הפעם אני מפנה אלומת אור צרה לעבר אדם גאון אך קצת מוזר, בלשן, חוקר מקרא, מחייה השפה העברית ומשורר, שזכרו ותרומתו השתכחו. דרכו אפשר להתוודע אל יהודי אתיופיה, כפי שחיו בשלהי המאה התשע עשרה.

נתקלתי לראשונה בשמו של יוסף הלוי בירחון “ממזרח וממערב, ירחון לחכמה ולספרות” משנת 1895. ירחון זה החל לצאת בשנה זו בווינה, בעריכתו של ראובן בן מרדכי בריינין, אך פסק מלהתקיים לאחר ארבע חוברות בלבד.

ירחון זה, שיצא לאור בכריכה קשה, מכיל, כשאר כתבי העת שיצאו לאור בשנים אלו במרכזי התרבות היהודיים (אודסה, וורשה, ווינה, ברלין) ונפוצו בין הקוראים היהודים שפנו להשכלה ולשפה העברית, תמהיל של יצירות ספרות ושירה (בכרך זה כמה שירים של ביאליק שנגנזו על ידו ולא הוכנסו לקאנון שירתו), ביקורת ספרותית ומאמרי הגות ועיון בנושאים שונים מענייני השעה ומן המקורות. והנה מצוי שם בין כל אלו גם טקסט מדעי בעברית מוזרה, פרקים מתוך הספר “האכרוּת” (כלומר – חקלאות, עבודת האדמה). העורך בריינין כתב הקדמה לטקסט זה, בשם “דבר להקורא” ובה הוא מסביר כי תורת האכרות הפכה חשובה לאור התחיה הלאומית והקמתן של מושבות העלייה הראשונה בארץ ישראל, גם לבני עמנו “אשר מסבות תולדיות ידועות לכל היו מרוחקים ביד חזקה מעבודת-האדמה וכל מחלקותיה הביטו, בגלותם, אליה ואל למודיה כאל דבר גס ושפל, גרוע ופחות.” בריינין מכנה את מחבר הספר “חכם עמנו הפרופ. יוסף הלוי” הוא מסתייג בעדינות מן המלים העבריות הרבות אשר חידש הלוי שהוא “ חכם גדול בחקרי השפות השמיות, לכן לו המשפט ללכת בשמוש השפה העברית בדרכי לבו, כפי אשר יורו לו מחקריו במקצוע זה וחושו הבלשני הדק.”; ועם זאת משבח את ספרו, “הכתוב בשפה מדויקה, מצומצמה ומכונה תמיד להרעיון, כפי שראוי לספר כזה, אם גם אינה לפי טעם דורשי מליצות ותאבי-להג.”

הספר “האכרוּת”  נעלם כנראה לחלוטין, או שהפך לנדיר מאוד, והפרקים המצוטטים בירחון “ממזרח וממערב” הם העדות היחידה לקיומו אותה הצלחתי למצוא. הנה, בנוסף לכמה עמודים שסרקתי, גם כמה שורות המדגימות את העברית החדשנית והמקורית של הלוי (בסוגריים: הביאור שהוספתי למלותיו של הלוי, וכן הפכתי את הכתיב לכתיב מלא):

“התוך הבהיר העוטף מכל עבר את הדור הארצי [כדור הארץ] והנקרא בשם חוג הנשימה [אטמוספירה] נבנה מאויר המכיל גם גופים עריפיים [גזים] אחרים זולתו, מתכונת [כמות] מים חשובה למדי, חוּמה [אנרגיה] ועפיף [נוזל] חשמלי. הנשב או האויר אשר חשבוהו ימים רבים ליסוד, אמנם מחובר הוא מעריפים [גזים] או מקיטורים קלים לא-נראים ולא ממוששים כמוהו אשר יפעלו איש איש כדרכו על הצמיחה, ואשר עלינו לדרשם אחד אחד; – במצב נקיונו יכיל פחות מעט מרביעית עריף חלודית [גז חמצן] ויותר משלוש רביעיות עריף חניקי [גז חנקן]. והוא כלול תמיד במתכונת ידועה לעריף חמוץ פחמוני [דו תחמוצת הפחמן].“

המצב בו כל מחבר וחוקר מחדש מלים עבריות בתחום התמחותו כאוות נפשו, היה נפוץ מאוד בכל תחומי הידע, בייחוד בתחומי המדעים השונים, שם העברית העתיקה היתה כמובן דלה מאוד, עד להקמת הוועדות המקצועיות של ועד הלשון העברית (שהוקם בשנת 1890 והפך ב-1953 לאקדמיה ללשון עברית). כך למשל בתחום הבוטניקה, בוטנאים כאפרים ראובני, ברוך צ’יז’יק, אלכסנדר אייג, מכאל זהרי וחוקרים רבים אחרים, מורי בתי ספר, בלשנים ומשוררים, העניקו שמות עבריים לצמחי ישראל ורק בשנת 1930 יצא לאור מטעם ועד הלשון הפרסום “ילקוט צמחים” ובו שמות רשמיים ומחייבים. שמות אלו היו תקפים עד שנת 2000.

אם כן, מי היה יוסף הלוי?

סיכום ממצה על חייו ופועלו של יוסף הלוי מצוי באתר של בית אבי חי.

יוסף הלוי (1827 – 1917) נולד בתורכיה והחל את דרכו כמורה. הוא למד כאוטודידאקט שפות רבות, ביניהן גם שפות שמיות עתיקות, וכן ארכיאולוגיה. בשנת 1868 הוא יצא לחבש (אתיופיה) בשליחות אגודת “כל ישראל חברים” הצרפתית, לחקור את הפלשים (ביתא ישראל) ולוודא האם הם אמנם יהודים. זה היה מסע מרתק, שארך כשנה, שהיווה את הקשר המשמעותי הראשון בין יהודי אתיופיה ויהודי אירופה. קורות מסעו וגילוייו מתוארים כאן בגוף ראשון (כולל תיאור הסחר בעבדים, ותובנות מעניינות של הלוי) ומומלץ מאוד לקרוא (קובץ PDF מתוך “פעמים”, לגלול אחרי ההקדמה). אני מפציר בכם קוראיי לקרוא טקסט מרתק זה. הלוי למד את שפת הגעז, תרגם לעברית את ספרי התפילה של הפלשים ואישר את יהדותם. בשנת 1869 יצא לתימן, מחופש לרב, בשליחות האקדמיה הצרפתית, והביא משם 700 כתובות עתיקות לשם מחקריו בשפות השבאיות.

יוסף הלוי היה מומחה בעל שם עולמי לשפות שמיות והתמנה למשרת פרופסור באוניברסיטת סורבון. הוא עסק בחקר המקרא ואף היה משורר ופרסם בעיתונות העברית (לבנון, המגיד) שירים רבים על געגועיו לציון ועל הצורך בהחייאת השפה העברית, ואף ביקר בארץ ישראל (1891). הוא הקדים את אליעזר בן יהודה בחידוש מלים בעברית, אך באופן שמרני, על בסיס הלשון המקראית ולשונות שמיות אחרות, ואף קרא  להקים חברה בשם “מרפא לשון”, 30 שנה לפני הקמת ועד הלשון העברית.

אישיותו של יוסף הלוי היתה שנויה במחלוקת, והוא תואר כ”עוף מוזר” וחסר פשרות אשר שש להתעמת עם עולם האקדמיה. תרומתו ללשון העברית (בעיקר לימוד עברית בעברית, בו היה חלוץ) נשתכחה, יש האומרים בשל מוצאו המזרחי. נחום סוקולוב פגשו פעמים רבות והתפעל מלמדנותו הרבה, אך גם מאישיותו המיוחדת (טוען שהלוי הוא האדם המעניין ביותר שפגש מעולם), ואת רשמיו סיכם במאמר מרתק המופיע באתר פרוייקט בן-יהודה ומסתיים במלים: “ומי זוכר עוד את המסכן ההוא?”

ברשומה זו הפניתי את הקוראים לקישורים המכילים טקסטים מעניינים, לכל המעוניין בהרחבת הדעת, בייחוד על יהודי אתיופיה (וראו גם הדיון של נחום סוקולוב בעניין זה).

על שמירת טבע

ט”ו בשבט כבר קרוב, על פי הפרות היבשים הגודשים את המדפים בסופרמרקט, ולכן אנו מפנים את מעיינינו אל היער, אל העצים, אל הטבע. להלן טקסט לירי נפלא, המקדים את זמנו בנושא זה ונקרא כחזון אפוקליפטי.

מתוך המדור “קו לקו: חזיונות, שיחות, שרטוטים-לתמונות מאלבומי” מאת נחום סוקולוב, המופיע בספר-השנה: מאסף ספרותי, בעריכתו של סוקולוב, (1902). – על סוקולוב ראו ב”הערות העורך” בסוף הרשומה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

המלאך, המופיע בקטע זה כמגינו של היער, לקוח מן הפסוק:

שאין לך עשב בעולם שאין לו מלאך שמכה עליו ואומר לו גדל. (בראשית רבא פ”י פר’ ו).

על נחום סוקולוב:

נחום סוקולוב (1859-1936), מנהיג ציוני, עורך וסופר וממניחי היסוד לעיתונות העברית המודרנית,  היה סופר נערץ ופורה מאוד. ח.נ. ביאליק כתב עליו בשנת 1931: “אילו נמצא מי שיתאווה לאסוף את כל כתבי סוקולוב, מאמריו, מסותיו, פיליטוניו, רשמי מסעיו, מחקריו, ספריו וכ’ וכו’, ולהביאם למקום אחד, עליו להכין לשם כך שלוש מאות גמלים”. ואכן, בארכיון הציוני המרכזי בירושלים שמורה היטב ספרייתו הפרטית של סוקולוב, המכילה כ-2500 ספרים בשמונה השפות בהן שלט. בנוסף לספרות ציונית ענפה ולספרות יפה, מייצגים ספריו של סוקולוב תחומי הגות וידע רבים, ביניהם ספרי מדע, אשר הופיעו במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה בעקבות תהליכי ההשכלה והחילון בחברה היהודית. סוקולוב עצמו היה עילוי, וכבר בגיל בר-מצווה החל לפרסם מאמרים מדעיים בכתב העת “הצפירה” של חז”ס (חיים זליג סלונימסקי, מדען וממציא). לימים הפך לבעלים ולמו”ל של “הצפירה”, ואחריה של האלמנך “האסיף” וממשיכו “ספר השנה”, ממנו לקוח הציטוט שלעיל. כאמור, שלט סוקולוב גם במדעי הטבע, וראיית עולמו הרחבה משתקפת בטקסט המצוטט. באותה שנה בה כתב רשימה זו, (1902) השלים סוקולוב את תרגום ספרו של תיאודור הרצל אלטנוילנד (ארץ ישנה-חדשה) והעניק לו את השם “תל-אביב” (תל – מקום עתיק, אביב – מסמל חידוש).

רשומה זו עוסקת בכותבים אשר הקדימו את זמנם (לפחות בספרות העברית) וכתבו על צער בעלי חיים, על האכזריות הכרוכה באכילת בעלי חיים, על הניגוד בין מצוות הדת והמוסר האנושי בהקשר זה.

נתחיל את מסענו בשנת 1902. המשורר יעקב קפלן פרסם שיר בשם “גמוּל” ב- ספר-השנה: מאסף ספרותי בעריכת נחום סוקולוב. (עדיין לא הצלחתי לברר את פשר החותמת שתוף לודז’אי א’ המתנוססת על גבי העמוד הראשון, הקשורה ללודז’ שבפולין)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

השיר עוסק בפרשה המתוארת בתנ”ך – שמואל א’ פרק ו’, אך מנקודת מבטן של הפרות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה כמה פסוקים מן הפרק, לשם תזכורת:                                                                                יא וַיָּשִׂמוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה אֶל-הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם.  יב וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד-גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ.  יג וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת.  יד וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל-שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית-הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת-הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה.

באותו ספר-שנה, במדור “חזון השנה” מאת ש. י. יצקן, שהוא סיכום מאורעות שנת 1902 בעולם היהודי, מופיע דיווח על התנגדותן של אגודות צער בעלי חיים בגרמניה (פרוסיה) ושוויץ לשחיטה הכשרה של היהודים! (בהמשך העמוד תיאור עלילת דם).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

באותה שנה, 1902 הגיע הסופר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי לעיר הגרמנית ברסלאו, לשם לימוד באוניברסיטה. האם הושפע מהלך הרוח החדש של חמלה על בעלי חיים כאשר כתב את סיפורו “פרה אדומה”? סיפור זה הוא מן החשובים והעמוקים ביותר של ברדיצ’בסקי ובו הוא נותן ביטוי לניגודים שבו, לקונפליקט בין קיום מצוות הדת והפולחן לבין המוסר, בין גוף ונפש, יצרים ורוחניות, טוב ורע. אפשר לקרוא את הסיפור הקצרצר באתר פרוייקט בן-יהודה.

אנו מדלגים לשנת 1930 לספרו של משה סטבסקי (סתוי) – ספר הבהמות (בשני כרכים). הספר מתאר את הווי העיירה היהודית ברוסיה, אך גיבורי הסיפורים הם בעלי החיים, חיות המשק – הפרות התרנגולות, הסוסים – רווחתם או סבלם מהווים את שיאו הדרמטי של כל סיפור. סטבסקי-סתוי נחשב לסופר העברי הראשון שהתייחס כך אל בעלי החיים. הסיפורים מתארים את הקשר בין האדם לבהמתו ובאותה מידה בין הפרה לעגלתה. את אכזריות הקצבים, המתוארת בצורה ריאליסטית מאוד. הסיפור הארוך ביותר מוקדש לחתול. את הסיפורים מלווים ציוריו של נחום גוטמן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקדמת המחבר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לא אוכל להביא במסגרת זו את אחד הסיפורים בשל אורכם. להלן שני עמודים מן הספר לשם התרשמות מן הסגנון ומציוריו של גוטמן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מצאתי לנכון להביא את מילון המלים הקשות והחדשות המצוי בסוף כל אחד מכרכי הספר, על תחדישי הלשון (שעליהם היה אחראי כנראה שלונסקי) ועל הטעויות בשמות בעלי החיים שהובאו באנגלית:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1933, יצא לאור ספרו של אביגדור המאירי – חכמת הבהמות. על אף שהספר מתחזה כספר ילדים, גם בעזרת איוריו הפשטניים במתכוון של אריה נבון, אין הוא כזה. הספר כתוב בשנינות ובציניות. הייתי אומר שהוא אפילו פרודיה על ספרי ילדים ועל הדרך בה מוצגים בם בעלי החיים. מאחורי ההומר המריר מסתתרת ביקורת נוקבת על יחסו של האדם לבעלי החיים ואפילו על ניתוחים בבעלי חיים (ראו להלן בסיפור על הארנבת). בין “בעלי החיים” להם מקדיש המחבר רשימה, מצויים גם האדם, פרא-אדם, נמפות ופיות ואפילו שעון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונות לשם קריאת הטקסט:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כדאי לקרוא על קורותיה של המושבה באר טוביה, אשר במשך שנים רבות היתה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, בין קסטינה ובית דראס, והיתה נתונה להתנכלויות הערבים. משה סטבסקי היה בין תושביה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושוב בשנות הארבעים ונשא כל חייו את זכר התקפות הערבים עליה במאורעות תרפ”ט עד להחרבתה ונטישתה, ועל כך כתב את “לאחותי באר טוביה“. סטבסקי היה מעורה בחיי הערבים וכתב את הספר “הכפר הערבי” בו תיאר את אורחות חייהם בצורה מפורטת. זהו מקור אמין להכרת הכפר הערבי בתקופה שקדמה למלחמת השחרור. את אגדות הערבים הנציח בספר ילדים שכתב “בדרך לארץ האושר“.

אביגדור המאירי היה סופר ומשורר פורה מאוד (מוכרים שיריו “תוכי יוסי” ו”מעל פסגת הר הצופים”). ייסד וניהל את התיאטרון הסאטירי הראשון הקומקום. לאחר קום המדינה היה העורך והמסגנן של הפרוטוקולים של ישיבות הכנסת.

“ספר השנה” בעריכת נחום סוקולוב משנת 1902 היה האחרון מבין ארבעה מאספים כאלה. קדם להם השנתון “האסיף” עב הכרס (1884־1888, 1893), אשר הופץ באלפי עותקים בקהל קוראי העברית. עוד נשוב לאוצרות הספונים בין דפיו המצהיבים.

הרשומה מוקדשת למשורר שאול טשרניחובסקי, לציון יום פטירתו – נולד: י”ט באב תרל”ה (20 באוגוסט 1875), נפטר ט”ו בתשרי תש”ד (14 באוקטובר 1943, א’ סוכות).

א. המשורר כאייקון גרפי.

ישנם אישים, אשר מלבד אישיותם, תפקידם, או כישרונם המוכח, ניחנו בהופעה מיוחדת, אשר מקנה להם משנה תוקף בזיכרון ובתודעה הקולקטיבית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן דמותו של הרצל, אשר הדרת פניו המטופחת, המוקפדת, הפכה לסמלה הבלתי מעורער של התנועה הציונית. אנשים אלה הופכים לאייקון המוכר לכל רואה, וזוכים להנצחת דמותם בצילומים, ציורים, איורים ואפילו קריקטורות למכביר. כך רעמת השיער של בן-גוריון או שלונסקי, פניו העגלגלים של ביאליק המקריח, משקפיו העגולים של ז’בוטינסקי. וכך גם תלתליו הפרועים ושפמו העבות של שאול טשרניחובסקי, המוכרים לכל גם לפני שהתנוססו על שטר של 50 ש”ח.

אחד הצילומים המאוחרים של המשורר, כאשר כבר זרקה שיבה בשערו

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו “חיים למופת – ספורים מחיי אנשים גדולים” (הוצאת מסדה, תשט”ז) כותב יעקב פיכמן: “בחור כהלכה היה. איש-קומה ורחב-כתפים, יפה-ראש ויפה-עינים. שערו היה מתולתל ונאה, גם כשזרקה בו שיבה. משנכנס לאוטו האיש הגבוה והדור-הפנים, היו הנוסעים מפנים לו תכף מקום, ואם לבנה הקטן לחשה: עכשיו הס, אין להשתובב, ילדי! יודע אתה מי זה? הוּ שאול טשרניחובסקי!” ומיד היה הילד משתתק”. בפרק זה של הספר, המוקדש לטשרניחובסקי, מופיע ציור שלו (הצייר אינו ידוע):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בתאריך 26.10.1936 צייר המאייר אריה נבון (צייר, קריקטוריסט ותפאורן) את טשרניחובסקי בעיתון דבר, והנציח את התלתלים והשפם הידועים. ציור זה מופיע בספר “שחור על גבי לבן” , בהוצאת דבר   (1938), בו כונסו  קריקטורות אשר פרסם אריה נבון בדבר. עורכי הספר ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (זלמן שז”ר).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התמונה בה לדעתי נראה שאול טשרניחובסקי במלוא הדרו ואונו מצוייה בספר שיריו “שירים” , אשר יצא לאור באודסה, בשנת 1911 בהוצאת השילוח (היתה זו השהות השנייה של טשרניחובסקי בעיר זו, שהיתה אז המרכז של התרבות והספרות העברית. בימי נעוריו ובחרותו שהה שם לרגל לימודיו בבתי ספר למסחר) :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שימו לב ללבוש המהודר והצווארון האופנתי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חדי העין הבחינו בודאי, בעמוד הראשון של ספר השירים לעיל, בהקדשה – הקדשה שכתב המחבר, טשרניחובסקי, לנחום סוקולוב. ואכן, ספר זה מצוי בארכיון הציוני בירושלים, באוסף הספרים הפרטי של נחום סוקולוב, כלומר – זהו פריט ארכיונאי נדיר, אשר כמותו קיים רק אחד בלבד, בעולם כולו. אחזור ואציג בהגדלה את ההקדשה, אשר נכתבה בצניעות רבה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום סוקולוב, אשר קרא בעיון כל שיר ושיר, סימן על גבי הספר את המלים הקשות והמיוחדות ובשולי כל עמוד הוסיף הערות על מקורותיה של כל מלה, ועל מקבילותיה בערבית ובשפות אחרות. ולבסוף ציין לעצמו שסיים את הקריאה: “כליתי לקרוא, ברלין ב’ אלול התרע”ב”.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וכעת נחבר יחדיו את כל הספרים והאישים אשר נזכרו לעיל: את ההקדמה לספר הקריקטורות של אריה נבון, “שחור על גבי לבן”,  כתב יעקב פיכמן (“אמנות הקריקטורה”). אריה נבון היה הקריקטוריסט של עיתון דבר במשך 31 שנים (1933 – 1964) ובשנת 1958 קיבל את פרס סוקולוב לעיתונאות על פעילותו זו. נחום סוקולוב תרגם בשנת 1902 את ספרו של הרצל אלטנוילאנד כ-“תל-אביב”, שם אשר נבחר שבע שנים אחר-כך כשמה של העיר העברית הראשונה.

ב. שאול טשרניחובסקי כמתרגם

שאול טשרניחובסקי, שהיה כידוע רופא, שלט בשמונה שפות (לפחות): רוסית, עברית, יידיש, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יוונית עתיקה, לטינית. הוא היה מתרגם מחונן של יצירות מופת רבות, כולל מחזותיו של שקספיר. אתעכב על שניים מתרגומיו, אשר לדעתי מעידים על העדפותיו של המשורר, על נטיית ליבו ואישיותו, לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר שיריו. אין זה מן הראוי או המקובל שמשורר יעיד על שיריו או יעניק להם את פרשנותו, אך בתור מתרגם, הוא יכול להעיד על עצמו, כפי שעשה בהקדמות לתרגומים שלהלן.

1. שירת הַיְאַוַתָה – תרגומו של טשרניחובסקי מאנגלית ליצירתו של Henry Wadsworth Longfellow‏;  (1807 – 1882), פואמה המבוססת על אגדות עם אינדיאניות. (ראה בהערות העורך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה הקדמתו של שאול טשרניחוסקי. שימו לב שלאינדיאנים הוא קורא הודים (ממש כמו קולומבוס). עוד נבאר ש”תרגום ז’רגוני” הוא תרגום ליידיש. ביטוי נוסף, אשר נעלם משפתנו הוא “בית עֵקֶד ספרים”, כלומר ספרייה. משמעות המלה יאותה היא מורה ונביא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יעקב פיכמן, בספרו אשר הוזכר לעיל “חיים למופת” מזכיר את “שירת היאותה”, בתארו כיצד היה טשרניחובסקי הצעיר מקריא פרקים מן היצירה באזני מנדלי מוכר ספרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קריאת התרגום מעידה על דלות הלשון העברית באותה עת בכל הקשור לתיאורי טבע ובייחוד שמות בעלי חיים וצמחים, ותלותה בטקסט המקראי. הנה העמוד הראשון מתוך התרגום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירי אנקריאון – תרגום מיוונית של שירי המשורר אשר חי במאה השישית לפני הספירה וכתב שירי אהבה, יין ותענוגות אחרים. ורשה, 1920, הוצאת שטיבל. תרגום זה מייצג את בקיאותו ואהבתו של טשרניחובסקי את תרבות יוון העתיקה (בייחוד יצירתו של הומרוס), (ראה השיר “נוכח פסל אפולו”).

החותמת בפינה העליונה של העמוד שלהלן היא “ספרית קבוץ השומר הצעיר “לשחרור” רחובות”. גרעין זה של השומר הצעיר הוקם ברחובות בשנת 1929, אך התפרק בטרם הבשיל להקמת קיבוץ. משם נדד הספר לקיבוץ רמת השופט.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חלקה הראשון וחלקה האחרון של הקדמת טשרניחובסקי לתרגום: האם מישהו יודע מיהי יליסבטה קולמן?

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

במרבית השירים מושא האהבה של המשורר הוא עלם יפה, כמנהג היוונים (פדרסטיה). הנה שיר בו מושא הערצת המשורר היא נערה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. ולסיום – פרסום בעיתון הילדים “הבקר הוצאה לילדים” לציון שנה לפטירתו של טשרניחובסקי – 12.10.1944 . הקוראים מתבקשים לנסות ולמצוא מה עומד מאחורי הבלדה המעובדת מאת ליכטנבום והציור הנלווה (לפותרים נכונה לא יחולקו פרסים).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

באתר הספריה הלאומית אפשר למצוא חומר מקיף על טשרניחובסקי ועל קורות חייו

מיהו לונגפלו המשורר האמריקאי שכתב את שירת היאותה?

עוד על שירת היאותה

על שירי אנקריאון מצוי חומר רב ברשת, ואתם מוזמנים לחקור ולדרוש.

אליזבט (יליסבטה) קולמן הייתה ילדת פלא, אשר ידעה 11 שפות וכתבה כ-1000 שירים בטרם גוועה בגיל 17. בת להורים גרמנים שגדלה ברוסיה (סאנקט פטרבורג). שומאן הלחין כמה משיריה. (תודה לענת).

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.