמו ספרים רבים ומאחוריו ניצבו מדפי הספרים האינסופיים. לא היה אפשר להיכנס אל בין המדפים ולעלעל בספרים. מישה סיווג כל קורא על פי קריטריונים השמורים עמו, והחליט אלו ספרים מתאימים לו. הוא ידע מיד איזה ספר הילד צריך לקרוא, אך הותיר לו מרחב בחירה מצומצם. הוא היה צועד בבטחה בין מדפי הספרים, שולף ספר, מכריז את שמו ומציג אותו מרחוק לילד. אין צורך להתלבט. מישה כבר החליט. ומי שחשב שאת רוע הגזירה אפשר לסכל בצמד המילים "כבר קראתי", זכה למבט של תוכחה מעיניו העצובות של מישה, שזכר הכל. ההחלטה מתי מסתיימת ילדותו של כל קורא והוא נעשה מבוגר, הזכאי להחליף ספרים של גדולים, היתה נתונה אף היא למישה, אשר עקב אחרי התבגרותו האינטלקטואלית של כל ילד. על פי מישה התבגרותי היתה מואצת מאוד, או שפשוט נוכח שכבר קראתי את כל מלאי הספרים בספריית הילדים, ובגיל מוקדם מאוד אישר את מעברי לספריית המבוגרים. ואף הגדיל לעשות מישה, והרשה לי לחצות את הדלפק ולהיכנס אל קודש הקודשים אל בין מדפי הספרים, ולבחור בעצמי את הספרים. הייתי מציג בפניו את הספרים שמצאו חן בעיני והוא היה מאשר בשתיקה, או פוסק – "זה לא בשבילך".

בהתחלה בלעתי הכל. בבודדים ובסדרות: טרזן, השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, חסמב"ה, שרלוק הולמס, ספרי קארל מאי (ווינטו ויד הנפץ) ואפילו קופיקו וצ'יפופו. הייתי תולעת ספרים מן הסוג הנחות ביותר. החלפתי בכל פעם שלושה ספרים בספרייה, ובדרך הביתה, לקצה השני של העיר, כבר סיימתי חלק ניכר מן הספר הראשון. אחר כך עידנתי את טעמי הספרותי, ולמדתי להבדיל בין מזון להרגעת הרעב לבין אוכל איכותי.

 

שעות רבות של הנאה עברו עלי גם בספריית הפקולטה בה למדתי. ביקרתי שם לאחרונה ונדהמתי למראה השינוי. מדפי הספרים והספרים עצמם נעלמו ואת מקומם תפסו שולחנות סלוניים וכורסאות נוחות שעליהם שרועים הסטודנטים, מי לבד ומי בחבורה, וחלקם מביטים במסכי מחשבים ניידים.  הספרייה נראתה כמקום מנוחה ומפגש חברתי יותר מאשר מקום לימוד. הספרנית ראתה את מבוכתי ושאלה האם אני רוצה להשאיל לאפ-טופ. שאלתי אותה היכן כל הספרים? והיא אמרה "אין יותר ספרים. הכל און-ליין עכשיו". ונזכרתי בשידת המגירות עם הכרטיסיות בהן ניסינו לאתר את הספר או כתב העת ואת הקוד על פיו נמצא את הפריט על אחד המדפים, ובריח הספרים שהיה מכה בי עם הכניסה לחלל הספרייה, שהיתה ואיננה עוד.

ספרי טבע – לא מדריכים ואנציקלופדיות, אלא ספרים שנכתבו על ידי אנשי טבע שיודעים גם את מלאכת הכתיבה, ועולמם רחב יותר מן המרחק בין שני זיפים על שוליו של עלה – הם עבורי השילוב המנצח בין "מדעי הטבע" ו"מדעי הרוח", ביניהם התחבטתי כל חיי. ספרים אלה ומחבריהם מלווים אותי מילדותי ועד היום. הנה כמה דוגמאות.

"כנף אל כנף" (עם עובד, 1956) מאת  ברוך דגון – פישקו (1884 – 1957). קובץ סיפורים למבוגרים, בעיקר על בעלי כנף, אך גם על חרקים, יצורים ימיים ועצים, מאוירים על ידי ד. אלמליח.

כנף אל כנף-s

הספר כתוב בשפה עשירה ומליצית, השואבת גם מן המקורות, ושזור בתיאורי נוף נהדרים. הנה שני קטעים מן הסיפור הראשון:

כנף אל כנף טקסט1-s

כנף אל כנף טקסט2-s

"המדריך בשמי ארצנו"אשר ארליך (יהושע צ'צ'יק, 1959). הספר מיועד לבני הנוער, מסביר את העקרונות הבסיסיים של האסטרונומיה – "ידיעת השמים, תורת התכונה" – תוך התייחסות לספרות המקראית והתלמודית, ומציג את מפות השמיים בחודשי השנה השונים.

שמי ארצנו כריכה-s

אשר ארליך – איש העליה השנייה, מורה, פעיל ציבורי וממייסדי התיאטרון העברי, התעניין באסטרונומיה והמציא ובנה כמה מכשירי צפייה ולימוד, שאף זכו לשבחים מפי אלברט איינשטיין. את המדריך בשמי ארצנו כתב בעת מלחמת העולם השנייה, ואף מצא יתרון בכך שהעלטה שנוצרה בגלל ההאפלה מקלה על הצפייה בכוכבים, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר. המחבר נפטר לפני שהשלים את כתיבת הספר, ומי שסיים את המלאכה, לאחר 16 שנים, הוא דב אבישלום, באותה עת מרצה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, שלימד אותי מתמטיקה בשנה א' באוניברסיטה העברית על הר הצופים, 16 שנים מאוחר יותר. ספר מיוחד זה מזכיר לי את המורה שלי לטבע בבית הספר היסודי, אליהו בן שלמה, שאסף כמה תלמידים וטלסקופ מראות אחד, והפך אותנו לחוג לאסטרונומיה, המשוטט בין ערפליות וגלקסיות.

שמי ארצנו הקדמה-s

עזריה אלון וספריו (כתב למעלה משלושים ספרים על טבע וידיעת הארץ) מסמלים עבורי את אהבת הטבע ואת הקשר עם החי והצומח, שהיה חלק מהווייתם של ילדים בני דורי. אף אחד לא היה צריך לנתק אותנו לרגע מן המחשב והסמארטפון ולהוציא אותנו אל הטבע ולהראות לנו פרח ושבלול. שדות הבר, הצמחים ובעלי החיים, היו זירת המשחקים שלנו, מקור הידע והיופי, ספר הלימוד של החיים. קולו של עזריה אלון בפינה השבועית בשבת בבוקר ב"קול ישראל"  "נוף ארצנו" היה פס הקול של אהבת הטבע בשנות ילדותי; וצמד הספרים "77 שיחות על טבע", (1964), בהם נדפסו חלק מזערי מתוך כ-2500 שידורים אלה, שימש כעין תמרור כתום-ירוק על מדף הספרים שלי. מאותם ספרים שמספיקה נוכחותם על המדף על מנת להרחיב את הלב.

77 שיחות על טבע-s

בשנת 1955 יצא לאור ספרו של עזריה אלון "פרחי הר וגיא" עם צילומי הפרחים שצילם עזריה. היה זה הספר הראשון בישראל בו נדפסו צילומי צבע.

הר וגיא-s

מכל ספריו, שרבים מהם מצויים על מדף הספרים שלי, אני אוהב ביותר את הספר "שבילים במדבר – מערבות יריחו עד מפרץ שלמה" (1969), אשר מזכיר לי את הטיולים והשירות הצבאי בסיני. כתיבתו של עזריה רהוטה ושזורה בהומור של אנשי טבע.

שבילים במדבר-s

ג'ראלד דארל – הספר הראשון מפרי עטו של ג'ראלד דארל בו נפגשתי היה "חברברי הסוונה" (עם עובד, 1966) ומיד החלטתי שאני רוצה להיות ג'ראלד דארל כאשר אהיה גדול.

אחריו קראתי את "היער השיכור", וספרים רבים נוספים מאת המחבר המחונן הזה, שידע לכתוב על בעלי חיים בהומור, שנינות ורגש רב, ולהאניש אותם בצורה נוגעת ללב. ג'ראלד דארל עסק באיסוף בעלי חיים עבור גני חיות, ואף הקים גן מקלט באי ג'רזי להצלה ושימור של זנים בסכנת הכחדה. את מסעותיו ברחבי העולם הוא הנציח בספרים ובסרטים בהפקת ה- BBC. ספרו המפורסם ביותר – "משפחתי וחיות אחרות" על התקופה בה שהתה משפחתו באי קורפו. באתר של מכון דוידסון (מכון ויצמן) אפשר לקרוא על האיש ופועלו.

ס. יזהר (יזהר סמילנסקי): הוא הסופר האהוב עלי ביותר. אני כותב 'הסופר' ולא 'ספריו' משום שממילא קיימת זהות מלאה בין יזהר לבין מה שכתב בספריו – הכל אוטוביוגרפי. ומשום שפיצחתי את צופן הכתיבה שלו, את הרמזים על הארוטיקה הסמויה, את נטיות הלב והגוף המסתתרות בין השורות. אני חושב שקראתי את כל מה שכתב יזהר ונדפס ויצא לאור, וגם מכתבים נפלאים ומיוסרים שכתב לכמה מאהובותיו ושמורים עדיין אצלן, והתכתבות בינו לבין אשתו נעמי (שאיירה את ספריו) השמורים במרתפי הספרייה הלאומית. אני נמנה עם עשרת האנשים שהצליחו לצלוח את כל מרחבי "ימי צקלג" עד עמוד 1143 (מהדורת עם עובד 1958).

ימי צקלג-s

לא נחתי ולא שקטתי עד שהצלחתי להשיג את כל כתביו במהדורות ראשונות, ביניהם סיפורים שיצאו לאור במהדורה אחת בלבד ויזהר אסר על המשך הדפסתם. למשל הסיפור בעל השם הנהדר: "מסע אל גדות הערב" שפורסם בספר "החורשה בגבעה" (ספרית פועלים 1947) שהגיע לידי בדרך מופלאה. מוטב שאעצור כאן, בטרם אתפתה לתאר את דרך כתיבתו של יזהר ואחטא במה שתיעב כל כך אצל חוקרי הספרות. אומר רק, שתיאורי הנוף והטבע הארכניים שלו, בעברית הגבוהה עם תחדישי הלשון, מבטאים בדיוק נמרץ את מה שנקרא בספרות "מראות השתייה" שלי (שתייה מלשון תשתית).

בפאתי נגב 2_001-s

עמוס עוז הוא סופר מצוין. ספריו מעניינים, מרתקים, מחכימים. הם נכתבו על ידי בעל-מלאכה מוכשר וחכם. לא תמצא פגם בעלילותיהם הבנויות לתלפיות ובעיצוב גיבוריהם. חווית הקריאה בספריו מענגת, אך אין הם גורמים לי להזדהות, כזו שאני חש  למקרא ספריו של יזהר. הכל נראה מתוכנן ומדוד ומחושב ומהוקצע ומהונדס. וכשם שחלק נכבד מכתיבתו של ס. יזהר הוא רקוויאם לידידו אהוב נפשו יחיעם ויץ (שנפל בליל הגשרים), כך כתיבתו של עמוס עוז היא רקוויאם לאמו שמתה בעודו ילד צעיר. שמעתי, כסטודנט, ארבעה קורסים שלימד עמוס עוז באוניברסיטת באר שבע, וכך גם הכרתי אותו כמורה מחונן. הקורס האחרון חתם 50 שנות הוראה של עוז, ואחריו פרש מן ההוראה, ולכן בחר, לראשונה, ללמד יצירה שהוא עצמו כתב. להפתעתי הוא בחר בספר שלטעמו הוא היצירה הטובה ביותר שיצאה תחת ידיו (כה טובה, עד שהוא עצמו הופתע והגדיר זאת כך: "הפרה הולידה שחף"). הספר הוא "אותו הים" (כתר 1999), הכתוב בשורות קצרות ובחריזה חלקית, משהו בין שירה ופרוזה. בספר זה העלה עוז לראשונה באופן ישיר חלקים מן האוטוביוגרפיה שלו, תהליך שהבשיל במלואו בספר "סיפור על אהבה וחושך".

הספר של עוז אשר הרשים אותי ביותר בעוצמתו ובירידתו אל מעמקי נפש האדם הוא הספר (הפחות מוכר מבין ספריו) "עד מוות" (ספריית פועלים 1971). הנובלה מתארת את מסעי הצלב בחלקם הראשון, כאשר עוד היו הצלבנים על אדמת אירופה, במסעם לארץ הקודש, ובדרכם זרעו הרס ומוות בקהילות היהודים. תיאור הריגתם של היהודים הוא מן הקשים והבוטים ביותר בהם נתקלתי בספרות העברית, וכתוב בריאליזם אכזרי. לדעתי התזה של עוז היא שהגויים הורגים את היהודים בניסיון להרוג את היהודי שבתוכם.

עד מוות עמוס עוז-s

שלום עליכם (שלום רבינוביץ') בתרגומו הנפלא של יצחק דב ברקוביץ – 15 כרכים בהם שוכנים טוביה החולב, מוטיל בן פייסי החזן ומנחם מנדל. מה שקסם לי לא היה הווי כתריאליבקה, העיירה היהודית, השטעטל, אלא העברית המתנגנת של י.ד. ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם (נישא לבתו הבכורה של שלום עליכם, ארנסטינה). במעבר מיידיש לעברית, עשה ברקוביץ מעשה סופר ולא רק מתרגם. חוקר הספרות והמבקר דן מרון תרגם כמה מיצירותיו של שלום עליכם בשנים האחרונות. התרגום אולי מדויק יותר ונאמן למקור באופן מחקרי-מדעי, אך לטעמי הוא יבשושי ובעטיו נס לחו של המקור. התרגומים של ברקוביץ העשירו את השפה שלי וגרמו לי להתאהב בעברית שנשמעת היום ארכאית ומיושנת ואולי אפילו מתנשאת. הציונות מצאה לנכון, אולי בצעד בלתי נמנע, להיבנות באמצעות שלילת הגולה והכחדת היידיש. היום יש "חזרה בתשובה" והכאה על חטא בתחום הזה.

שלום עליכם

על מצבתו ציווה שלום עליכם לכתוב:

איש יהודי פשוט היה, יהודית כתב, לשמח, לבב המון העם ונשיו. פה נטמן סופר מבדח.

ועת העולם מילא שחוק פיו, צהל, מחא לו כפיים, בכתה נפשו במסתרים – עד אל עליון בשמים!

עם עובד – ספריה לעם  –  בעת שבאירופה התחוללה מלחמת העולם השנייה, קמו בישראל הוצאות הספרים המפלגתיות-אידיאולוגיות של תנועות הפועלים. ספריית פועלים (1939, הקיבוץ הארצי, מפ"ם), הקיבוץ המאוחד (1940, הקיבוץ המאוחד), עם עובד (1941, ההסתדרות, מפא"י). למרות היותן מוסד מפלגתי, לא השפיע הדבר על בחירת הספרים שהוציאו לאור, והן הביאו לפועל העברי את מבחר הספרות המקורית והעולמית המתורגמת (כמו דביר, מאגנס ומוסד ביאליק לפניהן). בזכותן של  ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד (שהתאחדו לגוף אחד) יצאו ויוצאים לאור ספרי שירה רבים בישראל. ספריה לעם היא מפעל ספרותי כביר – עד כה יצאו לאור למעלה מ-700 ספרים. מפעל המנויים התחיל באופן מסודר בשנת 1958. כמה סופרים בנו וייצבו קריירה מזהירה בזכות מפעל זה, למשל: מאיר שלו, עמוס עוז, חיים באר, יהושע קנז ודורית רביניאן. ככל חפץ ממוספר ומתוארך שהופך לסדרה, ספרי הספריה לעם מאתגרים אותי כאספן ספרים, וכמה מאות מהם שוכנים על מדפי הספרים שלי. היום הספרים האלה מקבלים את היחס המחפיר ביותר בחנויות לספרים משומשים. הם מרוכזים בקופסאות וקרטונים ומוצעים במחירים אפסיים כסחורה של מכירת חיסול. אך קשה מאוד היה להשיג את הספרים הראשונים בסדרה. הספר הראשון של מפעל המנויים, משנת 1958 הוא "זורבה היווני" מאת ניקוס קאזאנצאקיס.

עם עובד ראשונים_001-s

אני מוקיר תודה לעם עובד על שהביאו לפתחי את שפע הספרים הזה. מתוך מאות הספרים זוהרים כמה שאני אוהב במיוחד.

הרשימה המצומצמת שלי:

צייד בודד הוא הלב – קארסון מק קאלרס (1961), ברקיע החמישי – רחל איתן (1962)

אל תיגע בזמיר – הרפר לי (1964), העיר והכלבים – מריו ורגאס יוסה (1974)

מארש ראדצקי – יוזף רוט (1980), בחזרה אל קולד מאונטן – צ'ארלס פרייזר (1999)

התיקונים – ג'ונתן פראנזן (2003)

כל הספרים של ג'ומפה להירי ואיאן מקיואן בהוצאת עם עובד ספריה לעם.

מארש ראדצקי-s

הנבחרים:

"מגילת סן מיקלה" – הספר נכתב ע"י הרופא אכסל מונתה ב-1929 ויצא לאור בספריה לעם ב- 1974. מיליוני תיירים כבר ביקרו בביתו המופלא באי קאפרי, עם הספינקס המפורסם. ספר שהוא גם אישי וגם היסטורי, מוות ומחלות איומות לצד יופי וטוב-לב אנושי, בו קשה להאמין שהמציאות אינה אגדה.

מגילת סן-מיקלה-s

"השטן במוסקבה" מאת מיכאיל בולגאקוב יצא לאור בשנת 1969. כשקראתי אותו לראשונה הרשים אותי במיוחד התיאור מלא החיים של משפטו וצליבתו של ישו. המחבר ערך מחקר היסטורי מעמיק במקורות תיאולוגיים והיסטוריים והחייה את דמותו של פונטיוס פילאטוס באופן ריאליסטי מאוד. רק לאחר שנים, התברר שגרסה זו שתורגמה לעברית היא גרסה מצונזרת, ממנה נמחקו 23,000 מילים. בולגאקוב כתב ספר זה בין השנים 1928 – 1940 ועל רקע התנכלות הצנזורה אף שרף את אחת הטיוטות. בשנת 1989 התגלה הנוסח המלא המקורי במרתפי הק.ג.ב והספר בשמו המקורי "האמן ומרגריטה" פרץ לתודעה העולמית, תורגם ללשונות רבות והוכר כאבן-דרך בספרות המאה העשרים. הגרסה המלאה (615 עמודים) תורגמה לעברית מחדש (1999), הוערה ובוארה ע"י פטר קריקסונוב, שפענח עבור הקורא העברי את כל הרבדים של הספר. קיים אתר אינטרנט המוקדש לספר האמן ומרגריטה, אתר מעריצים מעמיק ורחב יריעה המשמש מקור מידע על כל היבטיו של הספר. בין דוברי הרוסית זהו ספר פולחן.

השטן במוסקבה-s

האמן ומרגריטה-s

"שר היער" (שוקן, 1982) נכתב ע"י הסופר הצרפתי מישל טורנייה בשנת 1967. שמו לקוח מן הבלדה של גתה.

שר היער-s

על מנת להבין את מורכבותו וייחודו של הספר, אציג את ההקדמה המופיעה בראשיתו של הספר.

שר היער הקדמה-s

ישנם ספרים שנראים לנו אהובים מבעד לדוק של נוסטלגיה. הם מזכירים לנו תקופה יפה בחיינו, מייצגים מקום אליו מתגעגעים ממרחק השנים, רק משום שאז ושם קראנו אותם. לעתים, ברבות השנים, כבר שכחנו את תוכן הספרים, והם הופכים לכעין חפץ בעל סמליות. כאלו הם עבורי ספרי הפרוזה של המשורר יהודה עמיחי, אותם קראתי בעת שהתגוררתי במעונות הסטודנטים שעל הר הצופים. תחילה קראתי את הספר "ברוח הנוראה הזו" (1961) ואחר כך את "לא מעכשיו לא מכאן" (1963). בשניהם הווי ירושלמי, אך זו היא ירושלים חילונית, ארוטית, פיוטית כמו שמשורר יודע לכתוב. כאשר אני מתבונן על הספרים האלה, אני חוזר אל החדר הקטן במעונות הסטודנטים על הר הצופים. ברדיו משמיעים את התקליט החדש של הפינק פלויד –  Wish You Were Here. בקמפוס הר הצופים עדיין לא החלה הבנייה המאסיבית והמבט מגיע עד ים המלח ללא הפרעה. מצד אחד ניבט הר הבית והכיפה המוזהבת ובצידו השני של ההר: כפר קטן – עיסאוויה. את השקט של יום שישי אחר-הצהריים הפרו רק דנדוני הפעמונים של העדר היורד לוואדי ג'וז. גם אנחנו היינו יורדים לשם, בדרכנו באישון לילה לקנות בייגל'ה חם בעיר העתיקה.

עמיחי-s

ולבסוף, לא נותר לנו אלא לחגוג את הופעת רשומה מס' 100 בהרמת כוסית. ולשם כך ניעזר בספר פרי עטי: (הוצאת רות סירקיס, 1985):

ואצרף בצניעות גם את הפרולוג של הספר, למען הרבות שמחה:

יין מכל דבר פרולוג-s

ועדיין לא דיברנו על עגנון, ברנר, בנימין תמוז, ג'ון אירווינג, ג'ון אפדייק, א.ל. דוקטורוב,  ז'ורז' סימנון, פיליפ רות, דוד פוגל

הגעתם עד הנה? אני מעריך זאת מאוד.

נסו גם אתם ליצור דיוקן עצמי שיהיה מורכב מרשימת הספרים החשובים לכם / אהובים עליכם.

מודעות פרסומת

81 – שישים שנה ליציאת מצרים השניה

בחודש מארס 1957, בדיוק לפני שישים שנה, יצאו כוחות צ.ה.ל ממרחבי סיני ורצועת עזה, ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת סיני בת שבעת הימים – מבצע קדש (29.10.56 – 5.11.57). היתה זו יציאת סיני השנייה בתולדות עם ישראל, הראשונה ארכה ארבעים שנה. זוהי הזדמנות טובה להסיר את האבק מעל כמה ספרים שכוחי-קורא שעל המדף.

  1. הספר "בעקבות לוחמי סיני" (פרסומי קצין חינוך ראשי, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1966) הופיע לציון עשור למבצע קדש. את הרישומים צייר שמואל כץ  ואת הרשימות כתב הסופר משה שמיר. אחרית דבר כתב מרדכי בר-און, אשר היה ראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין בעת המלחמה וקצין חינוך ראשי בעת הוצאת ספר זה לאור.

Sinai 6-s

2. הספר "ספר מלחמת סיני" בעריכת בנימין גפנר, (הוצאת לדורי, 1957), בו מרוכזות עדויות החיילים שהשתתפו במערכה וכן מסמכים רשמיים של צ.ה.ל.

Sinai 1-s

בספר גם צילומים, חלקם בצבע (באיכות ירודה):  את שני הצילומים הראשונים צילם רובינגר והכותרת המקורית אמרה: ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין הראשונים לצאת לעזרת ישוביי הספר, בן גוריון עוזר בהקמת גדר בישוב הספר, מרס 1956 

Sinai Dayan BG-s

Sinai 5-s

3. הספר "על פני סיני" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1957). העותק שנמצא ברשותי הוא בעל משמעות מיוחדת, משום שמתנוססת עליו הקדשה מאת המחברים לאברהם יפה מפקד חטיבה 9. 

Sinai book cover-s

Sinai 13 -s

מן התאריך עולה שהספר הופק בזריזות מדהימה ויצא לאור כשבועיים לאחר תום הקרבות. את הטקסט כתב עזריה אלון והצילומים מאת עזריה אלון ומיכה ברעם. ונחזור למושא ההקדשה. אברהם יפה היה במלחמת סיני מפקד חטיבה 9, חטיבת מילואים ממוכנת אשר עליה הוטל לשעוט לכיוון מפרץ אילת, לכבוש את ראס נצראני ושארם-א-שייח וכך לאפשר שייט חופשי במפרץ. החטיבה הצליחה להגיע לשארם תוך שלושה ימים, תוך התגברות על תנאי שטח קשים ובעזרת הצנחנים שהוצנחו בא-טור וחברו אליהם, כבשו את שארם-א-שייח. אברהם יפה היה מנהל רשות שמורות הטבע וחבר כנסת, ממייסדי תנועת "ארץ ישראל השלמה".

Sinai 19-s

צילום מיכה ברעם

מן הקריאה בספרים שיצאו לאור מיד לאחר המבצע או לציון עשור לקיומו עולה הרושם שמלחמת סיני היתה כעין חזרה כללית למלחמה שבאה בעקבותיה, כעבור 11 שנים. הרגשת הלוחמים וכל העם היושב בציון שהנה חזרנו אל מחוזות מוכרים, אל צור מחצבתנו, אל מולדתנו, מקום בו גובשנו לעם: "…לתחושת ההתלהבות אשר אפפה את צה"ל כולו ואת העם כולו בדרוך רגלינו במדבר העתיק, ערש תורת ישראל ותולדותיו"; הזלזול וההתנשאות על חיילי האויב, שהשילו נעליהם ונסו בהמוניהם; הניצחון במלחמת בזק למרות נחיתות במספר החיילים, בנשק ובציוד. הפייפר ניצח את המיג, השרמנים את ה-טי 34. וכמובן, עוד רמז לבאות – מלחמות הגנרלים. היו גם ניצנים של אלבומי ניצחון, מאופקים ובשחור-לבן, בהם שרנו את תהילת עצמנו. הכותבים משתאים לנוכח נופי המדבר הבתוליים המתגלים לעיניהם. טאבה היא עדיין חורשת דקלים קטנה וכמה חושות. העיירות ברצועת עזה עלובות ומחנות הפליטים עלובים עוד יותר.

Sinai 8-s

איור – שמואל כץ

Sinai 11-s

איור – שמואל כץ

Sinai 16-s

צילום וכיתוב – עזריה אלון

Sinai 15-s

מסילת הרכבת דמשק-קנטרה – צילום מיכה ברעם

הנעליים שהחיילים המצרים השילו והותירו אחריהם במנוסתם הפכו לסמלה של מלחמת סיני בעיני רבים, אות קלון לצבא המצרי, אשר חדל רק לאחר מלחמת יום כיפור. כך כותב משה שמיר תחת הכותרת תמציתה של תבוסה: "למראה אלפי הנעליים הבודדות, ואף המושלכות צמדים, אשר סימנו את נתיב מנוסתם של חיילי נאצר, חיילים אשר לרשותם עמדו טאנקים, מכוניות משוריינות, ג'יפים, ובעודם קופצים מעליהם ונוטשים אותם נטשו גם את אחרון סימני התרבות שעל גופם – את הנעל הלוחצת והמציקה; למראה חול הגבעות היפה, לטוש הרוחות, אשר צמדי עקבות לאלפים מנמרים אותו כאילו עשתה בו מכונת תפירה ענקית את מעשיה; למראה שיירות השבויים הארוכות; למראה אלה ועוד רבים ונוראים מאלה, נולדה בין אנשינו אמירה, ששמענוה במקומות  אחדים, וכמעט תמיד באותו נוסח:  בפעם הבאה יצטרך נאצר להזמין מחוץ לארץ לא רק את הציוד אלא גם את החיילים".

ותיאור דומה מאת בנימין נ. ב"ספר מלחמת סיני" : "אנו נוסעים על כביש טוב, שנסלל כאן לאחרונה. לצידיו נראים חפצים רבים שנעזבו על ידי האויב, אך בעיקר נעליים. במלחמת השחרור, רבות שמעתי על הנעליים שחיילים ערביים בורחים הותירו מאחורי גבם, אך כאשר ראיתי עשרות, עשרות זוגות נעליים פזורים בדרך – נדהמתי. אמת ונכון הסיפור. החייל המצרי שמכריחים אותו בצבא להסתגל למנהגי העולם המתוקן, בו נועלים נעליים, חוזר אל עצמו בשעת החירום הראשונה – וחולצן. לא הוא שיתיר לכיבושי הציוויליזציה להכביד על בריחתו. רק מעטים יצליחו לברוח. אחר הנעליים מתגלות קבוצות של מצרים הרוגים, שטרם הספיקו לקבור אותם. כאן פעלו הצנחנים שהתקדמו לשארם-א-שייך מכיוון א-טור דרומה. אך לא רק המתים הם שזעזעו את הלב. הנה הבורחים שהצליחו להישאר בחיים, לוחמי עבדול נאצר, שהצליחו להמלט משארם-א-שייך, נדדו על פני הישימון הלוהט של אלקעה לאורך 80 או 100 ק"מ ויותר, ועתה חוזרים רעבים וצמאים לכביש. רק ימים מעטים חלפו מיום הקרב, וכבר איבדו את צלם האדם. אין אלה חיילים, אין אלה מצרים – בני אדם המה, צמאים, רעבים, מסכנים. ניצבים הם בצידי הכביש ועוצרים כל מכונית ישראלית, מתחננים שתביאם לשבי.".

Sinai 9-s

במחנה שבויים, איור – שמואל כץ

מטוסי הפייפר הקלים ליוו את החיילים לכל פינות חצי האי, הביאו הספקה, פינו פצועים וחללים והרימו את המורל. פייפר אחד נפגע בעודו על הקרקע ממטוסי מיג-15 מצרים.

Sinai 17-s

צילום – מיכה ברעם

Sinai 7-s

איור – שמואל כץ

אסף שמחוניאלוף פיקוד דרום שנספה לאחר תום הקרבות:

אסף שמחוני היה מלוחמי הפלמ"ח וההגנה, השתתף בקרבות רבים במלחמת השחרור בחטיבת יפתח ומונה למפקדה עם הקמת צ.ה.ל. שימש כמ"מ מפקד פיקוד הצפון ושלושה חודשים לפני מבצע קדש מונה למפקד פיקוד הדרום.

הנה פקודת היום שפרסם אסף שמחוני ביום הראשון של מבצע קדש – מלחמת סיני:

Sinai 2-s

אסף שמחוני הורה לחטיבה 7, חטיבת השריון בפיקודו של אורי בן ארי, לפרוץ למרכז סיני, יום אחד לאחר הצניחה במיתלה. פרשנים צבאיים מסכימים שמהלך זה, להפתעת הצבא המצרי, תרם לניצחון המהיר וחסך לצ.ה.ל אבידות, אולם הרמטכ"ל משה דיין טען ששמחוני הפר פקודה ופעל באופן פרטיזני. שמחוני טען שקיבל אישור מן המטכ"ל לפעולה זו ואילו דיין שינה את גרסתו כמה פעמים ויש הטוענים שרצה למנוע את התקדמותו של הקצין המבריק והמוערך שסיכן את מעמדו ואת סיכוייו להתקדם למשרת שר הביטחון ולהנהגת המדינה. בתום מסדר הניצחון  אשר נערך בשארם-א-שייך בהשתתפות משה דיין, מפקד חטיבה 9 אברהם יפה ואלוף הפיקוד אסף שמחוני, אשר לא הוזמן לטקס על ידי דיין ובא ללא הזמנה (שמו של המפרץ שונה למפרץ שלמה), נטל שמחוני תיק מסמכים סודיים אשר היו אמורים להוכיח את גרסתו אל מול דיין ויצא בטיסת לילה ובמזג אוויר סוער, במטוס פייפר, צפונה, על מנת להיפגש עם בן גוריון. הוא צירף לטיסה את סא"ל אשר דרומי, קצין הקישור למטכ"ל, אשר היה אמור בעדותו לטהר את שמו של שמחוני. הטייס היה בנימין גורדון. הרוחות העזות הסיטו את המטוס הקל לשטח ירדן, שם הוא התרסק. כעבור כמה ימים החזירו הירדנים את הגופות לישראל, אך תיק המסמכים לא הוחזר לעולם, למרות השתדלותם של אישים שונים, ביניהם אריק שרון, במהלך השנים. טיסת לילה בפייפר היתה אסורה בפקודה וכנראה שאסף שמחוני עצמו הטיס את המטוס, מבלי שהיה בעל רישיון טייס מלא.

פקודת היום שפרסם הרמטכ"ל משה דיין עם היוודע מותו של אסף שמחוני:

Sinai 3-s

במבצע קדש נפלו 150 חיילי צ.ה.ל. (בפרסום אחד של צ.ה.ל מצאתי את המספר 170). שלושה בתי עלמין זמניים הוקמו ליד ניצנה, קיבוץ בארי ואילת. 

Sinai 18-s

בית עלמין זמני ליד ניצנה, צילום מיכה ברעם

מספר האבידות של המצרים הוערך במספר בן ארבע ספרות. מספרם של השבויים המצרים למעלה מ-5000.

מכתב של אב שכול לבן גוריון ותשובתו של בן גוריון. דוד בן גוריון נהג לענות באופן אישי על מכתבי אזרחים שהגיעו אליו, כמה ממכתביו להורים שכולים כונסו בספרון שנקרא מלב אל לב שאותו אציג לקראת יום העצמאות.

Sinai Ben Gurion-s

ולסיום – מכתב "איגרת נאמנות" שהתקבל מאת נזירי סנטה קטרינה:

Sinai 4-s

הערות העורך

והפעם, באופן אישי, פרץ של נוסטלגיה בעקבות הרשומה. שהיתי רבות בסיני וברצועת עזה, כאזרח, כחייל סדיר וכאיש מילואים, והזיכרונות רבים. גם טובים וגם רעים. הטובים בזכות הטבע, הרעים לחובת בני האדם. בני דורי עדיין זוכרים את גן העדן שלחופי סיני והעושר התת-ימי. נואייבה, דהאב, מפרץ נעמה, שארם, ראס-מוחמד, קניון מבוכים, ההר הגבוה וסנטה קטרינה לשם הובילה דרך זיוה לפני היותה כביש סלול. המדינה לא התערבה במתרחש לחופי סיני והאזור הפך למפלט בסגנון היפי – אקס-טריטוריה של חופש, אהבה, עירום וטבע, ללא מלונות, ללא משטרה וצבא. כחייל סדיר הכרתי גם את הצד המחוספס של המדבר. טירונות ברפיח. גדוד-77 שנטה את אוהליו במרחק 77 ק"מ מן התעלה. סופות חול ואבק, מיכל הפח עם מי הכלור החמים לשתייה במרכז המחנה. מלחמת יום הכיפורים. עוד הספקתי לעבוד כאגרונום ביישובי חבל ימית, המושבים, והקיבוצים חולית וסופה. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים זכיתי לשרת כחייל מילואים ביחידת הקישור למצרים ולכח הרב לאומי, כאשר ישראל שלטה רק ברצועה צרה לאורך החוף, עד הפינוי הסופי ב-1982. התגוררתי חודש במחיצתם של קציני מודיעין מצריים מוזהבי דרגות, דוברי עברית צחה, ומשרתיהם האישיים. חזיתי כיצד הם יורים בבעלי חיים, מפוצצים רימונים ומטעני נפץ בים כדי לדוג והופכים צדפות ענק למאפרות. מיד אחרי הפינוי השתתפתי במסע רגלי לאזור ההר הגבוה לבקר את הבדואים שחזרו לעבד את הבוסתנים שזנחו. המצרים הפסיקו את משלוחי המזון שישראל סיפקה בחינם לבדווים על מנת להקטין את מספרם, בהתאם לעקרונות עקומת מלתוס והבדווים חזרו למלאכת ההברחות המסורתית. זוהי הפעם האחרונה בה ירדתי לסיני (שירות ברצועת עזה בימי האינתיפאדה אינו נחשב) ואני זוכר את הבדואי שהכין לי קפה בקופסת שימורים חלודה במרומי ג'אבל מוסא, הביט סביבו ולעבר השמש השוקעת ואמר: "כּוּל דוּניָה תחתי" – כל העולם מתחתיי.

78 ט"ו בשבט, תשע"ז

Shvilim0017-s

מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו'-ח', מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ"ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:

ושוב אנו בחודש שבט. הכנסת חוגגת את חגה, הקרן הקיימת מציגה את פניה היפות ועצי השקד שוקדים על פריחתם ומקבלים שבועיים של תהילה בהזדרזם לפרוח לפני כל שאר העצים. בתקופה זו של השנה זוכה עץ השקד לשם שקדייה, שם אותו חידש לוין קיפניס בשנת 1919.

אולי נתחיל בשיר שיזכיר לנו את ילדותנו: ריקוד עצי הגן מאת אמיתי נאמן מאתר זמרשת הנפלא.

ניזכר במטען התרבותי של ט"ו בשבט בעזרת לוח "מולדתי – לנוער ולעם" משנת 1936, מטעם הקרן הקיימת לישראל, בהוצאת ראובן מס, ירושלים, בעריכת אהרן זאב בן ישי.

Moladeti-cricha

Moladeti-shaar

(שימו לב למניין השנים מן החורבן ומהכרזת בלפור, בכיתוב אשר מתחת לשנת ההוצאה לאור לעיל).

shvat-3-s

shvat-4-s

shvat-5-s

shvat-6-s

shvat-7-s

אמרות החודש המופיעות לעיל מצוטטות מאישים אשר נפטרו בט"ו בשבט. האחרון שבהם הוא המלך ג'ורג' החמישי (נפטר שנה לפני צאת פרסום זה) שאת מקומו וכתרו תפס מיד אדוארד השמיני, אך התפטר לאחר שנה אחת בלבד, בשל אהבתו לגרושה אמריקאית בשם ווליס סימפסון.

וכמובן, הספרון מעודד את התרומה לקרן הקיימת, ומזכיר לקוראים בסוף כל חודש לרוקן את הקופסאות.

kufsa-kkl-moladeti032-s

הספרון "מולדתי" מקדיש לכל חודש מחודשי השנה שני עמודים ובהם תיאור התמורות בטבע, בנוף ובגרמי השמים. "השקד עוטה לבן". שימו לב לקטע המחורז על ראשית וסוף החודש. הצפרדעים והקרפדות היו נפוצות יותר באותם ימים, אך לא כך שמות עבריים לצמחי הארץ ולחיפושיותיה:

shvat-1-s

shvat-2-s

ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות, על מנת ללמוד מתי וכיצד נוטעים, פנינו לעזרתו של הספר "פרקים בחקלאות" ספר למוד לשנת הלימודים השביעית (כתה ז'), – הוצאת השדה, 1955.

netiaa-haklaut-1-s netiaa-haklaut-2-s netiaa-haklaut-3-s netiaa-haklaut-4-s

בשנים האחרונות התקבע ט"ו בשבט גם כחגו של הטבע, חג שמירת הטבע והנוף. חיפשתי קטע שימחיש זאת ומצאתי דובדבן (או ברוח החג – שקד מסוכר) בכתב העת "הגנת הטבע" מיוני-יולי 1966. זהו חוזר פנימי של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע (בטרם הפכה לרשות הטבע והגנים הלאומיים).

teva-2-s

על הכריכה – מפל הטחנה, צילום של עוזי פז. ובעמוד הראשון, למטה בצד שמאל, מכתב שהתקבל ברשות שמורות הטבע וכותרתו: פגיעה והתנצלות.

teva-1-s

ורק המכתב בהגדלה:

teva-crop-s

המכתב, אשר אולי מתאים להצגה גם ביום כיפור ולא רק בט"ו בשבט,  מדבר בעד עצמו, אך עם זאת מעורר כמה תמיהות (האם הילדים כתבו מיוזמתם?). לידיעה: עמישב הוקמה ב-1951 כמעברה וזו הפכה לאחר מאבקים פוליטיים לשכונה בפתח תקווה רק בשנת 1955. כיום אין בנמצא בשכונה בית ספר בשם זה.

והנה שני צילומים עדכניים (צולמו על ידי בתאריך 8.2.17) המעידים על ההכנות לחג. ראשית – אתר נטיעה בסמוך לצומת גולני – יער לביא:

tekes-kkl_1511-s

 

מה לקופיקו ולט"ו בשבט? לקק"ל פתרונים…

מודעה שהודבקה על דלת הכניסה של חדר האוכל בקיבוץ גדות:

modaa-s

מילות המפתח שאני מחלץ מן המודעה מעידות על סמנים תרבותיים בשילוב של ישן וחדש, מסורתי וניו-אייג' – "פונץ' חמים, פירות יבשים, תה צמחים, פיתות בטאבון" ;  "חדר-אוכל, גינה קהילתית, קפה ויקטור, סמארטפונים". והכל ביחד – "כתב חידה" בקיבוץ המעודכן.

הערות העורך

א. ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות, אך לא תמיד היה כך. במקרא לא מופיע מועד זה כלל כחג, ורק מאוחר יותר הוא הופיע במשנה כ"ראש השנה לאילן" ושימש כסמן חשוב במצוות שונות הקשורות לפירות כגון ערלה, תרומות ומעשרות, בהן יש חשיבות למניין שנותיו של העץ והפרי. כאשר היה עם ישראל בגולה היה נהוג בחמשה עשר בשבט לאכול מפירות ארץ ישראל, ביחוד שבעת המינים, והדרך היחידה אז להשיגם ולשנעם היתה כפירות יבשים, וכך השתרש מנהג זה עד ימינו. אך כיום התהפכה המגמה ואנו אוכלים דבלים מטורקיה ומשמשים מיובשים מאוזבקיסטאן. כאשר חזרנו לארץ ישראל וחודשה היכולת לקיים מצוות התלויות בארץ, חזר המועד לחשיבותו. את הרעיון של קביעת תאריך זה כחג נטיעות רשמי במערכת החינוך העלה ר' זאב יעבץ מן האבות המייסדים של הציונות הדתית, אשר יצא עם תלמידיו בראשון לציון בשנת 1890 לנטיעה חגיגית והסביר זאת כך:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.

בחוברת "טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ" משנת 1964 (חוברת ה' כרך ו') מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם דק מן הדק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט"ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל…

azaria-alon-s

ב. על פי ספרות חז"ל יש הבדל במשמעות המלים נטיעה ושתילה. עץ שתול הוא עץ שהועתק ממקום למקום, בעוד שעץ נטוע נותר לעולם במקומו המקורי. אנו משתמשים היום במונח "שתילה" לכל סוגי הצמחים, כולל עצים, אך במונח "נטיעה" רק לעצים. אך למעשה אנו מאמצים את המשמעות החז"לית מאחר ושתילים מיועדים לגדול במקום אחד (משתלה) על מנת להיות מועתקים ולהישתל במקום אחר.

 

54. סימני דרך

ספרים הנושאים עליהם הקדשות מאת מחבריהם הם משאת נפשם של אוהבי הספרים. ככל שהמחבר – סופר או משורר – ידוע ו"נחשב" יותר, עולה ערכו של הספר בעיני אספנים וכמובן גם בעיני סוחרי הספרים. אולם גם הקדשות מאת ולאל אנשים בלתי מוכרים, עשויות להיות נוגעות אל הלב, ולספק רמזים וסימני-דרך אל דמויות מעניינות ופרשיות חיים מרתקות. כך נוצר נרטיב מקביל, רובד נוסף של הספר – כחפץ, כסוכן-תרבות וכמתווך בין אישי. הקשר האטימולוגי בין "הקדשה" וקדוּשה" אומר דרשני. יתכן ומקור המושג הוא מסירת או הקרבת משהו לאל או לבית-מקדשו, ובכך הפיכתו לקדוש, ומכאן התגלגל כניב שאוּל גם למסירת יצירות אמנות.   הקדשת הספר הופכת אותו ליחיד ומיוחד. אין בנמצא עוד ספר כזה בעולם והוא מתבדל מתוך קהל הספרים האחידים, אחיו למהדורה. מנוסח ההקדשה וסגנונה ומזהוּת הדמויות המעורבות – המקדיש והנמען – אפשר לחלץ כמה תובנות: האם המחבר רוצה לכבד את הנמען, או שמא ברצונו להתבשם בכבודו של מקבל הספר, או לקדם את ספרו באמצעותו? האם חותם הסופר בשמו המלא ומסלסל בחתימתו, או כותב בצניעות "המחבר"? אך כאן אנו צריכים להיות זהירים: במרחב התרבות היהודי התואר "בעל מחבר" הוא תואר מכובד, המקנה ייחוס רם לאדם ולכל צאצאיו אחריו. למראה ספר משומש הנושא הקדשה, המסגירה את זהות בעליו, עולה בי תמיד תהייה על הדרך אותה עשה הספר ממדף הספרים אל חנות הספרים המשומשים, או אל שוק הפשפשים.                                                                                                                        הנה כמה דוגמאות מן האוסף שלי. הכנסו ללינקים וקראו על האנשים שהחזיקו את הספרים בידיהם לפני עשרות שנים.

א. ד"ר יוסף אפשטיין

הספר: אידפוס המלך מאת סופוקלס, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי (1929). טשרניחובסקי גם כתב מבוא מעניין ועל הספר מצויין "זכות ההצגה ל'הבימה'".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי העמוד הראשון של הספר נמצאת מדבקת EX LIBRIS :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהו ד"ר יוסף אפשטיין מבאר שבע, אשר בחר את סמל החוכמה לייצג אותו על גבי ספריו? התייעצות עם הרב גוגל הביאה אותי לאתר שכותרתו: "מדען מהכור האטומי בדימונה ואשתו הירושלמית מאמצים בתחילת שנות השישים את תינוקם של רקדנית אמריקנית צעירה ומרגל מזרח גרמני רב מעללים… " הבן המאומץ הוא רוני אפשטיין, אשר חיפש וגילה את אמו הביולוגית בעזרת האינטרנט ופרסם ברשת את סיפור משפחתו, הוריו המאמצים (ד"ר יוסף אפשטיין ורעייתו) ואמו הביולוגית. את הסיפור המרתק אפשר לקרוא כאן.

ב. יוסף אוּפין

הספר: אהבה במדבר, ספר שירים של המשורר רפאל אליעז (1946). זהו ספר שיריו השני של מי שהתפרסם בשיריו, "הרועה הקטנה", "זמר אהבה לים", אך היה ידוע ומצליח יותר כדרמטורג וכמתרגם של מחזות ושירה משפות שונות, בייחוד שיקספיר ולורקה. (לפרסום נוסף זכה לצערו כאשר המאהבת שלו רצחה את אשתו בשנת 1960).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המשורר הקדיש את ספר השירים ליוסף אופין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי הכריכה הפנימית מצוייה מדבקת EX LIBRIS של יוסף ושרה אופין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהו יוסף אופין?    ממייסדי השומר הצעיר בליטא, מקבוצת נצ"ח – בוני נהריים, חבר קיבוץ אפיקים, מחניכי קורס הטייס האזרחי הראשון בארץ. כל זאת אפשר למצוא בדף ההנצחה המוקדש לו באתר קיבוץ אפיקים. פרטים מעניינים יותר והקשר בינו לבין לאה גולדברג והצלמת אנה ריבקין-בריק (שיזמה וצילמה את סדרת הספרים "ילדי העולם") מופיעים בכתבה מעיתון הארץ (2010) שהתפרסמה לאחר שנמצאו בקופסת נעליים בעליית גג 42 מכתבים גנוזים שכתבה גולדברג ליוסף אופין. דמויות נוספות המוזכרות בכתבה מככבות בספרו של אסף ענברי "הביתה" על קיבוץ אפיקים. זוהי דוגמה כיצד שם המופיע על ספר מוביל מסיפור לסיפור ומדמות לדמות.                                                         בסינימטק ת"א מוקרן בימים אלה סרטה של דבורית שרגל "איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" המתאר את ניסיונה של לאה גולדברג לשלב את ילדיו של יוסף אופין בסדרת הספרים "ילדי העולם"

ג. רבקה בוגוסלוביץ

הספר: "הקטיף והאריזה בפרי-הדר" מאת האגרונום יעקב ליברמן (1946). ספר מקצועי המסביר את עקרונות הקטיף והאריזה של פירות ההדר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אחד מעמודי הספר לדוגמה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי העמוד הפנימי הראשון כתובה הקדשה: "להחברה רבקה בוגוסלוביץ ממרכז עובדי האריזה יאנואר 1946".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהי רבקה בוגוסלוביץ?   תחילה מצאתי את דף ההנצחה של בעלה, משה בוגוסלביץ, באתר הראשונים של פתח תקוה, ואכן מוזכרת שם רעייתו רבקה. בדף ההנצחה של בתם, דליה לקח מקיבוץ כרמיה, אשר נפטרה ממחלה בטרם עת, מצויים פרטים נוספים על הוריה, משה ורבקה, בין השאר נכתב: "בחצר ביתם הקטן בקצה המושבה גידלו ירקות, עופות ועצי פרי. עבדו לפרנסתם והקדישו מזמנם הפנוי לפעילות ציבורית: משה – בנגרות בנין , ולימים מונה מטעם מפלגתו מפ"ם לפעיל האיגוד המקצועי ולחבר מזכירות מועצת פועלי פ"ת; ורבקה – בקטיף פרי הדר ולימים באגודת 'האורז'." כך נשלם איסוף המידע על החברה רבקה בוגוסלביץ, קוטפת ואורזת פרי הדר.

ד. שלום לוין

הספר: "דור דור וסופריו" הכולל סיפורים מאת מנדלי מוכר ספרים, חלק מסדרת ספרים על יצירתם של סופרים שונים, בעריכת ח.נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי בהוצאת דביר (1938):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הספר הגיע לידיו של שלום לוין בשנת 1939. על צידה הפנימי של הכריכה הוא כתב בצד ימין את שמו ובצד שמאל ציין בדרך מיוחדת את התאריך: "יום כ"ח אייר תרצ"ט ערב פרסום ספר הבגידה בעם ישראל"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התאריך זכור וידוע – יום פרסומו של הספר הלבן השלישי, אשר כונה בפי בן-גוריון "ספר המעל" כלומר ספר הבגידה, בגידה בישוב היהודי. הספר, אשר מיוחס לשר המושבות מלקולם מקדונלד, כונה גם "הספר השחור" בשל שינוי המדיניות הבריטית וההחלטות אשר פורסמו בו להקמת מדינה דו-לאומית בה ישמר רוב לערבים ובעקבות כך תוגבל עליית היהודים לארץ ישראל. הספר עורר גל של מהומות והפגנות ביישוב היהודי.

מיהו שלום לוין?  שלום לוין היה מזכ"ל ונשיא הסתדרות המורים, מקורב לבן-גוריון וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת 7-8. בתפקידיו השיג הישגים רבים עבור המורים ומערכת החינוך. פרסם ספרים ומאמרים רבים. זהו הדף המוקדש לו באתר הכנסת. בין דפי הספר מצאתי דפי נייר ובהם רשימות ביבליוגרפיות בכתב ידו של לוין, אשר שמשו כנראה להכנת מאמר או הרצאה.

ה. אני יודע שאתם רוצים לקרוא גם על אנשים ידועים יותר. אם כן, הרי לכם שתי דוגמאות:

1. עם תום מבצע קדש ובטרם נסוגו כוחותינו מסיני, יצאו עזריה אלון והצלם מיכה בר-עם לסיני וצילמו בחטף את נופיו ואת עקבות הקרבות. בשנת 1957 יצא לאור הספר "על פני סיני", בהוצאת הקיבוץ המאוחד ו"למרחב", עם צילומיהם של השניים וטקסטים שכתב עזריה אלון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הצילום הפותח את הספר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקדשה מאת המחברים וההוצאה לאברהם יפה מפקד חטיבה 9, אשר כבשה במבצע קדש את ראס נצראני ואת שארם אל שייך. מעניין תאריך ההקדשה, 21.3.57, בחודש בו נסוגו כוחות ישראל מסיני.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אברהם יפה היה אלוף בצ.ה.ל, ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה, חבר כנסת מטעם הליכוד ומנהל רשות שמורות הטבע.

2. בשנת 1961 יצא לאור ספר שיריו של אלכסנדר קלַוּזנֶר "שירים", מתורגמים מרוסית. אלכסנדר קלוזנר הוא אחיו של פרופ' יוסף קלוזנר וסבו של הסופר עמוס עוז. דמותו של אלכסנדר מונצחת בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" (בעמוד 103 מתייחס עוז אל שיריו של הסבא), אך הגיבור השרמנטי והמטורזן מופיע בתפקידים שונים גם בספרים אחרים של עוז (כגון אביו של פימה בספר "המצב השלישי").

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אחד מן השירים בספר, המסכם את חייו של המשורר באופן פסימי למדי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לסיום, ברצוני לבקש את עזרת הגולשים ולעזור בזיהוי הגברת פנינה מועֵד, לה מקדיש המשורר את ספר שיריו. "לפנינה מועד הקרינת [קריינית?] היקרה מאת המחבר ירושלים ניסן תש"ל" . הראיתי לעמוס עוז את הספר והוא אישר שזהו כתב-ידו של סבא שלו. השיר האחרון בספר מוקדש לנכדיו של המשורר, להם הוא מועיד את תפקידי בר כוכבא ורבי עקיבא…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

50. הירידה מן הארץ (1920)

מאמר מאת מרדכי (כנראה מרדכי קושניר), מתוך: קונטרס –  בטאון מפלגת "אחדות העבודה", חשון תרפ"א (1920).

בשל איכות הסריקה, הטקסט מופיע להלן, מוקלד.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מכורה

 יֵצֶר הנדודים בנו. עם חלב אמנו ינקנו אי מנוחה והתרוצצות תמידית. מקלנו ותרמילינו תמיד גרורים עמנו לנוע ממקום למקום. ארצות-העמים פולטים אותנו וחוזרים ובולעים אך אין אנו נבלעים. בשבע דרכים מראים לנו את פתח-היציאה ולחוץ, ודרך הפשפש אנו חודרים לחזור שוב אל אויר הארץ אשר בה אפנו נשם את נשימותיו הראשונות. ברית כרותה היא למקום אשר בו נחתך השרר ובו נצרר.

עצמותינו פזורות בכל ארבע כנפות הארץ ואל ארץ-ישראל נפשנו כלה, מדור דור. השארית הנשארה, השבים לציון, שבים שנית אל מעגל התועים: נקלעים בכף הקלע, בין מולדת למולדת. בין אויר ארץ אבות-אבות לאויר-רוחם הם. קטנה הארץ, בשממונה. ואנו צרכינו מרובים, הן בגשמיות והן ברוחניות. עוד טרם הוכחנו, אם יש בנו "הכשרון לארץ-ישראל" אבל אבותינו הנחילונו "מיחוש לארץ-ישראל", המחלחל בעצמות ואינו נותן מרגוע באשר הננו שם. שטר חוב בידינו על כברת אדמה זו, אשר הנחילה לנו יסורים עקרים במשך דורות ולא נתנה לנו להאחז אחיזה גמורה בשום ארץ מן הארצות אשר נקלענו אל תוכם. ולא אנו, ולא דורנו – הראשון לגורל הזה. אנו מתוחחים אבק תחוח זה כמה. דבר לא זז. ואפילו הנהיה למדינת הים ובולמוס היציאה לחוץ-לארץ מונה כבר דורות בקרבנו, מני טעום העם ארץ-נכריה. נקודות מושכות היו בכל דור ודור. ארץ-ישראל לחוף ימים תשכון. הים קורא! ארץ תרשיש וחוילה – מקום הזהב! אלכסנדריה של מצרים! אשור! בבל! יון! בירת רומא! המטרות היו שונות: לראות אור העולם, לצאת מן הקלפה, לסחור ארצות, ולצאת "על מנת לחזור" ולהשכין חכמת יפת באהלי שֵם. לא לשוא צוחו חכמים ככרוכיא. – "עוזבים חיק אמם ומחבקים חיק נכריה"!

[…] בולמוס היציאה מן הארץ ההולך ומתגבר מקורו במפח הנפש שלאחר הכזב התקוות הגדולות, ובשאיפה להלך בגדולות וחסר הכשרון לפעול קטנות. ואם אתה אף אתה נושא בלבך איזה הרהורים על דבר מדינת-הים (ואיזה בחור עברי אינו בכלל זה?) – תהא מטרתך איזו שתהיה – צא והטה אזנך אל שיחת הצובאים לפתח מחלקת הפספורטים – והרהוריך יגָמֵלו. שונים הנוסעים, מכל הסוגים, ורבים התירוצים. יש יוצאים בקולי קולות, ברגון על הארץ והיושבים בה, ובלב מרעל. ויש מתחמקים ויוצאים בהעלם גמור. רבות האמתלאות ועוד רבות מזה ההשָֹאות. כל יוצא משיא את עצמו, וביחוד בני הנוער והבחורות היוצאות. הללו – מסוגי הבוגרים – מתימרים ליצור בגולה סביבה עברית, עבודה לשם ארץ ישראל, הפצת השפה העברית וכו' בקיצור, לשמש מאורות לגולה. אך לב הכל מהסס בקרב פנימה, מהסס על היציאה וגוסס וגוסס… ובעמדך רגע מן הצד, מסתכל על השורה הנצבת מדי בקר בבקר בתור, כדי להתקבל בפני הוד הכַּתָּב של המחלקה (וזה לא עולה על נקלה, חבלי-היציאה אינם קלים כלל!), תראה לפניך שורה של 30 – 40 מבחורי ישראל שחזות פניהם כנאשמים, כאלו נתפסו אך זה עתה במשיכת חפץ זר, שלא משלהם… ואף אתה עומד בשורה עמם ומחשב הלהשאר או לצאת, ובפניך אזיל סומקא ואתי חיורה חליפות. והנה עולה במדרגות עוד בחור אחד ממכיריך, חבר-קבוצה. אף הוא בא לבקש רשיון. והוא מוריד את עיניו בפניך. – – ודאי להתראות עם הוריו הוא הולך..

נצבים בשורות בוגרים ובוגרות. סימינריסטים וגימנזיסטים. פקידים ובני סוחרים. בעלי-מלאכה יהודים בשנות העמידה. חיילים משוחררים. פועלים חברי קבוצה. חלוצים חדשים, שזה להם רק חדשים וגם שבועות בארץ ובני נוער שחלב אמם עדיין לא נסתפג מעל שפתותיהם. כל בחור יוצא הן הוא אוצר בלום של ידיעת הארץ וסגול של שנות חיים בה. עצם היציאה בשעה זו מדובבת: אזל כח היניקה מן הארץ והולכים לבקש יניקה מארצות העמים. ובמשקל ההכרעה לצאת או להשאר בא גם החשבון הכספי – וצריך לבוא! המצב הכספי של הארץ הן כה קשה עתה. כל יוצא מוציא עמו ובהתאמצות רבה של בני משפחתו או קרובו – כשלושים ארבעים ל"מ [לירות מצריות] מן הארץ. ויוצאים עשרות עשרות בחורים. נוסעים לכל ארבע קצוות עולם. נוסעים ללמוד: לגרמניה, לצרפת, לאנגליה, לאמריקה ואל אשר תוליך האניה. פועלים אומרים לנסוע לקליפורניה דרך ניו-יורק להשתלם בעבודה. (קליפורניה היא היא עתה מין היתר-עיסקא ליציאה מן הארץ.)  יוצאים בסך.

היעזוב איש את אשתו בבואה עד משבר וכח אין ללדת – באשר קשה לו לשמוע גניחותיה ואנקותיה? ואיך ימלאנו לבו – בעבור המשבר – לבוא אל המוכן? אנה תלך לבקש תורה, ומפי מי? – מפי צוררים צרורים ובסביבה שופעת שנאה אל בני גזעך?!

ואם לשם יצירת סביבה עברית וכו' וכו' – ודאי שברוכים יהיו כל העוסקים בטפוח השפה והספרות העברית באשר הם שם, אבל אתה שהנך פה, כלום הנך חסר כח לעבודה ולטפוח השפה והתרבות הלאומית?? הן, מי יעמיד לנו את עזרא ואת כנסת המקריאים והתורגמנים אשר ישמיעו לאזני העולים את דברות סופרי בני דורנו ויפרשו את יצירותיהם. הן הדבור העברי עודנו בעצם חבלי קליטתו ואומני הלשון ונושאי ילקוטה דרושים, דרושים. הן באטמוספרה החיה, בהבל-פה החם, בנשמת החיים אשר תברא את ההד הזמרי לכל ניב וניב עברי, תלויה מדת החשת תחית הלשון העברית.

קשה לשאת את השכול והכשלון שבאויר הארץ; נחוץ מעט אויר אחר לנשימה. אכן. אבל באיזו זכות תאכל שם לחם המוצא מן הארץ בעצב כזה? או שמא חשקה נפשך להיות בין המסובים על חתונה זרה כמעט-קט, לשמש שמן-משחה לגלגלי תנועה זרה?  או לשבת במנוחה אתה מבקש?   כל העולם כולו – תפתה ערוך על עברי פי פחת ובאשר תלך. מפלט תבקש? אל תבקש.   האסף אל עמך.    פה צוה הגורל לתת את הנפש. יאחז "מיחושך לארץ" בקוזזת אדמה כל שהיא, בחרון עצור ובעקשנות של הרגשת-נדוי – כרֵה כרֵה תחתך!  – – – המכורה היא הכל.

מרדכי

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כתב העת קונטרס  היה בטאונה של מפלגת "אחדות העבודה", החל משנת 1919. עורכה הראשון היה ברל כצנלסון (עד שהקים את עתון "דבר"). לכתב העת התווסף מוסף ספרותי בשם "האדמה", בעריכת י. ח. ברנר, עד הרצחו בשנת 1921. (ראו רשומות מספר 7, 10, או דרך הלינק בענן התגיות בצד שמאל של המסך). בחוברת זו, נ"ו, מופיע גם פרוטוקול הישיבה הראשונה של אספת הנבחרים, אשר מינתה את הוועד הלאומי.

אודות הירידה מארץ ישראל –  דוד בן גוריון אמר על העלייה השנייה: "לא יותר מעשרה אחוזים שבאו לארץ במשך עשר שנים מתרס"ד ועד פרוץ המלחמה נשארו בארץ. כתשעים אחוז שבאו עזבו כלעומת שבאו". ברל כצנלסון קבע: "מה שנשאר בארץ מן העלייה השנייה זה היה רק תמצית שבתמצית". מחקרים היסטוריים מעריכים ששיעור הירידה מבין בני העלייה השנייה היה בין ארבעים לשישים אחוז. היו גם רבים שהתאבדו.                                                                                                      בעלייה הראשונה (1882 – 1904) עלו לארץ ישראל עשרים וחמישה אלף עולים, מרוסיה, רומניה ותימן (2500 עולים). מתוכם נותרו בארץ רק 5000 איש (מתוכם 2500 עולי תימן). בעלייה השנייה (1904 – 1914) עלו לארץ שלושים אלף איש. כאמור, יותר ממחציתם ירדו מן הארץ, אך יש עדיין הערכות הקובעות שהיורדים היוו 90% מן העולים. גל ירידה גדול, בייחוד ממושבות העלייה הראשונה, התרחש בשנת 1900, כאשר הועברה החסות על המושבות מן הבארון רוטשילד לחברת יק"א. בשנות העשרים של המאה הקודמת (עלייה רביעית), בעת שנכתב המאמר המצוטט לעיל, ירדו מן הארץ כעשרת אלפים איש.                                                                                                                                  בין השנים 1882 – 1914 עלו לארץ ישראל חמישים וחמישה אלף איש (עלייה ראשונה ושנייה), באותן שנים היגרו ממזרח אירופה לאמריקה שני מיליון יהודים.

במאמר מופיע הביטוי "הכשרון לארץ ישראל". עזריה אלון קרא כך לאחד מספריו (1979). יעל קיפר ורונן זרצקי קראו כך לסרטם על עזריה אלון (2014). במאמר יפה המופיע בספר, (נכתב 1970) מזכיר עזריה אלון את מקור הביטוי וכותב על הירידה מארץ ישראל החל מתקופת התנך ועד ימינו.

אלון, עזריה , כשרון לארץ ישראל‏