אני חובב של ספרי לימוד ישנים ואוסף אותם בחמדנות. ספרים ללימוד חקלאות, טבע, גיאומטריה, היסטוריה, ידיעת הארץ. בעזרתם אפשר ללמוד על “רוח התקופה” בכל דור ודור. ספרי הלימוד של מדעי הטבע אמורים להיות ניטראליים ואובייקטיביים ולספק מידע עדכני לעת הוצאתם, אולם ספרים ללימוד ספרות, היסטוריה וגיאוגרפיה (ולאחרונה ספרי לימוד אזרחות) נתונים לבחירת חומרים סלקטיבית ולפרשנות המחברים, ויכולים לשמש למטרות לאומיות וחברתיות. באמצעותם יכול השלטון לעצב בתודעת הדור הצעיר נרטיב היסטורי או תרבותי מסוים.

מצוי אצלי ספר ללימוד ידיעת-הארץ שיצא לאור בשנת תש”ט (1949) וברצוני להראות לכם כיצד מוצגים בו ערביי ארץ ישראל. בעמוד 188, בפרק “משק הארץ”, בין שאלות ההכנה בראש הפרק מופיעה השאלה הבאה:

“האכר הערבי מסתפק במחיר מועט מהמחיר שדורש האכר היהודי עבור תוצרתו. מהי הסיבה?“

ובכן, לא הייתי צריך לחפש הרבה, וכבר בעמוד 190 נמצאה התשובה המלאה לשאלה זו. הנה הטקסט – לא נגענו:

צא ולמד כמה ערכים חשובים רכש התלמיד הנבון רק מקריאת קטע קצר זה, וכל זאת בנוסף לידע בסיסי על כלכלה, תמחור, והרגלי התזונה והניקיון של הפלח הערבי.

בשלב זה התעוררה סקרנותי וניגשתי לקריאת הפרק על היישוב הערבי על מנת להעמיק את ידיעותיי על “הפלחים“. הנה קווים לדמותם:

ומייד עברתי לעמוד 66 על מנת להשוות בין הכפר היהודי והכפר הערבי ובין העיר הערבית והעיר היהודית, כי אולי הנושא יתעורר פתאום בשיעור חברה:

השאלות בסוף הפרק נועדו להדגיש את המסר. אני מתאר לעצמי את תשובות התלמידים החרוצים…

הציטוטים לעיל מובאים מן הספר “ארץ-ישראל – ספר ללמוד ידיעת-הארץ לשנת הלמודים השמינית של בתי הספר העממיים” (הוצאת יהושע צ’יצ’יק, 1949), מאת י. פאפוריש וא. דובניקוב.

ד”ר יהויקים פאפוריש, גיאוגרף ומנהל “תיכון חדש”, כתב ספרי לימוד רבים, שנלמדו במערכת החינוך בישראל במשך כ-30 שנה.  אף אם נבין שבעת שפורסם הספר שלפנינו היה צורך לגבש את הזיכרון הקולקטיבי של הדור הצעיר ברוח הלאומיות והנאמנות למולדת הנדרשים לעמידה במשימות שלפניו, הרי אין צורך בטקסטים הכוללניים והדוחים האלה, המקבעים סטריאוטיפים מעוותים.   למרות שהספר יצא לאור בשנת 1949, אין בו כל אזכור על נטישת הכפרים הערביים, או על הפליטים הערבים. בתחילה חשבתי שזוהי מהדורה שנכתבה לפני מלחמת העצמאות, אך הכיבוש ונטישת גוש עציון מוזכרים, כלומר זוהי מהדורה מעודכנת (באופן סלקטיבי): “במשך שנים היו הישובים היהודים בגוש עציון מבודדים ומוקפים כפרים ערבים עוינים וחורשי רעות. בימי מלחמת ישראל עמדו מגיני גוש עציון המעטים במשך חדשים רבים מול המוני האויב, הצרים עליהם. קומץ המגינים הוכרע לבסוף על ידי גייסות ערב, שעלו עליהם לאין-ערוך בכוחם ובמספרם וכל ישובי גוש עציון נכבשו ונהרסו.” (עמ’ 122).

מחברי הספר מתגאים ומתנאים ביישוב היהודי המודרני, היפה, הנקי ושופע צמחייה, אך בל נשכח כיצד נראו במשך מאות שנים השכונות היהודיות בערי היישוב הישן – ירושלים, חברון, צפת וטבריה. הנה למשל כמה ציטוטים מספרו הנפלא של עגנון “תמול שלשום” (הוצאת שוקן, 1945) בהם מתוארת באופן ריאליסטי ירושלים, ברובע היהודי וגם מחוץ לחומות. חזקה עלינו שעגנון אוהב את ירושלים, עיר הקודש, ולא יוציא דיבתה רעה. וכך מתאר אותה גיבור הספר יצחק קומר: “וכתי כתות של כלבים מזוהמים רבוצים תחתיהם מרושלים, וזבובים ויתושים מרקדים בין עיניהם. מטה יצחק עצמו לצדי הבתים, ריחות רעים יוצאים מהם, מטה עצמו לצד הרחוב, פגרי חתולים ועכברים מעלים סרחון” (מהדורת 1998, עמ’ 255). […] ירד לשער יפו ונכנס לפנים מן החומה. הקיף כמה בתים וחצרות והגיע לסימטא צרה ומלוכלכת שאין מלוכלכת כמותה, והלך ונכנס לסימטא מלוכלכת ממנה.” (עמ’ 263). […] הדרכים מלאות שוחות וגומות חריצין ונעיצין, עפר ואבנים, וכרמליות שוממות משתרעות והולכות אילך ואילך. אלמלא פגרי חתולים וכלבים ושקצים ורמשים דומה היתה ירושלים כמדבר. וריח רע מפעפע מן הפגרים וכל מיני זבובים ויתושים שורצים בין הפגרים, והם מעוטפים אבק כדי שלא יכירו בהם, כדי שיבואו עליך פתאום ויעקצוך.” (עמ’ 302). ועוד כהנה וכהנה, תיאורים של דלות, חוסר הגיינה בסיסית ומחלות ומגפות נוראות.

ומייד באותו עמוד משווה עגנון את ירושלים ליפו, שהיתה כידוע עיר ערבית בזמן המתועד בספר: “וכאן ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העינים והרימונים האדומים רצופים חיבת יופי כעין הבטחה מתוקה. דקלי תמרים מנענעים עצמם ברוח ושקמים עתיקות פורסות את גרופותיהן ונותנות לך צל. ובתים לבנים טבולי חמה שרויים בתוך הפרדסים, וכרמים נמשכים והולכים…“

ואגב, האם מישהו ביקר לאחרונה בבני ברק? ברחובות ובחצרות הבתים? בחדרי המדרגות? תאר את רשמיך…

טוב, אני אומר לעצמי, זה היה מזמן… מחלות ילדות… היום זה לא יכול להיות. יש משרד חינוך… שר חינוך… חוזר מנכ”ל… חוזר מפמ”ר… ראש ממשלה!

דבר העורך

מצאתי ציטוט מאת י. פאפוריש, המעיד שכתב את מה שראינו לעיל באופן מודע ומכוון. פאפוריש מתיימר בציטוט זה לעשות סינתזה בין הגישה הלאומית לגישה האקדמית ומציע לכאורה להציג את ההיסטוריה אמנם לא באופן ניטרלי, על מנת לשרת מטרות לאומיות וחברתיות, אך באופן שלא ייצור דור פנטי. קריאת התיאורים לעיל מראה שפעל בדרך שונה מן המוצהר.

“גם אנו לא נוותר על המטרות הלאומיות והחברתיות שבהוראה ולא נהפוך את המקצוע ל”ניטרלי” כדוגמת רוב הלימודים במדעי הטבע. אולם אל לנו לצמצם את המטרה בנקודה מוגבלת וחד צדדית. הדרך המקובלת לחנך באמצעות ההיסטוריה דור פנטי, השואף להשיג בכל הדרכים את מטרתו הפוליטית המצומצמת, מבלי להבין לרוח זולתו ומבלי לדעת אפילו על קיום אידיאלים נשגבים אחרים, היא מסוכנת ויש לראות בה פגם כלל אנושי. מלבד המטרות הלאומיות והחברתיות נגלה במקצוע ערכים חינוכיים כלל אנושיים וערכים המסוגלים לעזור להתקדמותו הרוחנית של התלמיד ולעיצוב דמותו”. פאפוריש, י’ (תש”ח). להוראת ההיסטוריה בבתי-הספר התיכוניים. אורים, 33(ב), 173-165.עמ’ 115.

הצצה אל ספרי הלימוד הישנים מלמדת אותנו לא רק על גוף הידע שהועבר לילדים באותה עת, אלא גם מה היתה רוח התקופה, מה היתה האידיאולוגיה של ההגמוניה השלטת וכיצד נוצלה מערכת החינוך, בכל אחד מזרמיו, על מנת להנחיל  את אותה אידיאולוגיה וערכיה לדור הבא ולעצב אותו באופן הרצוי. הבאתי להלן דוגמאות מלימודי החקלאות, החשבון והטבע, ולאו דווקא ספרות, מולדת או תנ”ך, על מנת להדגים כיצד האידיאולוגיה מצאה את דרכה אל כל פינותיו של שדה החינוך. בארץ-ישראל המתחדשת לא היה אפשר ללמד כך סתם על חילזון או שלשול בגינה, מבלי לרתום זאת לתקומה ותחייה. לא היה אפשר ללמוד חיבור וחיסור מבלי להזכיר עלייה וקליטה ותרומות לקק”ל.

מתוך הספר: מדריך חקלאי למורה, מאת: א. גונדלמן, י. לבנון, הוצאת ספרית השדה (1955).

קטעים מתוך המבוא –  העבודה היא חיינו: החינוך לחקלאות:                                                    טובי מחנכינו היו חדורים הכרה, כי השיבה לטבע ולעבודת האדמה היא מקור תחייתנו ויסוד לעצמאותנו: אותנו מטרידה השאלה איך להשיב את אומתנו אל רקמת הטבע, איך להחיותה בעבודה, שרק קומץ מעפילים רואים את מכאוביה בהרי הארץ ובעמקיה. ליצירה חדשה זו נשקפת הסכנה שתידחה לקרן זווית, אם לא נשתף בה את כל הער והרענן בעם. מן ההכרח לאזרח את הילד ביצירה הזאת, כי אם לא נחדיר לתוכו את הרגש החלוצי המוסיף רוח ועוז ועצמה, אזי ישאר סתמי, בינוני. צריך שתיווצר כאן כבגולה תנועה חלוצית. הילד, לאחר עזבו את בית הספר, שואף לתכלית, להשתלמות, שיהיה שופט, עורך דין, רופא. והרי באו מהגולה צעירים שעברו לחיי עבודה מתוך שכחת עצמם, מתוך כיבוי המאורות הקודמים, מתוך שינוי ארחות חיים אלה. “היהדות מושתתת על התבונה המעשית אשר פירושה שעבוד הרצון לפרינציפים נעלים. התבונה המעשית הזאת המניבה את כח היצירה לא מתה עדיין בקרב היהדות. ב”עמק” הולך ונטווה חוט המוּסַר העברי, רעיון הגאולה העצמית, רעיון שכל החובות והזכויות צריכות לנבוע מתוך העבודה. זוהי חוליה נוספת ליהדות הקדומה; זהו תרגום מוּסַר היהדות לשפת המחרשה והמעדר” (שלמה שילר). “המסורת הגלותית אינה מעודדת את העברתם של הכוחות הצעירים בעמנו לחקלאות, אך כל צעד לקראת תחיית העם במולדת קשור בשבירת המסורת הגלותית ובהעברת הכוחות הרעננים, הצעירים, לעבודת האדמה בקנה מידה גדול” (מנאום פ. נפתלי, שר החקלאות, תשי”ג).

מתוך הספר: האדם : יסודות האנטומיה, הפיסיולוגיה וההיגיינה של גוף האדם, ספר-לימוד וספר-עזר ללימודי-הטבע בכיתות העליונות של בית-ספר עממי והמקבילות להן בבית-ספר תיכוני, מאת: ד”ר שלמה-ברוך אולמן. הוצאת הספרים הארץ-ישראלית ירושלים (1947).

קטעים מן ההקדמה – בספר זה – “האדם” – הובאו כמה חידושים, אשר אינם בנמצא ברוב ספרי-לימוד הטבע. קודם כל, הודגש בספר ההבדל היסודי שבין האדם לבעלי-חיים. דעתו המוטעית של הדרוויניזם על מוצא האדם – לא נזכרה כלל; אדרבא, נרמזו רמיזות לביטולה מבחינה מדעית. לעומת “תורת ההתפתחות”, הודגש רעיון הבריאה: האדם נברא ע”י בורא העולם. הורחק כל ביאור מיכניסטי של הופעות הטבע. להיפך, הוסבר, במידת קליטתו של ילד בן 12 – 13 תיאום כל אברי הגוף לתפקידם ובניינם בכוונה תחילה לשם תכלית מסויימת ולפי תכנית קבועה מראש. במקום שדובר על הבלוטים בעלי הפרשה פנימית, בואר בהבלטה ובהדגמה, שאין לדבר על “איברים מיותרים”. הוסבר המבנה המפליא של גופנו והפעולות הפיסיולוגיות המסובכות הנעשות בתוכנו. כל ההסברים ניתנו, בגבול קליטתו של ילד, ברוח וויטאליסטית-טיליאולוגית. הודגש, שיש להבדיל בין גוף ונשמה, בין החומר הכלה ובין החיוּת האלוקית, הנותנת את כוח החיים לגופנו – בחינת “ואתה מחיה את הכל”. הספר שווה לכל בית-ספר עברי. ברם, נועד הוא קודם כל לספק את צרכי החינוך הדתי על כל טיפוסיו (בית-ספר מטעם “המזרחי” שברשת החינוך, ת”ת וישיבה שלימודים כלליים נלמדים בהם, בית-ספר לבנות “בית יעקב”).

ואחרונה-אחרונה – תעמוד על הברכה “הוצאת הספרים הארץ-ישראלית”, שביזמתה התחלתי בפרסום סידרת ספרי-לימוד וספרי-עזר ללימודי הטבע בבית-ספר עממי ברוח ויטאליסטית-טיליאולוגית, בניגוד לרוח דרוויניסטית-אוולוציוניסטית, השולטת עדיין בספרות המדעית ובספרי-הלימוד בעברית.

ב”ה ירושלים, בין כסה לעשור, תש”ו.

מתוך הספר: הצעת תכנית ללמודי הטבע בבית-הספר העממי, מבוארת ומוסברת הסברה מתודית ודידקטית, מאת י. מרגולין, הוצאת המכון הביאולוגי-פדגוגי (1939).

קטעים מתוך הפרק: הסברה מתודית והוראות דידקטיות לתכנית למודי הטבע בבית-הספר העממי – אמנם בתקופה זו של חידוש חיינו וחידוש מולדתנו העתיקה נתונים אנו בעיקר לא לקיים ולקבוע בטבע הארץ אלא לנוזל ולשוטף שבו, כלומר לחוקים הפועלים בטבע שבכוחם לשנות את הקיים והקבוע, אבל יחד עם זה אין לנו להסיח את דעתנו גם מסדרי בראשית של טבע הארץ, לא רק משום שהם רובם קבועים ועומדים עדיין, אלא גם משום שהם השפיעו השפעה עצומה על רוח אבותינו הקדמונים שחיו ויצרו בתנאי טבע אלו במשך אלפי דורות והשפעה זו משתקפת בפרי רוחם, ביצירות הספרותיות הנצחיות שיצרו: בתנ”ך, במשנה ובאגדה. כל היצירות האלו רובן ככלן בנות טבע הארץ הן, בכל דף ודף של היצירות האלו מפעמת נשמת הטבע, תמונות ומראות נוף עולים ונצבים חיים לנגד עינינו: מראות נוף אביביים מלבלבים ומבושמים אומרי “שיר השירים”, עמקים עוטפי בר, חרבוני קיץ ולהט חמסינים, תפלה וערגה למים (כאיל תערוג על אפיקי מים), גשמי נדבות וטללי תחיה. ואין הדברים האלה מובנים לכל עמקם אלא למי שעינו פקוחה ואזנו קשובה למראות ולצלילי הטבע כפי שהם קיימים מימים קדומים. ומשום כך אין להוציא ישן מפני חדש, אלא עלינו להקנות לילדים את הטבע כמו שהוא ביסודו על הקיים והקבוע שבו יחד עם השנויים החלים בו בכוח שלטונו של האדם על הטבע. אותם התלמידים החיים בסביבה שהיא כולה מכוסה פרדסים המוריקים כל ימות השנה יש להוביל מזמן לזמן לשדות חרוכי השמש ועטופי האבק בשלהי דקיטא או להרים הסמוכים השוממים, ישוו את המקום הזה למקום מטע הפרדסים, יתנו את דעתם על זה שכל השטח הנטוע עתה פרדסים היה בימים קדומים וגם לפני שנים מעטות שומם וחרב כשדות האלו. יראו הילדים ויבינו עד כמה נעשה האדם שותף לימות המשיח והוא “שם מדבר לכרמל… וארץ ציה למוצאי מים”.

הנה כמה מנושאי הלימוד אותם מציע י. מרגולין: הגשם, מחזור המים בטבע, החטה והלחם, הפרדס, הדבורה והמכוורת, הגפן, הגינה, הנחל והבצה, היער והחורש, הרפת ומשק החלב, הים, שיחות על גוף האדם (בקשר עם כללי ההיגיינה של הגוף), המים והאויר, חיי הצמח. לכתה ז’ – הפחם והנפט, יסודות המכניקה, האור והקול. לכתה ח’ – תורת ההתפתחות, אויקולוגיה של הצומח והחי, תורת המגנטיות והחשמל (שלשים וחמש שעות לימוד), העבודה.

פרטים נוספים על יהושע מרגולין ראה בסעיף “הערות העורך”. להלן כמה דוגמאות מספרי הלימוד. כדאי מאוד להקליק על התמונות ולקרוא את הטקסטים.

מתוך הספרים פרקים בחקלאות, מהדורת תשט”ז לשנת הלימודים השביעית ומהדורת  תשל”א לשנת הלימודים השמינית.

ההקדמה הנפלאה לספר פרקים בחקלאות, (להקליק לשם הגדלה וקריאה)

מתוך פרקי הספר:

 

מתוך הספרים: פרקים בתורת החי, מאת חנה נמליך, מהדורת תש”ו ומהדורת תשט”ו חסרי חוליות.

מענינים המשפטים בספר, המעידים על המצאות בעלי חיים אשר כבר נעלמו מנוף ארצנו, או שנצטמצמה מאוד תפוצתם: “הצלופח חי בנחלים אשר מימיהם הולכים לים התיכון”. “האמנון שוכן במים מתוקים בכל רחבי ארצנו”. קרפדות, צפרדעים, טריטונים, סרטני נהרות, הצבוע וארנבת הבר.

מתוך הספר: חשבון מעשי, מאת י. פלר, לשנת הלימודים החמישית, (1936).

שאלות בחשבון הקשורות לפעילות הקרן הקיימת ואיסוף תרומותיה, (שימו לב לתרומת הקופסאות ולהערות על התרומות מן המדינות השונות בשנים אלו):

שימו לב לנושאים מתוך מציאות התקופה של שאלות החשבון:

הערות העורך

יהושע מרגולין (מחבר הספר על הוראת הטבע לעיל) חיבר ספר אוטוביוגראפי בשנת 1948. מן העטיפה של הספר אפשר ללמוד על חייו ועל משנתו:

עוד על י. מרגולין אפשר לקרוא באתר האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (ללחוץ על NEXT בראש העמוד לשם מעבר לעמוד הבא על מרגולין), וכן באתר מכללת אורנים, שם גם נמצא קברו עליו חקוקות מלותיו של האיש שחי ערירי ללא משפחה: “את רעבוני וצמאוני לאדמת ארץ ישראל, לא אשבור ולא ארווה עד אשר אשוב אליה ואנוח בחיקה מנוחת עולמים”.