123 – נח נפתולסקי ורחל המשוררת – אנשי נבו

יום הזיכרון ויום העצמאות אותם עברנו סגורים ומסוגרים, העלו בי הרהורים נוגים. האם זו המדינה אליה פיללנו? האם הגענו אל הארץ המובטחת? הדבר הזכיר לי את אותם מאנשי העלייה השנייה אשר כינו את עצמם “אנשי נבו“. מקור הכינוי הוא כמובן ההר אשר ממנו צפה משה רבנו על הארץ המובטחת אך אליה לא הגיע, מעמד אשר הפך בתרבות היהודית לסמל של אי מימוש החזון.

מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.  מט עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.  נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ: […] .  נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא–אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.   (דברים ל”ב).

אנשי העלייה השנייה היו ברובם אנשים צעירים, רווקים, בעלי נטיות סוציאליסטיות. רבים מהם ירדו מן הארץ, רבים התאבדו מתוך בדידות, קושי ואכזבה. הם דגלו בשלילת הגולה והתנערות ממסורת בית-אבא ומהתרבות ממנה הגיעו, אך עדיין לא היתה בארץ ישראל תרבות חדשה להיטמע בה והיה פער גדול אותו היה צורך למלא. רק מיעוטם יצאו לעבוד את האדמה כפועלים שכירי יום ולהלחם עם האיכרים על כל יום עבודה במושבות העלייה הראשונה, ואחר כך הקימו את יישובי ההתיישבות העובדת – הקבוצות, הקיבוצים ומושבי העובדים. אך היו אלה אנשים בעלי מודעות היסטורית, שהעלו על הכתב ותעדו את כל מעשיהם ולבטיהם. כך נוצר מיתוס החלוצים, גואלי האדמות, כובשי השממה ומייבשי הביצות. (כשם שבעלייה הראשונה, שבעה עשר איש בלבד יצרו את מיתוס ‘עליית הביל”ויים’). היו בהם ניגודים רבים. מצד אחד מהפכנים מרדנים, שואפים לתיקון עולם, ומצד שני הם אלו שהקימו גופים ממסדיים וכלכליים כמו המשביר, תנובה, ההסתדרות, קופת חולים, מפלגות הפועלים השונות – התשתית להקמת המדינה שבדרך.

היו מביניהם אשר חוו משבר אישי, כמו רחל המשוררת בעקבות מחלתה, אשר מנעה ממנה להגשים את מאווייה ולחיות חיי עמל ויצירה, והיו שהתאכזבו מן הפער בין החזון לבין המציאות, ביניהם גם אלו שזכו לראות את המדינה קמה. קובץ השירים השני של רחל נקרא “מנגד” (כי מנגד תראה את הארץ). קובץ השירים השלישי יצא רק לאחר מותה, וידידיה העניקו לו את השם “נבו“. כמה חודשים לפני מותה, כתבה רחל את השיר “מנגד”, בהיותה כלואה בבדידות בחדרה ובבית החולים:

הבית האחרון של השיר חקוק על מצבת קברה של רחל, ב”גן רחל” על גדת הכנרת.  ליד גן רחל קבור גם נח נפתולסקי, אף הוא מאנשי עלייה שנייה אשר כינה עצמו “איש נבו“.

כאשר למדתי בפקולטה לחקלאות ברחובות, על השלט שנשא את שמו של הרחוב החד-סטרי הקטן שהוביל אל הפקולטה היה כתוב: “נח נפתולסקי – איש הצמחים והפרחים“, כיאה לאחד מחלוצי המחקר הבוטני בארץ ישראל. לקראת כתיבת רשומה זו חזרתי אל אותו רחוב לצלם את השלט, אך בינתיים החליפה עיריית רחובות את השלט בשלט חדש, ובו מתואר נח נפתולסקי כאחד מראשוני המושבה רחובות. תיאור זה חוטא למציאות ועלול להטעות. נח לא היה מן המתיישבים, האיכרים בעלי הקרקע, אלא פועל זמני, ששהה ברחובות תקופה קצרה בשנת 1909 כפועל חקלאי, גידל ירקות וחלק חדר עם א.ד. גורדון. נח הוא זה שטבע את הביטוי והרעיון “דת העבודה” וגורדון אימץ זאת. ברחובות הכיר גם את רחל בלובשטיין, רחל המשוררת, והתאהב בה ממבט ראשון.

נח נפתולסקי מגלם באישיותו ובקורות חייו את הטיפוס האידיאליסטי-קיצוני של העלייה השנייה. עובד אדמה העובר ממקום למקום ללא רכוש וללא משפחה, חי חיי פרישות, חיים נזיריים מן היד אל הפה, סובל מקדחת ועבודה קשה, ובלילה קורא מאמרים של י.ח. ברנר וכותב שירים לאור העששית.

נפתולסקי ושמואל יבנאלי

נפתולסקי הגיע לארץ ישראל בשנת 1906. הוא עבר ממקום למקום ועבד בחקלאות בפתח תקווה, רחובות, חצר כנרת, סג’רה, מסחה, חולדה ומרחביה. היה אחד מאותה חבורה אליטיסטית אשר הוציאה מתוכה את ההוגים, אנשי המעשה והמנהיגים של המדינה שבדרך: א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי, בן-ציון ישראלי, מאיר רוטברג, שלמה צמח ואחרים. בין אנשי החבורה גם שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, הבוטניקאי המוכשר שנפל עם אנשי הל”ה.

שמעון קושניר כתב את קורות חייו של נפתולסקי, ודמויות בולטות אחרות מבני העלייה השנייה, בספרו “אנשי נבו” (עם עובד, 1968).

נח נפתולסקי, כאחרים בני דורו, הפך, ללא השכלה רשמית, למומחה לחקלאות ולאחד מחלוצי הבוטניקה בארץ ישראל.  הוא ערך ניסויי שדה רבים במטרה לפתח שיטות גידול של חקלאות אינטנסיבית, בייחוד גידול חיטה בתנאי שלחין (השקייה) במקום גידול הבעל הדל שהיה נהוג אז. החל משנת 1921 עבד כמדריך חקלאי מטעם תחנת הניסיונות החקלאית של ההנהלה הציונית בתל אביב וברחובות. הוא ביקר אצל החקלאים בכל היישובים והדריכם בשיטות גידול ובהדברת מחלות ומזיקים. הנה כדוגמה דוח שהכין בשנת 1924 על עבודתו: (חלקות זרוקות – הכוונה חלקות שרוססו. ריסוס כונה אז זריקה).

משנוסד בית הספר החקלאי כדורי בהנהלתו של שלמה צמח, עבד נפתולסקי גם שם כמדריך לגידול ירקות. בשיטוטיו לאורכה ולרוחבה של הארץ רכש נפתולסקי היכרות עמוקה עם צמחי הבר של ארץ ישראל וגילה כשלושים צמחים שלא היו מוכרים לפני כן בצמחיית ישראל, או שהיו חדשים לגמרי למדע. שנה לאחר מותו, פרסם אורי קושניר, בנו של שמעון קושניר, בוטניקאי, גנטיקאי ומטפח צמחים, מאמר לזכרו של נפתולסקי (טבע וארץ כרך י”ז חוברת 6, אוק-ספט 1975). פרופ’ נעמי פיינברון הוסיפה למאמר זה את רשימת הצמחים שהתגלו לראשונה בארץ ישראל ע”י נפתולסקי.

אך גולת הכותרת של גילוייו הבוטניים של נח נפתולסקי היתה גילויו של השושן הצחור, בשנת 1925. עד אז לא הצליח אף אחד למצוא את השושן בישראל והיה ספק האם הוא בכלל גדל כאן. בשל חשיבותו התרבותית-דתית של צמח זה, ביהדות ובנצרות ובתולדות האמנות, עורר גילוי זה עניין בינלאומי. את תיאור הגילוי אביא מתוך מאמרו של אורי קושניר, שהופיע גם כהקדמה לספר שיריו של נח נפתולסקי: (הויכוח על זהותו של השושן המקראי עדיין לא שכך).

את האישור המדעי לזהות הטקסונומית של הצמח (נח מצא רק את הבצל עם כמה עלי בסיס יבשים, ונדרשו שלוש שנים עד שהופיעו הפרחים) נתן פרופ’ אוטו וארבורג, מן האוניברסיטה העברית על הר הצופים, שהחלה את פעילותה באותה שנה בה גילה נח את השושן. הבוטניקאי אפרים הראובני פרסם בעיתון דבר (27.12.1929) רשימה שכותרתה: “תגלית מדעית חשובה ע”י פועל בארץ ישראל, בה הוא מסכם את פרשת הגילוי ואת מאמרו המדעי של וארבורג שהתפרסם בברלין באותה שנה.

בשנת 1924 רכש נפתולסקי חלקת אדמה שוממה בת עשרה דונמים, בסמוך לשכונת הפועלים ע”ש בורוכוב, שלימים הפכה לחלק מגבעתיים. על גבעה קרובה בחלקה בת שני דונמים בנה את צריף מגוריו, ובו איכסן את העשבייה, כ-2400 צמחים ששימר וייבש (הועברו אח”כ לעשביית האוניברסיטה העברית). על אדמתו נטע עצי פרי והקים משתלה של צמחי תרבות. נח נפתולסקי תרם רבות לייסוד, איקלום ופיתוח ענף הגיאופיטים – צמחי בצל ופקעת בישראל. הוא ייבא צמחים מחו”ל – ציפור גן עדן, סייפן, קליביה, אמריליס ואחרים, וגידלם במשתלתו, ומשם עברו לחקלאים והפכו לענף משגשג.

נח, שנותר ערירי, נהג לבקר את רחל בימי חוליה, בצפת, בתל אביב ובבתי המרפא. יחסיהם ידעו עליות ומורדות. רבים אהבו את רחל ואף היא אהבה רבים. כאשר נשאל נח מדוע לא גילה ולא מימש את אהבתו לרחל, ענה שחש שהיא נעלה מידי. במהלך השנים, מאז היכרותם, כתבה רחל לנח מכתבים רבים: הנה שני מכתבים שכתבה רחל לנח מצרפת, שם (טולוז) למדה לתואר אגרונום:

בינתיים התפתחה העיר גבעתיים סביב חלקת אדמתו של נפתולסקי וערכה הנד”לני נסק. אנשי קק”ל הפעילו עליו  לחץ כבד לתרום את חלקתו כ-“עזבון בחיים” ללא תמורה. בשנת 1961 הסכים נח לתרום את אדמתו לקק”ל, בתנאי שעל השטח יוקמו מוסדות ציבור, פינת חי וגן בוטני. להפתעתו ואכזבתו, חודשיים לאחר ביצוע התרומה, מכרה קק”ל את הקרקע בסכום גדול לקבלן שהקים שם אחד עשר מגדלי מגורים. הטרקטורים הגיעו, עקרו את עצי ההדר ורמסו את ערוגות הפרחים, וכל מי שנזדמן לשם בזז את ציוד הדישון וההשקייה. נח, זקן וחולה, הסתגר בצריפו, בחלקת שני הדונם בה גידל את פליטי פרחיו. בעיתון מעריב הופיעה רשימה בשם: “נפתוליו של נח נפתולסקי” בה נחשפו מהלכי קק”ל. הנה קטע:

בצוואתו תרם נח נפתולסקי את שני הדונמים ואת כל רכושו לעיריית גבעתיים. בתרומתו הוקם הגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב, ושלט צנוע בפתחו של הגן מציין זאת. מייד לאחר מותו (1974), בטרם ייהרס הצריף ויישדד אוסף הספרים הגדול, ליקט שמעון קושניר את השירים שכתב נפתולסקי והם קובצו בספר בהוצאת עקד (1975) תחת השם הספרותי שבו כתב נח על עצמו בשיריו – חנינא – איש נבו.

הנה שניים משיריו של נח נפתולסקי. שירים נוגים, מחורזים, בשפה מליצית:

ונסיים ונחזור לנרטיב “נבו” בקטע מתוך ספרו של מוקי צוראורות רחוקים” (הקיבוץ המאוחד, 2005). “זהו היפוך של משה העומד בפני הארץ המובטחת ואינו יכול להגיע אליה. כאן אתה בא אל הארץ המובטחת ואינך יכול לחזור אל החזון הרחוק אלא במובן אחד: לחיות אותו או להישאר בחוץ. א”ד גורדון אמר, כי אין להישאר בהר נבו – או שחוצים את הירדן או שמתים. אי אפשר להישאר כצופים על הר נבו – כי הארץ המובטחת לא יכולה לעמוד מנגד.”

זכויות יוצרים

מכתבי רחל לנח מתוך: רחל – שירים, מכתבים, רשימות,קורות חייה . עורך: אורי מילשטיין, זמורה,ביתן -מוציאים לאור, 1985. (נח מסר את המכתבים לד”ר אורי מילשטיין, קרוב משפחתה של רחל, לפני מותו).

התמונה של נח בישיבה מתוך : כנרת – אלבום לציון יובלה של הקבוצה, הוצאת קבוצת כנרת, תשכ”ד ,1964.

התמונה עם יבנאלי מתוך : על שפת אגם סואן – בנציון וחיה ישראלי,עורכים מוקי צור ואהרן ישראלי,הוצאת ספרים “עם עובד” בע”מ תל אביב. (תשמ”ה

כל הזכויות שמורות.