82 – מפלגת הזוחלים

שלום יעקב אברמוביץ’, הידוע יותר בשם העט (על שם אחד מגיבורי סיפוריו) מנדלי מוכר ספרים (1836 – 1917) היה מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית ונחשב ל”סבא” של הספרות העברית החדשה – שלב המעבר מתקופת ההשכלה אל תקופת התחייה. מיצירותיו החשובות בעברית: מסעות בנימין השלישי, ספר הקבצנים, בעמק הבכא, בסתר רעם, סוסתי ועוד. מנדלי כתב על הווי העיירה היהודית בסרקאזם וביקורתיות וכתביו שימשו ככלי לשלילת הגולה בשירות הנרטיב הציוני. מנדלי תרם רבות להתחדשות השפה העברית בשלהי המאה התשע-עשרה (ראה הרחבה בהערות העורך) וגם בכתיבתו ביידיש חידש בהכנסת שפת הדיבור, שפת היומיום, אל יצירות הספרות.

אני רוצה לחשוף כאן עוד צד בפועלו התרבותי של מנדלי מו”ס, ולהציגו כאחד החלוצים בהנגשת המדע לציבור היהודי החרדי, אשר חלקו עבר באותה עת תהליך של השכלה, ובחידוש מונחים מדעיים ושמות בעלי חיים בשפה העברית. גולת הכותרת של תרומתו זו היה מפעל האדירים עליו שקד במשך עשר שנים (1862 – 1872) – תולדות הטבע. שלושת הכרכים שפרסם מנדלי מו”ס מבוססים על ספריו של Lenz Harald Othmar בגרמנית, אשר יצאו לאור כעשר שנים לפני שמנדלי החליט לתרגמם לעברית. הכרך הראשון (1862) מוקדש ליונקים, השני (1866) לבעלי כנף והשלישי (1872) לזוחלים (במקור הגרמני היו עוד שני כרכים: עולם הצומח ועולם המינרלים). מאחר ובין פרסום הספר הראשון לשלישי חלפו עשר שנים, ספרים אלה, ובייחוד ההקדמות שכתב להם מנדלי, מהווים מקור יקר ערך למחקר על השתנות השפה העברית בה כתב מנדלי ועל התפתחות תנועת ההשכלה (ראה הרחבה בהערות העורך). בכרך הראשון התמקד מנדלי בתרגום הטקסט המקורי מגרמנית לעברית והרחיב אותו בהפניה למקורות היהודיים, פרשנות תלמודית ואגדות עם מתרבויות שונות, אך משימתו החלוצית והחשובה ביותר היתה מתן שמות עבריים לבעלי החיים השונים. מאחר ובמקרא מספר שמות בעלי החיים מצומצם ואת חלקם איננו יכולים לקשר לבעל חיים מסוים, נטל על עצמו מנדלי להמציא שמות חדשים (בלשונו – שמות מלאכותיים), או כדבריו: “אני הנה בריתי את כל רעיון זה, לפשוט מלבוש נכרי וללבוש את בגדי לשוננו הקדושה חמודות, והיו כרעיוני, ילידי רוחי ונפשי”. בכך כרוכה אחריות כבדה מאוד, שהרי אם ייתן שם של בעל חיים כשר לבעל חיים טמא, יחטיא את כל העדה.  בכרך השני בשנת 1866 הוא קובע שמות עבריים חדשים לצפורים כמו תפר, סבכי, גדרון, נחליאלי, פיפיון, עפרוני, ירגזי, גיבתון, חוחית, חרטומן ועוד. (האגדה מספרת שהמשורר אברהם שלונסקי, בשבתו כחבר בוועד הלשון שבא לתת שמות עבריים לבעלי הכנף, “ניכס” לעצמו את השמות שחידש מנדלי מוכר ספרים והציגם כפרי רוחו).

כתיבתו של מנדלי אמנותית וספרותית, ובתיאורי בעלי החיים הוא נוקט בדרך של האנשה, כיאה לסופר, אך גם כדי להנגיש את הטקסט המדעי לציבור הקוראים – בחורי ישיבות שהמדע רחוק מהם כאורך הגלות, וגם העברית היא עבורם שפה מתה. לפיכך מקדים מנדלי ומסביר למשל על עקרונות הטקסונומיה באופן תמציתי ומקסים לדעתי: (הציטוט עם השמטות):

על שלושה דברים העולם עומד: על החי, על הצומח ועל הדוּמָם.

בשם חי נכנה כל היצורים, אשר להם הסגולות האלה: יש בקרבם חיים, רצוני, כח-חיוני, המתפשט בכל אבריהם ובדי עורם והיה מוטות כנפיו מלא רוחב גווייתם. אף גם יש להם נפש, תגלה ותראה בכח ההשתכלות ותנועה הרצונית, וכל עוד שהם בחיים חיתם נחוץ להם מזון, אשר יובא אל קרבם בעד נקב אחד, הנקרא פה, חליפות וצבא לחייהם בארץ, ואפיסת החיים יקרא מות.

בשם צומח נכנה כל היצורים האלה שיש בקרבם חיים, אבל אין להם נפש וידרש למו מזון, אשר תכונתו הוא מחומרים נוזלים ואויריים, הבאים אל תוכם בעד כל פני עורם העליון. גם הצומח אי-נקי ממות. 

בשם דוּמָם נכנה כל החומרים המוצקים והנוזלים, שמהם יבנה ויכונן כדור הארץ. אין להם לא חיים ולא נפש ולא ידרש למו כל מזון.

צאצאי החי והצומח יולדו מהזדווגות בעלי זן אחד, והיה כאשר יבואו בני זן אחד אל בנות זן אחר ויוולדו להם יקראו הבנים, ממזרים.”

קטע קצר נוסף שברצוני לצטט מעיד על מחשבתו המדעית של מנדלי ועל כשרון הכתיבה שלו:

בנטף מים ימצא רבוא רבבות ברואים קטנים, החושבים אותו לים גדול ורחב ידים, ובצלע גרגר חול דק, יראה יצורים שוכנים למשפחותיהם, אשר יהיה בעיניהם כהר גבנונים, ולכל אלה נכונו סגולות שונות ותכונות מתחלפות, ויש בהם כח וכשרון לעשות מלאכתם ולמצא מחייתם.”

ודבר נוסף שלמדתי מקריאה בספר תולדות הטבע – מהו מקור המונחים “אורגני” ואנאורגני”? אם כן, לבעלי החיים ולצמחים יש איברים (organs) ולכן הם מכונים אורגניים (בתרגומו של מנדלי “בעלי האיברים”), ואילו לדוממים אין איברים ולכן הם נקראים אנאורגניים. כך מתחוורת משמעותה האטימולוגית של מלה שאנו משתמשים בה מבלי משים.

בכרכים השני והשלישי מנדלי אינו מסתפק בתרגום ובהפניה למקורות יהודיים וספרותיים, אלא מתעמק בספרות מדעית בת זמנו, מעדכן את הטקסט בגילויים עדכניים, מתלבט בשיקולי טקסונומיה ומקבל החלטות באופן עצמאי. הייתי אומר שממתרגם ועורך הוא הפך למעורב בתוכן המדעי עצמו. כך זה בלשונו של מנדלי: “את החלק השני הזה מספרי תולדות הטבע, אותו לא העתקתי מספר החכם לענץ לבדו, כמו החלק הראשון, אבל לקטתי ואספתי בחפני אמרי בינה מספרי חוקרי-הטבע החדשים המהוללים בכל אפסי ארץ, וחברתים יחד במערכי לב להועיל ולהנות בהם הקוראים העברים.” תהליך זה, שארך עשר שנים, מאפשר לנו להציץ למדע הזואולוגיה ולמדע הסיסטמטיקה של שלהי המאה התשע-עשרה. 

לצערי מצוי ברשותי רק הכרך השלישי, על הזוחלים (מנדלי כולל ב”מפלגת הזוחלים” גם את הדו-חיים, שלא כבטקסונומיה המודרנית), וממנו אוכל לסרוק ולהביא קטעי טקסט ואיורים.

Mendel 1-s

Mendel 2-s

בראש הספר נמצאת הקדשה לידידו של מנדלי מוכר ספרים, ומצאתי לנכון להביאה כאן, על שני חלקיה. שימו לב לדברי הידידות ואפילו אפשר לומר – אהבה. השפה המליצית אופיינית לתקופה.

Mendel 3-s

Mendel 4 -s

הספר הוא הישג טכנולוגי לתקופתו ומכיל גם איורים אשר נעשו באמצעות הדפסי אבן (ליטוגראפיות) – וכך מתאר זאת מנדלי: “ועוד מעלה טובה ויקרה לספר זה כי יבאו בו ציורי היצורים בדמותם כצלמם, והמה פתוחי אבן ומשוחים בששר ויקר מחירם מאוד, ובסוף ספרי זה יבואו ציורי בעלי החיים בשמונה לוחות, ולא יצטרך הקורא לדמות החיה בדמיונו, כי בעיניו יביט ותמונת החיה יחזה.”

Mendel P 7-s

Mendel P 6-s

והנה הגענו אל הזוחלים עצמם ואל ההקדמה הכללית אודותיהם. אביא את הקטעים הראשונים בלבד, שימו לב לטקסט המליצי הנפלא והעשיר בדימויים. השיר לקוח מהיצירה “איגרת בעלי החיים” – טקסט בערבית מן המאה העשירית מאזור עיראק, תורגם לעברית במאה הארבע-עשרה ע”י קלונימוס בן קלונימוס.

Mendel Z 1-s

(ליננע הוא ממציא תורת הסיסטמטיקה המודרנית – לינאוס, או בשמו השוודי: קארל פון לינה)

Mendel Z 2 -s

Mendel Z 3-s

Mendel P 3 -s

ועוד כמה פנינים מן ההקדמה הכללית על הזוחלים: 

כך מתאר מנדלי את הזוחלים כבעלי דם קר: “חום גוף הזוחלים הוא כמעט כפי מדרגת חום המקומות שנמצאים שמה, ואין ביכלתם להוליד חום פנימי ועצמיי על ידי תנועות וטלטול גופם. הנחש השוכב כרוך על מקום חם מקרני השמש והלטאה האורבת על צחיח הסלע, שניהם סופגים לתוכם החום, ההולך ומתמעט בקרבם אם יובאו למקום קר.”

על רביית הזוחלים: “במפלגת הזוחלים אין אחוה ורעות. גם הזכר והנקבה לא יבואו במסורת ברית אהבה לשבת יחדו ולהשתתף בצרכיהם כאיש ואשתו. אינם מתקרבים אלא בשעת הנאתן למלאות תאותם הטבעית. […] בתחילת האביב תתעורר התשוקה גם בקרב הזוחלים להתעלס באהבים עם נשיהם. יש אשר מרוב תאותם ילחמו בעת ההיא עם אחיהם באכזריות חמה. התנים [תנין] יבוא אז בריב עם בני גילו וילחם בקצף גדול, ואש המלחמה תבער גם בעדת הלטאות. המון נחשים מתקבצים יחדו למקום אחד ומתלכדים איש באחיהו לכדורים, שורקים ושואפים ומתפתלים מרוב תשוקתם עד אשר ידבקו בנקבה אחת וימלאו תאותם.”

Mendel P 1-s

כדוגמה לתיאור בעלי החיים עצמם, כולל ההפניות למקומם בתרבויות שונות, הנה הפרק על החרדון (אצל מנדלי – חרדוּן, כאן הוא מאמץ את השם הערבי):

Mendel Hardun 1-s

Mendel Hardun 2-s

Mendel P 5-s

הערות העורך 

ספרי “תולדות הטבע” הם טקסט משכילי טיפוסי, אולם מנדלי מרד בהדרגה באופן המקובל של כתיבת ספרים אלו – קריאת תיגר עדינה על סמכות הידע הרבני-דתי. בראש הספר המשכילי מצויה הקדמת המחבר, שהיא מלאכת מחשבת של צניעות והתרברבות, התבטלות עצמית לכאורה ושיווק מתוחכם. מאחר והיה צורך לעבור את מחסומי הדת והרבנים, ההקדמה כוללת מערכת משוכללת של צידוקים תיאולוגיים (למשל: יש צורך בהכרת הטבע כדי לפאר את יצירת הבורא) והמלצות מאת גדולי הדור. כל זאת בלשון מליצית וגדושה ציטוטים מן המקורות. המרכיב ההכרחי השני הוא מכתבי “הסכמה מאת רבנים חשובים, אנשי רוח ואנשי שם, המהללים את  המחבר ואת יצירתו.  ה”הסכמות” המכילות דקויות פוליטיות ומשחקי כבוד ויוקרה מקובלות גם בימינו בספרות התורנית. בדרך כלל נכתבו מכתבי ההסכמה בשלב כתב-היד הראשוני, וזאת על מנת לשכנע באמצעותם את הקוראים לממן את הוצאתו לאור של הספר. המחבר היה מחזר על הפתחים ומחתים מנויים, אשר היו משלמים מראש עבור הספר. אלו הם ה-פרענומעראנטן  (פרֶה-נוּמרָאנטים)– רשימת המנויים המופיעה בתחילת הספר או בסופו. הרשימה מחולקת על פי מקומות היישוב השונים, ולכל שם של מנוי מתלווים תארים וכיבודים כגודל חשיבותו בציבור. רשימות אלה הן בעלות חשיבות היסטורית וגנאולוגית רבה ויש אף מי שריכז רבות מהן בספר – ספר הפרענומעראנטן.

כאמור, ההקדמות שכתב מנדלי מוכר ספרים לשלושת הכרכים של “תולדות הטבע” בהפרש של עשר שנים בין הראשון לשלישי, מהווים שדה מחקר על תרומתו ללשון העברית המתחדשת. מאחר והעברית חדלה מהיות שפה מדוברת בתקופת הגלות הארוכה, אבדה לסופרי ישראל הבקיאות בדקדוק ובתחביר העברי, מה עוד שלימוד הדקדוק נחשב למוקצה בחוגים חרדיים רבים (הרבנים לא עודדו את קריאת התנ”ך ע”י אברכי הישיבות, שמא ימצאו סתירות עם פסקי ההלכה הרבניים). כאשר שבו סופרי ישראל בתקופת ההשכלה לכתוב בעברית, השתמשו בשברי פסוקים מן המקרא, אותם הצמידו זה לזה על מנת לקבל שלד דקדוקי ותחבירי במשפטים אותם כתבו. סגנון זה, על טהרת הטקסט המקראי, כונה “שפה שיבוצית” על שם מכיתות הפסוקים ששובצו יחדיו. סגנון זה מופיע בהקדמה לכרך הראשון של תולדות הטבע, ובהדרגה, עם הופעת הכרך השני והשלישי הוסיף מנדלי לשפת המקרא גם את העברית מן המשנה והתלמוד, משירת תור הזהב בספרד ומכתבי רבנים בימי הביניים ויצר תבניות לשון עצמאיות של תחביר עברי. סגנון חדשני זה כונה “הנוסח” של מנדלי, (את המונח טבע ביאליק) והוא שימש את סופרי ומשוררי התחייה – ביאליק, טשרניחובסקי ובני דורם.

מנדלי הפקיע את השיח הספרותי והמדעי מן השיח הדתי. בעוד שבהקדמה לכרך הראשון הוא כותב בנוסח אפולוגטי, ומתרץ את הצורך בקריאת טקסט מדעי משכילי בצרכים דתיים – (“תועלת מוסרית – כי אל אחד קדמון לכל דבר הוא בראם, כי עמו מקור חיים וממנו לכל היקום תוצאות”. ותועלת תורתית – הכרת בעלי החיים מאפשרת ליהודי המאמין להבדיל בין טהור (כשר) וטמא), הרי שבהקדמה לכרך השלישי הוא יוצא בגלוי כנגד המתנגדים לכתיבה בשפה העברית ומצהיר שמטרת הספר להרבות חוכמה והשכלה למען אלו, שעשו את הדת חומת אש ויושבים בתוך החומה, יצאו מאופל לאור. הנה העמוד הראשון של הקדמה זו:

Mendel 5-s

מנדלי אף ויתר כליל על מכתבי ההסכמה, אותם הוא מגדיר כאמצעי להתגנב בתחבולות מבעד לחומת הדת.

Mendel P 4-s

Mendel P 2 -S

20. מלחמת היצורים בעד קיומם (1899)

רשומה זו מוקדשת לצ’ארלס דרווין (1809 – 1882), אשר יום פטירתו חל בשבת הקרובה – 19 באפריל. את דרווין, אבי תורת האבולוציה, אין צורך להציג.

בחרתי לצטט בהזדמנות זו מתוך הספר “הירושה הטבעית“, אשר פורסם בשנת 1899, 40 שנה לאחר פרסום “מוצא המינים” על-ידי דרווין. ספר זה מייצג את ספרי המדע המשכיליים, בהם הוצג מדע “חילוני” לציבור קוראי העברית, תוך התייחסות הכרחית להקשר הדתי והיהודי, כמתבקש מאופיו של קהל הקוראים. כך נוצרו חיבורים מוזרים ומופלאים בין השאיפה להשכלה ומודרניות לבין האפולוגטיקה התיאולוגית המתחייבת. ראו להלן כיצד מפרש המחבר את עקרונות הברירה הטבעית של דרווין והשלכותיהם על ההיסטוריה היהודית. עוד בספר, ההסבר המדעי לחוקי ההלכה כנגד נישואי קרובים, יתרונם של נישואי תערובת וכיצד תפתור הציונות את כל מחלות היהודים. הפעם הטקסט מעט ארוך מן הרגיל, אך התוכן המרתק מצדיק את ההשקעה. ברשומה הבאה אציג קטעים נוספים מספר נדיר זה.

הירושה הטבעית : יסודותיה וחקיה, ויחוסה אל היהדות והיהודים. מחקר מדעי

מאת יעקב פרֶנקל, הוצאת “ תּוּשִׁיָּה“, תרנ”ט (1899).

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת.  שימו לב לטקסט המעניין בצד ימין.

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת. שימו לב לטקסט המעניין בצד ימין.

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת. שימו לב לטקסט המעניין בצד ימין.

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת. שימו לב לטקסט המעניין בצד ימין.

ההקדמה של הספר:

Ben-Avigdor-3

קטעים מתוך הספר

“עוד בשנת 1809 חוה החוקר הצרפתי לַמַרק את דעתו בספרו “הפלוסופיה בתולדות בעלי החיים”, כי מיני בעלי החיים השונים אינם יצורים מיוחדים שנוצרו בעצם וראשונה כל אחד ואחד בטפוס ובתמונה מיוחדת לכל מין ומין לבדו, כי אם כלם הם צאצאי יצור אחד קדמון שיצא מדפוסו של הטבע בצביון ובדמות ידועה, ולאט לאט התפתחו והסתעפו למינים שונים וישתנו שנוי נמרץ מאביהם הקדמוני. הצואר הארוך אשר חונן בו הזֶמֶר (Giraffe) הוא תוצאת השמוש הארוך של היצור הזה והתאמצותו הכבירה להושיט את צוארו לקטוף עלי טרף מראשי האלנות לצרך פרנסתו, כנפי הצפרים נוצרו ע”י הצורך וההכרח אשר נולדו לאבותיהם הקדמונים לעופף באויר, הגחון הארוך של הנחשים התהוה לרגלי זחילתם על הארץ, כפי אשר הכריחם מצב חייהם ופרנסתם וכן הלאה.

על היסוד הזה בנה דרוין את שיטתו הידועה, בהוסיפו עוד את החק הגדול אשר מצא לרגלי התבוננותו החודרת בדרכי חיי היצורים, והוא חוק “מלחמת היצורים בעד קיומם”, אשר היה לתורה שלמה על שדמת המדעים כעת. לוא היה שלום ושלוה בין כל היצורים החיים על פני האדמה, לוא הגיעו כלם אל אותה המדרגה המוסרית הכלולה במצות “וחי אחיך עמך” שהטילה תורתנו לחובה על כל הבאים בבריתה, כי אז לא יכלה הארץ נשוא את המון היצורים הרבים הנולדים עליה יום יום. מחסור מזון וכלכלה במדה הדרושה לכלם מכריח אותם להלחם יחד ברוח גבורה ולהתקים איש איש רק על מפלת רעהו. הבריאים, הגבורים והנבונים שבהם נוחלים את הנצחון במלחמת החיים ומתקַימים, והגרועים והחלשים כלים ונאבדים. הבחירה הטבעית ובחירת המשפחה תועילינה אפוא להשתלמות התפתחות היצורים כפי אשר טובת קיומם דורשת מהם. ועל היסודות האלה בנה דרוין את שיטתו, בחזקו ובאמצו את משפטיו על פי ראיות נכונות לקוחות מן הנסיון היומי וההתבוננות העמוקה בטבע ודרכי בעלי החיים והצמחים.

המלחמה הארוכה הזאת, אשר כל בעלי החיים נלחמים בעד קיומם מדור דור, נחוצה היא מאד להשתלמותם והתפתחותם. ואם אמנם מספר הנספים בתוך המלחמה העצומה הזאת עולה עשרות מונים על המתקימים, והמנצחים מעטים מאד בערך אל המנוצחים והגוועים, חלילה לנו להרהר אחרי מדותיה של העין הצופיה ממרומים אשר תראה את המשטר המעציב השורר בארץ החיים בקרת רוח, תביט אל סערת המהומה והמבוכה המתלקחת בכל תקף ועז על ארץ רבה ותחריש; ורק אויל וחסר-דעה יוכל לחשוב את המחזה הזה לאכזריות נפרזת מצדה. לוא השתרר שלום מחלט בעולם, וכל יצורי תבל התרבו והתכלכלו ברוָחה בלי כל תגרה ועשק איש מצד רעהו, כי אז נשארו כלם גרועים ושפלים, חדלי כח וחסרי תבונה, כפי שפלות המצב ההוא שעמדו עליו בעת גיחם מבית החרשת של היצירה […] אם התקוה הנשגבה אל בוא יום ה’ הגדול, אשר בו תשבת מלחמת החיים מן הארץ, מרהבת את נפשנו הנהלאה למראה השוד והרצח אשר מלאו נאות ארץ ומציקה בקרבה נטפי נחם נועם וששון; אם שאוף נשאף כי יחוש להתקים היעוד הנהדר אשר חזו נביאי ישראל לשלום נצח ושלות עולמים באחרית הימים, הנה תנאי מותנה לזה, כי תשועה כזאת כרוכה רק בעקבות מדרגה גדולה של התפתחות מוסרית ושכלית, רק אחרי אשר “תמלא הארץ דעה כמים לים מכסים”. […] רק המלחמה האכזרית לחיים ולמות, המפלת חללים והרוגים רבים בצבאות היקום, רק היא תהגה ממסלות החיים את האישים הפחותים הנבזים והחלשים דלי התבונה והכשרון, אשר לא יעצרו כח לעמוד במערכת המלחמה, ותמו כלם, ותחתם יתפתחו דורות חדשים אמיצים ומושלמים די צרכם בחומר וברוח, עד כי יתהוו צבאות כל היקום משוכללים במדרגה גבוהה של השתלמות הלוך והשתלם מדור לדור. זה הוא הכור הטבעי אשר בו תצרף מערכת בעלי החיים.

החוק הגדול הזה, המתאמת בכל מיני בעלי החיים וגם האדם בכללם, מתיחס במלא תקפו ועוז השפעתו גם אל חיי העמים והתפתחותם. […] תוצאות עלילות כאלה נכרות בחיי עמים רבים; ביחוד התרשמו תוי הרדיפות והתלאות בחיי היהודים, המצוינים בתכונותיהם ובכשרון רוחם. החכם הנודע לוֹמבּרוֹזוֹ אומר באחד מספריו דברים של טעם המתיחסים אל הענין הנוכחי, אשר לפי דעתנו ראויים הם להיות נעתקים בזה: “לרגלי הרדיפות האיומות אשר סבלו היהודים בימי הבינים בכל ארצות אירופה (וכדבר המסתעף מזה תמו גועו האישים החלשים והפחותים שבהם, והדבר הזה נהיה להם כעין הבחירה הטבעית – Selection) הגיעו יהודי אירופה לידי התפתחות רוחנית ושכלית במדרגה נשגבה כל כך, עד כי עברו במרום התפתחותם גם את העמים האריים, בעוד אשר אחיהם שבאפריקה ובארצות הקדם נשארו בשפל המדרגה של ההשכלה והתרבות, ככל עמי בני שם.” אכן דברים של טעם הם הדברים האלה, ובכח האמת הודאית המתנוססת בהם הנם מכריחים את כל בעל הגיון ישר להסכים עליהם. ובצעדנו הפעם במסלה הסלולה הזאת, ובחפשנו בקורות הימים שעברו עלינו את עקבות הפתילים המשזרים מנסיונות קשים ומרים שמהם נתרקמה מסכת ארג חיינו המלאים תעלומות, הננו מרשים לעצמנו לראות בתוך העבר הגדול שלנו גם את הפתרון הנכון של סוד החיים הארוכים אשר חונן בהם עמנו. […] ובכן הנה כל מבין דבר לאשורו יודה לנו כי הרדיפות שנרדפו בני ישראל בעבר ואשר הם נרדפים בארצות שונות גם בהוה, גם הן תרעיפינה להם איזה נטף של תחיה, ואם הן מצעירות אותם לפעמים בכמות, חלף זאת הן מגדילות אותם באיכות.

[…] זאת היא ההשפעה ההיסטורית שהשפיע העבר המר שלנו על חיינו ההוים. ומה אנחנו רואים כעת? בימים האחרונים החלה אירופה הנאורה לסגת אחורנית. אויבינו מנדינו צוררי בני שם משתדלים להשכין רוח איבה ומשטמה בין בני יפת ובני שם, והיהודים האומללים היו המטרה לחצי קנאתם וזעמם; הזעקה הקיפה את כל עמי אירופה כי היהודים החרוצים ורבי הכשרון היו המנצחים על שדה המערכה במלחמת החיים, והם לוקחים להם את כל טוב ארצות מגוריהם; ואויבינו אלה מציעים הצעות לחדש את רדיפות ימי הבינים, אם גם בצורה חדשה, ולהגביל את זכויות בני עמנו כמו בשנים קדמוניות. לוא ידעו צוררינו את הסוד הנעלם הצפון במהלך ההתפתחות וההשתלמות של היהודים, אשר בארנו למעלה, לוא הבינו לכַון אל האמת הברורה ולאחוז בעמוד התוך אשר חריצות היהודים וכשרון רוחם נשענת עליו, כי אז הנה תחת רדיפות והגבלת זכויות, המוכשרות לחזק ולאמץ עוד את התפתחות כשרונותיו של העם שנוא נפשם, הפכו את הסדר – להטיף בעדו לחופש ולרווחה לבלי גבול, למען יפוגו כשרונותיו ולמען תעצר התפתחותו בשוך סערת מלחמת הקיום ממנו. אבל זאת השנאה הבאה מחמת קנאה ותחרות עיוורת היא; היא מרגשת, אבל איננה חושבת.

 

הערות העורך

ברשומה מספר 5′ – “חכמת הגעאָגראפהיע וידיעתה (1889)”  ניתנה הקדמה לספרות ההשכלה. אך בניגוד לאמור שם, ספרון זה, ממנו מצוטטים הקטעים הנ”ל, מבית היוצר של הוצאת תושיה של בן-אביגדור, חסר את כל המעטפת של הקדמות ומכתבי הסכמה, כפי המאפיין את כל הספרים שהוציא לאור בן-אביגדור. מי היה בן-אביגדור?

Ben-Avigdor picture

בן אביגדור, הוא אברהם ליב שַלקוביץ (1866 – 1921), היה סופר עברי, סופר ילדים, עורך וחלוץ המו”לות העברית המודרנית במזרח אירופה. בשנת 1891 הוא יסד את הוצאת “ספרי אגורה“, בשנת 1892 היה שותף בייסוד הוצאת אחיאסף והמאספים הספרותיים שלה; ובשנת 1896 ייסד את הוצאת הספרים הפרטית שלו – “תּוּשִׁיָּה“. מירחון הנוער “עתידות” משנת תש”ז (עמ’ 489) אני לומד שבן-אביגדור ייסד את הוצאת “ספרי אגורה” על מנת ליצור “פובליקום קורא ספרים עברים ומשחד גם מכספו בעדם”. מטרתם של ספרי אגורה ע”פ חזונו: “לתת לעם סיפורים טובים, קלים ורעננים, במחיר השוה לכל נפש ולעשות את הספר העברי לקנין הכלל, תוך הקפדה יתירה על התוכן הנעים והמועיל, המושך והמשעשע.” ואכן ספרונים אלה, בפורמאט קטן וזול, זכו לתפוצה המונית. לא תמיד הם הצטיינו ברמתם הספרותית, אך הם תרמו להחייאת השפה העברית אל מול ספרות היידיש אשר שלטה ברחוב היהודי באותה עת. בספרון הראשון בסדרה פרסם בן-אביגדור את הספר פרי עטו “לאה מוכרת הדגים“, ספר המייצג את “המהלך החדש” בספרות העברית החדשה, שהפכה בשני העשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה לריאליסטית ומייצגת דמויות מחיי היום יום היהודיים ואת בעיותיהם האישיות.

 

 

5. חכמת הגעאָגראפהיע וידיעתה (1889)

“תורתנו הקדושה כתבה לנו בספורי היצירה, מיצירת האדם הראשון ואשתו, ומתולדותיו אחריו עד נח, ומן המבול אשר היה בימיו אשר הציף ה’ את מי המבול לשחת כל בשר ומחה את כל היקום אשר עליה ולא נשאר אחר המבול כ”א נח ובניו וממנו נפרדו כל משפחות הגויים בארץ אחר המבול, ומזאת ידענו, אשר כולנו כעת כל מתי חלד בני אב ואם אחת אנחנו, ולולא זאת הנחתם בטבעת המלך מפי היוצר כל, אין להאמין היה אם תעמיד בן אייראפא, עם הנעגער הוא הכושי, עם יליד אמריקא, שלשתם יחד, ולאמר עליהם כי שלושתם בני אב אחד הם?, כי מה רב ההפרש ביניהם בתמונתם ותארם בצבע בשרם, זה לבן יפה תואר, וזה חשך משחור תארו, והשלישי אדום כנחושה.”

קטע זה, מתוך ספר גיאוגרפיה (שפרטיו יתבארו בהמשך), הינו דוגמה לטקסט משכילי – קריאת תיגר עדינה על סמכות הידע מן המקורות. אנו מרחיקים כעת אל המאה התשע-עשרה, אל ספרות ההשכלה היהודית במזרח אירופה. בתקופה זו יצאו לאור ספרים בעברית, אשר חשפו את הקורא היהודי לענייני תרבות ומדעים כלליים. אברכי הישיבה ש”ראו את האור” והפכו למשכילים, התוודעו כך להיסטוריה, גיאוגרפיה, אסטרונומיה, מדעי הטבע  וגם לדקדוק העברי שהיה מוקצה ואסור ללימוד בחוגים חרדיים רבים. מחברי הספרים המשכילים היו חלוצים ומהפכנים לשעתם, ואנו חבים להם רבות על תרומתם לשחרור התרבות העברית מכבלי הדת ולחידוש השפה העברית.

אך כל זה דורש הקדמה קצרה, אשר אני מקווה שלא תהיה לכם לטורח:

 כאשר אנו אוחזים בספר בן למעלה ממאה שנים, הוא מספר לנו דברים רבים, מעבר לתוכן הספר עצמו. הנייר המצהיב מזוקן, האותיות העבריות ששיטת ההדפסה הפכה אותן לתבליט הניתן למישוש בצידו השני של הדף. שמות הבעלים הרשומים על דשי העמוד הראשון, חותמות של ספריות ואספנים, הקדשות מעניינות –  כל אלה שולחים אותנו למסע מרתק בניסיון לפענוח רמזים על הדרך שעשה הספר ועל האנשים שבביתם הוא שכן.

לספרים אשר יצאו לאור בתקופת ההשכלה, וגם מעט מאוחר יותר, יש רובד נוסף – מעטפת של מרכיבים חיוניים המעידים על רוח התקופה ותרבותה, על מאבקי הכוח בין הזרמים השונים בקהילה היהודית ועל האישים הבולטים באותה תקופה.

בראש הספר מצויה הקדמת המחבר, שהיא מלאכת מחשבת של צניעות והתרברבות, התבטלות עצמית לכאורה ושיווק מתוחכם. מאחר והיה צורך לעבור את מחסומי הדת והרבנים, ההקדמה כוללת מערכת משוכללת של צידוקים תיאולוגיים (למשל: יש צורך בהכרת הטבע כדי לפאר את יצירת הבורא) והמלצות מאת גדולי הדור. כל זאת בלשון מליצית וגדושה ציטוטים מן המקורות.

Geography Hascamot

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת. אם הסמן בצורת “זכוכית מגדלת” להקליק שנית.

 

המרכיב ההכרחי השני הוא מכתבי “הסכמה” מאת רבנים חשובים, אנשי רוח ואנשי שם, המהללים את המחבר ואת יצירתו. רחובות רבים בערינו נושאים את שמותיהם של אישים נשכחים אלה. ה”הסכמות” המכילות דקויות פוליטיות ומשחקי כבוד ויוקרה מקובלות גם בימינו בספרות התורנית. בדרך כלל נכתבו מכתבי ההסכמה בשלב כתב-היד הראשוני, וזאת על מנת לשכנע באמצעותם את הקוראים לממן את הוצאתו לאור של הספר. המחבר היה מחזר על הפתחים ומחתים מנויים, אשר היו משלמים מראש עבור הספר. אלו הם ה-פרענומעראנטן  (פרֶה-נוּמרָאנטים)– רשימת המנויים המופיעה בתחילת הספר או בסופו. הרשימה מחולקת על פי מקומות היישוב השונים, ולכל שם של מנוי מתלווים תארים וכיבודים כגודל חשיבותו בציבור. רשימות אלה הן בעלות חשיבות היסטורית וגנאולוגית רבה ויש אף מי שריכז רבות מהן בספר – ספר הפרענומעראנטן.

דוגמאות להצגת שמות המנויים, מתוך הספר “קורות עם ישרון ותולדות ספרתו” מתורגם ע” דוד ב”ר ירמיהו ראדנער, תרמ”ו לפ”ק (1886) (עוד אשוב לספר זה):

Prenumeranten

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת. אם הסמן בצורת “זכוכית מגדלת” להקליק שנית.

 

– הרה”ג התוכן הגדול ר’ חיים זעליג סלאנימסקי הי”ו מו”ל מ”ע “הצפירה” (הרב הגדול, האסטרונום הגדול חז”ס השם ישמרהו ויחזקהו, מוציא לאור מכתב עתי “הצפירה”).

– הח’ הנודע לתהלה המליץ ה”ר נחום סאקאלאוו מו”ל ספר-השנתי “האסיף”. (החכם הנודע לתהילה המליץ הרב נחום סוקולוב).

– הרב הח’ המליץ המפואר והמהולל הנודע לתהלה ר’ שאול פנחס ראבינאוויץ מווילנא (המכונה בשם שפ”ר) מו”ל ספר-השנתי “כנסת ישראל”. (שפ”ר).

– הרב ר יעקב הורוויץ בעהמ”ח ס’ “אלומת עלומים” בפלפולא דשמעתא. (בעל המחבר ספר “אלומת עלומים”).

– המליץ הח’ הנודע לתהלה והמבקר המהולל ה”ר יוסף ברי’ל ומכונה במ”ע בשם איו”ב. (יוסף בריל).

יש עוד לזכור שהלשון העברית המחודשת היתה אז בחיתוליה. המקור שעמד לרשות המחברים היה התנ”ך, ובו השתמשו לכתיבת השפה בסגנון  השיבוצי. מנדלי מוכר ספרים היה מבין הראשונים שהוסיפו נדבכים נוספים משפת המשנה והתלמוד ומשירת ימי הביניים ליצירת “נוסח” הסגנון העברי בפרוזה. כך עברה העברית מלשון מקראית טהרנית ללשון מעורבת בעלת משלבים רבים. בתקופת ההשכלה מעטים היו קוראי הספרות העברית באירופה והשפה השלטת היתה האידיש.

לשם הדגמה, בחרתי ספר אחד מאוספי הדל –

“מחקרי ארץ השלם: והיא חכמת הגעאגראפהיע וידיעתה”.

הספר שבידי הוא המהדורה השלישית, משנת 1889 (קדמו לה מהדורות מן השנים 1875, 1876). שימו לב לאופן כתיבת התאריך העברי: “שנת תרמ”ט לפ”ק”. משמעות ראשי התיבות לפ”ק – לפרט קטן, כלומר מניין השנים ללא ציון אלפי השנים (התרמ”ט).       המחבר הוא ישכר בער, בנו של מיכל גארדאן. אם היה עושה עלייה היה נכתב שמו – יששכר דב גורדון. אביו, מיכל גארדאן היה משורר אידי  (1832 – 1890).

Geography shaar

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת. אם הסמן בצורת “זכוכית מגדלת” להקליק שנית.

 

מתוך הספר – מכתב הסכמה לדוגמה:

מכתב הרב הישיש הנכבד המשורר הגדול המפורסם בקצוי ארץ אד”ם הכהן לעבענזאהן

ישמח כל איש ישראל בראותו כי סופרי בני עמנו מובילים יום יום את החכמות והידיעות אחת אחת מכל הלשונות, מחוץ אל היכל הקדש פנימה, היא לשוננו הקדושה, אשר רחבה ונסבה בימים האלה להכיל כל למוד וכל מדע במליצותיה הפורשות כנפיהן על פני כל הבריאה כלה, והנה גם המחבר הנכבד הזה הוא כאחד מן הסופרים האלה בהובילו עתה גם הוא חכמה גדולה ויקרה עד מאד אל תחת כנפי היונה – ואשר גם בה יתן כבוד לה’ ולעמו ולשפת קדשם, ומה טוב וישר אשר כל איש מבני עמנו יתן ידו עמו לתמכו בכל לב ובתשומת יד למען יוכל עד מהרה להוציא ספרו לאור הדפוס ולמלאות לבב כל קוראי ספרי לשון עבר גם בחכמה זו, והנני לקבל מאת המחבר ספרו זה בצאתו בחפץ רב.

י”ב טבת תרכ”ה                                                  אד”ם הכהן לעבענזאהן

קטעים מהקדמת המחבר הצנוע ישכר בער:

לכן הרימותי מכס מעתותי, והקדשתי לי עת לעשות לבני עמי להביא לפניהם נדבת מנחתי, היא “המחברת הזאת” אשר העתקתי ממבחר ספרי החכמה ההיא, להביאם תחת לשוננו ללמד לבני יהודה ידיעת מחקרי ארץ – אם אמנם כי מנחת עני היא, מנחה חרבה, כי שמן המליצה לא יצקתי בה, אכן מנחת מרחשת היא, כי רחש לבי דבר טוב ומועיל לבני עמי, כי ימצאו בו חפץ בספרי זה קטן הכמות, אך איכותו רבה, בו ימצא הקורא חכמת הגעאגראפיע כפי כל שלושת מערכותיה: כפי התכונה (מאטעמאטיש), וכפי הטבע (פהיזיש) וגם לפי הממשלה (פאליטיש יעאגר’), ידיעה כללית מכל חלקי העולם, ובלשון נקיה וקלה – ולא לגאוה יחשב לי אם אומר כי הגדלתי מעשי בזה, כי עוד לא הובא בלשון עֶבֶר מחכמה ההיא […] ועתה הודות לאל אשר נדרשתי מרבים וכן שלימים להעלות את ספרי על מכבש הדפוס שנית – ששתי כעל כל הון, לא למען בצע כסף להרויח, ולא למען הכבוד, כי מחברי ישראל רחוקים גם משניהם יחד […] ועתה יהיו נא אמרי לרצון לפני בני עמי, ויקחו את מנחתי מידי כי מנחה טהורה היא אשר הקרבתי על מזבח אהבת עמי אשר יהיה להם לריח ניחוח – כי לא לחכמים ולא לגדולי חקרי לב משכילי בני עמנו עבדתי העבודה הזאת, הן ידעתי אשר אך למותר הוא לפניהם כי לא אבוא בכלי חרש במעט מים לפני אנשים אשר כבר שתו מיין החכמה לרויה, אך אקוה כי גם המה יאשרוני ויהללו את מעשי ויאמרו אשר אך טוב עשיתי לפני בני עמי קטני הערך אשר יצאתי להשכילם בינה […] והיה כל מבקש החכמה וכל דורשיה ימצאנה תחת כנפי לשוננו הקדושה ובאהלה של תורה, ותפרח פרי החכמה גם בכרם ישראל – ונמצא חן בעיני אלהים ואדם !

דברי הכותב באהבה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל אחיו היום יום ג’ ב’ אלול תרל”ו.

                                                                                    פה ווילנא   המחבר.

הערות העורך

העברית הארכאית והמליצית הזו, היא כדבש ללשוני וכנופת צופים לחיכי, אך יודע אני כי קשה היא לעיכול לקורא העברי בימינו אלה ומקווה שלא הברחתי את קומץ קוראיי לקצווי ארץ.