99 – יש לנו תיש

לכבוד שבוע הספר נברתי בספרי הילדים שעל מדפיי. אני אוהב את ספרי הילדים הישנים, עם התרגומים של ביאליק ושלונסקי והעברית הארכאית והמאתגרת, עם האיורים הפשוטים. אני מתעב את ספרי הפעוטות שהודפסו על דפי פלסטיק בצבעים עזים, או על קרטון מצופה בלמינציה שמרחיקה את הילדים מהמגע ומהריח של ספרי הנייר. איני אוהב את המהדורות החדשות, בהן תורגמו הספרים מחדש בלשון שלכאורה מובנת לילדים של היום. איני אוהב את המהדורות המקוצרות בהן נעלם הטקסט ובמקומו הופיעה גרפיקה צבעונית וראוותנית והטקסט מרוכך מסיבות "חינוכיות" ותקינות פוליטית של המסרים.

הספר "טיל אולנשפיגל" יצא לאור בעברית בשנת 1949 (ספרית פועלים) בתרגומו של אברהם שלונסקי. זהו התרגום הראשון של הספר לעברית, אך שלונסקי אינו מתבסס על הספר המקורי שחובר בגרמניה במאה השש עשרה, אלא על גרסה מאוחרת מאת הסופר הבלגי בן המאה התשע עשרה שרל דה קוסטר.

SY Ulenshpigle-s

די אם נצטט כמה שורות מן העמוד הראשון של הספר על מנת להתבשם בעברית הפיוטית של שלונסקי:

"שעה שירח זיו מפתח פרחיהם הלבנים של העוזרדין, נולד אולנשפיגל בן קלאס […] אותה שעה היה הילל-בן-שחר קורע קריעה בענני-הלילה, סנוניות נתעופפו בקולי-קולות על פני האפרים, ובזיו חכלילי חשפה החמה קלסתר-פניה, שהיה מסמא עיניים בנוגהו."

ההקדמה לספר נקראת "נאום הינשוף" (בגרמנית גבוהה פרושו של הביטוי אולנשפיגל הוא: מראת ינשופים ואילו בגרמנית נמוכה פירוש הביטוי הוא: לנגב את הישבן). ושם מצאתי את הפיסקה הזו:

"ספרים הרבה כתבתם בדברים הנוגעים עד-הלב על אבר-כיונה ועל קלות כנפיהן של צפרי-דרור, ואהבתן הנעלסה, וחין-יופיין, וחכמתן בבניין קניהן, שהיא מעשה חושב, אך מניה-וביה הלא תכתבו על מעשה הרוטב, שיפה לטיגונם של אותם בעלי-כנף, וקובעים עתים לתבשיליהם, שבירח פלוני עריבותם מרובה יותר."

ובעקבות קטע מבריק זה, החלטתי לצאת למסע קצר בין ספרי הילדים, שכותרתו: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ספרות הילדים משופעת בדמויות מעולם החי. מי לא מכיר את פדינגטון, את פו הדב, הזחל הרעב או הברווזון המכוער (ואולי גם הכינה נחמה), שהפכו לידוענים בכל העולם?  השימוש בבעלי חיים עוזר בהעברת מסרים גלויים וסמויים לילד ומסייע לו להבין את המציאות ולכונן את זהותו. האמנם?

בעלי החיים בסיפורי ובשירי הילדים עוברים תהליך של האנשה ומוענקות להם מודעות עצמית, מחשבות ויכולת לנסות לשנות את גורלם ואת עתידם, רק כדי לגלות לבסוף שגורלם בעצם שפר עליהם ומה שהעניקה להם הבריאה הוא הטוב ביותר עבורם. כך למשל בסיפור "האפרוח שהלך לחפש אם אחרת" מאת לוין קיפניס, וגם בסיפור "הביצה שהתחפשה" מאת דן פגיס. אפילו הכלב פלוטו מצליח להתגבר על משבר הזהות שלו ("איה פלוטו" לאה גולדברג, ספרית פועלים), לאחר שנוכח שלא יוכל לשחות במים או לעוף בשמים. כך לומד הילד שיצירתיות, חריגה מן הכללים ורצון לשינוי וגיוון, אינם משתלמים.

 

לחיות הבר יש בספרות העולמית תדמית קבועה מראש, שהושפעה בודאי גם מספרי הדת ומן המשלים השונים שנכתבו על בעלי החיים והפכו אותם לסטריאוטיפים. הנחש זומם המזימות, האריה מלך החיות, השועל ערמומי, הצפרדע מכוערת ומגעילה, הדוב חביב וידידותי, השפן פחדן, הינשוף חכם, הזאב הרע לעומת אוכלי העשב התמימים. למעשה מתנהלות חיות הבר בעולם מקביל, בו מתקיימת בין החיות כעין היררכיה המזכירה את מבנה החברה האנושית. הדת היהודית הוסיפה עוד מימד של היררכיה בהבדילה בין חיות כשרות וטמאות. ואילו חיות המשק, אותם בעלי חיים שנידונו להיאכל לאחר שעברו ייסורים רבים, מקבלים בספרי הילדים מעמד של חיות מחמד, חיות שעשועים הזוכות רק למזון וליטופים. ונשאלת השאלה – מתי מבין הילד הנבון שהתרנגולת הופכת לעוף? שהאפרוח החמוד מסיים כשניצל במחבת, הטלה הצמרירי כצלעות כבש על האש, והעגל כסטייק-עגל ועדיף סטייק עגל-חלב?

בעוד שחיות הבר מתנהלות בסיפורים בעולם פראי מקביל, המנותק מן החברה האנושית, הרי שחיות המשק מוצגות כחלק מן החברה האנושית, מה שודאי מקשה על הילד לחשוב עליהן כעל מזונו. בכל הסיפורים בהם מוזכרות ביצים, הן אינן נאספות ונאכלות אלא נדגרות בחום ואהבה על ידי האם המסורה ומהן בוקעים אפרוחים צהבהבים חמודים, שממשיכים בחייהם השלווים ולא נגרסים ומומתים בהמוניהם, או נשלחים להתפטם בסוללות הלולים. כך קורה למשל לביצה שהתחפשה.

SY egg-2-s

SY Egg-3-s

השיר "יש לנו תיש" אותו חיבר יצחק אלתרמן (אביו של המשורר נתן אלתרמן) קיבל גירסה עממית שהתקבעה גם בספרי הילדים. (המילים המקוריות של השיר כאן, באתר זמרשת). הנה השיר המוכר מתוך הספר "שירים ופזמונים לילדים" (הוצאת עופר 1986, ציור ה. הכטקופף).

SY Taish-s

בין שני חלקי השיר קיים ניגוד משווע וגם בין התמונה המלווה את השיר בספרון הנ"ל לבין היחס האמיתי לו זוכה בעל החיים האומלל. כיצד מבין זאת הילד הקורא? יתכן שהחלק העממי בשיר זה (וגם חלקים מן השיר המקורי על התיש וזוגתו הסכלה) הוא הד לאופן בו ניסו בני האדם בעבר להתגבר על הדילמה המוסרית של ההתאכזרות לחיות המשק ואכילת בעלי החיים שגדלו במחיצתם ואליהם נקשרו בקשרי אהבה – באמצעות הצגתן של חיות המשק כנחותות מן האדם ובעלות תכונות שליליות. רמז לכך ניתן למצוא בשמות הניתנים לילדים על ידי הוריהם. אף אחד לא יקרא לילדיו פרה, או חזיר, או חמור, אך כן יעניק להם בשמחה את השמות דב, אריה, אילה, צבי, עופר וכד'.

בנו של יצחק אלתרמן, נתן אלתרמן, משיב את כבודו האבוד של התיש, וגם של החמור והסוס, ונוקם את נקמתם, בשירו "לו הייתי בהמה"

היינו מצפים שסופרי ומשוררי ילדים החיים בכפר ובקיבוץ (נתן יונתן, חנן שדמי, מרים רות, פניה ברגשטיין) יספרו לילדים על הכבשים והפרות והסוסים ואילו הסופרים העירוניים יספרו לילדים על החתול, הכלב, העכבר, הצב והדרור. אך למעשה, בני הצאן – הכבשה, הטלה, השה, הגדי ועיזה פזיזה – מככבים מאז ומעולם ועד עתה בספרות הילדים ולא רק שם. היכן יכול היום הילד הישראלי לראות עדר כבשים באחו ירוק ולצידו הרועה המחלל בחליל? אולי רק בישובי הבדואים הבלתי מוכרים, בחסות הסיירת הירוקה (וללא החליל) ובספרי הילדים. את הטלה הקטן הוא יכול לפגוש גם ב"פינות הליטוף" האכזריות בכמה קיבוצים ומושבים. הנה שירו של חנן שדמי מתוך ספרו "לנו עדר בשדה" (איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1960, איורים אסתר ניני):

SY Eder shadmi 2-sSY shadmi eder-s

הנה כמה דוגמאות לשירי ילדים מולחנים אודות בני הצאן, מן האתר "זמרשת":

לי גדי  – ניסן כהן מלמד

לי בדיר טלה קטן – פניה ברגשטיין

לכבשה טלה נולד – לאה עמירב

עז וכבש – מתתיהו שלם

רועה

כרזה של הק.ק.ל

וקיימת גם סוגה של שירי רועים למבוגרים, שקיבלו את הכינוי "שירי הו הו", המשקפים את התקופה בה היינו כולנו (כאילו) יוגבים ונוקדים וחיינו התנהלו בין הגורן וחג הגז. (שיר נוקדים – הדודאים ) ופנינה אמיתיתבוקרי לכיש – שלישיית ערבה

דימוי הרועה ועדרו השתרש בתרבות האנושית משחר ההיסטוריה ועד ימינו, כלומר מאז שאלוהים העדיף את הקורבן של הבל רועה הצאן ועד שמאיר שלו כתב את הספר "פנדה יוצאת למרעה" (עם עובד, 2017). מ-"צייר לי כבשה" של הנסיך הקטן ועד "הכבש השישה עשר". כל אבות האומה התנכיים היו מגדלי צאן. אלוהים עצמו מדומה לרועה, השומר על עמו "כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ ", "ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר" וגם ישוע מעיד על עצמו: "אנוכי הרועה הטוב". מראה עדר הכבשים והרועה (רועה בלטינית: פסטור) הוא המקור למונח "פסטורלי". בתחילה היה זה באמנות נוף שבו נראים הצאן והרועים – נוף פסטורלי, אשר הורחב בהשאלה למשמעות של אידיליה, שלווה ושקט. אך בכל הספרות והשירה הזו, לדורותיה, בה הרועה לכאורה אוהב את בני הצאן ושומר עליהם מכל רע, יש איזו הכחשה והדחקה לגבי גורלם של בני הצאן התמימים. מעל הפסטורליה מרחף המוות, או הקצב השכונתי. האם אתם זוכרים את דמותו של אריק שרון הנושא את הטלה הרך, חד גדיא המסכן על כתפיו בתשדיר הבחירות?

שרון הרועה

סדקים בתמונה הכוזבת הזו אפשר למצוא למשל בשירו של ח.נ. ביאליק "גד גדיי" (שירים ופזמונות לילדים, הוצאת דביר, ציורים נחום גוטמן, 1961). אך גם כאן, משקרים ההורים את הילד שחיית המחמד שלו נעלמה לפתע ומסובבים אותו בכחש מעולם האגדות.

SY Byalik-s

SY Byalik-1-sSY Byalik-2-sSY Byalik-3-s

לאה גולדברג כתבה את השיר הנפלא "ערב מול הגלעד" בעת שלנה בקיבוץ אפיקים. השיר הוא למעשה אלגוריה והבעת ביקורת סמויה על ילדי הקיבוץ המנותקים מהוריהם בלינה המשותפת. "ישוב טלה" בזמן עתיד היא רק הבעת תקווה שהדבר יתרחש. המציאות שונה בתכלית.

ערב מול הגלעד

האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.

אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.

נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים.

ישוב טלה…

בספר שיריו הראשון של נתן יונתן "אל הנירים האפורים"  (ספרית פועלים, 1954, ציורים רות שלוס) מתאר המשורר בכנות ואפילו במרירות את עובדות החיים והמוות, בלי להתחמק ומבלי להסתתר מאחורי מראות הקיבוץ הפסטורליים. בשיר "לפרדתנו הזקנה" יש התפכחות מאגדות ההורים ועמידה על האמת המרה.

נתן 1-sSY Natan-1-sSY Natan-2-sSY Natan-4-sSY Natan-3-s

המסע עוד לא תם והשאלה נותרה בעינה: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ובכן, הילדים חייבים לגדול כדי שיוכלו לקרוא את שיריה של אגי משעול:  (כאן שיר / אגי משעול – אפרוח). או את השיר "מחנה עבודה" בגינו זכתה אגי משעול בתביעת לשון הרע בסך 300,000 ₪.

ולסיום:

הנה אמא הדוגרת

מילים: פניה ברגשטיין
הנה אמא הדוגרת
היא הולכת ומנקרת
ואתה הולכים הולכים
יחד כל האפרוחים.

יש בדיר טלה קטן
וכולו לבן, לבן.
רק שחורות הן שתי אוזניו
ושחור הוא הזנב

הנה אמא הדוגרת…

לפרה האדומה
יש עגלה קטנה, חומה.
את ראשה היא ליקקה
ונתנה לה נשיקה

הנה אמא הדוגרת…

 

 

מודעות פרסומת

98 – יום הזיכרון ויום העצמאות 70

רשומות קודמות בנושנות בנושא יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל:

יום הזיכרון 2014  ,  יום הזיכרון 2015 ,  יום העצמאות 2015יום הזיכרון 2017


אתחיל עם כמה שורות מתוך הפרק המסיים את הספר "המחדל" שיצא לאור מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, (הוצאת: הוצאה מיוחדת). בעת שירד הספר לדפוס נודע על פטירתו של דוד בן-גוריון (1 דצמבר, 1973). שמות המחברים מופיעים על כריכת הספר:

מחדל-s

והנה מתוך הספר, מה שמבטא גם כיום את הלך הרוח של כמה אנשים במדינה:

"לכולנו יש סיבות רבות להיות גאים על השתייכותנו לאומה זאת, דווקא בדור זה. אולם לא די בגאווה בלבד. איש – וגם לא ההנהגה שטיפסה על כתפינו – לא יעשה עבורנו את מה שלא נחולל בעצמנו.[…] זכותו של העם הזה, ותנאי יסודי להמשך קיומו, היא שתהיה לו הנהגה אשר תהיה מסוגלת להנהיגו אל השלום והביטחון. לשם כך דרושה הנהגה שתאמין עצמה בשלום, ושתוכל לפעול למענו בתקיפות, במרץ, בדימיון, בהעזה ובתבונה. […] השעה כעת היא חצות – הזמן הקרוב ביותר לתחילת החושך ולתחילת האור. מדינת-ישראל שרויה כעת באפלה זרועת כוכבים והחושך מכסה על כאבנו העמוק ועל תיקוותינו הכמוסות. אך בעוד שעות ספורות הן יפציע השחר. מעולם לא ציפתה מדינה שלימה, אומה שלימה, לבוקר אחד מואר, למחר שטוף שמש, אשר ממנו, אם נדע לפעול בתבונה – נוכל לצאת לדרך חדשה, לעתיד חדש."

כך התחיל הכל:

כך הוכרז ה' באייר כיום חג בישראל.

מנשר-s

מקור: הספר "שנה ראשונה לעצמאות" הוצאת יצחק בן-צבי

המלה מנשר מלה יפה. פירושה המילוני – הצהרת עקרונות פומבית, לרוב בעלת אופי פוליטי, מניפסט. אך לי היא מזכירה משהו שנושר מלמעלה. אולי בגלל התמונה החרוטה בזכרוני מימי ילדותי: אוירון פייפר, או פרימוס, חג בעצלתיים מעל היישוב שלנו (כפר ערבי שתושביו גורשו לטייבה ולקלקיליה), פעם ועוד פעם, ולפתע נשרו מן השמים המון פיסות נייר מרובעות ועליהן האותיות של המפלגה השולטת.

הוראות ההפעלה במנשר, המורות כיצד יש לחגוג את החג, כוללות, מלבד השבתת העבודה, גם "ששון ושמחה, אזכרה והודיה, אחוד והתעלות". אין הוראה לגבי מי נואם ומי משיא משואה. עוד הנחייה אחת מסתתרת במשפט: "ויטיל על עצמו עול משטר חיים היאה לעם המקבץ את גלויותיו לתוכו בברכה" – קריאה לשאת בעול ולאמץ משטר חיים יאה. מהו משטר חיים יאה?

אך הוראת ההפעלה שבלטה לעיניי ביותר, מצוייה בפסקה המעלה את זיכרם של חללי המלחמה: עם ישראל "...ינחם נאמנה את אבליהם השכולים שזכו לראות כי נרצה קרבנם…" זכו לראות כי נרצה קרבנם. ועוד נחזור לכך בהמשך.

וזה כמובן מעביר אותנו אל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

רבות מן המשפחות השכולות של חללי המלחמות נוהגות להפיק ספר הנצחה לזכר יקיריהם. הנוהג הזה החל עוד בימי מלחמת העצמאות, בטרם הסתיימו הקרבות. וכבר כתבתי על כך ברשומה קודמת המוקדשת לתכתובת בין דוד בן-גוריון לבין משפחות הנופלים – מלב אל לב. מיעוטם של ספרים אלה הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, בייחוד בשני העשורים הראשונים של המדינה, כמו למשל "חברים מספרים על ג'ימי" או "ספר האחים" (ראו ברשומה המוזכרת לעיל).

הם הוקראו בשיעורי חינוך בבתי הספר ובפעולות בתנועות הנוער, בכינוסים וסביב המדורה. אך מרביתם של ספרים אלה נותרו רק בקרב בני המשפחה הקרובה, ועם השנים מצאו עצמם במדף נידח בחנות ספרים משומשים, לצד אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים, או אף גרוע מכך. חלקם הופקו כספרים מהודרים, בכריכה קשה, וחלקם צנועים ופשוטים, אך בכולם התוכן והצילומים כה דומים – סיפורי חיים שנגדעו, והכאב גדול מנשוא. את ליבי שבתה חוברת קטנה וצנומה, כמה חצאי-עמוד סטנסיל מוצמדים זה לזה בשתי סיכות מחלידות, שהוכנה ב-1949 ליום השלושים לנפילתו של פטָל זייצ'יק מדגניה ב'.

פטל-sפטליק נפל בינואר 1949, בקרבות בנגב, לאחר שנלחם גם בגליל ובעמק. בן 22 היה במותו. את החוברת פותחים דברים שנאמרו באזכרה על ידי קדיש. קדיש הוא קדיש לוז, שהצטרף לדגניה ב' ב-1921, שנה לאחר הקמתה, והיה יושב ראש הכנסת, החל משנת 1959, במשך 10 שנים. דבריו יוצקים תוכן במשפט שכתב ביאליק בשירו "אם-יש את נפשך לדעת": וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים, משפט שהפך מוטו של ימי זיכרון וטקסים.

פטל אזכרה-s 

שימו לב לפתיחת הדברים בפנייה "חברים" ולסימן הקריאה שהוסיף מישהו ביד, כנראה בשל אזלת קלידיה של מכונת הכתיבה הקיבוצית. גם כאן חוזר המוטיב של קרבן וזכות. חייו של הנופל הועלו כקרבן על ידי מי שגדלוהו וזכו להטיל עליו תפקיד זה.

כעבור כמה חודשים נדפסה בדגניה ב' חוברת מקיפה יותר, שהוקדשה לכל בני דגניה ב' שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות ובהגנה על המשק (זוכרים את הטנקים הסוריים שנבלמו?), שם מצאתי את תמונת דיוקנו של פטליק.

בשער-s

פטל תמונה-s

ציטוט חלקי מן השיר "ראי אדמה" של טשרניחובסקי מצאתי בשער החוברת שהוצאה לזכרו של יוסי ספיר. שיר זה מבטא את הרגשת האובדן והבזבוז של חיי הצעירים שנפלו, אפילו בהתרסה, ללא דברי ההדחקה וההשלמה שלעיל. (ועוד נחזור לכך בהמשך).

יוסי 1-s

יוסי ספיר ודן ספיר הם שני אחים מקיבוץ גת שבחבל לכיש, בנים למאיר ולאה, אשר נפלו באותו יום – 8.10.1973 במלחמת יום הכיפורים. דן, האח הגדול, בעל עיטור המופת ממלחמת ששת הימים, נפל כמפקד גדוד שריון בקרב הבלימה בסיני. יוסי, האח הצעיר, נפל 15 שעות אחריו כמפקד מחלקת טנקים ברמת הגולן. צילומיהם מתוך חוברות ההנצחה לזכרם.

מאיר ספיר, אבי הבנים, היה מדריך פלחה בחבל לכיש, וזכיתי להכירו. הוא המשיך לעשות את עבודתו נאמנה, ונשא את כאב השכול בדומייה ובצניעות. לא רצה לחנך את העם ולא ביקש פרסים וכיבודים.

הנה השיר ראי אדמה במלואו (נכתב בתל אביב בשנת 1938 או 1939, הדיעות חלוקות). גם כאן קורבנם הוא כופר חיינו, אך, כאמור, ללא צידוק הדין.

רְאִי אֲדָמָה / שאול טשרניחובסקי

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

 

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

 

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

 

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

 

ברוח דומה, הייתי אומר אפילו ברוח חתרנית, על האדמה התובעת עוד, נכתב שירו של ש. שלום (שלום יוסף שפירא), המשורר הנשכח. על מנת להאמין ש"חללינו לא חינם", מבקש המשורר להפוך את לבנו לאבן ולכוף את נפשנו. אין בידי פרטים נוספים על השיר ונסיבות כתיבתו, ואפילו לא את שמו. סרקתי אותו מתוך ספרו של זאב וילנאי "המערכה לשחרור ישראל" (הוצאת תור, 1953).שלום-s

בשנת 1954 יצא לאור ספר שיריו השני של נתן יונתן "אל הנירים האפרים" – שירים לבני הנעורים. (הוצאת ספרית פועלים). ציורים – רות שלוס (כאן על ציוריה בספרי ילדיםוכאן על תערוכתה האחרונה).

נתן 1-sנתן 2-s

בעמוד הראשון כתב נתן כעין הקדשה בת ארבע שורות מחורזות לבנו ליאור שהיה אז בן שלוש.

נתן 3-s

שורות אלו, שהפכו ידועות מאוד, קיבלו משמעות מצמררת כאשר נפל ליאור בשעות הראשונות של הלחימה בסיני במלחמת יום הכיפורים. התפקידים התהפכו והאב נותר לזכור את בנו. (כאשר היה ליאור בן שש, הרחיב נתן יונתן את ארבע השורות לשיר שלם "זמר לבני ליאור").

הרוצה לחוש את רוח התקופה, כדאי לו שיחפש בין השירים שנכתבו עבור ילדים. שירי הספר "אל הנירים האפרים" מוגדרים כשירי ילדים, אך חלקם עוסקים במוות בצורה ישירה ובוטה. למשל השיר "יריות על הכרך", בו דם החללים מרווה את אדמת העברים (שוב האדמה התובענית). השיר מזכיר את שירי הערש של עמק יזרעאל, בהם מרגיעה האם את בנה ומרדימה אותו בעזרת תיאור הזוועות המתרחשות בחוץ. למשל השיר "שכב בני"

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

נתן 4-sנתן 5-s

תיאור הפרחים המנצים על הקבר הרך הוא ביטוי למוטיב המת-החי שרווח בשירת דור תש"ח. ביטוי להאדרת המוות הנשגב, להדחקה. למשל בשירו של חיים גורי על נופלי הל"ה "הנה מוטלות גופותינו". המתים שבים כפרחים, כלומר נותרים בחיים.

הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.

ואכן, פרחיו האדומים של הצמח דם-המכבים האדום הפכו לסמלו של יום הזיכרון, ייצוג של החללים. מדבקה עם ציור פרח זה מודבקת על דש הבגד בבתי הספר ובעצרות הזיכרון.

238_L

בשירו של טשרניחובסקי "ראי אדמה" המהלך הוא הפוך – הפרחים נטמנים באדמה (סימנתי את השורה בשיר לעיל).

ולסיום – צילום נפלא וסמלי בעיני – פלמ"ח בסיור. מצאתי אותו בספרון הקטן שכתב יצחק שדה "מה חידש פלמ"ח" (ספרית פועלים, 1950). חדי העין יבחינו שהפלמ"חניקים צועדים בין החווארים כשמולם מתנוססת מצדה.

פלמח בסיור-s

יום עצמאות 70 שמח, למרות הכל…