147 – החמור של לאה גולדברג

בפרשת השבוע של השבוע שעבר קראתי על חמור אבי שכם, שהיה “נשיא הארץ” ממוצא חיווי. (שכם בנו אנס את דינה בתם של יעקב ולאה, בראשית ל”ג). הרהרתי כיצד הפך ברבות הימים השם חמור משמו של נשיא הארץ לכינוי גנאי ולקללה. ליקטתי כמה ספרים מן האוסף שלי ויצאתי למסע בעקבות החמור בתרבות הישראלית, בעיקר בספרות הילדים. בעוד שכבהמת משא ורכיבה זוכה החמור לרוב ליחס משפיל ומבזה, להתעמרות ולהתעללות, הרי שבתרבות האנושית הוא עובר תהליך של האנשה ומככב כגיבורם של חיבורים פילוסופיים, אגדות, משלים ופתגמים לרוב, ומשמש כמטפורה ואלגוריה לאדם ולאנושיות בתכונותיו המנוגדות: עקשן וצייתן, טיפש וערמומי, עניו וגאוותן, מרדן וסבלן, עצל וחרוץ. ראו למשל את משלי החמורים של איסופוס היווני ומעשיות האחים גרים. בסיפור פינוקיו, הילדים הרעים הופכים לחמורים.

“רוכב על חמור” ברונזה, סוריה, 1800-2000 לפנה”ס, מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים

הנה השיר “ידידנו החמור” מתוך “לנו עדר בשדה” (הוצאת איחוד הקבוצות והקבוצים, 1960) של חנן שדמי, ממייסדי קיבוץ כפר בלום וממעצבי החינוך המשותף. איורים אסתר ניני. השיר מבטא את הדואליות של החמור.

והנה שירו של יצחק קצנלסון “החמור ועץ-הדעת” מתוך הספר “יש לי שיר – לילדי ישראל” (הקיבוץ המאוחד, 1954), צייר אריה חצור (הצייר הנפלא מקיבוץ גבעת ברנר).

יצירתו של דוד גרשטיין – חמור ציפורי שיר – 2006. מתוך התערוכה “חמור עכשיו”, מוזיאון באר שבע לאמנות, 2015. (כל הזכויות שמורות).

כאשר הייתי ילד, עדיין נראו ברחובותינו חמורים רתומים לעגלות, למשל לעגלתו של החלבן או לעגלתו של מוכר הקרח. אני זוכר את המראה של בעל העגלה האוחז במקל עבה ומכה את החמור בעכוזו לזרזו. יש אפילו שם פועל המתאר את הפעולה הזו – לחַמֵר. בהתיישבות העובדת כבר לא השתמשו אז בחמורים כבהמת עבודה והובלה. החמורים ששפר עליהם מזלם סיימו את חייהם בשלווה ונחת בפינת החי של הקיבוץ, גורלם של אחרים היה גרוע יותר ואפילו טראגי. לפני כעשרים שנה אספו אנשי רשות הטבע והגנים חמורים פצועים וכאלו שעברו סבל והתעללות, בעיקר ביהודה ושומרון, ושיכנו אותם בחלק הסגור של שמורת הטבע הנמוכה ביותר בעולם – “עיינות צוקים” (עין פשח’ה) המכונה “השמורה החבויה“. החמורים התרבו ויצרו עדר יציב המונה כמאה פרטים, העוזר בדילול הצמחייה הסבוכה ופריצת שבילי הליכה בשטח השמורה. דרומה משם, במטעי התמרים האורגניים של קיבוצי הערבה, הוכנסו חמורים למטעי התמרים, על מנת שיאכלו את העשבייה כתחליף להדברתה בקוטלי עשבים שהשימוש בהם אסור בחקלאות אורגנית. החמור ממשיך לשמש את הפלח הערבי ובייחוד את הבדואים, עד לימים אלה.

החמור והמקל. תמיד המקל

שיר הלל לחלקו של החמור (הקופץ בראש) במלחמות ישראל ובניית הארץ כתב דן אלמגור, לחן סשה ארגוב. הנה “שיר החמור” בפי התרנגולים בתוכנית טלוויזיה מהולנד, 1963. שימו לב לכוריאוגרפיה הנפלאה של נעמי פולני. שיר החמור – התרנגולים, Youtube – מומלץ

מביאים ספרים אל בית הספרים הלאומי בהר הצופים (מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים). כאן הביטוי “חמור נושא ספרים” מקבל משמעות נוספת… ; מצער לראות את המקל המונח לרגע לרגלי החמור.

טפת חלב, אוסף הדסה, הארכיון הציוני

בתנ”ך מוזכרים החמור והאתון כ-130 פעמים. במקורות מאוחרים יותר, משנה, תלמוד וכו’ יש עוד מאות אזכורים של החמור, בעיקר בדיונים הלכתיים על מצוות פטר חמור ועל האיסור “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו” כחלק מאיסורי הכלאיים. בתנ”ך, בעוד הסוס מוזכר כמעט אך ורק בהקשר צבאי של מלחמות ופלישות וקרבות עם עמים אויבים – מצרים, ארם, אשור, בבל – ולרוב בביטויים הכוללים גם רכב, כלומר מרכבות, הרי שהחמור נוכח כבהמת משא ורכיבה, ה”פועל השחור” במשק החקלאי, אך גם בסיפורים מקראיים רבים: אתונו הדוברת של בלעם, שאול הנשלח לחפש את האתונות האובדות ומוצא את שמואל והמלוכה, לחי-חמור חמורתיים שבו מכה שמשון אלף פלישתים, וכמובן חמורו של המשיח. החמור משמש כאלגוריה בנבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ונביאים אחרים, וכך נוצרו ביטויים אלמותיים בשפה העברית המנציחים את החמור, כגון: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, חמור גרם, קבורת חמור. אל אלו הצטרפו ביטויים חדשים יותר כגון: חמור קופץ בראש, חמור נושא ספרים, אוזני חמור, חמורו של משיח, מדברים על החמור…

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. ציור של יוסי אבולעפיה, 2003 (כל הזכויות שמורות)

חמורו של משיח? הרצל באוניברסיטת אל-אזהר במצרים. מקור: הארכיון הציוני

בספרות הילדים מן המאה הקודמת, שנהגה לרכך עבור הקוראים הצעירים את המציאות, מצטיירים בעלי החיים במשק, ביניהן גם החמור, כחיות מחמד מאושרות, המיועדות לשעשועי הילדים ולמשחקיהם. משק החי בקיבוץ שכזה הוא בעצם פינת ליטוף שבה תרנגולת לעולם לא תהפוך לעוף.

נסע אל השדה, פניה ברגשטיין (מקיבוץ גבת), ציורים: מיכל אפרת. הקיבוץ המאוחד, 1952

מקור: הארכיון הציוני

“חמור חדש” (אולי זו הסיבה לכאבי הגב שלנו?) מקור: הארכיון הציוני

הבדואים מיוצגים כרועים חביבים ומכניסי אורחים, המהווים באורח חייהם המשך ישיר לאבותינו מן התנ”ך. אולם תדמיתו הירודה של החמור מתגנבת גם לכאן. הנה למשל הספר “אנשים במדבר” – יונתן בן ישראל, צלם ארוין פרקש, הוצאת עמיחי, 1962. באותן שנים, כנראה בהשפעת הסדרה “ילדי העולם” עם צילומיה של אנה ריבקין (אליה עוד נחזור בהמשך), נעשו פופולריים מאוד ספרי ילדים מצולמים בשחור לבן.

שימו לב לטקסט: “הוא על גבי גמל, כיאה לגבר בן-חיל, והיא על חמור – כיאות לאשה צנועה”. החמור יאה לאשה ולמעמדה הנחות. וזה מזכיר לי את דון קישוט האביר, הרוכב על הסוס האציל רוסיננטה, בעוד נושא כליו הבור, השמנמן, רוכב, באופן סמלי, על חמור עלוב.

דון קישוט ונושא כליו בפלאסה דה אספניה במדריד (מקור: ויקיפדיה).

דוגמה נוספת לספרי הילדים המצולמים המתארים את הווי הילדים בקיבוץ ואגב כך “משמיצים” את החמור, הוא הספר “הרפתקה בקבוץ” (ספרית פועלים) אשר הופק באנגליה בשנת 1966. הפרוייקט החל בסרט “הרפתקה ביער” אשר צולם ב-1960 בקיבוץ משמר העמק בבימויו של ס. שטרנפלד. צילומי סטילס מן הסרט שולבו בספר ולכתיבת הטקסט גוייס המשורר ע. הלל. הילדים יוצאים בעקבות דרבן הגורם לנזק לעצי קק”ל והחמור (בעצם עייר קטן) נרתם להובלת הכלוב הכבד. את הסרט אפשר לראות כאן ביוטיוב.

לאה גולדברג

אין ספק שידידתו המובהקת ביותר של החמור בספרות הילדים היא המשוררת והסופרת לאה גולדברג. לאה גולדברג (ל”ג), שלא נישאה ולא היתה לאם, הרבתה לכתוב לילדים, בפרוזה ובשירה, סיפורים, מחזות ושירים אשר הפכו לקלאסיקה בתרבות הישראלית, בייחוד לאחר שזכו להלחנה ע”י טובי היוצרים. היא כתבה גם מאמרים תאורטיים על ספרות ילדים. כתיבתה של ל”ג לילדים היא לכאורה פשוטה ונעימה ומובנת לכל, וזהו גם סוד הקסם שבזכותו נותרו יצירותיה כה אהובות על ילדים במשך שנים רבות, אך למעשה הטמינה ל”ג בשיריה מסרים חתרניים, גלויים וסמויים, היוצאים כנגד מוסכמות החברה באותם ימים. כך למשל ידועה הפרשנות על שירה “ערב מול הגלעד” בו השורות התמימות: כבשה פועה בוכה בדיר – זה בנה הקט אשר אבד. ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר וירדם והכבשה תישק אותו והיא תקרא אותו בשם מבטאות את הביקורת של ל”ג על הלינה המשותפת בקיבוץ (בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים).

ההתחלה היתה מייד עם עלייתה ארצה (1935), כאשר הוצגה בפני עורך “דבר לילדים” יצחק יציב. ל”ג נכנסה למערכת דבר לילדים והחליפה את ברכה חבס כסגניתו של יציב. בכל גליון כתבה שיר או סיפור. בשנת 1936 החל שיתוף הפעולה הפורה שלה עם אריה נבון, קריקטוריסט, מאייר וצייר תפאורות תיאטרון, חתן פרס ישראל. כך נוצרו סדרות הקומיקסים “אורי מורי”, אורי כדורי” “מר גוזמאי הבדאי”, רם קיסם ועוד. אריה נבון צייר ול”ג חרזה חרוזים בזריזות. בעיתון דבר לילדים לא קיבלה קרדיט על חרוזיה אלה ומתחתם הופיע רק שם הצייר. בין השנים 1936 – 1942 יצרו השניים 450 ! סטריפים כאלה. הנה דוגמה לאחד הקומיקסים האלה, על החמור החכם כמובן:

תיקון מסויים של העוול נעשה כאשר אריה נבון ריכז כמה מסדרות הקומיקס ארבעה ספרים, אך אלו יצאו לאור רק לאחר מותה של לאה גודברג (ינואר 1970): אורי כדורי (1983), החמור החכם (1986), מספורי מר קשקש (1987), האפרוח בילבולמח (1997).

בספרו האוטוביוגרפי “בקו ובכתב” (עם עובד, 1996) מספר אריה נבון: “לאה גולדברג עבדה אז ב”דבר לילדים”. לימים עשינו “שותפות” – אני הייתי מצייר סדרות ציורים בשם “אורי-מורי”, “אורי-כדורי” ואחרות, מעין “קומיקס” עבריים, ל”דבר לילדים” והייתי מביא אותן למערכת; לאה היתה מתיישבת לשולחן, מציתה סיגריה, נוטלת עט ומעלה חרוזים לציורי במהירות גדולה מ”טבעות העשן” (זה היה גם שם ספר שיריה הראשון) שהיתה מפריחה באוויר. החרוזים נתחזרו אצלה כאילו מאליהם. פעם הסבירה לי את מלאכת השיר: “בראשית היה הריתמוס. כך מתחיל השיר.”

נחזור בהמשך אל אריה נבון עם הספר “חכמת הבהמות” של אביגדור המאירי, וציור החמור המקסים ביותר בספרות העברית, לטעמי.

ספר הפרוזה הראשון שכתבה ל”ג לילדים היה “ידידי מרחוב ארנון” (1943). ל”ג התמנתה כעורכת של ההוצאה לאור “אנקורים” של ספריית פועלים וזה היה הספר הראשון שיצא לאור באנקורים. ל”ג התגוררה עם אימה ברח’ ארנון מס’ 15 ובספר היא מספרת באופן אינטימי על חייה ועל ידידיה מן הרחוב. אחד הסיפורים הוא על ידידה אורי אליעז, שהפך לצייר ופסל (ורועה צאן) בקיבוץ חולדה, בנו של המשורר רפאל אליעז. הסיפור מתחיל כמובן עם חמור שמופיע לפתע ברחוב, ועוד פרטים מעניינים אפשר למצוא באתר של ספריית אריאלה.ילדי הרחוב לועגים לאורי שלא הצליח להשתלט על החמור ושרים לו: “חמור על חמור, חמור חמורותיים, לו ולחמור יש שש רגליים”.

בספר “מה עושות האיילות” (הוצאת ספרית פועלים, אנקורים, 1949, ציורים אריה נבון) כתבה ל”ג את השיר “החמור” שבו מתוארות שתי נקודות מבט, של הילד המפעיל את דמיונו, ושל ההורים הרואים רק את מה שלפניהם. ל”ג מבטאת בשיר את הסטריאוטיפ המקובל של החמור – עקשן ועצל.

בשנת 1951 כתבה לאה גולדברג את הספר “מור החמור” ורות שלוס הוסיפה את הציורים היפים (הוצאת מקרא-סטודיו וספרית פועלים). העייר הצעיר מורי עוזב את ביתו שבכפר ויוצא למסע אל העיר. בדרך הוא פוגש נופים שונים ובעלי חיים. הספר “איה פלוטו” שכתבה בשנת 1957 נכתב באותה מתכונת – יציאה מן הבית הבטוח לשם גילוי העולם ונפלאותיו.

וכאן נכנסת לתמונה ולחייה של לאה גולדברג אנה (חנה) ריבקין-בריק, צלמת יהודיה בעלת מוניטין בינלאומי, החיה בשבדיה ונשואה לדניאל בריק, פרקליט ומשורר. בשנת 1951 זכה להצלחה רבה הספר “אלה קרי הילדה מלפלנד” עם התצלומים של ריבקין והטקסט של העתונאית אלי ינס. בעקבות ההצלחה יזמה ריבקין את סדרת הספרים “ילדי העולם“. לשם כך גייסה את הסופרת השבדית הנודעת אסטריד לינדגרן, מחברת ספרי “בילבי“. בסדרה זו יצאו לאור בשבדיה 14 ספרים והם תורגמו לשפות רבות ויצאו לאור ב-18 ארצות. בשנת 1953 פנתה ריבקין ללאה גולדברג, ששנה קודם לכן החלה להרצות במחלקה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, והציעה לה לתרגם לעברית את ספרי הסדרה. בעקבות כך תרגמה ל”ג את הספרים אלה קרי הילדה מלפלנד (1953), נוריקו סאן הילדה מיפן (1957), סיאה הילדה מאפריקה (1959), נואי הילדה מתאילנד (1967), דירק הילד מהולנד (1970).

מספרי הסדרה ילדי העולם בהוצאה מחודשת, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.

בשנת 1957 הוצע לל”ג לכתוב ספר על ילד מישראל עבור הסדרה “ילדי העולם”. ל”ג חיברה טקסט על ילד בשם גדי בקיבוץ אפיקים, המגלה שהחמור בפינת החי נעלם. הוא יוצא לחפשו והולך לאיבוד בעצמו. למעשה רקמה ל”ג עלילה באותה המתכונת של איה פלוטו ומור החמור. הילד הוא שמואל (מולי) אופין, בנו של יוסף אופין מאפיקים (עוד אחד מן הגברים שלאה שכנעה עצמה שהם מאוהבים בה ונחלה מפח נפש ואכזבה). אנה ריבקין הגיעה לישראל ושהתה שבועיים בקיבוץ אפיקים, שם צילמה את מולי והחמור ונופי העמק.

ההכרזה על צאתו הצפוי של הספר גדי וחמורו הילד מישראל

אולם, למרבה הצער, המו”ל השבדי של הסדרה החליט שעלילת הספר אינה מייצגת באופן מיטבי את ישראל ואת נופיה. אנה ריבקין ניסתה לרכך את הבשורה וסיפרה ללאה שהצילומים שלה הם אלו שלא הצליחו, אך ל”ג הבינה לבסוף והאכזבה היתה גדולה. בשנים 1958 – 1962 ערכה לאה גולדברג את הדו-ירחון “אורות קטנים” בהוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, שהיה מיועד לילדי הגולה (גם דליה רביקוביץ פרסמה שם משיריה. בחוברת י”ד של כתב העת פרסמה ל”ג את צילומיה של אנה ריבקין שנעשו בקיבוץ אפיקים, ולהם הצמידה טקסט בשם “פינת החי”. הנה כמה צילומים והטקסט הנלווה אליהם:

ילדי אפיקים שמואל (מולי) אופין וגינת יצחקי-בסוק.החמור מגזע חמור פרסי, על פי הפס על עורפו.

לאה גולדברג תרגמה את הסיפור לגרמנית והכינה ספרון בן 22 עמודים אותו הציעה למו”ל בגרמניה, אך קיבלה סירוב. הספרון הגנוז בשם “גדי והחמור הקטן – סיפור מישראל” (1959) נמצא ברשותו של האספן ארני דרוק והוצג בשנת 2010 במוזיאון חיפה לאמנות בתערוכה על אספנות.

אך בזאת לא תם הסיפור ולאה גולדברג לא וויתרה על אף חמור. בשנת 1964 צילמה אנה ריבקין בקיבוץ רביבים אשר בנגב, ול”ג כתבה את הטקסט וכך נולד ספר חדש. את מולי ודינה החליפו ענת, שאול ואיל ואת הערבים החליפו הבדואים. בתחילה יצא לאור בשבדיה בשם: Eli Lives in Israel במתכונת ספרי ילדי העולם” ובשנת 1966 יצאהספר לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (שמנהלה היה אלכסנדר סנד מרביבים) בשם “הרפתקה במדבר“. אביהם של הילדים בסיפור הוא ארכיאולוג והילדים מצטרפים אליו לעיר הנבטים שבטה. בדרך הם רואים בדואים וחמור לבן וכמובן אבא קונה מייד את החמור (האם הגזבר אישר? האם זה עלה לאסיפת המשק? לא ידוע). גולדברג וריבקין חיברו יחדיו ספר נוסף “מלכת שבא הקטנה” על ילדה, עולה חדשה בחברת הנוער בקיבוץ רמת יוחנן (1956).

לא היתה זו הפעם הראשונה בה ביקרה אנה ריבקין בקיבוץ רביבים.את הביקור שלה שם יחד עם לאה גולדברג בשנת 1956 תיעדה ריבקין, ודניאל סנד, בנם של הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, העלה תמונות אלו מן הביקור לאתר הפייסבוק של ספריית רביבים הנפלאה. אם אתם רוצים לראות ולשמוע עוד מדניאל סנד, על משפחתו המיוחדת ועל ספריית רביבים, אפשר לצפות בו בסרט “ספרנים” (קצת פרסומת לסרט שלי…).

מדוע הקדישה לאה גולדברג מקום כה נרחב ביצירתה לחמורים? זאת לא אדע, ואשאיר את הפרשנות התיאורטית-פסיכולוגית-ביוגרפית לחוקרי הספרות הנכבדים. אומר רק, שסיפוריה של ל”ג על הקיבוץ אינם מייצגים את המוסכמות שייצגו את הקיבוץ בשנות החמישים. כפי שכתבתי בראשית הרשומה, ל”ג טומנת בספריה גם מסרים חתרניים. היא מתעלמת מהקולקטיב הקיבוצי, מהיות הילד חלק מחברת ילדים איתם בילה את כל זמנו מלבד כשעתיים ביום במחיצת הוריו, ומתייחסת בסיפורים שהזכרנו לעיל לתא המשפחתי הפועל באופן עצמאי, מקבל החלטות ואף רוכש חמורים כלאחר יד. הילדים בסיפורי הקיבוץ של ל”ג הולכים לאיבוד ואפילו בוכים, בניגוד לצפוי מילד עברי אמיץ וגאה.

כמובטח, נחזור אל הספר “חכמת הבהמות” מאת אביגדור המאירי. אביגדור המאירי, סופר ומשורר (חיבר את מילות השיר “מעל פסגת הר הצופים”) ייסד את התיאטרון הסאטירי “הקומקום” ובהמשך את תיאטרון “המטאטא”. בשנת 1933 יצא לאור ספרו “חכמת הבהמות” שהיה ספר האיגיון הראשון שנכתב לילדים בישראל.

המאירי הזמין את אריה נבון לאייר את הספר. אריה נבון סיים אז את לימודיו בתיכון והחל לעבוד כצייר קריקטורות, תחילה בעיתון “דאר היום” בעריכת איתמר בן אב”י ואחר כך בעיתון “דבר”. זה היה הספר הראשון אותו אייר אריה נבון. וכך כותב המאירי בפרק המוקדש לחמור: “אשתו של החמור, מתוך בושה להקרא על שם בעלה – קוראת לעצמה בשם אתון. קרובו של החמור – הוא “החמור נושא ספרים”. זהו על-פי רוב בן-אדם, המצטיין כתלמיד מתמיד בבית הספר, לומד את כל התורה כלה על-פה ולבסוף נשאר חמור.”

אריה נבון צייר חמור זה בעקבות המשפט בטקסט של המאירי “באזניו הארוכות מאד קולט הוא כל מיני חמוריוּת שבעולם, בולע אותם ואינו מגלם לשום בריה בעולם.”. לטעמי זהו החמור המקסים ביותר מבין כל החמורים החיים בין דפי ספרי הילדים.

נחום גוטמן

נחום גוטמן, הצייר והמספר המחונן, שילב חמורים כמעט בכל ספריו ואף צייר אותם באהבה רבה. הנה ד”ר חיים חיסין על החמור, מפנים ומאחור, מתוך הספר “עיר קטנה ואנשים בה מעט” שכתב לכבוד יובל ה-50 של העיר תל אביב (עם עובד ודביר, 1959).

עוד בספר זה, תיאור מלבב של המחמר הערבי הצעיר שחמוריו משטים בו ובורחים לאחר שמשתכרים מריח פריחת ההדרים. גם בספר “החופש הגדול, שביל קליפות התפוזים” מצוי חמור הבורח מבעליו ומשתלב בעלילה. נחום גוטמן הקדיש ספר שלם לחמור – “הרפתקאות חמור שכולו תכלת” (פרפראזה על “טלית שכולה תכלת” (ספרית פועלים, 1951), אודות חמור עלוב ועצוב עיניים שעלה לגדולה לאחר שהנציב העליון נגע בו במו ידיו, אך חיש מהר חזר לעליבותו החמורית. הספר שהוא גם ריאליסטי וגם אגדה ודמיון, מלא הקשרים ורמזים שלא נעמוד עליהם במסגרת מצומצמת זו. זוהי כריכת הספר שברשותי, מהדורה שניה משנת 1960. בשנת 2001 יצאה לאור מהדורה מחודשת (דביר) הכוללת סוף דבר מאת בנו של נחום גוטמן, פרופ’ מנחם גוטמן, המתאר את תהליך יצירת הספר.

רחל

את הספר “בבית ובחוץ” חיברה רחל בשנת חייה האחרונה. הוא ראה אור בסוף הקיץ של 1930, וכעבור ששה חודשים, באביב 1931 נפטרה רחל. זהו ספר הילדים היחיד שכתבה רחל, אשר לא זכתה לילד משלה, והוא חורג מסגנון כתיבתה הרגיל. מקובל לציין שזהו ספר שירי הילדים הראשון שכתבה אשה בארץ ישראל. את החרוזים כתבה לציוריו של צייר הנופים והליטוגרף הגרמני ויליאם שכט. את הציורים ייבא מלייפציג ראובן גולדברג, בעליה של חנות צעצועים בתל אביב, והוא ביקש מרחל, שכבר היתה מרותקת למיטת חוליה, להתאים להם חרוזים. הספר נמכר בחנות הצעצועים שלו באופן בלעדי ונעלם מן השוק למשך שנים רבות.

בראשית שנות השבעים התגלה עותק של הספר הנשכח, אך לא היתה וודאות שהוא אכן נכתב על-ידי רחל ואיש לא ידע על קיומו. כשפנו לנשיא זלמן שז”ר ידידה של רחל, הוא אישר שרחל כתבה שירי ילדים ואז נמצא עותק עם כתב היד המקורי אצל אחותה של רחל שושנה בלובשטיין. בשנת 1974 יצא הספר לאור אך עם ציוריו של שמואל כץ, מאחר והציורים בעותק המקורי היו כבר מרופטים ובלתי ניתנים לשחזור. למרבה המזל נמצא לאחר כמה שנים עותק מקורי נוסף אצל משה ארד שרחל הקדישה לו את הספר. אמו של משה היא ציפורה סבוראי, אחות במקצועה שטיפלה ברחל בשעותיה הקשות. בשנת 1988 יצא לאור הספר במתכונתו המקורית בהוצאת תמוז. וזהו השיר על החמור:

בנימין טנא, העורך של “משמר לילדים” כתב ספר בשם “אלה תולדות מור” על חמור השואף לעולם טוב יותר וידידותו עם הילד היתום עוזי (ספרית פועלים 1977).

עד כאן סקירה קצרה על החמור בספרות הילדים, אך האם גם המבוגרים זכו לחמור ספרותי משלהם? בשנת 2019 יצא לאור ספרו הנועז של סמי ברדוגו “חמור” (הקיבוץ המאוחד) אשר זכה בשנת 2020 בפרס ברנר ובפרס ספיר

ואסיים בשירו של אלתרמן (לחן משה וילנסקי) “מרים בת ניסים” המתאר משפחה תימנית בת 15 נפשות. כאשר צועדת המשפחה ממקום למקום הם מסתדרים על פי ההיררכיה. הבת מרים היא האחרונה כמובן, וחותם את השיירה החמור הקטן בילעם. החמור הקטן בילעם חותם גם רשומה זו.

יש אבא מורי ניסים, ירחם השם,
ויש ניסימה האם ירחם השם,
ויש נחמיה, גדליה, זכריה ועזריה –
סלים, סעדיה, מיכאל, חנן, חנניה.
וירוחם ורחמים,
ברוך השם, תאומים,
והתינוק שלום הצוחק בחלום,
ואני אחותו מרים,
והחמור הקטן בילעם, והחמור הקטן בילעם

מקור: הארכיון הציוני

תפילה – מאת פרנסיס ז’ם, תרגום מצרפתית רחל בלובשטיין (רחל המשוררת)

כְשֶיָבוֹא יוֹמִי לְהִתְבַּקֵּשׁ לְפָנֶיךָ, אֵלִי,

תְּהֵא נָא זֹאת בְּשָׁעָה שֶׁבַּכְּפָר הַחוֹגֵג

אָבָק מִתַּמֵר.

כְּדַרְכִּי בָּעוֹלָם הַזֶה חָפַצְתִּי לִבְחֹר לִי

נָתִיב יָשָר בְּעֵינַי אֶל גַּן הָעֵדֶן,

שָׁם כּוֹכָבִים זוֹרְחִים לְאוֹר הַחַמָה.

וְאֶקַח אֶת מַקְלִי בְּיָדִי, וּבְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵלֵךְ,

וְכֹה אַגִיד לַחֲמוֹרִים יְדִידַי:

“הֲרֵינִי, פְרַנְסִיס זַ’ם וּפָנַי לְגַן–עֵדֶן,

כִּי אֵין גֵּיהִנֹם בְּנוֹף אֱלֹהַּ הַטּוֹב”.

וְעוֹד אֹמַר לָהֶם: “בּוֹאוּ, רֵעֵי הַשָּׁמַיִם,

בְּהֵמוֹת חֲבִיבוֹת, שֶׁבְּנִיד אָזְנֵיכֶם הַמָּהִיר

תְּגָרְשוּ זְבוּבִים וּדְבוֹרִים וּמַכּוֹת”.

רְצוֹנִי לְהֵרָאוֹת לְפָנֶיךָ, אֵלִי, בְּחֶבְרַת חֲמוֹרִים.

אַהֲבַת נֶפֶשׁ אֲהַבְתִּים, עַל כִּי בְּנַחַת יַרְכִּינוּ רֹאשׁ.

כִּי יַעַמְדוּ תַּחְתָּם וְרַגְלֵיהֶם הַקְּטַנוֹת

צְמוּדוֹת בְּרוֹךְ, עַד כְדֵי לְעוֹרֵר רַחֲמִים.

בֵּין רִבְבוֹת אָזְנֵיהֶם אַגִיעַ עָדֶיךָ,

בְּלִוְיַת אֵלֶּה שֶׁהָיוּ טְעוּנִים סַלִים,

אֵלֶּה שֶׁמָּשְכוּ עֶגְלוֹת–פַּח קְטַנוֹת;

בֵּין אֲתוֹנוֹת הָרוֹת פְּצוּעוֹת-רַגְלַיִם,

וּבֵין אֵלֶּה, אֲשֶׁר הִלְבִּישוּם מִכְנָסַיִם קְצָרִים,

בְּשֶל חַבּוּרוֹת–תְּכֵלֶת זָבוֹת דָּם,

שֶׁעַקְשָׁנֵי זְבוּבִים עֲלֵיהֶן יוֹשְבִים בְּעִגוּל.

תְּנֵנִי, אֵלִי, לָבוֹא אֵלֶיךָ בֵּינֵיהֶם.

שְׁלַח כְּרוּבֶיךָ לְהוֹבִילֵנִי עַד הַיְאוֹרוֹת

שֶׁעַל גְּדוֹתֵיהֶם יִרְעֲדוּ דּּבְדְבָנִים

חֲלָקִים כְּעוֹרָהּ שֶׁל נְעֲרָה בְּתוּלָה.

תֵּן, אֵלִי, וּבִנְוֵה–נְשָׁמוֹת זֶה,

בְּכָרְעִי עַל מֵימֵי הָעֵדֶן, אֶדְמֶה לְחֲמוֹר,

שְׁעָנְיוֹ הַשַּׁח וְהֶעָנָו יִשְתַּקֵּף

בְּטָהֳרַת חַסְדְךָ הַנִּצְחִי.

אימוץ והצלת חמורים – מושב גן יאשיה

99 – יש לנו תיש

לכבוד שבוע הספר נברתי בספרי הילדים שעל מדפיי. אני אוהב את ספרי הילדים הישנים, עם התרגומים של ביאליק ושלונסקי והעברית הארכאית והמאתגרת, עם האיורים הפשוטים. אני מתעב את ספרי הפעוטות שהודפסו על דפי פלסטיק בצבעים עזים, או על קרטון מצופה בלמינציה שמרחיקה את הילדים מהמגע ומהריח של ספרי הנייר. איני אוהב את המהדורות החדשות, בהן תורגמו הספרים מחדש בלשון שלכאורה מובנת לילדים של היום. איני אוהב את המהדורות המקוצרות בהן נעלם הטקסט ובמקומו הופיעה גרפיקה צבעונית וראוותנית והטקסט מרוכך מסיבות “חינוכיות” ותקינות פוליטית של המסרים.

הספר “טיל אולנשפיגל” יצא לאור בעברית בשנת 1949 (ספרית פועלים) בתרגומו של אברהם שלונסקי. זהו התרגום הראשון של הספר לעברית, אך שלונסקי אינו מתבסס על הספר המקורי שחובר בגרמניה במאה השש עשרה, אלא על גרסה מאוחרת מאת הסופר הבלגי בן המאה התשע עשרה שרל דה קוסטר.

SY Ulenshpigle-s

די אם נצטט כמה שורות מן העמוד הראשון של הספר על מנת להתבשם בעברית הפיוטית של שלונסקי:

שעה שירח זיו מפתח פרחיהם הלבנים של העוזרדין, נולד אולנשפיגל בן קלאס […] אותה שעה היה הילל-בן-שחר קורע קריעה בענני-הלילה, סנוניות נתעופפו בקולי-קולות על פני האפרים, ובזיו חכלילי חשפה החמה קלסתר-פניה, שהיה מסמא עיניים בנוגהו.”

ההקדמה לספר נקראת “נאום הינשוף” (בגרמנית גבוהה פרושו של הביטוי אולנשפיגל הוא: מראת ינשופים ואילו בגרמנית נמוכה פירוש הביטוי הוא: לנגב את הישבן). ושם מצאתי את הפיסקה הזו:

ספרים הרבה כתבתם בדברים הנוגעים עד-הלב על אבר-כיונה ועל קלות כנפיהן של צפרי-דרור, ואהבתן הנעלסה, וחין-יופיין, וחכמתן בבניין קניהן, שהיא מעשה חושב, אך מניה-וביה הלא תכתבו על מעשה הרוטב, שיפה לטיגונם של אותם בעלי-כנף, וקובעים עתים לתבשיליהם, שבירח פלוני עריבותם מרובה יותר.

ובעקבות קטע מבריק זה, החלטתי לצאת למסע קצר בין ספרי הילדים, שכותרתו: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ספרות הילדים משופעת בדמויות מעולם החי. מי לא מכיר את פדינגטון, את פו הדב, הזחל הרעב או הברווזון המכוער (ואולי גם הכינה נחמה), שהפכו לידוענים בכל העולם?  השימוש בבעלי חיים עוזר בהעברת מסרים גלויים וסמויים לילד ומסייע לו להבין את המציאות ולכונן את זהותו. האמנם?

בעלי החיים בסיפורי ובשירי הילדים עוברים תהליך של האנשה ומוענקות להם מודעות עצמית, מחשבות ויכולת לנסות לשנות את גורלם ואת עתידם, רק כדי לגלות לבסוף שגורלם בעצם שפר עליהם ומה שהעניקה להם הבריאה הוא הטוב ביותר עבורם. כך למשל בסיפור “האפרוח שהלך לחפש אם אחרת” מאת לוין קיפניס, וגם בסיפור “הביצה שהתחפשה” מאת דן פגיס. אפילו הכלב פלוטו מצליח להתגבר על משבר הזהות שלו (“איה פלוטולאה גולדברג, ספרית פועלים), לאחר שנוכח שלא יוכל לשחות במים או לעוף בשמים. כך לומד הילד שיצירתיות, חריגה מן הכללים ורצון לשינוי וגיוון, אינם משתלמים.

 

לחיות הבר יש בספרות העולמית תדמית קבועה מראש, שהושפעה בודאי גם מספרי הדת ומן המשלים השונים שנכתבו על בעלי החיים והפכו אותם לסטריאוטיפים. הנחש זומם המזימות, האריה מלך החיות, השועל ערמומי, הצפרדע מכוערת ומגעילה, הדוב חביב וידידותי, השפן פחדן, הינשוף חכם, הזאב הרע לעומת אוכלי העשב התמימים. למעשה מתנהלות חיות הבר בעולם מקביל, בו מתקיימת בין החיות כעין היררכיה המזכירה את מבנה החברה האנושית. הדת היהודית הוסיפה עוד מימד של היררכיה בהבדילה בין חיות כשרות וטמאות. ואילו חיות המשק, אותם בעלי חיים שנידונו להיאכל לאחר שעברו ייסורים רבים, מקבלים בספרי הילדים מעמד של חיות מחמד, חיות שעשועים הזוכות רק למזון וליטופים. ונשאלת השאלה – מתי מבין הילד הנבון שהתרנגולת הופכת לעוף? שהאפרוח החמוד מסיים כשניצל במחבת, הטלה הצמרירי כצלעות כבש על האש, והעגל כסטייק-עגל ועדיף סטייק עגל-חלב?

בעוד שחיות הבר מתנהלות בסיפורים בעולם פראי מקביל, המנותק מן החברה האנושית, הרי שחיות המשק מוצגות כחלק מן החברה האנושית, מה שודאי מקשה על הילד לחשוב עליהן כעל מזונו. בכל הסיפורים בהם מוזכרות ביצים, הן אינן נאספות ונאכלות אלא נדגרות בחום ואהבה על ידי האם המסורה ומהן בוקעים אפרוחים צהבהבים חמודים, שממשיכים בחייהם השלווים ולא נגרסים ומומתים בהמוניהם, או נשלחים להתפטם בסוללות הלולים. כך קורה למשל לביצה שהתחפשה.

SY egg-2-s

SY Egg-3-s

השיר “יש לנו תיש” אותו חיבר יצחק אלתרמן (אביו של המשורר נתן אלתרמן) קיבל גירסה עממית שהתקבעה גם בספרי הילדים. (המילים המקוריות של השיר כאן, באתר זמרשת). הנה השיר המוכר מתוך הספר “שירים ופזמונים לילדים” (הוצאת עופר 1986, ציור ה. הכטקופף).

SY Taish-s

בין שני חלקי השיר קיים ניגוד משווע וגם בין התמונה המלווה את השיר בספרון הנ”ל לבין היחס האמיתי לו זוכה בעל החיים האומלל. כיצד מבין זאת הילד הקורא? יתכן שהחלק העממי בשיר זה (וגם חלקים מן השיר המקורי על התיש וזוגתו הסכלה) הוא הד לאופן בו ניסו בני האדם בעבר להתגבר על הדילמה המוסרית של ההתאכזרות לחיות המשק ואכילת בעלי החיים שגדלו במחיצתם ואליהם נקשרו בקשרי אהבה – באמצעות הצגתן של חיות המשק כנחותות מן האדם ובעלות תכונות שליליות. רמז לכך ניתן למצוא בשמות הניתנים לילדים על ידי הוריהם. אף אחד לא יקרא לילדיו פרה, או חזיר, או חמור, אך כן יעניק להם בשמחה את השמות דב, אריה, אילה, צבי, עופר וכד’.

בנו של יצחק אלתרמן, נתן אלתרמן, משיב את כבודו האבוד של התיש, וגם של החמור והסוס, ונוקם את נקמתם, בשירו “לו הייתי בהמה

היינו מצפים שסופרי ומשוררי ילדים החיים בכפר ובקיבוץ (נתן יונתן, חנן שדמי, מרים רות, פניה ברגשטיין) יספרו לילדים על הכבשים והפרות והסוסים ואילו הסופרים העירוניים יספרו לילדים על החתול, הכלב, העכבר, הצב והדרור. אך למעשה, בני הצאן – הכבשה, הטלה, השה, הגדי ועיזה פזיזה – מככבים מאז ומעולם ועד עתה בספרות הילדים ולא רק שם. היכן יכול היום הילד הישראלי לראות עדר כבשים באחו ירוק ולצידו הרועה המחלל בחליל? אולי רק בישובי הבדואים הבלתי מוכרים, בחסות הסיירת הירוקה (וללא החליל) ובספרי הילדים. את הטלה הקטן הוא יכול לפגוש גם ב”פינות הליטוף” האכזריות בכמה קיבוצים ומושבים. הנה שירו של חנן שדמי מתוך ספרו “לנו עדר בשדה” (איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1960, איורים אסתר ניני):

SY Eder shadmi 2-sSY shadmi eder-s

הנה כמה דוגמאות לשירי ילדים מולחנים אודות בני הצאן, מן האתר “זמרשת”:

לי גדי  – ניסן כהן מלמד

לי בדיר טלה קטן – פניה ברגשטיין

לכבשה טלה נולד – לאה עמירב

עז וכבש – מתתיהו שלם

רועה

כרזה של הק.ק.ל

וקיימת גם סוגה של שירי רועים למבוגרים, שקיבלו את הכינוי “שירי הו הו”, המשקפים את התקופה בה היינו כולנו (כאילו) יוגבים ונוקדים וחיינו התנהלו בין הגורן וחג הגז. (שיר נוקדים – הדודאים ) ופנינה אמיתיתבוקרי לכיש – שלישיית ערבה

דימוי הרועה ועדרו השתרש בתרבות האנושית משחר ההיסטוריה ועד ימינו, כלומר מאז שאלוהים העדיף את הקורבן של הבל רועה הצאן ועד שמאיר שלו כתב את הספר “פנדה יוצאת למרעה” (עם עובד, 2017). מ-“צייר לי כבשה” של הנסיך הקטן ועד “הכבש השישה עשר“. כל אבות האומה התנכיים היו מגדלי צאן. אלוהים עצמו מדומה לרועה, השומר על עמו “כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ “, “ה’ רֹעִי, לֹא אֶחְסָר” וגם ישוע מעיד על עצמו: “אנוכי הרועה הטוב”. מראה עדר הכבשים והרועה (רועה בלטינית: פסטור) הוא המקור למונח “פסטורלי”. בתחילה היה זה באמנות נוף שבו נראים הצאן והרועים – נוף פסטורלי, אשר הורחב בהשאלה למשמעות של אידיליה, שלווה ושקט. אך בכל הספרות והשירה הזו, לדורותיה, בה הרועה לכאורה אוהב את בני הצאן ושומר עליהם מכל רע, יש איזו הכחשה והדחקה לגבי גורלם של בני הצאן התמימים. מעל הפסטורליה מרחף המוות, או הקצב השכונתי. האם אתם זוכרים את דמותו של אריק שרון הנושא את הטלה הרך, חד גדיא המסכן על כתפיו בתשדיר הבחירות?

שרון הרועה

סדקים בתמונה הכוזבת הזו אפשר למצוא למשל בשירו של ח.נ. ביאליקגד גדיי” (שירים ופזמונות לילדים, הוצאת דביר, ציורים נחום גוטמן, 1961). אך גם כאן, משקרים ההורים את הילד שחיית המחמד שלו נעלמה לפתע ומסובבים אותו בכחש מעולם האגדות.

SY Byalik-s

SY Byalik-1-sSY Byalik-2-sSY Byalik-3-s

לאה גולדברג כתבה את השיר הנפלא “ערב מול הגלעד” בעת שלנה בקיבוץ אפיקים. השיר הוא למעשה אלגוריה והבעת ביקורת סמויה על ילדי הקיבוץ המנותקים מהוריהם בלינה המשותפת. “ישוב טלה” בזמן עתיד היא רק הבעת תקווה שהדבר יתרחש. המציאות שונה בתכלית.

ערב מול הגלעד

האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.

אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.

נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים.

ישוב טלה…

בספר שיריו הראשון של נתן יונתן “אל הנירים האפורים”  (ספרית פועלים, 1954, ציורים רות שלוס) מתאר המשורר בכנות ואפילו במרירות את עובדות החיים והמוות, בלי להתחמק ומבלי להסתתר מאחורי מראות הקיבוץ הפסטורליים. בשיר “לפרדתנו הזקנה” יש התפכחות מאגדות ההורים ועמידה על האמת המרה.

נתן 1-sSY Natan-1-sSY Natan-2-sSY Natan-4-sSY Natan-3-s

המסע עוד לא תם והשאלה נותרה בעינה: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ובכן, הילדים חייבים לגדול כדי שיוכלו לקרוא את שיריה של אגי משעול:  (כאן שיר / אגי משעול – אפרוח). או את השיר “מחנה עבודה” בגינו זכתה אגי משעול בתביעת לשון הרע בסך 300,000 ₪.

ולסיום:

הנה אמא הדוגרת

מילים: פניה ברגשטיין
הנה אמא הדוגרת
היא הולכת ומנקרת
ואתה הולכים הולכים
יחד כל האפרוחים.

יש בדיר טלה קטן
וכולו לבן, לבן.
רק שחורות הן שתי אוזניו
ושחור הוא הזנב

הנה אמא הדוגרת…

לפרה האדומה
יש עגלה קטנה, חומה.
את ראשה היא ליקקה
ונתנה לה נשיקה

הנה אמא הדוגרת…

 

 

48. טשרניחובסקי

הרשומה מוקדשת למשורר שאול טשרניחובסקי, לציון יום פטירתו – נולד: י”ט באב תרל”ה (20 באוגוסט 1875), נפטר ט”ו בתשרי תש”ד (14 באוקטובר 1943, א’ סוכות).

א. המשורר כאייקון גרפי.

ישנם אישים, אשר מלבד אישיותם, תפקידם, או כישרונם המוכח, ניחנו בהופעה מיוחדת, אשר מקנה להם משנה תוקף בזיכרון ובתודעה הקולקטיבית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן דמותו של הרצל, אשר הדרת פניו המטופחת, המוקפדת, הפכה לסמלה הבלתי מעורער של התנועה הציונית. אנשים אלה הופכים לאייקון המוכר לכל רואה, וזוכים להנצחת דמותם בצילומים, ציורים, איורים ואפילו קריקטורות למכביר. כך רעמת השיער של בן-גוריון או שלונסקי, פניו העגלגלים של ביאליק המקריח, משקפיו העגולים של ז’בוטינסקי. וכך גם תלתליו הפרועים ושפמו העבות של שאול טשרניחובסקי, המוכרים לכל גם לפני שהתנוססו על שטר של 50 ש”ח.

אחד הצילומים המאוחרים של המשורר, כאשר כבר זרקה שיבה בשערו

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו “חיים למופת – ספורים מחיי אנשים גדולים” (הוצאת מסדה, תשט”ז) כותב יעקב פיכמן: “בחור כהלכה היה. איש-קומה ורחב-כתפים, יפה-ראש ויפה-עינים. שערו היה מתולתל ונאה, גם כשזרקה בו שיבה. משנכנס לאוטו האיש הגבוה והדור-הפנים, היו הנוסעים מפנים לו תכף מקום, ואם לבנה הקטן לחשה: עכשיו הס, אין להשתובב, ילדי! יודע אתה מי זה? הוּ שאול טשרניחובסקי!” ומיד היה הילד משתתק”. בפרק זה של הספר, המוקדש לטשרניחובסקי, מופיע ציור שלו (הצייר אינו ידוע):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בתאריך 26.10.1936 צייר המאייר אריה נבון (צייר, קריקטוריסט ותפאורן) את טשרניחובסקי בעיתון דבר, והנציח את התלתלים והשפם הידועים. ציור זה מופיע בספר “שחור על גבי לבן” , בהוצאת דבר   (1938), בו כונסו  קריקטורות אשר פרסם אריה נבון בדבר. עורכי הספר ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (זלמן שז”ר).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התמונה בה לדעתי נראה שאול טשרניחובסקי במלוא הדרו ואונו מצוייה בספר שיריו “שירים” , אשר יצא לאור באודסה, בשנת 1911 בהוצאת השילוח (היתה זו השהות השנייה של טשרניחובסקי בעיר זו, שהיתה אז המרכז של התרבות והספרות העברית. בימי נעוריו ובחרותו שהה שם לרגל לימודיו בבתי ספר למסחר) :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שימו לב ללבוש המהודר והצווארון האופנתי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חדי העין הבחינו בודאי, בעמוד הראשון של ספר השירים לעיל, בהקדשה – הקדשה שכתב המחבר, טשרניחובסקי, לנחום סוקולוב. ואכן, ספר זה מצוי בארכיון הציוני בירושלים, באוסף הספרים הפרטי של נחום סוקולוב, כלומר – זהו פריט ארכיונאי נדיר, אשר כמותו קיים רק אחד בלבד, בעולם כולו. אחזור ואציג בהגדלה את ההקדשה, אשר נכתבה בצניעות רבה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום סוקולוב, אשר קרא בעיון כל שיר ושיר, סימן על גבי הספר את המלים הקשות והמיוחדות ובשולי כל עמוד הוסיף הערות על מקורותיה של כל מלה, ועל מקבילותיה בערבית ובשפות אחרות. ולבסוף ציין לעצמו שסיים את הקריאה: “כליתי לקרוא, ברלין ב’ אלול התרע”ב”.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וכעת נחבר יחדיו את כל הספרים והאישים אשר נזכרו לעיל: את ההקדמה לספר הקריקטורות של אריה נבון, “שחור על גבי לבן”,  כתב יעקב פיכמן (“אמנות הקריקטורה”). אריה נבון היה הקריקטוריסט של עיתון דבר במשך 31 שנים (1933 – 1964) ובשנת 1958 קיבל את פרס סוקולוב לעיתונאות על פעילותו זו. נחום סוקולוב תרגם בשנת 1902 את ספרו של הרצל אלטנוילאנד כ-“תל-אביב”, שם אשר נבחר שבע שנים אחר-כך כשמה של העיר העברית הראשונה.

ב. שאול טשרניחובסקי כמתרגם

שאול טשרניחובסקי, שהיה כידוע רופא, שלט בשמונה שפות (לפחות): רוסית, עברית, יידיש, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יוונית עתיקה, לטינית. הוא היה מתרגם מחונן של יצירות מופת רבות, כולל מחזותיו של שקספיר. אתעכב על שניים מתרגומיו, אשר לדעתי מעידים על העדפותיו של המשורר, על נטיית ליבו ואישיותו, לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר שיריו. אין זה מן הראוי או המקובל שמשורר יעיד על שיריו או יעניק להם את פרשנותו, אך בתור מתרגם, הוא יכול להעיד על עצמו, כפי שעשה בהקדמות לתרגומים שלהלן.

1. שירת הַיְאַוַתָה – תרגומו של טשרניחובסקי מאנגלית ליצירתו של Henry Wadsworth Longfellow‏;  (1807 – 1882), פואמה המבוססת על אגדות עם אינדיאניות. (ראה בהערות העורך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה הקדמתו של שאול טשרניחוסקי. שימו לב שלאינדיאנים הוא קורא הודים (ממש כמו קולומבוס). עוד נבאר ש”תרגום ז’רגוני” הוא תרגום ליידיש. ביטוי נוסף, אשר נעלם משפתנו הוא “בית עֵקֶד ספרים”, כלומר ספרייה. משמעות המלה יאותה היא מורה ונביא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יעקב פיכמן, בספרו אשר הוזכר לעיל “חיים למופת” מזכיר את “שירת היאותה”, בתארו כיצד היה טשרניחובסקי הצעיר מקריא פרקים מן היצירה באזני מנדלי מוכר ספרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קריאת התרגום מעידה על דלות הלשון העברית באותה עת בכל הקשור לתיאורי טבע ובייחוד שמות בעלי חיים וצמחים, ותלותה בטקסט המקראי. הנה העמוד הראשון מתוך התרגום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירי אנקריאון – תרגום מיוונית של שירי המשורר אשר חי במאה השישית לפני הספירה וכתב שירי אהבה, יין ותענוגות אחרים. ורשה, 1920, הוצאת שטיבל. תרגום זה מייצג את בקיאותו ואהבתו של טשרניחובסקי את תרבות יוון העתיקה (בייחוד יצירתו של הומרוס), (ראה השיר “נוכח פסל אפולו”).

החותמת בפינה העליונה של העמוד שלהלן היא “ספרית קבוץ השומר הצעיר “לשחרור” רחובות”. גרעין זה של השומר הצעיר הוקם ברחובות בשנת 1929, אך התפרק בטרם הבשיל להקמת קיבוץ. משם נדד הספר לקיבוץ רמת השופט.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חלקה הראשון וחלקה האחרון של הקדמת טשרניחובסקי לתרגום: האם מישהו יודע מיהי יליסבטה קולמן?

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

במרבית השירים מושא האהבה של המשורר הוא עלם יפה, כמנהג היוונים (פדרסטיה). הנה שיר בו מושא הערצת המשורר היא נערה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. ולסיום – פרסום בעיתון הילדים “הבקר הוצאה לילדים” לציון שנה לפטירתו של טשרניחובסקי – 12.10.1944 . הקוראים מתבקשים לנסות ולמצוא מה עומד מאחורי הבלדה המעובדת מאת ליכטנבום והציור הנלווה (לפותרים נכונה לא יחולקו פרסים).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

באתר הספריה הלאומית אפשר למצוא חומר מקיף על טשרניחובסקי ועל קורות חייו

מיהו לונגפלו המשורר האמריקאי שכתב את שירת היאותה?

עוד על שירת היאותה

על שירי אנקריאון מצוי חומר רב ברשת, ואתם מוזמנים לחקור ולדרוש.

אליזבט (יליסבטה) קולמן הייתה ילדת פלא, אשר ידעה 11 שפות וכתבה כ-1000 שירים בטרם גוועה בגיל 17. בת להורים גרמנים שגדלה ברוסיה (סאנקט פטרבורג). שומאן הלחין כמה משיריה. (תודה לענת).

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.

 

47. “איש ספר” – סרטון וידאו

כל מי שמתעניין בספרים משומשים שם לב בוודאי שחלק ניכר מן הספרים בחנויות בהן הם נמכרים הגיעו (על פי החותמות שעליהם) מספריות של קיבוצים. בייחוד הספרים האיכותיים – ספרי שירה וספרי עיון. נראה כאילו ספריות שלמות חוסלו והתרוקנו מספריהן וקוראיהן, או לפחות התדלדלו וירדו מנכסיהן. יצאתי לבדוק הכצעקתה והתחלתי בספרייה של קיבוץ נתיב הל”ה. פגשתי שם את הספרן, ד”ר נחום בּוֹגְנֶר, איש מקסים, מלא חכמת-ספרים וחכמת-חיים. צילמתי וערכתי את אשר ראיתי ושמעתי, והנצחתי בסרטון וידאו עולם הולך ונעלם זה, בו הפכו נחום וספריו לזנים נדירים, הנאבקים על קיומם במציאות משתנה. עוד על נחום בהערות העורך בתחתית הרשומה.

צפו בנחום מספר על ספרים ועל קוראים, על מצבן של הספריות, כיצד גורמים לקוראים לקרוא שירה, אלו סוגי ספרים נגנבים מן הספרייה ומדוע הספרייה היא מרפאה לבריאות הנפש, בסרטוןאיש ספר” (לינק ישיר לאתר VIMEO). עדיף לצפות על מסך מלא.

 

ובאותו נושא – פרסומת ל”בית-ספרים” ו”בית-מקרא“, ספרייה לבני הנוער בירושלים, מתוך לוח מולדתי, (ראו רשומה מס’ 38)  (1937). אני מציע לאמץ ולהחיות את הביטוי בית-מקרא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

הערות העורך

ד”ר נחום בוגנר נולד בפולין בשנת 1933. הוא ניצול שואה – את עדותו משנת 1946 השמורה בבית לוחמי הגיטאות אפשר לקרוא כאן. נחום הוא אוטודידקט ותוך כדי עבודה בחקלאות, בענף הפלחה, למד בכוחות עצמו ואחר כך באוניברסיטה, עד שהשיג תואר דוקטור והפך לחוקר מוערך בתחומי השואה, העפלה, עלייה ב’, מחשבה צבאית. בסיום סרטון הוידאו מוצגים ארבעה ספרים אותם כתב בנושאים אלו. כאן אפשר למצוא חלק מן הפרסומים הנוספים של נחום. הוא נטל חלק מרכזי בהקמת ובניהול ספריית הקיבוץ, במשך למעלה מחמישים שנה.

39. אהבה

לקראת חג האהבה – ט”ו באב.

א.

שלושה שירי אהבה מתוך הספר:  שירי אהבה בישראל, מימי קדם עד ימינו, נבחרו ונסדרו בידי חיים תורֶן, הוצאת קרית ספר, ירושלים, תש”ח (1948).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

1. שירו של יצחק ליב (ליבוש) פרץ – “קומי ונצא השדה”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירו של מרדכי טמקין – “אל הרעיה”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

3. שירו של ש. שלום (שלום יוסף שפירא)- “לאשה נאה”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב.

ציטוטים מתוך המאמר: על דבר המהלך החדש בספרותנו היפה (השקפה כללית), מאת: ש”ל ציטראן. מתוך: פרדס, אוסף ספרותי, בעריכת י.ח. ראבניצקי, אדעסא, תרנ”ז, (1896).

“המהלך החדש” – בשם זה רגילים איזו מסופרינו לכנות את ההשתנות המורגשת בהתפתחות ספרותנו היפה במשך השנים האחרונות. לא נתמה על החפץ מה ראו הסופרים הללו על ככה לקרא שם מלא צלצול ורוחב המובן כ”מהלך חדש” למעבר פשוט ונהוג ממצב שפל ופרוע למצב מסודר במקצת, כי רוח הוא לפעמים בסופרי ישראל להקריב את הרעיון המכוון על מזבח המליצה היפה, ולו גם תהיה שאולה מאחרים, וקהל הקוראים הסכינו לבלתי בא במשפט עמהם בגלל הדבר הזה. אבל המה אינם מסתפקים בחלול השם לבד ותופסים מרובה ומוסיפים לשים את המהלך הזה על נס ולאמר כי ממנו מתחלת תקופה חדשה בתולדות ספרות ישורון, תקופת העוז והמפעל, וכאן יש לבעל-דין לחלוק ולשאול: תקופה זו על מה אדניה הטבעו? במה נודעו עקבותיה ובמה כחה גדול? איה חותמה ופתיליה, צביונה ורוח החיה באופניה? […] ומבטן מי יצא הרוח הזה? מאין הוא נושב ולאן פניו מועדות ומה המשקל אשר ניתן לו? – […] במרוצת מאמרנו זה נברר ונלבן עד היכן כח הריאליזם של מספרינו החדשים מגיע ועד כמה מן האמת הטהורה יש בו. […] מספרינו בעלי המהלך החדש, הכל אתם מוצאים בספוריהם: יעלות חן ועלמות יפהפיות מוכות במחלות האהבה ומתות בה, סוד שיח נאהבים ונעימים בצל אלונים רעננים, צלצול נשיקות קודחות כאש המסים לנוגה הירח בלילה, השתפכות נפשות באתערותא דלעילא ודלתתא, דמעות רותחות כנהרי נחלי זפת בוערה וכל מה שעלול לזעזע את העצבים ולהרתיח את דמי העורקים ולהביא לידי מחשבות זרות והרהורים רעים, אבל אין אתם מוצאים בהם גם כזית של מזון רוחני, גם צל של מושג חי ומלה חדשה, והעיקר חסר מן הספר.

[…] אבל מה יענה ויאמר ההסטוריגרף  העתיד לבא בקחתו בידו ספורי בעלי המהלך החדש, אשר אין בהם כל זכר וכל ציון לחיי הכלל, המניחים צרכי האומה וחפציה והתנועות המפעמות את טובי אישיה ועוסקים בצרכי הפרט, והפרט הזה הוא על פי הרוב יצור קטן וקצר ידים, אשר לכל מה שהוא פועל ועושה אין שום שייכות ישרה ובלתי ישרה לחיי הצבור ואשר כל צרכיו וחפציו סובבים הולכים על ציר האהבה, והאהבה הזאת פשוטה היא מאוד וממין היותר פחוּת וכמו לקוחה בהשאלה על קרבה ועל פרשה, עם כל פרטיה ודקדוקיה והמצוות התלויות בה, מספורי שמר הידוע? האם לא בנקל שפוט ישפוט בטעות על פי הסיפורים הללו כי בחורינו ובתולותינו, תקוות הלאום ומעוזו ביום צרה, נעורים וריקים מכל משאת נפש וחזון לב ואין להם בעולמם אלא ד’ אמות של האהבה וגעגועיה ויסוריה בלבד?

[…] הריאליזם אשר בעלי המהלך החדש ירומו בשמו כל היום, חסר דעה הוא ואינו אומר כלום, ולפיכך תועלתו לבריות ורשומו על הספרות מוטלים בספק גדול מאוד. כיצד בן האשה הישראלית ובת האשה הישראלית אוהבים זה את זה או “מצחקים יחד באהבה” – ידיעת דבר זה אינה לא מעלה ולא מורידה, ולוּ גם תהיה לנו כתורה סתומה, אין אנו מפסידים בזה מאומה, וזהו, לא מאשר מחזיקים אנחנו בדעה המוטעת כי בחורינו ובתולותינו לא ידעו את האהבה בתענוגיה ובמרירותה, אלא מפני שלפי דעתנו לא האהבה היא העלולה לתת גוון מיוחד לעולמם הפנימי והחיצוני, לא בכחה להסב ולחולל פעולה נמרצה במהלך חייהם, ואף כי להיות הגלגל המניע את סכום כחות נפשם לצאת לפעלם ולעבודתם. בת ישראל, כטפוס ולא כיוצאת מן הכלל, נשאת לאיש תחלה עפ”י חפץ הוריה, ואח”כ, הנה אם לא אהבה אותו מקודם, היא משתדלת לאהוב אותו עתה. […] רבי שפרה שאינה אוהבת את בעלה ומענה את נפשו בכל מיני יסורים קשים, לא לנו היא, לא לנו, כי אם מצוירה על פי תכנית לקוחה מספרי הגויים, ואולי תעלה על דעת האחד להציגה למופת לבנותינו ולנשינו, נאמר לו: שקלא טיבתך ושדיה אחיזרי. בנות ישראל מתות במחלת השחפת מחמת אהבה נמצאות לע”ע [לעת עתה] רק בספורי בן-אביגדור ולא בחיים. בספורי סופרי אומות העולם הוקבע מקום גדול ונכבד להאהבה ותוצאותיה, מפני שאצל הגויים רבת-עליליה היא ורשומה ניכר ברוב תקף ועז בכל פנה ומקצוע וכשהיא לעצמה היא חתיכה גדולה וראויה להתכבד מחייהם, ואצלנו אינו כן. גם סופרי ישראל הזקנים בעברית ולועזית השתמשו בספוריהם בהאהבה, אפס כי רק בתור תבלין לתבל בו את הדעות שהיו מטיפים להן, אבל מעולם לא עסקו באהבה לשם אהבה ולא טפלו בנתוחה ובפסכלגיותה עד כדי גרוי העצבים והזדעזעות העורקים ורתיחת הדם, כמו שהמספרים החדשים עושים משום תאות החקוי, כלומר רק משום שכן קראו ושנו בספרי העמים. […] מה המספרים החדשים עושים? הם לוקחים ספורי זאלה [אמיל זולה] ומוהפַסַן וסיעתם ומתרגמים אותם עברית (ועל הרוב לא “בשפה ברורה”) ולהם המה קוראים “ספורים מחיי העברים”. בעמנו המצוין מני אז בתורת מוסרו הנעלה, בטהרת משפחתו ובצניעות נשיו ובנותיו, המה מוצאים יצורים משחתי המדות מתמכרים כל ימיהם להוללות ופריצות ולתאוות בשרים עוברת כל גבול, עלמות בלות סרות טעם ונשים שָטות תחת בעליהן ואותם הנם מציגים לפנינו לראוה בהם ואומרים: אלה גבוריך, ישראל! –

[…] רוח ריאקציון נושב בספרותנו, לקנוסה היא מוליכה אותנו! אם סופר פלוני מזכיר בספורו אגב אורחא את השמש והירח והכוכבים וכל צבא השמים, ומהרו והפיחו עיר ומתים  לאמר: רומנטיזם שולט בספרותנו! ואם מספר אלמוני מתאר בספורו האחד איזו ריבה יושבת בחדרה והוגה באהבה בחום גדול ומרוב חמימות מתגלגלת כתנתה מעליה ונופלת עד חצי גווה ולבנת חזהָ המגולה נשקף החוצה, ובספורו השני מכריח הוא אחת מבנות ציון היקרות לטייל עם עלמה תמימה תמימה ארוכות וקצרות על דבר חיי האישות שבצנעא ולדבר באזניה דברי נבלה, ובספורו השלישי כופה הר כגיגית על אשה עבריה, והיא בעולת בעל, להפר ברית ולשטות תחת אישה, – שמע מינה תקופה חדשה מתחלת בספרותנו, תקופת הריאליזם! – ”

הערות העורך

מבקר הספרות ש”ל ציטראן הוא שמואל לייב ציטרון (מידע נוסף מצוי כאן)

“המהלך החדש” הוא זרם בספרות העברית בשלהי המאה התשע-עשרה, בעת שהספרות העברית עברה מ’ספרות ההשכלה’ אל ‘ספרות התחייה’ (התחייה הלאומית). ספרות זו פנתה אל הריאליזם והנטוראליזם ושאפה לכתוב על חומרי המציאות. היא תיארה את הווי החיים החילוניים ברחוב היהודי תוך הבלטת עולמו של הפרט, האינדיבידואל, הפסיכולוגיה וחיי האהבה שלו. זאת בניגוד לסופרי ההשכלה אשר ראו עצמם כ”צופה לבית ישראל” ועסקו בעיקר בעניני הכלל. היה זה ריאליזם פשטני, אליו חילחלה השפעת הדקאדנס מן הספרות האירופית. היצריות המינית הנשית קיבלה לגיטימציה והצד הגופני של האהבה זכה להדגשה. נציגיו הבולטים של זרם זה הם הסופרים בן-אביגדור ובריינין. עוד על בן-אביגדור והוצאות הספרים שלו אפשר לקרוא ברשומה מספר 20 בהערות העורך.

 

17. מ”עדן הילדים” עד מִיקִי-מַהוּ (1896 – 1946)

שלוש תחנות בהתהוותה של ספרות ילדים עברית.

א.

עדן הילדים ספר מקרא לילדים ולילדות עם תרגום המלים בארבע לשונות: רוסית, אשכנזית, צרפתית ואנגלית. מאת ישראל חיים טַבְיוֹב. הוצאת “תושיה“. ווארשא תרנ”ו. (1896).                              קטעים ממאמר ביקורת מאת: ב”ק, מתוךפרדס“: אוסף ספרותי, הוצאת י. ח. ראבניצקי. אדעסא,         (1896).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

“חברת ההוצאה החדשה “תושיה” החלה לדאוג לא רק לטובת הקוראים הגדולים, לתת בידם ספרים טובים ומועילים למקרא, כי אם גם בשביל תינוקות של בית רבן, להוציא למען הקטנים ספרי קריאה ולמוד. על הדבר הזה יחזיקו ל”תושיה” טובה גדולה ההורים והמורים בישראל, כי ברכה מרובה בו ונחיצותו מרגשת מאוד בעולם החנוך בזמן הזה. בימים הטובים הראשונים לא ראו מלמדי ישראל כל צורך בשיטות ישרות וקלות בדרכי תלמוד-תורה, הם ידעו שעליהם ללמד תורה ולא לשון,ובדרכי התורה בחרו דרך ארוכה הקצרה לדעתם, ויאחזו בידם את הכללים הגדולים העתיקים: “אין מוקדם ומאוחר בתורה ואין סדר למשנה”, ובלי כל סדר והדרכה נכונה, בלי כל כללי הפדגגיה החדשה עלתה בידם והצליחו להביא את תלמידיהם הקטנים למחוז חפצם של אבותיהם ולהורותם לפרוש ידיהם הרכות ולשחות כשוחה זקן ורגיל במלוא רחבי ים התלמוד, יען לא היה להם לחשוב חשבון השעות, כי עשו את תורתם קבע לכל ימיהם לרבות הלילות ומעולם לא פנו אל לבם לדברים אחרים אף לשעה קלה. אולם הזמן ההוא חלף הלך לו. ובזמננו לא רק ההורים הנאורים, “האבות המתוקנים” (אשר בשבילם, לפי דברי המחבר בהקדמתו, חרד את כל החרדה הזאת לברוא את “העדן”) כי אם גם הרבה מהאבות היראים והחרדים רואים נחיצות לעשות פשרה עם רוח הזמן החדש, וברצונם או שלא ברצונם מלמדים הם את בניהם בימי ילדותם מלבד למודי קדש גם הרבה למודי חול הדרושים לאדם באשר הוא אדם. עתה לא יוכלו עוד הבנים הקטנים להקדיש כל שעות היום רק לתורה בלבד, ומה שעשה הזמן בימים ההם צריך שיעשה השכל, הסדר והדרך הישרה, בזמן הזה.

[…] ובכן אין להשתמש, לפי דעתנו, ב”עדן הילדים” במוקדם לתורה, אך אם תתנהו ענין למאוחר יוכל באמת לעַדן את נפש הקוראים הקטנים ולהביא ברכה ותועלת. כי הספורים הבאים בספר המקרא אשר לפנינו רובם ספורי שעשועים המושכים את לב הילד ומבדחים את דעתו. וספורים כאלה מתאימים אל המטרה הדרושה להרגיל את הקטנים לקריאה בספרים עברים מתחלה בעזרת מוריהם, ואח”כ לאט לאט ירכשו להם דעת השפה באופן שיוכלו לקרוא דברים קלים בעצמם בלי עזרת מורה וספר-מלים, והדבר הזה הוא נכבד ביותר ואליו נושא את נפשו כל פדגוג אמן. הקורא הקטן יתענג על רובי ספורי “העדן” המלבבים, המביאים אותו אל עולם נודע לו וקרוב ללבבו או אל עולם חדש נחמד ונעים, אשר שם כל בעלי-החיים למיניהם מבעלי-כנף עד רמש האדמה ישתעשעו כילדים גם יפצחו פיהם לדבר כילדים בני גילם, ואף הבריאה המתה למראה עינים, ציצים ופרחים למיניהם, על כלם ירד טל ילדות, טל של תחיה, ויקומו וישחקו לפנינו כילדי חן.

[…] מלבד זאת רצה המח’, כפי הנראה, לזכות את ילדי ישראל בכל אוצרות השפה לפיכך הרבה להם מלים גם מאוצר התלמוד, ולא שם על לב כי אין לתפוס מרובה ולילד קטן לא תחסר מאומה אם לא ידע מלין תלמודיות כמו כרבלת, רעוע, פאה-נכרית, אמבטי, מלחך-פנכי, ותר, כשכש, כעכע וכדומה, אבל הח’ עוד לא אמר די בזה ולא נתקררה רוחו עד שהביא לעדן ילדיו גם את “המלה האחרונה” של “חכמת הלשון”, כל המלים המחודשות בביהמ”ד החדש של המחדשים, ושם תמצאו מצבע, מפשעה, חשבון, משקפים, לקקן, אניות, גם שעון ועתון, גם התחמר – היה לחמור, ואף המלה הנודעת רצינות לא נעדרה, גם סימן ההקטנה לפי דעת “האחרונים” לא יחסר: סלסל – סל קטן, כחלחול – כחול מעט. מחבר ספר-למוד לילדים, לפי דעתנו, לא רק אינו צריך להכניס לספרו חדושים כאלה, כי אם גם אינו רשאי. הגע בעצמך, פלוני ערך ספר-למוד ויכניס בו מלים חדשות ככל העולה על רוחו, ובא רעהו ומוציא ספר-למוד אחר ובו להוראות אלה מלים אחרות מאשר מצאו חן בעיניו, ובא השלישי ומטיל על התלמידים ללמוד מלים אחרות וכו’ וכו’. היתכן דרך כזאת? הנה למשל המלה טראָטואַר, מחבר הספר אשר לפנינו יתרגם מפשעה, ומח’ אחר, כמדומני ה’ יעבץ בירושלים, מתרגם מדרכה, והשלישי ימצא לטוב משעלה, והרביעי – מצעדה וכו’, ואם כן אין לדבר סוף ותחת “שפה ברורה” אחת תהיינה לנו שפות רבות לא ברורות כלל.”

ב.

שדה הפקר (מעין הערה)                                                                                                    מאת: “איקס”                                                                                                                  קטעים מן המאמר, מתוך: “דפים“, בעריכת דב קמחי (1922).

“הכוונה: לספרות-הילדים שלנו בארץ ולספרות בית-הספר. זה שדה הפקר הוא לגמרי. וכי גם בשביל לכתוב למען תינוקות דרוש כשרון? אותה פרוסת-הלחם, שיש להגישה לפי הגדולים, נוטל המחבר בפיו ולועסה פעם ופעמיים ותוחבה לפי הקטנים. והמהדרין מוסיפין מעט נופת – והמהדרין מן המהדרין אפילו סכרין…                                                                                                                              הנה, למשל: למען “הגדולים” כותבים: החתול קפץ – ולמען הקטנים חוזרים שתי פעמים: החתול “קפץ-קפץ”; למען הגדולים אפשר לשיר “הבוקר בא” – ולקטנים מוסיפים: – טרא-ל-ל-ל—. למען הגדולים יש ספר ישן-נושן, הפותח ב’בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ’ (אגב: טולסטוי ז”ל היה נוהג ללמד את “הספר הישן” הזה ככתבו וכלשונו לקטנים מבלי לעיסה עממית-תינוקית-ילדותית…), ולמען הקטנים מחברים ספורי תורה ממותקים בנופת: נח הצדיק נסע דוקא באניה – וקין ז”ל היה שר, כשהאלוהים גרשוהו מן הגן-עדן, את השיר “נודד אני”…   ואין להאריך.                                                        ואולם זו ספרות לתינוקות היא. שדה הפקר לגמרי. שכל החפץ פורץ לתוכה. אבל יש עוד ספרות אחרת – והיא: ספרי הקריאה העברים לבתי-הספר. ועל ספרות זו ניתנה בשנים האחרונות הגושפנקא של “ועד החנוך”, וגושפנקא זו גרשה מבית-הספר את כל ספרי הקריאה האחרים. כוונתי לספרי הקריאה העברים “ספרנוּ”.                                                                                                                              כי בעצם גם בחבור ספרים אלה, “ספרנו”, נהגו המחברים – כבודם בתור מורים-מחנכים במקומו מונח – באותה שיטה פשוטה ובדוקה: חלקו העבודה ביניהם ואספו חומר מספרי למוד ומחבורי מחברים שונים וצרפו אותם יחד. ואולם דומני, שזהו היחס הקלוקל ביותר לחבור שביצירה. כי אמנם חבור ספר קריאה אינו נתון בשום פנים ביכלתו של המורה העברי, אלא בידיו של היוצר-המשורר העברי. וזהו ההבדל. לש. בן-ציון וליעקב פיכמן ולח. נ. ביאליק מותר לחבר ספרי למוד, ולהאדונים יחיאלי, אדלר וכו’ אסור. רוח השירה אינה שורה עליהם, כלומר: רוח הקודש אינה שורה עליהם; ובלא אלה אפשר רק להטליא טלאים בלבד – ואין רוח ואין הרמוניה, ואין כלום. וכאן הסבה העמוקה לשעמום הרב שבספרים האלה. יש כאן אמנם, לכאורה, הכל, אבל העיקר חסר מן הספרים: היוצר חסר. […] אני מאמין באמונה שלמה, שאפילו ב”פסיק” וב”נקודה” נכר האדם. והמשורר על-אחת-כמה-וכמה. כשנטל ביאליק בידיו את האגדה, ויעשה את ספריו ליצירה. כשבא “רב צעיר” וחבר קצור התלמוד, נתן ספר נכבד ובעל-ערך רב וחשוב, אבל יצירה לא נתן. זהו ההבדל. ולילדינו אסור לנו להגיש חבורי לקט, ואם גם של פדגוגים כי אם ספרי-יצירה של יוצרים, של משוררים.”

ג.

ולבסוף, מתוך ספר-הילדים הקלאסי של שלונסקי – עלילות מיקי מהו – טעימה קטנטנה בלבד: (1946)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

 

 

 

 

 

 

 

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

חיריק / חיריק / וו פתוחַ / מרכאות / וסיר נפוּח / סָמֵך סָמֵך / קו כפוּף / והרי לכם פרצוּף

ולסיום הספר:

MikiMahu-end-s

הערות העורך

יהושע חנא רבניצקי ערך את כתב-העת “פרדס” בין השנים 1897 – 1892.

על ישראל חיים טַבְיוֹב אפשר לקרוא כ א ן. מומלץ מאוד להכיר את “אוצר המשלים והפתגמים” שלו, המופיע בפרוייקט בן-יהודה, כ א ן.

על הוצאת הספרים “תושיה” ומייסדה בן-אביגדור, חלוץ המו”לות העברית, ארחיב באחת הרשומות הבאות.

את הקונטרס “דפים” הכרנו כבר ברשומה מס’ 3 “על מצב הספרות בארץ”

בספר-הילדים “עלילות מיקי-מהו” הפליא המשורר אברהם שלונסקי בחרוזי איגיון (נונסנס) וירטואוזיים. עלילות מיקי-מהו פורסמו תחילה במוסף הילדים של עיתון דבר, החל משנת 1933, ואז לבש הגיבור דמות של עכבר, בהשפעת מיקי-מאוז של דיסני. בשנת 1946 כונסו כמה עלילות לספר, בו היתה למיקי-מהו, או קונציון, דמות אנושית. מי שרוצה להעמיק ולהתעמק ברבדים נוספים של יצירה זו, יכול למצוא זאת כ א ן  וגם  כ א ן.    בל נשכח גם את הצייר אריה נבון, צייר ותפאורן רב-פעלים וזכויות, שהציב את היסודות לציורי הקומיקס ולסרטי ההנפשה בארצנו, המאייר של ספרי לאה גולדברג.

5. חכמת הגעאָגראפהיע וידיעתה (1889)

“תורתנו הקדושה כתבה לנו בספורי היצירה, מיצירת האדם הראשון ואשתו, ומתולדותיו אחריו עד נח, ומן המבול אשר היה בימיו אשר הציף ה’ את מי המבול לשחת כל בשר ומחה את כל היקום אשר עליה ולא נשאר אחר המבול כ”א נח ובניו וממנו נפרדו כל משפחות הגויים בארץ אחר המבול, ומזאת ידענו, אשר כולנו כעת כל מתי חלד בני אב ואם אחת אנחנו, ולולא זאת הנחתם בטבעת המלך מפי היוצר כל, אין להאמין היה אם תעמיד בן אייראפא, עם הנעגער הוא הכושי, עם יליד אמריקא, שלשתם יחד, ולאמר עליהם כי שלושתם בני אב אחד הם?, כי מה רב ההפרש ביניהם בתמונתם ותארם בצבע בשרם, זה לבן יפה תואר, וזה חשך משחור תארו, והשלישי אדום כנחושה.”

קטע זה, מתוך ספר גיאוגרפיה (שפרטיו יתבארו בהמשך), הינו דוגמה לטקסט משכילי – קריאת תיגר עדינה על סמכות הידע מן המקורות. אנו מרחיקים כעת אל המאה התשע-עשרה, אל ספרות ההשכלה היהודית במזרח אירופה. בתקופה זו יצאו לאור ספרים בעברית, אשר חשפו את הקורא היהודי לענייני תרבות ומדעים כלליים. אברכי הישיבה ש”ראו את האור” והפכו למשכילים, התוודעו כך להיסטוריה, גיאוגרפיה, אסטרונומיה, מדעי הטבע  וגם לדקדוק העברי שהיה מוקצה ואסור ללימוד בחוגים חרדיים רבים. מחברי הספרים המשכילים היו חלוצים ומהפכנים לשעתם, ואנו חבים להם רבות על תרומתם לשחרור התרבות העברית מכבלי הדת ולחידוש השפה העברית.

אך כל זה דורש הקדמה קצרה, אשר אני מקווה שלא תהיה לכם לטורח:

 כאשר אנו אוחזים בספר בן למעלה ממאה שנים, הוא מספר לנו דברים רבים, מעבר לתוכן הספר עצמו. הנייר המצהיב מזוקן, האותיות העבריות ששיטת ההדפסה הפכה אותן לתבליט הניתן למישוש בצידו השני של הדף. שמות הבעלים הרשומים על דשי העמוד הראשון, חותמות של ספריות ואספנים, הקדשות מעניינות –  כל אלה שולחים אותנו למסע מרתק בניסיון לפענוח רמזים על הדרך שעשה הספר ועל האנשים שבביתם הוא שכן.

לספרים אשר יצאו לאור בתקופת ההשכלה, וגם מעט מאוחר יותר, יש רובד נוסף – מעטפת של מרכיבים חיוניים המעידים על רוח התקופה ותרבותה, על מאבקי הכוח בין הזרמים השונים בקהילה היהודית ועל האישים הבולטים באותה תקופה.

בראש הספר מצויה הקדמת המחבר, שהיא מלאכת מחשבת של צניעות והתרברבות, התבטלות עצמית לכאורה ושיווק מתוחכם. מאחר והיה צורך לעבור את מחסומי הדת והרבנים, ההקדמה כוללת מערכת משוכללת של צידוקים תיאולוגיים (למשל: יש צורך בהכרת הטבע כדי לפאר את יצירת הבורא) והמלצות מאת גדולי הדור. כל זאת בלשון מליצית וגדושה ציטוטים מן המקורות.

Geography Hascamot

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת. אם הסמן בצורת “זכוכית מגדלת” להקליק שנית.

 

המרכיב ההכרחי השני הוא מכתבי “הסכמה” מאת רבנים חשובים, אנשי רוח ואנשי שם, המהללים את המחבר ואת יצירתו. רחובות רבים בערינו נושאים את שמותיהם של אישים נשכחים אלה. ה”הסכמות” המכילות דקויות פוליטיות ומשחקי כבוד ויוקרה מקובלות גם בימינו בספרות התורנית. בדרך כלל נכתבו מכתבי ההסכמה בשלב כתב-היד הראשוני, וזאת על מנת לשכנע באמצעותם את הקוראים לממן את הוצאתו לאור של הספר. המחבר היה מחזר על הפתחים ומחתים מנויים, אשר היו משלמים מראש עבור הספר. אלו הם ה-פרענומעראנטן  (פרֶה-נוּמרָאנטים)– רשימת המנויים המופיעה בתחילת הספר או בסופו. הרשימה מחולקת על פי מקומות היישוב השונים, ולכל שם של מנוי מתלווים תארים וכיבודים כגודל חשיבותו בציבור. רשימות אלה הן בעלות חשיבות היסטורית וגנאולוגית רבה ויש אף מי שריכז רבות מהן בספר – ספר הפרענומעראנטן.

דוגמאות להצגת שמות המנויים, מתוך הספר “קורות עם ישרון ותולדות ספרתו” מתורגם ע” דוד ב”ר ירמיהו ראדנער, תרמ”ו לפ”ק (1886) (עוד אשוב לספר זה):

Prenumeranten

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת. אם הסמן בצורת “זכוכית מגדלת” להקליק שנית.

 

– הרה”ג התוכן הגדול ר’ חיים זעליג סלאנימסקי הי”ו מו”ל מ”ע “הצפירה” (הרב הגדול, האסטרונום הגדול חז”ס השם ישמרהו ויחזקהו, מוציא לאור מכתב עתי “הצפירה”).

– הח’ הנודע לתהלה המליץ ה”ר נחום סאקאלאוו מו”ל ספר-השנתי “האסיף”. (החכם הנודע לתהילה המליץ הרב נחום סוקולוב).

– הרב הח’ המליץ המפואר והמהולל הנודע לתהלה ר’ שאול פנחס ראבינאוויץ מווילנא (המכונה בשם שפ”ר) מו”ל ספר-השנתי “כנסת ישראל”. (שפ”ר).

– הרב ר יעקב הורוויץ בעהמ”ח ס’ “אלומת עלומים” בפלפולא דשמעתא. (בעל המחבר ספר “אלומת עלומים”).

– המליץ הח’ הנודע לתהלה והמבקר המהולל ה”ר יוסף ברי’ל ומכונה במ”ע בשם איו”ב. (יוסף בריל).

יש עוד לזכור שהלשון העברית המחודשת היתה אז בחיתוליה. המקור שעמד לרשות המחברים היה התנ”ך, ובו השתמשו לכתיבת השפה בסגנון  השיבוצי. מנדלי מוכר ספרים היה מבין הראשונים שהוסיפו נדבכים נוספים משפת המשנה והתלמוד ומשירת ימי הביניים ליצירת “נוסח” הסגנון העברי בפרוזה. כך עברה העברית מלשון מקראית טהרנית ללשון מעורבת בעלת משלבים רבים. בתקופת ההשכלה מעטים היו קוראי הספרות העברית באירופה והשפה השלטת היתה האידיש.

לשם הדגמה, בחרתי ספר אחד מאוספי הדל –

“מחקרי ארץ השלם: והיא חכמת הגעאגראפהיע וידיעתה”.

הספר שבידי הוא המהדורה השלישית, משנת 1889 (קדמו לה מהדורות מן השנים 1875, 1876). שימו לב לאופן כתיבת התאריך העברי: “שנת תרמ”ט לפ”ק”. משמעות ראשי התיבות לפ”ק – לפרט קטן, כלומר מניין השנים ללא ציון אלפי השנים (התרמ”ט).       המחבר הוא ישכר בער, בנו של מיכל גארדאן. אם היה עושה עלייה היה נכתב שמו – יששכר דב גורדון. אביו, מיכל גארדאן היה משורר אידי  (1832 – 1890).

Geography shaar

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת. אם הסמן בצורת “זכוכית מגדלת” להקליק שנית.

 

מתוך הספר – מכתב הסכמה לדוגמה:

מכתב הרב הישיש הנכבד המשורר הגדול המפורסם בקצוי ארץ אד”ם הכהן לעבענזאהן

ישמח כל איש ישראל בראותו כי סופרי בני עמנו מובילים יום יום את החכמות והידיעות אחת אחת מכל הלשונות, מחוץ אל היכל הקדש פנימה, היא לשוננו הקדושה, אשר רחבה ונסבה בימים האלה להכיל כל למוד וכל מדע במליצותיה הפורשות כנפיהן על פני כל הבריאה כלה, והנה גם המחבר הנכבד הזה הוא כאחד מן הסופרים האלה בהובילו עתה גם הוא חכמה גדולה ויקרה עד מאד אל תחת כנפי היונה – ואשר גם בה יתן כבוד לה’ ולעמו ולשפת קדשם, ומה טוב וישר אשר כל איש מבני עמנו יתן ידו עמו לתמכו בכל לב ובתשומת יד למען יוכל עד מהרה להוציא ספרו לאור הדפוס ולמלאות לבב כל קוראי ספרי לשון עבר גם בחכמה זו, והנני לקבל מאת המחבר ספרו זה בצאתו בחפץ רב.

י”ב טבת תרכ”ה                                                  אד”ם הכהן לעבענזאהן

קטעים מהקדמת המחבר הצנוע ישכר בער:

לכן הרימותי מכס מעתותי, והקדשתי לי עת לעשות לבני עמי להביא לפניהם נדבת מנחתי, היא “המחברת הזאת” אשר העתקתי ממבחר ספרי החכמה ההיא, להביאם תחת לשוננו ללמד לבני יהודה ידיעת מחקרי ארץ – אם אמנם כי מנחת עני היא, מנחה חרבה, כי שמן המליצה לא יצקתי בה, אכן מנחת מרחשת היא, כי רחש לבי דבר טוב ומועיל לבני עמי, כי ימצאו בו חפץ בספרי זה קטן הכמות, אך איכותו רבה, בו ימצא הקורא חכמת הגעאגראפיע כפי כל שלושת מערכותיה: כפי התכונה (מאטעמאטיש), וכפי הטבע (פהיזיש) וגם לפי הממשלה (פאליטיש יעאגר’), ידיעה כללית מכל חלקי העולם, ובלשון נקיה וקלה – ולא לגאוה יחשב לי אם אומר כי הגדלתי מעשי בזה, כי עוד לא הובא בלשון עֶבֶר מחכמה ההיא […] ועתה הודות לאל אשר נדרשתי מרבים וכן שלימים להעלות את ספרי על מכבש הדפוס שנית – ששתי כעל כל הון, לא למען בצע כסף להרויח, ולא למען הכבוד, כי מחברי ישראל רחוקים גם משניהם יחד […] ועתה יהיו נא אמרי לרצון לפני בני עמי, ויקחו את מנחתי מידי כי מנחה טהורה היא אשר הקרבתי על מזבח אהבת עמי אשר יהיה להם לריח ניחוח – כי לא לחכמים ולא לגדולי חקרי לב משכילי בני עמנו עבדתי העבודה הזאת, הן ידעתי אשר אך למותר הוא לפניהם כי לא אבוא בכלי חרש במעט מים לפני אנשים אשר כבר שתו מיין החכמה לרויה, אך אקוה כי גם המה יאשרוני ויהללו את מעשי ויאמרו אשר אך טוב עשיתי לפני בני עמי קטני הערך אשר יצאתי להשכילם בינה […] והיה כל מבקש החכמה וכל דורשיה ימצאנה תחת כנפי לשוננו הקדושה ובאהלה של תורה, ותפרח פרי החכמה גם בכרם ישראל – ונמצא חן בעיני אלהים ואדם !

דברי הכותב באהבה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל אחיו היום יום ג’ ב’ אלול תרל”ו.

                                                                                    פה ווילנא   המחבר.

הערות העורך

העברית הארכאית והמליצית הזו, היא כדבש ללשוני וכנופת צופים לחיכי, אך יודע אני כי קשה היא לעיכול לקורא העברי בימינו אלה ומקווה שלא הברחתי את קומץ קוראיי לקצווי ארץ.

3. על מצב הספרות בארץ

 

על מצב הספרות בארץ

(מעין מכתב אל העורך)

יעקב פיכמן

מתוך: דפים, בעריכת ד. קמחי, ירושלים, תמוז תרפ”ב (1922).

Fichman-Dapim

“מבקש אתה ממני “מלים אחדות לחלק הפרוזא”, ויודע אתה, שטרוד הנני מאד וקשה לי לצאת מחוג עבודותי אף לשעה קלה. בכל זאת ארשום לך דברים אחדים מאשר בלבי על מצב הספרות בארץ.

מעטים יהיו דברי ולא משמחים כלל. חלומנו לבצר מקום לספרות העברית בארץ לא נתקיים. חרפה להגיד, אבל נדמה לי ששויון-נפש כזה לדברים שבספרות כמו בא”י אין גם בארצות הגולה, הנדחות ביותר. כל הנסיונות, כל ההתאמצויות וכל הקרבנות מצד יחידים ומצד מפלגות, לא הביאו אלא לידי מפח-נפש. יודע אתה, שיש בארץ סופרים, שהם מקבלים שכר הגון מאד בעד עבודתם. כולם היו מסכימים לעבוד כאן גם בעד פרוטות, בהרגישם כמה גדול ערכה של הספרות הנוצרת בארץ ולשם הארץ, אבל אין דורש להם ולעבודתם. רוב האורגנים היוצאים בא”י אינם זקוקים כלל לדברי ספרות – אם משום שאין ידם משיגה לשלם גם את הפרוטות המעטות לסופריהם, ואם משום שאינם מבחינים. מצד הקהל ודאי שאין דרישה לדברים כאלה. כמדומני שאין ארץ שבה כה מעטים הקוראים, הזקוקים לספרות טובה, כפנה זו, שחפצנוה לראות כ”מרכז הרוח”. אולי לא נעים לדבר על זה בקהל, אבל נדמה לי, שאין גם מקום בעולם, שהסופר העברי מרגיש מעין זלזול נסתר בעבודתו, ולפעמים גם באישיותו, כבארצנו; ולא רק מצד עמי-הארצות, כי אם גם מצד “טובי הקהל” כל הדברים קודמים לספרות. מכל הסכומים העצומים, שהארץ מקבלת ונותנת למקצעות ישוב ותרבות שונים, אין אף אחוז אחד מופרש לצרכי הספרות המרובים. ועד היום לא הביא עוד מצב הספרות בארץ לידי כך, שישתנה היחס הזה מצד העומדים בראש תנועתנו וחיינו. ואפילו מפלגות העובדים, שיצרו את המוסדות הספרותיים הכי חשובים בארץ, אין בכחן לפרנס את האורגנים שלהן בכבוד מאין תומך.

המצב העגום הזה הביא לידי כך, שמכתבי-העתים שלנו, גם אלו שהיו מצטיינים ברעננותם הספרותית, הולכים ונובלים ומתקיימים קיום עלוב בשארית כחותיהם. לעומת זה קמו לנו אורגנים ספרותיים שנוסדו ע”י אנשים צעירים, המאמינים עוד בנסים. אין צורך לדבר על ערכם הספרותי של אלה. עורכיהם נגשו בלא אמצעים, וארץ-ישראל הן מצטיינת בזה, שבה אין קונים אפילו לאלה.

הקהל שלנו מתעורר רק כשהוא מרגיש ריח של אינטריגה: כשמבזים את מי שהוא ויורדים לחייו. הפרובינציאל אז קם לתחיה, העינים מבריקות מחדוה, ובמקום ה”ראינוע” הוא קונה בפרוטה את הזבל הספרותי הזה, המוּצא מזמן לזמן לרשות הרבים. כמה זה מעיד על השממון שבנפש, על רוע הלב ועל הירידה המוסרית. חרפה שוברת את הלב, כשאתה רואה, שהירחון או השבועון הטוב מונחים בקרן זוית ואין שואל להם; ובמקום זה יש בכל זאת קופצים על הקונטרסים הסקנדלים המשובשים, שאין בהם לא תורה ולא ספרות ולא שמץ של כשרון.

[…] הנה כתבתי לך דברים אחדים “בלא כחל ובלא שרק”, והם מתאימים באמת ל”חלק הפרוזא”. לא הייתי כותבם, לולא האמנתי שיש בינינו כאלה, שלבם כואב על הירידה המחפירה הזאת. מאמין אני, שסוף-סוף יתעוררו צעירינו הטובים שבכל פנות הישוב ויעמיסו את משא הספרות על שכמם. אולי יצילו הם. מצדנו, מצד הסופרים, נעשו כבר נסיונות רבים. רפתה אמונתנו, ורק התעוררות גדולה וחיה מצד הקורא העברי עלולה עוד להשיב את כבוד הספרות העברית בארץ.

ר”ח סיון תרפ”ב                                                                                       יעקב פיכמן

הערות העורך

עורך המאסף הספרותי הצנוע דפים, דב קמחי הוא סופר, מתרגם ועורך שלא זכה להערכה הראויה בימי חייו. לאחרונה זכה ספרו “בית חפץ” לעדנה מחודשת.

מחבר הרשימה, יעקב פיכמן היה סופר, משורר ומבקר פורה מאוד, מחוג היוצרים שהסתופפו בצלו של ביאליק. את שירו אגדה, שהיה אהוב מאוד על מורתי בבית-הספר העממי, מרים קלוסקי, נהגנו לשיר בשעור הראשון מידי יום ביומו, ולעולם לא היה לנו הדבר לזרא.

מן הראוי להוסיף לכאן את דברי העורך ד. קמחי בסוף הקונטרס דפים. הצניעות והאפולוגטיקה מקדימים תרופה למכת המבקרים. זוהי כעין תשובה למאמרו המכונן של י.ח. ברנר משנת 1911 הַזַּ’נְר
הָאֶרֶץ-יִשְׂרְאֵלִי וַאֲבִיזְרַיְהוּ

Dapim end