לאחרונה התבשרנו ש”השמיים נפתחים” ואפשר לטוס לחו”ל, לכמה יעדים מוגבלים, ארצות ירוקות המוכנות לקבל אותנו, הבאים מארץ אדומה. הטיסה הנכספת לחו”ל נראית מסורבלת ועתירת מכשולים, על פי המיטב מתוך מילון הקורונה: הנחיות, בדיקות, בידוד, ובקיצור – מתווה. הנוסע המותש צריך (גם כן על פי מילון הקורונה) לתכלל כל זאת בטרם יוכל להשתכשך במי הטורקיז ולהתייוון באחד מאיי יוון. והלא גם שם תהא אחריתו מ.ר.ה (מסכה ריחוק היגיינה). אולם, למרות כל זאת, זה לא נורא. הבה ניזכר…

שני הצילומים למעלה: הצלם י. מירלין, אוסף קרן היסוד, הארכיון הציוני המרכזי.

בנסיעותינו הראשונות לחו”ל, בשנות השמונים המוקדמות של המאה העשרים (נסיעתי הראשונה לחו”ל היתה כשהייתי בן 26), היתה חובה להצטייד באישורים ובמסמכים רבים. נסיעה לחו”ל היתה אז מבצע בירוקראטי מורכב, שחייב הכנות מדוקדקות. את כרטיסי הטיסה וההזמנות למלונות רכשנו אצל סוכן הנסיעות. לפני הנסיעה היה צורך לקבל “אישור יציאה לחו”ל” מיחידת המילואים, על גבי טופס מיוחד, ולהחתים את הדרכון. מן הבנק היינו מושכים את הקצבת מטבע זר, מחתימים את הדרכון ומצטיידים בטופס בו נקוב הסכום שמשכנו ופירוט שטרי הכסף. (במקומות ידועים בכל עיר יכולת לרכוש דולרים שחורים, אולם רווחו שמועות על זיופים שגרמו לנוסעים ישראלים תמימים לבלות בכלא בארצות אותם יצאו לתוּר). היינו רוכשים מן הבנק “המחאות נוסעים” (טרוולר’ס צ’ק) ומקפידים לרשום את מספרן הסידורי למקרה שייגנבו. במשרדי מ.מ.ס.י (מועדון מכוניות וסיירות בישראל) היינו מנפיקים רישיון נהיגה בינלאומי. בשדה התעופה התייצבנו בפני פקיד המכס שרשם את פרטי הציוד האישי איתו יצאנו, כגון מצלמה, על מנת שלא נשלם עליו מכס בשובנו ארצה. מדינות רבות דרשו להצטייד בוויזה לשם הכניסה אל גבולן, וגם תעודות חיסון כנגד מחלות שונות, ובדרך במטוס היו הדיילות מחלקות טפסים למילוי, אותם נדרשנו להציג בביקורת הדרכונים בשדה התעופה. אולם המסמך החשוב ביותר, שבלעדיו לא העזנו לצאת לחו”ל, היה “מדריך לפיד לאירופה” – מדריך הנסיעות של יוסף טומי לפיד (“האבא של”). במדריך הצטיידו אותם טיילים שיצאו לחו”ל באופן עצמאי,  ולא בטיולים מאורגנים, בהם העיקר היה להספיק לבקר (מבעד לחלון האוטובוס) בחמש ארצות בשלושה ימים.

היינו צועדים בצייתנות ברחובות הכרך הגדול והזר עם הספר של לפיד בידינו, כצליינים האוחזים בכתבי הקודש בדרכם אל המקומות הקדושים, וממלאים באדיקות אחר כל הוראותיו. היכן לגור, מה לראות, היכן לבלות, מה לקנות ומה לאכול.

כך, למשל, הגענו (1981) למסעדה שטומי לפיד המליץ לאכול בה את מרק האפונה הטוב ביותר באמסטרדם. וכך כותב טומי: “אופייני הוא המאכל הלאומי של ההולנדים: מרק-אפונה (Erwtensoep). הם אוכלים אותו בדרך-כלל בחורף, אבל פה ושם ניתן להשיגו גם בקיץ. הוא עשוי עם הרבה מאוד רביכה, והוא כה סמיך, עד כי חתיכות הנקניק אינן שוקעות בתוכו.”  לא בכדי הוא מכנה את ההולנדים: “אזרחים חסודים המאמינים באלהים, במלכה יוליאנה ובמרק-אפונה“.

יצאנו בעקבות לפיד לחפש את מרק-האפונה שבו הנקניק אינו שוקע. המסעדה המומלצת התגלתה ככוך קטן ועלוב עם שולחנות דביקים, ברחוב צדדי שבעמל רב מצאנו אותו בסבך הסמטאות והתעלות. מלצר אדיש הגיש לנו את מרק האפונה. הם כבר היו רגילים לישראלים המוזרים שבאים רק בשביל מרק אפונה. לא היה כלל נקניק במרק, אך היו כמה קרוטונים שכן שקעו במרק הדליל. מולנו, בעברו השני של השולחן, ישבו שני ביטניקים מלוכלכים שהביטו בעיניים כלות אחר כל כף מרק שהעלינו מן הצלחת. קירבתי אליהם את סלסילת הלחם והם בלעו הכול במהירות. בעקבות חוויה גסטרונומית-קולינרית-אנתרופולוגית מכוננת זו, עברנו למדריכי מישלן, החוברות הצרות בכריכה הרכה, הירוקה.

אמסטרדם היתה מלאה באותם ימים בביטניקים, או היפים, או נערי-פרחים כפי שהם כונו, שנמשכו לחופש ולהכנסת האורחים ההולנדית שכללה רכישת סמים ללא הפרעה. הם היו מתגודדים סביב הפסל הלבן בכיכר דאם ומעשנים סמים, או רובצים בסמטאות השכנות, מעשנים ומזריקים מכל הבא ליד. ברחוב הראשי, ליד בית הכלבו הענק, De Bijenkorf חלפנו על פני נער שהתנודד והעביר את משקל גופו מרגל אל רגל, ונראה כעומד ליפול על המדרכה בכל רגע. בידו האחת אחז בצנצנת ריקה של חמאת-בוטנים, וכל כולו היה מרוכז בה. ניסיתי ללכוד את מבטו, אך כשהרים את עיניו להרף עין מן הצנצנת היה מבטו חלול וריק, כאילו הביט אל תוך עצמו. באמסטרדם באותה עת יכולת למצוא אינספור מסעדות ומזללות ישראליות, שנשאו שמות כמו “מלך הפלאפל”, “שווארמה נתניה”, “בית לחם”. המסעדות הכשרות התהדרו בשמות כגון “נגבה”, “ופרצת”.

המהדורה הראשונה של מדריך לפיד לאירופה יצאה לאור בשנת 1970 (הוצאת שקמונה). בשנת 1977 יצאה לאור המהדורה השביעית, ממנה ציטטתי את שבחי מרק-האפונה. עיון במדריך ועצותיו המועילות מעיד על השינוי המדהים שהתרחש בעולמנו בשנים שחלפו מאז שיקף המדריך נאמנה את המציאות בה פעלנו. הנה כמה משפטים מן הספר שיכולים להכות בתדהמה את הצעירים שבינינו:

“חברות תעופה רבות שומרות את המושבים הקדמיים במטוס ללא-מעשנים”

“לארצות בנלוקס (הולנד, בלגיה) לא נוסעים במיוחד, אלא מבקרים בהן בדרך לצרפת, בריטניה, או סקנדינביה”

“דניה, נורבגיה, שוודיה – עיצוב אמנותי של מוצרים תעשייתיים ובלונדיניות מעוצבות בלא-פחות אמנות”

“ומה עושים עם הילדים? עצתי היא: השאירו אותם אצל הסבתא, בישראל. אין טעם לגרור ילדים קטנים בדרכי אירופה.”

“רק סוכן-נסיעות, או פקיד-מכירות של חברת-תעופה, יכול לעשות עבורך את כל החישובים המבטיחים לך את הטיסה הזולה ביותר”.

“הדרך הפשוטה ביותר להזמנת חדר: בחר לך מלון הנראה לך כמתאים ביותר לפי התיאור והכתובת שבספר זה. כתוב – באנגלית, או בצרפתית – והזמן חדר מתאריך עד תאריך, לבודד או לזוג, עם או בלי אמבטיה. הסבר במכתב כי בגלל חוקי המטבע בישראל אינך יכול לשלם מקדמה. צרף שובר בולים בינלאומי ובקש תשובה בהקדם.”

“בייחוד אל תשכח להצטייד בסיגריות אם אתה נוסע לצרפת. כי הסיגריות המקובלות על הצרפתים “ז’יטאן” ו”גולואז”, כמוהן כשדה-סרפדים שנדלק ביום חמסין”

“הדרך המקובלת להודיע על שובך, כדי שבני המשפחה יחכו לך בשדה התעופה, היא באמצעות מברק בתעריף מוזל אותו כדאי לשגר יומיים לפני ההמראה.”

הנה המלצותיו של מדריך לפיד לגרדרובה שיש לקחת לנסיעה לחו”ל. שימו לב ל”עקיצות” שהוא מפנה לנשים:

אך כנראה ישנם עניינים שאינם משתנים גם בחלוף השנים:

הספר משופע בפרסומות, רבות מהן מבטיחות לתייר הישראלי לשמור על ביתו מפריצה בעת היעדרו, בעזרת מנעולים, אזעקות וחברות שמירה:

אבל גם פרסומות אחרות ברוח התקופה והנגטיב שצריך לפתח ולהדפיס, אם לא נמחק בגלאי של בדיקת הביטחון בשדה התעופה (מצחיק הריבוי פילמים למלה פילם):

נסיים את הפרק על מדריך לפיד המיתולוגי בתצוגה מרהיבה של כשרון הכתיבה הסרקסטית של טומי לפיד, המקנה לו מקום של כבוד בחבורה ההונגרית המוכשרת עם אפרים קישון והקריקטוריסט זאב (יעקב פרקש).

__________________________ * ________________________

וכעת נבצע קפיצה נחשונית במרחב ובזמן. הכיוון הוא מחו”ל לארץ הקודש והזמן – שלהי המאה התשע עשרה. בשנת 1891 (תרנ”א) כתב והוציא לאור אברהם משה לונץ את הספרון: “מורה דרך בארץ ישראל וסוריה” – מדריך לבאים מארצות הגולה לתור את ארץ-ישראל. אליעזר מודעי, נכדו של לונץ, הביא את העותק המקורי להוצאת הספרים אריאל (אלי שילר) ובשנת 1979 יצא לאור העתק של המדריך המקורי. על א.מ. לונץ אפשר לשמוע בתוכניתו של ערן סבאג “חיים של אחרים” בגל”צ בדצמבר 2011. והוא ראוי גם לרשומה נפרדת…

על גבי כריכת הספר הושמטה המלה “סוריה” משם הספר.

אך בשער הספר מופיע השם המלא.

הנה ההקדמה למדריך, מאת המחבר לונץ. לונץ כתב ספר זה בהיותו עיוור. תקוותו להצלחת הספר שתאפשר לו כלכלית להוציא לאור חלק שני על סוריה ועבר הירדן – נכזבה. הספר (שגם תורגם לאידיש) לא עורר עניין בקהל הקוראים והנוסעים, אך מספק לנו כיום אוצר נדיר של מידע על חיי היומיום בארץ ישראל של שלהי המאה הי”ט.

כידוע לכם, אוניות הנוסעים (אוניות מפרשים ואוניות קיטור) לא יכלו להיכנס לנמל יפו ולכן היו יוצאות לקראתן סירות קטנות אליהן היו מורידים את נוסעי האונייה. וכך מתאר לונץ חוויה זו עבור הנוסע המגיע ליפו באונייה, שבדרכה עגנה קודם לכן באלכסנדריה ובפורט סעיד. טקסט פיוטי ונמלץ (“עפעפי שחר יום השלשי אך יבקעו“), שמצא את מקומו במדריך שאמור היה להיות קצר, תכליתי ומעשי בסגנון מדריכי בדקר:

משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת בנקאים עשירה באיטליה, מן העיירה וולטרה Volterra. בשנת 1481 יצא למסע לארץ הקודש, בעקבות נדר שנדר. מסעו החל בחודש מאי בנאפולי והסתיים בחודש אוקטובר בוונציה (ראה במפות להלן את מסלולו המדוייק) לאחר שביקר באלכסנדריה, קהיר, עזה, חברון, ירושלים, רמלה, יפו, בירות, דמשק, קפריסין, רודוס וקורפו  ומקומות רבים נוספים. ארץ ישראל היתה אז תחת שלטון הממלוכים ממצרים. משולם, שהיה בעל כוח-התבוננות וכשרון ביטוי, כתב ספר-מסע הכתוב כיומן, בו הוא מתאר בפירוט רב את מה שראו עיניו בכל מקום, את מראות הנוף והטבע, את מנהגיהם של בני המזרח ואת מצבם של היהודים בכל מקום. הוא מתאר את הסכנות האורבות לנוסע, מפגעי הטבע ומשודדים ולסטים וכיצד יש לנהוג על מנת לשרוד במסע ארוך ומסוכן זה.

קטעים מתוך הספר: מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל בשנת רמ”א (1481). הביא לדפוס על פי כתב היד היחיד: אברהם יערי, הוצאת מוסד ביאליק, תש”ט (1949).

[בסוגריים מרובעות – ביאורים שהכנסתי אל הטקסט]

עצותיו של משולם מוולטרה בעקבות מסעו במדבר סיני מקהיר לעזה:                                     “כמה מעלות טובות למקום עלינו, למען תדעו, רבותי, הסכנות שיש ממצרים עד עזה ואת אשר הוכרחנו לעשות ואת אשר יצטרך על כל אדם לעשות אשר יעבור בדרך ההוא, ובקוצר אספרם:

בהיות כי מגַן הלוֹט עד עזה וגם כן עד סמוך לירושלים, הוא כולו מדבר, צריך לכל אדם שישא על סוסים שנים שקים, האחד עם בסקוטי [צנימים], והאחד עם התבן והמספא, וג”כ [וגם כן] נודות מים, כי בכל הדרך לא תמצא מים מתוקים אלא מים מלוחים. וגם צריך שתשא עמך לימוני [לימונים] עבור הכנים [פשפשים] אשר הם כתובים לעיל. וצריך שתלך עם שיירא [שיירה] גדולה, עבור הלסטים הנמצאים במדבר ההוא. וצריך שתלך לאט, לשתי סיבות, האחת, עבור העפר והחול, כי הסוסים נכנסים בו עד ברכיהם והולכים בכבדות. השנית, כי עפר עולה ונכנס בפי האדם ומייבש את גרונו וממית האיש בצמא, ואם תשתה המים המלוחים ההם, מביאים על האדם יותר צמא מבראשונה. וגם מי שאינו יודע לשון ערבי צריך שילבש כמו תוֹגָר [תורכי], למען לא יכירו שהוא יהודי או פרנקו [אירופי], כי לא יצא ביובל ויפרע מעות לרוב אל הכאפרי [תחנת מכס], ר”ל [רחמנא ליצלן] את המכָסים. גם בהיות כי תצטרך לישא לבן [מצנפת לבנה] בראשך, כמנהג התוגרמים והישמעאלים [התורכים והערבים], סכנה גדולה היא פן ב”מ ח”ו [בר-מינן חס וחלילה] אי זה מהשיירא יגיד כי אתה יהודי או גוי. ואם תנצל מכל אלו, תמיד תמצא אורבים בדרך שעומדים קבורים תחת העפר עד גרונם ב’ או ג’ ימים בלתי אכילה ושתיה כלל ועקר, ומשימים אבן אחת לפניהם, והם רואים אחרים, ואחרים אינם רואים אותם, וכשהם רואים שיירא יותר פחותה משלהם, יוצאים חוצה וקוראים לחבריהם ורוכבים על סוסים שהם קלים כנמרים עם רומחים מקנים בידם עם ברזל בראש מצופה כל קנה וקנה והם קשים מאוד, וגם נושאים מאצי פיראטי [אלות מפורזלות] בידם ובוקאליירי [מגנים] עשויים מזפת מנייר ומזפת, ורוכבים ערומים עם חלוק לבד על בשרם ובלתי בתי שוקים ובלתי מנעלים ובלתי ספרוני [דרבנות] בלעז, ובאים על השיירא כרגע, ולוקחים כל אשר להם וכל בגדיהם אשר להם, והסוסים ג”כ [גם כן], ולפעמים הורגים אותם, אבל על הרוב אינם הורגים אבל מלסטמים. על כן הוא טוב חבורת התוגרמים, בעבור כי הם כלם רובי קשת, והאראבי [בדואים] יראים מהם מאד, בהיות כי הם ערומים ואינם יודעים לזרוק החצים, ושנים תוגרמים יניסו י’ ישמעאלים.                                                                                                                          גם אם תציל מידם, סכנה גדולה היא מהקורסאלי, והם לועזים [איטלקים] כלם, והם באים עם סקופייטי [רובים] וכלי קרב, והם מלומדי מלחמה. גם אם תציל מכל אלו, אפילו שתלבוש בגדי תוגרמים, כשתגיע על המכסים [תחנות המכס], אם תעשה דבר אפילו אחת שלא כמנהגם, תכף יבינו כי אינך תוגר או ישמעאל, והם אורבים תמיד.                                                                                                 ואם תשאלו: מה מנהגם ומה לעשות, צריך כשתגיע במקומות ההם, תכף תכף תוציא מנעליך, ותשב על הארץ ורגליך כפופים תיתיך, ושלא תוציא כלל רגליך חוצה, ושלא תעמוד על רגליך כלל, ולאכול בארץ, ושלא יפול מהלחם כל שהוא בארץ שלא תלקט אותו, ושלא תאכל עד שתשים הלחם על ראשך, וליתן אל המסובין מכל מה שתאכל, אפילו שאינם אוכלים עמך, ושלא תפשיט מעולם הבגדים מעליך, ובאותם תישן בלילה; וגם כשנותנים אליך אי זה דבר אכילה, תנשק את ידיך עם מעט הכנעה.                        גם כשתלך לצרכיך, השמר שלא תגביה את בגדיך. גם כשתעשה מי רגלים, תכפוף את עצמך אל הארץ עד שתהיה עם האבר סמוך לארץ שלשה אצבעות, ועשה צרכיך, כי אם תפיל טפה אחת על הרגלים או על הבגדים, אומרים כי טמא אתה. וצריך שתקח אבן להתגרד בו, או שתרחץ אותו במים תכף. ולא תלך אצל שום אדם עם המנעלים, ולא תדבר עם שום אדם אם לא תשב ורגליך כפופים תחתיך.                גם מנהגם, כשהם יושבים לאכול, יושבים בעגול, וכולם אוכלים בכלי אחת, והעבד עם אדוניו, ומשימים הידים בתוך הקערה תמורת תרווד, ואינם משימים לפניהם לא מפה ולא סכין ולא מלח, ואינם מקניחין ידן מעולם, אלא לאחר אכילה תיכף רוחצים ידיהם עד חצי הזרוע, ויש מהם שיש לו עפר לבן דק, והוא ריחני מאד, קורין אותו בלשון ישמעאל רחנייא, ומשימים מים עליהם ורוחצין ידיהם עם העפר הנזכר.

גם מנהגם, שלא לתת מספוא לחמורים ולא שום דבר לשתות אם לא יתנו כל בני החבורה, כי הוא עון גדול בדתם, כי כשהסוסים האחרים רואים סוס אוכל, כלם הם מצערים שאינם אוכלים גם הם, וזהו צער בעלי חיים.

לכן צריך לכל אדם שיהא זהיר מאד שלא יעבור על שום אחד מאלו העניינים, פן ב”מ ח”ו יבינו כי אתה יהודי או פרנקו, ואוי למזלו למי שיפול ברשת. […] על כן צריך לאדם להיות מאד זריז במעשיו ולהוסיף חכמה על חכמתו, כדי להציל נפשו מאלו המקרים הרעים, ולהיות תמיד דבק בה’ למען הציל אותו מידם, כן יהי רצון, אמן.

משולם מוולטרה מבקר בחברון                                                                                           חברון היא כמו עזה, אבל בשפלה היא יושבת, ואין לו חומות, והיא עיר טובה ושמנה. ומקום המערה הוא שדה בחצי חברון, והישמעאלים בנו עליו מוסקיאה [מסגד], כמנהגם, ועשו חומה על פי המערה, ועשו שם חלון קטן, שמשם מתפללין היהודים ולשם זורקים מעות ומיני בשם בתוך המערה הנזכרת. ולשם התפללנו. והישמעאלים מכבדים המקום במאד מאד, ונותנים י”ג אלפים לחָמים בכל יום לפחות, לכבוד אברהם יצחק ויעקב, ובפרט לכבוד אברהם נותנים לחם ולשונות בחרדל ועגל רך וטוב, כאשר נתן למלאכים, ולכבוד יצחק ציד ומטעמים, כאשר היה אהב, ולכבוד יעקב לחם ונזיד עדשים, כאשר נתן לעשיו. וזה תדיר, בכל יום, לא יחסר. ולשם דרים כמו כ’ בעלי בתים יהודים, ולא יותר. ומפיהם שמעתי, כי על קבורת אברהם ושרה בתוך המוסקיאה יש א’ מנורת זהב עם אבנים טובות, ועל קבורת יצחק ויעקב ורבקה ולאה יש מנורת כסף עם אבנים טובות. ועל קבורתם יש מנורת זהב ומשי ורקמה. וזה ידעו מפי הנשים שלהם, כי הרבה מהם נכנסות בתוך המוסקיאה, כי אינם נכרות, בסיבת המצנפת השחור נושאות על פניהם, ושומרי המערות סבורים כי הם ישמעאליות.

משולם מוולטרה מבקר בירושלים                                                                                          יום ד’, כ”ט לולייו [יולי] רמ”א [1481], הגענו לירושלים ע”ה [עיר הקודש]. וכשראיתי חרבנה במרירות לב, עשיתי קריעה ארוכה טפח ואמרתי התפילה הראויה להתפלל, אשר היא בידי בקונטרס קטן. והנה בירושלים אין לה חומות בעונותינו, אלא מעט מן הצד אשר נכנסתי לשם, ואף כי חרבה כלה בעונותינו, יש בה עשרת אלפים ב”ב [בעלי בתים] ישמעאלים, וכמו ר”נ ב”ב [מאתיים וחמישים בעלי בתים] יהודים. ובית המקדש תובב”א [תבנה ותכונן במהרה בימינו] עדיין הוא מוקף חומה, ולצד מזרח שערי רחמים, והם טבועים בארץ כמו ב’ אמות, והמותר למעלה מהקרקע, והם מסוגרים. ובשולי הפתחים הנזכרים יש קברים מהישמעאלים, וניכר מאד בניין שלמה המלך ע”ה [עליו השלום]מבניין הישמעאלים. והאבנים הגדולים אשר בכתלים, דבר גדול להאמין כי כח אדם ישימם במקום כמו שהם. וסביב למקדש יש וולטי [קמרונים] עם עמודים, היינו מבפנים על רצפה גדולה אשר היא תוך בית המקדש. […] ולצד מערב תוך הרצפה יש מקום גבוה כמו שלש אצבעות, ואומרים כי היא אבן שתייה. ולשם כפה גדולה ומוזהבת בתכלית היופי, מרובעת, כמו עשרים או אולי כמו שלשים אמה הריבוע האחד, והיא גבוהה הרבה, וכסו אותה הישמעאלים עופרת, ואומרים כי הוא בית קדש קדשים בלי ספק. ובשולי הבית קדש הקדשים יש מקום גבוה ב’ אמות וחצי, ארבע פינותיו כלם של אבנים, לעלות אל המקום ההוא. ושם באר מים חיים, ועליו ואצלו בנויה הכפה. והישמעאלים אינם נכנסים בו אם לא יעשו טבילה ה’ פעמים, וכן אינם ניגשים אל אשה משלשה ימים קודם. ולשם שמשים ישמעאלים שעומדים בטהרה לרוב, ובתוכה מדליקין שבעה נירות. ודעו, רבותי, כי זה כמה שאין ספק בו: בכל שנה ושנה כשהיהודים הולכים לבית הכנסת ההוא ליל ט’ באב, כל הנרות שבעזרה הם נכבים מאליהם ואינן יכולים להדליקם עד יעבור כל היום ההוא, ונסו הישמעאלים אל פעמים להדליקם ולא יכולו. והישמעאלים יודעים מתי הוא ט’ באב, שהם עושים כמעט כיהודים בעבור זה. וזהו ברור ומפורסם לכל, בלי שום ספק.                                                        ולצד דרום תוך הבית המקדש יש בית אחר יפה גדול, שהוא מכוסה ג”כ עופרת, נקרא מדרש שלמה [הכוונה למסגד אל-אקצה]. ובתוך הבית המקדש יש כמו עשרה אילנות זיתים.

[…] והם הישמעאלים, וג”כ [וגם כן] היהודים מהמקום, חזירים באכילתם, כי כלם אוכלים בכלי אחד עם האצבעות בלי מפה, כמו שעושין במצרים, אבל במלבושיהם נקיים. […] ודתיהם שונות מכל עם, כי הם לוקחים עשרים ושלשים נשים ככל אשר יחפוצו, ואינם רואים אותם עד אשר תהיה בביתו. ונותנים האנשים המוהר לנשים. ומן היום ההוא והלאה, האיש אינו חייב ליתן לה אלא לאכול, והמלבושים וכל ענינים אחרים היא מעצמה עושה. וגם כשהיא הרה הישמעאלים אינם נוגעים אותה עד אחר שתלד שני חדשים, בהיות כי עון גדול הוא בדתם לשפוך זרע לבטלה אפילו עם נשיהם. וכל הבנים והבנות הילודים, והאשה היא חייבת במזונותם ובכסותם. על כן הם כלם זונות מפורסמות. וכולם, אנשים ונשים וטף, יהודים כמו הישמעאלים, מתנהגים במדות האלו וישנים לבושים.”

להלן העמוד האחרון בכתב היד המקורי, המסתיים במלים:                                                          “סך כל המהלך שעשה ה”ר משולם בכ”מ מנחם מוולטרה בלכתו לירושלים ע”ה, היינו מנאפולי עד וויניציאה, חמשת אלפים ושבע מאות ושלשה מילין.                                                                     ה’ ישלח לנו גואל לגאלינו – ויעלינו בירושלים ברינה עם כל ישראל חברים – כן יהי רצון ונאמר אמן ואמן סלה ועד  – בריך רחמנה דסייען”

הערות העורך

כתב-היד בו מתואר מסעו של משולם מוולטרה מצוי בעותק אחד בלבד, שהיה שמור בספריית לורנציאנה בפירנצה (נכון לשנת 1949). זהו העתק מכתב-היד המקורי של משולם, והמעתיק לא תמיד דייק בעבודתו. במקור כלל כתב-היד 54 דפים אך מהם שרדו רק 21 הדפים האחרונים. קטעים מכתב-היד פורסמו לראשונה על-ידי לונץ בספר השנה “ירושלים” שיצא לאור בווינה בשנת 1882, תוך שיבושים רבים. פרסום מדוייק יותר של שני פרקים בלבד נעשה על-ידי פרופ’ מ.ד. קאסוטו 36 שנים מאוחר יותר. בשנת 1949 הביא לדפוס אברהם יערי את המהדורה המובאת בזאת, תוך שתיקן ככל האפשר את השיבושים שנפלו במלאכת ההעתקה ובמהדורות הקודמות. את כתב-היד איתר באיטליה עבור אברהם יערי הקצין לויטנאנט אלישע נתניהו מילייקובסקי מפלוגת המודדים הארץ-ישראלית מס’ 524 בחיל המהנדסים המלכותיים באיטליה.