גן עצי הפרי של סבא שלי השפיע על מהלך חיי וכנראה גרם לי, עירוני גמור שכמותי, להירשם ללימודי האגרונומיה בפקולטה לחקלאות. טעמם וריחם של הפירות הנפלאים – אפרסקים, גויאבות, חבושים, שזיפים, תפוחים, רימונים, שסק, אפרסמונים – חרותים בזיכרוני ומלווים אותי תמיד. סבא שלי היה אדם דתי, עם כפה שחורה. אפשר לכנות אותו אפילו אדוק (היום כבר לא משתמשים במלה הזו). הדתיים של אז הצביעו מפד”ל ועדיין לא היו “ציונות דתית”, או חרד”לים. סבא היה חרדי במהותו, קפדן ומחמיר בקיום המצוות וביחסיו עם בני משפחתו, אבל איש עבודה ועמל. כילדים בעיר נתניה, את החרדים ראינו רק מרחוק, כי הם היו מסוגרים ומבודדים בשכונתם – קריית צאנז. השכונה הזו היתה עבורנו, כילדים, מחוץ לתחום, עולם זר ומוזר. ראינו אותם בחוף הים הנפרד, נכנסים לטבול בים לבושים בבגדיהם הארוכים, נשים וגברים לחוד, בימי השבוע המוקצים להם. כמה מטרים משם, בחוף הסמוך, היו שרועות על החול החם התיירות מארצות סקנדינביה, עורן שלוק משיזוף-יתר וסביבן מתגודדים גברברי החוף – “זאבי הים”.

כיום, ממרחק השנים, אני חושב כמה חריג היה סבא שלי בין אנשים מסוגו, בכך שנטע וטיפח סביב ביתו הקטן בוסתן עצי פרי בלב העיר. כשבגרתי נודע לי שסבא גדל בכפר קטן באזור גליציה שבאוקראינה, בקצה המזרחי של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ליד העיירה ברודי, ועסק בפיקוח על כריתת עצי יער ושילוחם על פני הנהר אל המנסרה. היערות, הכפר, וגם העיירה ברודי עצמה היו רכושו של האציל הפולני הגרף פוטוצקי. הקשר שלו עם עץ ועצים נמשך כאשר עלה לארץ ישראל ועבד כנגר במחנות הצבא הבריטי. ילקוט בית-הספר של אמא שלי היה מזוודת עץ קטנה, אותה בנה בנגריית הקאמפ. חייו בכפר וביער מסבירים מדוע הקים את בוסתן עצי הפרי סביב ביתו, כאשר עלה בידו לרכוש חלקת אדמה בארץ ישראל, בשכונה של אנשי הפועל המזרחי, שהיתה ידועה בשם: “שיכון המזרחי”. החלקה היתה בגודל דונם, והבית הקטן הותיר את מרבית השטח לעצי הפרי הרבים. איני יודע כיצד והיכן השיג סבא את השתילים של עצי הפרי והגפנים למיניהם. חידה היא לי עד היום.

העצים היו מזנים וותיקים, שכבר אין למצוא כיום במטעים המסחריים, כמו המנדרינה, ולעומתם פירות שאז עדיין היו נדירים בארץ ולא היה אפשר למצוא אותם בשווקים, כמו האפרסמון. היה שם עץ אפרסק עם פירות קטנים, מתוקים, בעלי קצה מחודד, ציפה לבנה וקליפה ירוקה- וורדרדה, מכוסה בפלומה עדינה. הפירות היו קטנים כי אז עדיין לא ידעתי את סוד דילול החנטים.

  עץ השזיף הזקן היה כבר מת ברובו, אבל חלקיו החיים הניבו שזיפים ענקיים, שבהבשילם היו עוטים גוון אדום-סגול ואחר-כך כחול עמוק, כמעט שחור, והיו מתפקעים למגע קל וממלאים את הפה בעסיס נפלא. אני חושב שהם היו מן הזן הוותיק סנטה-רוזה – הקדושה רוזה.

המנדרינה, שקיבלה את שמה מן המנדרין הסיני, היתה בעלת קליפה דקה וכתומה, צורתה ככדור פחוס בקטבים, ופלחיה עתירי גרעינים. בצידה התחתון כיסתה הקליפה על גומה קטנה, במקום מפגש הפלחים, ולשם צריך להחדיר את האצבע כדי להתחיל את הקילוף. אין מעשה מענג יותר מאשר לחיצה קלה על הקליפה בנקודת התורפה הזו והפשטת הקליפה היורדת בקלות ומשחררת את הריח האופייני למנדרינה. את הטעם של מנדרינה אי אפשר לתאר במילים.

האפרסמונים, פרי נדיר ובלתי מוכר בעת ההיא, לא הבשילו, אלא אם כן נעטפו בכמה שכבות של עיתונים והונחו בחושך במזווה למשך כמה ימים. כאשר התרכך הפרי לגמרי ותוכו הפך לנוזלי, חצינו אותו באמצעיתו ודלינו את הנקטר המתוק בכפית.

בחלקה הקדמי של החצר, בחזית הבית, שתל סבא צמחי נוי מפיצי ריח טוב. עץ פלומריה ריחנית שפרחיו לבנים וליבם צהוב, ושיחי “שושנים”, וורדים מזנים שונים, בעלי פרחים ענקיים, ריחניים, בצבעים שונים, וקוצים איומים. כאשר סבתא היתה בחיים, היא הכינה ריבת שושנים מן הפרחים.

סבא התאלמן פעמיים, משתי נשים. בריאותו התרופפה ואחר כך התדרדרה, ובהתאם גם מצב הגן, שחזר והתדרדר לזרועותיו של הטבע הפראי. לא זכיתי לראות את הגן בתפארתו הראשונית, כאשר סבא היה במלוא כוחו. כאשר אני התחלתי לטפל בו, גזעי העצים כבר היו מכוסים בחזזיות ובפצעים זבי שרף. כמה מן העצים נרקבו כליל והיו מוטלים על הקרקע או ניצבים כגדמים אילמים, טרף לחיפושיות קליפה ופטריות. צמחי הבר שגשגו והשתלטו על השטח שבין העצים. בקיץ הם הפכו ליער של קוצים, חלקם גבוהים מקומתי. על פני הקרקע גיליתי רשת מסועפת של נימי שבילים דקיקים, בהם נעו שיירות של נמלים זריזות ועמלניות, אוחזות בלסתותיהן זרעים וחלקי חרקים מתים, נעות במהירות כמונעות בכוח מסתורי, המאחד אותן למען מטרה משותפת. חיים שלמים רחשו מתחת לכסות הקוצים, חוליות נסתרות מן העין בשרשרת המזון המורכבת ממוות והתחדשות.  עכבישים פרשו בין הענפים את רשתות הציד שלהם והמתינו בסבלנות. קירות הבית היו מכוסים בקיסוס שגדל באין מפריע ונאחז בטיח עד שלא היה אפשר לנתקו. עבורי זה היה נפלא, במקום מטע ממושטר וסטרילי קיבלתי שמורת טבע עשירה בחרקים, שבלולים, ציפורים ומגוון צמחים. אני זוכר כיצד צפיתי, מרותק ומזועזע כאחד, בחיפושית גדולה שהפכה ערצב על גבו והחלה לאכול את בטנו הרכה. מתחת לברז הגינה המטפטף היתה שלולית מלאה ירוקת, אליה באו לרוות את צימאונן דבורים וצרעות.

בקצה החצר עמד, מיותם, מבנה קטן עשוי מלוחות פח גלי חלוד. זה היה משכנה של הפרה “חוּמָה”, אשר העניקה בכל בוקר כוס חלב טרי לבנותיו של סבא בילדותן, כלומר לאמא שלי ולאחותה הצעירה ממנה. זה היה גם משכנו של אחמד, מן הכפר אום-חאלד, שיצא מידי יום עם חומה למרעה, לאחר חליבת הבוקר. ששת ימים יצאו השניים למרעה, וביום השביעי –שבתו מכל מלאכה.

שיחי הלנטנה גדלו בכל מקום, מעמיקי שורש ומשגשגים, שולחים את ענפיהם הקוצניים לכל עבר, פורחים באלפי תפרחות צבעוניות וחונטים ענבות של פירות קטנים ושחורים ומאיימים לחנוק את שרידי הגן. הצמחים שאינך “זקוק” להם, צמחי הבר שאין בהם “תועלת”, אורחים בלתי קרואים, אינם זקוקים לטיפול ולהשקיה. הם כבר מסתדרים בעצמם ומשתלטים על כל חלקה טובה ללא כל עזרה. ואילו הצמחים שאתה חפץ ביקרם, עצי הפרי וצמחי הנוי, חלשלושים ומפונקים. ללא טיפוח, טיפול והשגחה מתמדת, הם נופלים טרף לכל מחלה ומזיק. לאחר שנים רבות למדתי שכך הם פני הדברים בכל תחומי החיים. הצרות והמחלות ואנשים חורשי רעה באים ומתייצבים מבלי משים וללא כל הזמנה ומחוללים את נזקם בהתנדבות. ואילו בשביל לזכות בדברים טובים וחברים שאתה מחבב ונשים שאתה אוהב, צריך לעבוד קשה ולא להרפות לרגע וגם אז מקומָם בחייך אינו מובטח ואינו תדיר.

אבל העצים המשיכו לתת את פריים בעקשנות, ללא גיזומים ודילולים, ללא דישון וללא ריסוסים. היום היינו מכנים זאת “גן אורגני”, אבל בעצם זה היה גן מוזנח, בו ניסיתי למצוא את האיזון בין הטבע הפראי לבין עצי התרבות. זאת משום שלא היו לי הכוח או הידע להסיג את הטבע לאחור. הפעולה ה”גננית” הראשונה שעשיתי היתה לחדש ולהעמיק את ה”צלחות” – גומות ההשקיה מתחת לעצים. חיברתי את קצהו האחד של צינור גומי ארוך לברז חלוד ומכוסה ירוקת, שמצאתי בסבך העשבייה, פתחתי את הברז והמתנתי בצד השני של הצינור. בתחילה לא קרה מאום. אחר כך בקעו ממעמקי הצינור קולות נשיפה, אחר כך קולות חרחור ושיעול ושני עכבישים שנסו על נפשם, ולבסוף פרץ מן הצינור זרם דקיק של מים חלודים, אשר אט אט התייצב והצטלל. ואז גיליתי את הקסם שבמים הזורמים, את רגעי המפגש בין מים לבין קרקע יבשה והריח הנפלא המתלווה לכך, את חדוות התזת המים לכל עבר ומגע הבוץ הטובעני, את כוחם המחייה וההורס של המים, המשנים סדרי בראשית. היתה זו מלאכה לא קלה לערום עפר עם טורייה כבדה ולמנוע מן המים הגואים בצלחות לפרוץ החוצה, ובו בזמן להציל נמלים וחרקים אחרים מטביעה ולהציב עבורן מקלות וקני-קש ורפסודות של עלים יבשים, עליהם יכלו לחצות בבטחה את השיטפון הפתאומי. עקבתי אחר נביטתם של זרעים שהיו בתרדמה זמן רב והם נענו לבשורת המים ונבטו בהמוניהם. צינור הגומי הישן היה מחורר בכמה מקומות, וסבא לימד אותי לחבוש את פצעיו בעזרת רצועות בד, מה שלא מנע מן המים למצוא את דרכם אל הקרקע הצמאה. הייתי שם לבד, מלבד הרגעים בהם הופיע ראשו של סבא בחלון ושאל למה אני מבזבז כל כך הרבה מים. אחר כך הייתי הולך, בשליחותו של סבא, אל חנות המכולת של פפרמן, וקונה לסבא חצי כיכר לחם חי וחבילה גבינה כחושה.

בעת שעבדתי בגנו של סבא, כנער, לא הכרתי את שמות הזנים של הפירות השונים, לא ידעתי לזהות בשמם את החרקים, השבלולים, הציפורים, צמחי-הבר ושאר היצורים שאכלסו את הגן. ההיכרות שלי עם הטבע ומארג החיים בגן הזה היתה ראשונית וחושנית וחפה מכל ידע. כיום, לאחר שצברתי במשך שנות חיים ידע תיאורטי ומעשי, אני יכול, בדיעבד, להסביר לעצמי ולפרש את כל מה שהתרחש לנגד עיני בגן. הזיכרון הנוסטלגי והסנטימנטלי שלי מן הגן לבש פנים חדשות וכל תופעה קיבלה את שמה המדויק ואת הסברה המדעי. למשל:  כדי למנוע הופעת תולעים בפירות עטפתי אותם בשקיות נייר חומות. היום אני יודע שה”תולעים” בפירות הרימון היו זחלי העש כחליל הרימון, ואילו ה”תולעים” בפירות האפרסק, הגויאבה והמשמש היו רימות של זבוב הפירות הים-תיכוני. לאורך הגדר שהפרידה בין החצר של סבא לבין חצר השכנים גדלו גפנים. מענביהם לא זכיתי ליהנות כלל, כי הם נגזלו ממני על ידי זחלי עש האשכול וזבובי התסיסה דרוזופילה שבאו בעקבותיהם. עבור סבא, השרצים האלה הפכו את הפירות לבלתי כשרים ואסורים לאכילה. אני יכול לנקוב בשמן של הציפורים שמצאו לפניי כל פרי שסק שאך החל להבשיל וניקרו בו. אני מכיר את כל המחלות שתקפו את העצים והגפנים, ויודע פרטים אינטימיים על חייהן הפרטיים.

כנער, שיצא כמעט בכל יום מדירת השיכון הקטנה והגיע אל הבוסתן הפראי הזה, התענגתי מן המפגש עם הצמחים ובעלי החיים ולא הטרידה אותי כלל העובדה שאיני יודע את שמו של כל יצור. אולם הלימודים האקדמיים חינכו ואילפו אותי למיין, לסווג ולהגדיר כל צמח וחרק הנגלים לעיניי. ההצלחה לעשות זאת מוסיפה סוג נוסף של עונג, סיפוק ואפילו גאווה עצמית, אבל גם תחושה של חוסר מנוח, תסכול ומצוקה כאשר תהליך הזיהוי נכשל. מתן השמות לכל היצורים הוא עיסוק עתיק יומין. התנ”ך מספר לנו שאלוהים הטיל על האדם הראשון לקרוא בשם לכל בעלי החיים, ועצם מתן השם העניק להם חיים. ( וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. (בראשית ב’, יט)). גדול הממיינים ונותני השמות היה הרופא, הבוטנאי והזואולוג השוודי קארולוס ליניאוס, אבי תורת הטקסונומיה והנומנקלטורה המדעית. אין זה מפתיע כלל שבערוב ימיו נטרפה עליו דעתו. הלימוד הפך אותי מודע לבורותי כמו אדם וחוה אשר לאחר שטעמו מפרי עץ הדעת, נעשו מודעים לעירומם. גם אצלי גרם הידע לגירוש מגן העדן:  באחד מטיוליי בחו”ל, בעודי מהלך ביום שטוף שמש באחו פורח בשוליו של יער נפלא, מצאתי עצמי מהרהר שהנאתי מן הפרחים, הזוהרים בשלל צבעים וצורות, נפגמת, משום שאיני יודע להגדירם ולנקוב בשמם. זה היה גילוי מכאיב, שהעיד שמשהו בקשר הישיר, הראשוני שלי אל הטבע התקלקל ונפגם. לעולם כבר לא אוכל למחוק ממוחי את הידיעה הנחרצת שהחומר הריחני המשתחרר אל האוויר מקליפת המנדרינה הוא Limonene, ומה שעשיתי להבשלת-הבחלת האפרסמונים קשור להפרשת הגז Ethylene.

חוסר הידע שלי כנער, חסך ממני את הקונפליקט שבין הגנן לאוהב הטבע. כאשר אוהב הטבע נקלע לכרם או מטע שבו פורחים בוורוד צמחי ציפורנית מצרית, או בצהוב בוהק צמחי המצליבים, היוצרים מרבד נהדר בין שורות הגפנים או העצים, הוא מתמלא בהתפעלות ואפילו התרוממות הרוח. החקלאי לעומתו יכנה את צמחי הבר היפים בשמות מעליבים כמו “עשבים שוטים” או “עשבים רעים” וימהר להדבירם ולחסלם בריסוס קוטל עשבים או בקלטור.

תמיד הייתי מוקסם מעולם הנמלים. כבר כילד צעיר מאוד עקבתי אחריהן מקרוב במשך שעות ארוכות כמהופנט. בגן של סבא שמחתי לפגוש אותן בהמוניהן וצפיתי כיצד הן אוספות זרעים, בונות קינים מסועפים ומנהלות מלחמות עם נמלים ממינים אחרים. לא ידעתי אז שהנמלים אוספות בלהיטות טיפות נוזל סוכרי – “טל דבש” שמפרישות כנימות העלה המוצצות את מוהל עלי העצים וגורמות לנזק רב לצימוח הצעיר. בתמורה מגינות הנמלים על כנימות העלה, מרחיקות מהן אויבים טבעיים ומעבירות את הנימפות הצעירות לקודקודי צימוח חדשים. עבור הגנן והחקלאי הנמלים הן אויב. כילד הייתי מהלך בזהירות ומוודא בכל צעד וצעד שלא אדרוך על נמלים. כאגרונום נתתי ייעוץ והדרכה לחקלאים וגננים כיצד להדביר את הנמלים.

עם בוא האביב התעוררו מתרדמתם העצים הנשירים והתכסו בפרחים לבנים או וורדרדים, והגן זימר וזמזם בכנפי הדבורים. אחר כך פרץ הלבלוב הירוק והפירות חנטו. בסתיו נקטפו היבולים והובאו בגאווה לאמא שלי. הרימונים יצאו מתוך שקיות הנייר ונתלו בסוכה. חבושים קשים כאבן הפכו ללפתן מתוק של ראש השנה, והגויאבות נתנו ריחן. בקצה הרחוב של סבא, בקן של בני עקיבא, רקדו יחדיו בנים ובנות בחולצות צחורות, יד ביד במעגל אחד. ובגן של סבא החל מעגל נוסף של עונות השנה כאשר על גבי הקרקע נערמו עלי השלכת והנמלים יצאו עם גשם ראשון למעוף הכלולות.

מקור התמונות

1. א. מיצ’ורין – מתוך ספרו של מיכאיל אילין, איתני הטבע והישגי האדם (הקיבוץ המאוחד, 1953). הציור מאת ה. ארני, מועתק מן המהדורה השוויצרית של הספר. מיצ’ורין (1855 – 1935) בוטנאי רוסי נערץ שטיפח עשרות זנים של עצי פרי וגידולי תרבות אחרים, והרחיב את תחומי גידולם הרחק מבתי-גידולם הטבעי.

2. האיורים “הגן” ו”מים” מאת הצייר שמואל כץ, מתוך הספר מטעים מאת מיכאל שפריר (ספרית פועלים, 1953). גם כמה מצילומי הפירות לקוחים מספר זה.

3. שאר האיורים מתוך ספרים ישנים ללימוד חקלאות וחוברות הטבע והארץ משנות השלושים של המאה הקודמת.

כאשר אני רואה בימים אלה, ימי קורונה, את הרחובות השוממים, את גני המשחקים הריקים; כאשר אנו מתרחקים זה מזה בפחד, אפילו מילדינו ונכדינו האהובים – עולים בי כמה הרהורים על האדם כיצור חברתי. ומכאן אני מפליג גם למחשבות על יצורים חברתיים מובהקים אחרים – למשל דבורים ונמלים. הבה נבדוק מה חשבו על כך משוררינו טשרניחובסקי ורחל.

בכל שלבי החינוך שלנו ובכל שלבי חיינו עברנו תהליך של חיברוּת (סוציאליזציה) שעיצב אותנו כחלק מקולקטיב. למדנו להאמין שעלינו להיות יצורים חברתיים כי בזה סוד כוחנו, כי כך כבשנו את העולם והפכנו לנזר הבריאה. אבל כעת צו השעה הביולוגי הוא להתרחק ולהתנתק מבני מיננו על מנת לשרוד. יצרנו עמים ולאומים וביחד פיתחנו טנקים ומטוסים ופצצות אטום, אבל כל אלו נועדו להרוג ולהשמיד בני אדם אחרים ואינם יכולים להגן עלינו מפני וירוס זעיר.

אנחנו רוצים להיות חלק מ- להשתייך ל-  למניין, לקהילה, למועדון חברים, למפלגה, לקבוצת ווטסאפ. רוצים חברים רבים בפייסבוק, עוקבים רבים בבלוג. אנחנו לא לבד. כנראה שאימת הבדידות היא כוח מניע חזק ברצוננו להיות חלק מחברה ואפילו במחיר הכניעה לעריצות החברה. החברה יכולה לשלול את חירותנו אם נפר את חוקיה. החברה יכולה לגייס אותנו לצבא ולשלוח אותנו למות במלחמה שאנו לא מזדהים עם מטרותיה.

אך אי אפשר להתעלם מן המתח התמידי בין רגש ההזדהות, הסולידריות והשיתוף עם המסגרת החברתית במעגליה השונים, לבין המחנק של ה”ביחד”, של ההשתייכות לעדר, של ה”לחץ החברתי”. בין הציות לקולקטיב, חוקיו, מנהגיו ומנהיגיו, לבין האינדיבידואלי, הרוצה לפרוץ מסגרות.

החרקים החברתיים – דבורים, נמלים וטרמיטים, הביאו את חיי השיתוף לקיצוניות. האבולוציה יצרה אצלם (עם הבדלים בין מינים שונים בתוך כל סוג חרקים) חברה בה הגנטיקה ופקודות כימיות של פרומונים, הורמונים וסוג המזון, יוצרות חברה הירארכית השולטת באופן מוחלט בכל פרט. הפרטים אפילו נושאים מטען גנטי זהה בהיות כולם צאצאים של אותה מלכה (בנמלים, בניגוד לדבורים, כמה מלכות בקן). לכל פרט אין כושר החלטה או התלבטות, אבל הקן כולו הוא בעל אינטליגנציה קיבוצית.

החרקים החברתיים הציתו את דמיונם של אנשי הגות ורוח רבים, אמנים, סופרים ומשוררים, אשר ניסו למצוא דמיון ושוני בין חברות החרקים וחברת האדם, ניסו להפוך את החרקים החברתיים למטאפורה לחברה האנושית. ככל שהמדע גילה עוד ועוד תגליות מופלאות על אורחות החיים שלהם, כך גבר העניין. ויש גם אנשי רוח שעסקו בעצמם בתצפיות מדעיות על דבורים ונמלים. אחד מהם היה מוריס מטרלינק, חתן פרס נובל לספרות (1911) שבנוסף לשירים, סיפורים ומחזות רבים, כתב גם ספרי טבע: “אינטליגנציה של הפרחים”, “חיי הדבורים” (1901), “חיי הנמלים” (1920) ו”חיי הטרמיטים”. הספרים היו מבוססים על עובדות מדעיות ותצפיות אישיות, אך כללו גם רעיונות פילוסופיים של המחבר, האנשה והתייחסות רומנטית מוסרנית ופיוטית. לחברת הנמלים קרא בצדק: “רפובליקה של אמהות”. (ראו התייחסותו של אברהם רגלסון על הספר חיי הדבורים). המשוררת רחל כתבה בעיתון דבר בחודש אב 1930 רשימה על ספרו של מטרלינק “חיי הנמלים“. הנה שלושה קטעים קצרים מתוך רשימתה. (מתוך הרשימה המלאה בספר “שירת רחל” בהוצאת דבר):

באותה שנה, 1930, כתבה רחל את שירה “רק על עצמי לספר ידעתי“, אך בשיר זה מתייחסת רחל אל הנמלה כאל אינדיבידואל, אישיות נפרדת, אשר דווקא אינה זוכה לתמיכת החברה ויד ענקים חוסמת את דרכה אל הצמרת. תיאור זה עומד בניגוד לתיאוריו של מטרלינק, על האחווה והעזרה ההדדית בין הנמלים, כפי שמזכירה רחל ברשימתה.

וכעת אנו מגיעים אל גולת הכותרת של רשומה זו –  האידיליה עַמָּא דְדַהֲבָא (בארמית -עם הזהב) מאת שאול טשרניחובסקי. זוהי אידיליה ארוכה מאוד, אך נקראת בנשימה אחת. כולה סובבת סביב חיי דבורת הדבש, שירה המושתת על יסודות מדעיים, על תורת האבולוציה של דרווין ועל מסרים אותם מנחיל טשרניחובסקי לעם ישראל באמצעות דימוי הדבורים. היצירה במלואה פורסמה רק שנה לאחר מותו של המשורר, בשנת 1944, בקובץ שיריו “כוכבי שמים רחוקים“, אך נכתבה במשך כמה שנים בשנות השלושים, כקטעים נפרדים אשר פורסמו בכתבי עת שונים. את היצירה המלאה אפשר לקרוא בהנאה באתר פרוייקט בן יהודה. למחפפים וקצרי הרוח – לפחות קראו את הפרק “חתונת החתונות”. אני מציג כאן רק קטע אחד, שהוא גם הקטע המחורז היחיד בכל היצירה, זוגות זוגות של שורות מחורזות, המתאר את מעוף הכלולות:

בַּלָּדַת הַכַּוֶּרֶת (בהברה ספרדית)

טשרניחובסקי מגיע ביצירה זו לאחד השיאים של תיאורי טבע בשירתו, ומסכם, בערוב ימיו, את הרעיונות וההשפעות המצויים בשיריו. האידיליה כוללת עובדות רבות על חיי הדבורים, המתקשרות לחייו שלו, החל מן הכומר של כפר ילדותו באוקראינה, שממנו למד את סודות גידול הדבורים ורדיית הדבש, וכלה בחוויותיו בקיבוץ בישראל; ומסמלות גם את עם ישראל בגולה ובארץ ישראל (למשל הנחיל הנוטש את הכוורת המבוססת ומקים כוורת חדשה, כסמל לעם ישראל הנוטש את הגולה ומתיישב בא”י). טשרניחובסקי היה רופא ובקיא במדעי הטבע,  אך הושפע גם מן התרבות ההלניסטית, ותרבויות רבות אחרות (תרגם יצירות מתשע שפות בהן שלט). בשיריו מוטיבים פאגאניים אליליים (ראו שירו לנוכח פסל אפולו), אהבה וארוטיקה, שלילת הגלות ותיאורי טבע ריאליסטיים. כל אלה באים לידי ביטוי באידיליה זו. כדי לכתוב על הדבורים הלך למכוורת מקווה-ישראל לעדכן את ידיעותיו ויצא לסיורים בוטניים. לשם ביטוי הרעיון המרכזי שלו ביצירה זו, משתמש טשרניחובסקי, באמצעות מעוף הכלולות המבוצע במרומים עם זכרים מכוורות זרות ולא בתוך הכוורת,  בתורת דרווין, על פיה יש צורך ברבייה מינית אך לא במסגרת אותה משפחה, על מנת לשמור על המשך קיומן הבריא של הדבורים בדורות הבאים. כך בדיוק כמתואר בפתיחת השיר, כאשר הדבורים מאביקות את הפרחים בהאבקה זרה, ומונעות האבקה עצמית. על פי אותו עיקרון קורא טשרניחובסקי לעם ישראל לצאת מסגירותו והתבדלותו התרבותית ולחבור לתרבויות אחרות על מנת להבטיח את קיומו. בשנים בהן נכתבה האידיליה שררה מלחמה בעולם, וטשרניחובסקי מציע ללמוד מן הטבע כי מפגש בין תרבויות חיוני לקיום העם המתהווה. המלחמות הן לא שלנו, אלא של המנהיגים בלבד, ועלינו לחיות בהרמוניה, בשלום ובאחווה.

ובימים אלו – שוב כל אומה לנפשה, כל אדם בבידודו וסגירותו. עד יעבור זעם!