80 -עדה מימון ועיינות – ליום האשה

12.3.17 – צורף ציטוט חשוב של אליעזר יפה משנת 1919, על מעמדה של האשה, ומתאים גם כתשובה לדברי הרב יגאל לוינשטיין – שלח ד"ר עמי זהבי – ראו בתחתית הרשומה.

לאחר שתקראו רשומה זו, מומלץ לקרוא גם את הרשימה הקודמת בנושנות לכבוד יום האשה 2014 – שני מאמרים על יופייה של האשה (משנת 1912, ו – 1919).

רבים מאתנו חולפים מידי פעם בכביש 42, דרומית לצומת בית-עובד לכיוון יבנה, על פני השער של כפר הנוער החקלאי "עיינות" המוקף עצי פיקוס ענקיים, אך לא יודעים שלמקום הזה היסטוריה מעניינת וחלק חשוב במאבקן של נשות ישראל לשוויון. 

לכבוד יום האשה הבינלאומי ברצוני להאיר את דמותה של עדה מימון ושל המוסד אותו הקימה וניהלה – עיינות. סיפורה של עדה מימון מדגים את ההבדל בין עשייה לבין עסקנות, בין רהב וצניעות, בימים שפמיניזם עדיין לא היה מושג שגוּר ונשיות עדיין לא היתה מגדָר.

ada-portrait

עדה מימון פישמן (מקור: הארכיון הציוני)

עדה מימון  (1893 – 1973)

הודל פישמן, לימים עדה מימון, היתה מן הלוחמות הנועזות ביותר למען שוויון האשה בישראל. עמדה בראש ארגוני נשים בראשית דרכם, ופעלה לסלול את הדרך לשילוב נשים בחברה הישראלית. עלתה בשנת 1913 מבסרביה (אז רומניה). עמדה בראש תנועת הפועלות מטעם מפלגת הפועל הצעיר ופעלה להשגת אישורי עלייה לנשים רווקות ולמתן זכות חתימה לנשים מול המוסדות הציוניים. היתה מזכירת מועצת הפועלות וחברה בוועד הפועל של ההסתדרות כראש מחלקת העלייה וכן חברה בהנהגת ויצ"ו. היתה חברת כנסת בכנסות הראשונה והשנייה והיתה מעורבת בחקיקה לקידום האשה, כגון חוק גיל הנישואין, חוק שיווי זכויות האשה, חוק עבודת נשים, חוק הגנת הדייר. כאשה בעלת חינוך דתי פעלה ברוח הציונות הדתית ואף השתתפה בחקיקה בנושאים דתיים בכנסת. עדה לא התחתנה ומתה ערירית. עדה כתבה כמה ספרים על תולדות תנועת הפועלות. בשנת 1958 יצא לאור הספר "חמישים שנות תנועת הפועלות: 1904 – 1954". (עם עובד). צניעותה של עדה מימון ניכרת בכך שלמרות שהיתה מעורבת בכל הפעילות אותה היא מתארת בספר כמנהיגה וכמובילה, שמה אינו מוזכר כלל בספר (מלבד שם המחבר). בשנות פעילותה נפגשה וצולמה עם שועי עולם, אך בספר אין לכך זכר. גם את המלה 'העצמה' לא תמצאו כאן. מתוך ספר זה ברצוני להביא את סיפורה של עיינות.

ada-book-s

סיפורו של משק הפועלות עיינות, אשר הוקם ונוהל שנים רבות על ידי עדה מימון, מגלם בתוכו רבדים רבים של המעשה הציוני: קליטת עלייה, החינוך הציוני ושלילת הגולה, היחס לבני עדות המזרח, כיבוש השממה. אך מעל הכל את המאבק לשוויון הנשים. לפיכך בחרתי בו לציון יום האשה.

משק פועלות – עיינות

בשנת 1922 העלתה מועצת הפועלות את הצורך להקים משקי פועלות אשר ישמשו מקום הכשרה לעולות לפני עברן לחיי עבודה קבועים בקבוצה או במושב. המטרה היתה להכשיר את הנשים הצעירות בעבודות חקלאיות על מנת למנוע את העסקתן בענפי המטבח והכביסה בלבד. עד 1930 הוקמו על אדמת הקרן הקיימת ששה משקי פועלות בנחלת יהודה, פתח תקווה, שכונת בורוכוב, ירושלים, חדרה, עפולה. במשקי הפועלות נשמר העיקרון של עבודה, הדרכה וניהול עצמי בידי הבנות ופועלות וותיקות בלבד, ללא מעורבות של גברים, על מנת "לעורר את הכוחות הרדומים בקרב הפועלות". ההכשרה לחיי עבודה ויצירה חקלאיים נמשכה שנתיים. רעיון הקמת משק הפועלות עיינות, ליד נס ציונה עלה בשנת 1926 והיווה קפיצת מדרגה. משקי הפועלות עד אז היו בגודל 30 – 40 דונם, וכאן הושג מק.ק.ל שטח בן 500 דונם שיכול לעזור גם בקליטת עלייה ובהעסקת פועלות מחוסרות עבודה בשדות שלחין ולא רק בגן ירק קטן. מסירת השטח, שהיה מוצף במים ומועד לקדחת, התעכבה עד לאחר מאורעות הדמים של תרפ"ט, סוף קיץ 1929. המימון לבניית ולתפעול המקום הושג מתנועת ויצ"ו ברומניה. העלייה על הקרקע היתה ב-30 במארס 1930. הנה כמה קטעים מספרה של עדה מימון אודות המוסד שהקימה וניהלה שנים רבות:

ada-1-s

ada-2-s

ada-4-s

בשנים 1935 – 1939 חלו 70% מן הבנות בקדחת. הביצה בעיינות נוקזה, אך באזור נבי-רובין, שפך נחל שורק, נותרה ביצה עד שהבריטים הקימו שם מחנה צבאי וניקזוה. 

poalot-1-s

העבודה במשתלת צמחי נוי

משק הפועלות שימש לקליטת עולות חדשות והכשרתן לחיים יצרניים בארץ ישראל החל מהקמתו. מעניין תיאורה והתייחסותה של עדה מימון לקליטת נערות מעדות המזרח :

ada-mizrach-s

ada-8-s

ada-5-s

תמונה כגון זו נפוצה בפרסומים רבים מאותה תקופה, גם בפרסומי עליית הנוער, ומעט מקוממת. אנו רואים את הנערה "לפני" ואחרי". תהליך מחיקת הזהות הקודמת של הנערה (המזרחית תמיד בתמונות אלה) כוללת גם שינוי משמעותי במראה. כעת היא לבושה בחולצה רוסית רקומה – אות וסימן לקליטתה המוצלחת.

הנה תמונות בסגנון דומה מתוך פרסום של עליית הנוער באנגלית – 1949 (הבנות נקלטו בכפר הנוער שפייה) שימו לה גם לטקסטים הנלווים (אני התאהבתי ברוחמה, השואפת להיות עקרת בית אחראית):

Aliya-5

Aliya-6

בשנות מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיינות גם נערות מן הארצות השכנות, סוריה ולבנון. תיאור הנערות הסוריות והלבנוניות שליאות מזרחית באבריהן מעורר חיוך מסוייג:

ada-9-s

משימה קשה עוד יותר היתה קליטתן של הנערות שחוו את אימי השואה.

ada-11-s

time-to-work

מקור שתי התמונות: הארכיון הציוני

store-room

בתאריך 22 בינואר 1945 במלאת שבעים שנה לנשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים וייצמן, נערכה לו קבלת פנים מיוחדת בעיינות. תיאור האירוע הזה מרגש עד דמעות:

ada-3-s ada-6-s

teheran-1943

ילדים מטהרן הנמצאים זמנית בעיינות לומדים עברית על גג בית הספר 1943 (מקור: הארכיון הציוני)

בשנת 1952 הפך משק הפועלות לבית ספר חקלאי מעורב (בנים הורשו לבוא בשעריו) ועבר לאחריות ויצ"ו, יחד עם בית הספר החקלאי כנות. גם משקי פועלות אחרים הפכו לבתי ספר חקלאיים, למשל משק הפועלות בפתח תקווה הפך לבית הספר לגננות ושתלנות. היה זה עידן של יוקרה ושגשוג לבתי הספר החקלאיים (ולחקלאות בכלל), די אם נזכיר את כדורי. בשיא תפארתם היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים. אתר כפר ופנימיית מעיינות היום

poalot-2

הערות העורך

קיצור תולדות תנועת הפועלות – הנשים הצעירות שעלו לארץ ישראל, החל מן העלייה השנייה ואילך, לא הצליחו להשתלב כרצונן בפעילות החלוצית ההתיישבותית ובעבודה החקלאית. בניגוד להצהרות ולשיח שנשמעו בחוגי העלייה השנייה ובכתביהם, אודות השוויון לנשים ברוח הסוציאליסטית, הצעירות, אשר היוו מיעוט בחברה הגברית החלוצית, נדחקו בעיקר לעבודות המטבח בקבוצות הפועלים, ושם זכו ליחס מזלזל ומשפיל ולתנאי עבודה קשים ומחפירים. חוות-הלימוד בכנרת שנוסדה ב-1911 היתה הצעד הראשון להכשרת צעירות-חלוצות לעבודה חקלאית ונסיון להוכיח את יכולתן בעבודות שנחשבו גבריות. בשנה זו התאספה בכנרת אסיפת הפועלות הראשונה ביוזמתה של חנה מייזל מקימת חוות כנרת. מספר המשתתפות הגיע ל-17. שלוש שנים אחר כך התכנסה במרחביה ועידת הפועלות בה השתתפו 30 צירות שייצגו 209 פועלות. במקביל יצאו הבוגרות הראשונות של חוות כנרת לבן-שמן ולמרחביה ולאחר מאבק הקימו שם קבוצות עצמאיות שעבדו בגן-ירק והוכיחו שעבודתן יעילה ורווחית. שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים קשות של גירושים, מאסרים, חוסר עבודה וחרפת רעב, אך הפועלות המשיכו בהתמדה לכבוש את מקומן בחקלאות. אחד הנושאים שנידונו רבות באסיפות הפועלות באותן שנים היה הטיפול המשותף בילדים בקבוצות ובקיבוצים (לינה משותפת) שנועדה למנוע את הפיכת הילדים ל"רכוש פרטי"!  כיבוש הארץ בידי הבריטים הביא להתנדבות נשים לגדודים העבריים, בהנהגת רחל ינאית בן-צבי. אחרי המלחמה החלו הנשים, כעת גם בנות העלייה השלישית,  במאבק להשתלב בעבודות נוספות. תחילה הקימו קבוצות בתוך גדודי העבודה שסללו כבישים – טבריה-טבחה, עפולה-נצרת וכד'. הנשים עבדו במחצבה, בחצץ, בסלילה, וגם בעבודת המטבח, הכביסה והטיפול בחולים.

hazaz-sעם התמעטות העבודות הציבוריות בכבישים והתחלת תנופת הבנייה בעיר, עברו הפועלים והפועלות לעבוד בענף הבנייה ומאוחר יותר גם בתעשייה המתפתחת. אולם תנועת הפועלות, ברוחה של תנועת העבודה, עדיין ראתה חשיבות רבה בשילוב הנשים, בייחוד הצעירות שהגיעו בגלי העלייה המתגברים, בחקלאות. כאשר הוקמה ההסתדרות (1920) כצירוף של כל נציגי מפלגות הפועלים והתנועות השונות, הפכה תנועת הפועלות לחלק ממנה, תחת הכותרת מועצת הפועלות. הקמתה של מועצת הפועלות לוותה במאבקים על רקע מפלגתי. המזכירה הראשונה עדה מימון-פישמן ממפלגת הפועל הצעיר הוחלפה בשנת 1922 על ידי גולדה מאיר נציגת אחדות העבודה שהיתה בעלת כח פוליטי רב יותר, אך חזרה לתפקיד ובשנות השלושים אף כיהנה בוועד הפועל של ההסתדרות. ועידת הפועלות בשנת 1921 בבלפוריה, היתה הראשונה בה נאספו נציגי כל הפועלות מרחבי הארץ, חלוצות וותיקות ועולות חדשות כגוף ארגוני רשמי, המייצד נשים בלבד, תחת כנפי ההסתדרות.

golda-s

maabara_s

maabara-babies-s

 

נשלח על ידי ד"ר עמי זהבי: ציטוט של אליעזר יפה מן החוברת "יסוד מושבי עובדים, 1919.

אכן בשאלת האשה שלנו פה בארצנו ישנו צד יותר מכאיב ובולט באי-הצדק שבו.  והשאלה היא:  היש לבנות ישראל, אשר לא מצאו את דרכן אל חיי המשפחה, היש להן, לבנותינו אלה, חלק ונחלה עצמיים בבנין ישובנו? או גם כאן נשאֵר עבדים נרצעים למשפט החברה: כי אין קנין וזכות חיים לאשה אלא בבית בעלה?

ואשה אשר לא מצאה, או לא נמצא לה איש אשר יקרֵא שמו עליה, אשה כזו יגרע חלקה בנחלת העם?  מי זה הִטיל על האשה את גורל הדבורה בכוורת, להיות משוללת זכויות אם אינה מקיימת תולָדות?  והן מן האיש לא ישללו את הזכויות איך שלא יהיו הרגליו ודרכי חייו!.. –

רגילים משנות דור לחזות את האשה כצלעו וצלו של האיש.  האשה תלַוֶה את האיש ותִלָוה אל האיש בכל מקום;  ואולם את האשה עצמה, לבדה ונפרָדה מן האיש, אין מכניסין בחשבון לשום ענין.  ובנדון שלנו מוסכם כבר וידוע מראש כי החומר האנושי למושבות ומושבים הם הגברים, בשבילם כל הטורח ומהם נשקפת התכלית…

ואולם הנשים – אלה מחוץ לחשבון הן.  הן בודאי תִלָוינה אל הראשונים, אם בתור מבשלות ואחיות רחמניות או בתור נשים לבעלים, ולא יותר.  יש גם כי יביטו על "מלוות" אלו כעל רע הכרחי, מַקשה, ומכביד על "בוני העם וישובו".

וכדאי לבלתִּי לשכוח, כי הצער של האשה לרגלי הגבלת יכלתה בעבודה, צער זה איננו אף כטִפה לעומת ים הצער האִלֵם, תהום הסבל הצנוע על הגבלת יכלתה להיות אם. [את זה הוא כמובן אומר כנגד הקיבוצים]. ׁ

בשום אופן לא מספיק לתת לאשה שלנו רק את חלקה בעבודה;  יש לה גם חלק בארץ ובחייה העצמיים הבלתי תלויים באיש.  ובתכניות למושבי עובדים העתידים צריך להִנתן מקום לנשים כמו לאנשים.

וכשם שבכניסת אנשים למושבים אין בודקים אחריהם, אם הם בעלי משפחה או רוָקים, או שאינם עומדים כלל להכנס לחיי משפחה, כן גם ישנה הזכות לנשים להכנס בתור חברות למושבים, מבלי אשר יחקרו אותן ועל אודותיהן אם הן עומדות להנשא בזמן מן הזמנים או לאו.

מושבי העובדים שלנו, צריכים הם לחנך לנו את האדם העברי הקיצוני במסירותו, לחיי האמת והצדק.  אולי גם יצליחו להסיר מעל הפרק את שאלת האשה, זה כתם החברה האנושית.

וזה הזכיר לי כמובן את סיפור משה ובנות צלפחד:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן (במדבר כ"ז)

אליעזר יפה                                                          החוברת יסוד מושבי עובדים  1919.

אליעזר יפה היה פעיל ציוני בעל חזון ויוזמה כבר מגיל צעיר. בגיל 16 כבר הקים אגודה ציונית לנוער וגם כתב בעיתונות העברית על נושאי הציונות והעלייה לארץ.

הוא נולד בשנת 1882 בבסרביה ובגיל 22 היגר לארה"ב כדי ללמוד חקלאות בחווה ע"ש הברון הירש בדרום ניו ג'רזי. ב-1910 עלה לארץ, ותחילה עבד במושב עין גנים ליד פתח תקווה, שם פגש והתחבר עם א"ד גורדון. שנה לאחר מכן עבר לחוות כינרת, שם עסק גם בניסויים בגידול ירקות, בין השאר בתירס, שהוא הראשון שהביא אותו לארץ מארה"ב. הקבוצה שבאה אתו לארץ הביאה את השימוש במיכון החקלאות בשיטות שלא היו מוכרות כאן עד אז. ב-1919 הקים וערך את עיתון 'השדה' שכל מי שמקורב לחקלאות מכיר עד היום הזה. בחוברת "ייסוד מושבי עובדים" באותה שנה, 1919, הוא הגדיר את עקרונות הניהול של מושב העובדים, ובהמשך גם הקים את מושב נהלל.

כתב בעיקר ספרי הדרכה חקלאיים ואפילו מילון למילים נרדפות.

 

 

2. "התלמידים המפגרים והנשארים"

 

שמואל גולן / על מחקר אחד בחינוך

קטעים ממאמר מתוך:  השומר הצעיר, י"א ניסן תרצ"ט (31 במארס 1939)

ShomerZair0001 Golan

"עם פירסום מחקרו של מ. בריל על "התלמידים המפגרים והנשארים" מתעוררות בעיות חינוך חמורות מאוד. נדהמים הננו עומדים בפני תוצאות המחקר הסטאטיסטי הזה. מעולם לא פיללנו, שיש אחוז גבוה כל-כך של ילדים מפגרים ונחשלים בין תלמידי בתי-הספר שלנו. המספרים קובעים כי 30,4 אחוז של כל תלמידי בתי-הספר העממיים הם מפגרים או נשארים. על גודל האחוז תלמדך ההשוואה עם מיספר התלמידים המפגרים בארצות הברית, המגיע ל-19,7 אחוז. אם אמנם המחקר הוא נכון – והעבודה נושאת אופי של עבודה רצינית – הרי אין אנו רשאים להתעלם ממנו. משום-מה האחוז הגדול הזה? כלום המורים שלנו הם פחות מוכשרים ואינם יודעים את מלאכתם? ספק, אם יש לתלות את הקולר במורים, כי אין להניח, שהנם נופלים ביכולתם ממורים בינוניים בכל מדינה אחרת. אולם עוד יותר קשה לתלות את הקולר בחומר התלמידים. מה קרה פתאום והורע במידה כזאת החומר האנושי של התלמידים? הרי בדרך-כלל הננו רגילים לראותם בממוצע כחומר טוב ומעולה בהשוואה לתלמידי אומות העולם? השאלות האלה אומרות – דרשנו.

רגילים היינו בדרך-כל להניח, כי מספר התלמידים המפגרים גדול הוא אצל עדות המזרח וזקפנו את העובדה המעציבה הזאת על חשבון התנאים החברתיים והכלכליים של עדות אלו; כמו-כן חשבנו על המנטאליות המיוחדת של הילדים, בני עדות המזרח, ועל הקושי הנובע מהצורך בהסתגלות לסביבת תלמידים אחרת, יותר מעולה. אכן מפליאות ומשונות הן גם מבחינה זאת תוצאות המחקר. בין הסיבות, אשר המחבר מונה אותן ומנסה להסביר על ידן את הופעת האחוז הגבוה של תלמידים מפגרים, באות בחשבון סיבות פסיכיות (חוסר יחס רצוי ללימודים, התפתחות שכלית בלתי-מספקת, חוסר הסתגלות פסיכית), סיבות שבסביבה (חוסר השגחה, מצב חומרי רע וכו'), סיבות שבבריאות הגוף, סיבות אדמיניסטרטיביות (?) ואי-ידיעת הלשון. הסיבות האלה חלות, בהבדלים לא גדולים, במידה שווה על ילדי אשכנזים וילדי עדות המזרח. כן הננו קוראים, כי המסיבות הפסיכיות מהוות אצל האשכנזים 60,8 אחוז מכל הסיבות לעומת 54,3 אחוז בעדות המזרח; הסיבות שבסביבה הן 15,0 אחוז אצל האשכנזים לעומת 20,5 אחוז אצל ילדי עדות המזרח (הננו למדים מזה, שגם אצל ילדי האשכנזים רבה היא מידת הפיגור ורבים גורמיה). אחוז התלמידים הנשארים בכיתות בין כלל המפגרים מגיע ל-9,1 ועד 10,6 אחוז; כאן בולט ההפרש בין העדות (7,4 אצל האשכנזים לעומת 18,0 אצל ילדי עדות המזרח).

[…] ואנו למדים גם מתוך המחקר, שמיספר גדול של תלמידים מתיאש מבית-הספר ועוזב אותו בכלל. העובדה שמבין 100 תלמידים אצל בני עדות המזרח גומרים רק 11 את שמונה הכיתות של בית-הספר העממי הנה האשמה כבדה נגד החינוך העברי.

[…] לא ייתכן להשלים עם אחוז גבוה כל-כך של ילדים מפגרים ונחשלים בין ילדי ישראל, שאין לו כל הצדקה אובייקטיבית. אנחנו מצווים להתיצב בפרץ ולאסור מלחמה על התופעות המעציבות האלה. עלינו להניע את כל הכוחות ולהשתמש בכל האמצעים, על מנת לתקן את המעוות הזה ובהקדם. אחד התפקידים הנעלים של בית-הספר הוא להתגייס למלחמה בנגע הכאוב, אשר ממנו פינה ויתד לפגעים סוציאליים כבדים, שסופם להתנקם ביישוב, להנמיך את רמתו האינטלקטואלית, להגדיל את מיספר האנשים מחוסרי ההשכלה האלמנטארית; יתר-על-כן, סכנה נשקפת לנו, שעל-ידי חינוך לקוי בבית-הספר העממי יגדל צבא הילדים המופקרים, העבריינים הצעירים וכו'. מתפקידו של בית-הספר לשמש לגבי רבבות ילדים מעין "חילוף-סביבה" המבריא אותם מפגעי הבית והרחוב; עליו לשמש להם הזדמנות של עליה חברתית ותרבותית. בית-הספר חוטא לתפקידו זה, בהתעלמו מן הבעיה הרצינית הזאת ובהשתמטו ממתן פתרון לה."

משמר-העמק

הערות העורך

בטאון זה יצא לאור 6 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עם פלישת גרמניה לפולין.

מחבר עבודת המחקר אליה מתייחס המאמר הוא ד"ר משה בריל (1910 – 1943) היה מרצה לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1943 פרסם יחד עם אהרון קצ'לסקי (קציר) וישעיהו ליבוביץ' ספר בשם "חידושי המדע במלחמה", בו הם טוענים שהניצחון בשדה הקרב מותנה ביכולת המדעית-טכנולוגית של הצדדים הלוחמים ובנכונותם להשתמש בה.

שמואל גולן (מילק גולדשיין) (1901 – 1960) היה איש חינוך ופסיכואנליטיקאי, ממנהיגי תנועת השומר הצעיר, ממייסדי קיבוץ בית אלפא. שמואל גולן היה התיאורטיקן של החינוך המשותף וממייסדי מפעל החינוך בקיבוץ הארצי.

במאמר שלעיל בולטת אי התקינות הפוליטית, בכל הקשור לתלמידים בני עדות המזרח וכן השימוש במושג "מפגרים" שלא היה מוצא את מקומו במאמר חינוכי דהיום.