אוסף של מאות גלויות נוף ישראלי שהתגלה במשפחתי הוביל אותי לפרויקט קטן. הגלויות הן משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. כאשר מיינתי את הגלויות המראות נופי קיבוצים שונים, הסתמנה תופעה מעניינת. מסתבר שהקיבוצים הפיקו מדי שנה גלויות אשר שמשו ככרטיסי שנה טובה, לשם משלוח כרטיסי ברכה לבני המשפחה והידידים של חברי הקיבוץ. הגלויות נעשו בהפקה מוקפדת ומושקעת. ניכר שהצילום מקצועי ומבוים. הגלויות הצבעוניות בהדפסת אופסט ולמינציה נעשו לרוב על ידי חברת פלפוט וגם חברת ישראנוף.

לא ארחיב כאן את הדיון על מנהג משלוח “שנות טובות”, התפתחותו ונפילתו, אציין רק שגלויות שנה טובה של הקיבוצים היו חילוניות למהדרין. הן לא כללו את סמלי החג ולא סממני יהדות כלל. ברכת החג הודפסה רק בצד האחורי, ולעולם לא על גבי התמונה בצד הקדמי. הגלויות מראות את נופי הקיבוץ באופן המתאים לקלישאה “נוף של גלויה”. גם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר בשוק הכללי רווחו כרטיסי ברכה עם חיילים וחיילות, משה דיין והכותל, המשיכו בקיבוצים לצלם ולשלוח את נופי הקיבוץ. הגלויות כאילו משמשות “חלון ראווה” של הקיבוץ, עדות לרווחה ואידיליה.

היו אלה שנות שגשוג כלכלי בקיבוצים, לפני המהפך הפוליטי ולפני המשבר הכלכלי ופרשת מניות הבנקים. היו אלו גם שנים בהן עבר הקיבוץ תמורות רבות. כלכלת הקיבוצים המצליחים התבססה על מפעלים תעשייתיים, חדרי האוכל ומוסדות הציבור שופצו והורחבו, והדבר מתבטא בצילומי הגלויות, כעין פרכוסי גסיסה של החלום הקיבוצי כמרחב אוטופי. שני הנושאים הנפוצים ביותר המופיעים בגלויות הם מבנים וילדים, או שילוב ביניהם. הילדים מוצבים בקבוצות על הדשא, או על מתקני השעשועים (מגלשות הפח וצינורות המתכת של אותם ימים), ומשדרים אופטימיות, חוסן, המשכיות ותקווה לעתיד. בשנים אלה לא נמצא כבר בצילומים את האייקון של מגדל המים, או הסילו וגם לא את הרפת והדיר, אלא את חדר האוכל המורחב, את בית התרבות או בית העם, מוקפים בדשאים ירוקים נרחבים, עצים ופרחים. כיבוש השממה לא מודגם כבעבר בשדות הפלחה והגד”ש (גידולי שדה) אלה בטבע מאולף וממושטר, מושקה וגזום – מדשאת הקיבוץ ו”הנוי”. ובדשא משובצים ילדי הקיבוץ, מוצבים בקומפוזיציה מושלמת על פי דרישת הצלם. מוטיב מרכזי בגלויות אלו הן בריכות השחייה, סמל לעוצמה כלכלית, לתרבות הפנאי והרווחה. לא עוד הסתפקות במועט ובהכרחי וכבר לא מתביישים להראות את איכות החיים.

הנה כמה דוגמאות לגלויות המראות את בריכת השחייה של הקיבוץ:

 

זכורה אמירתו של מנחם בגין במערכת הבחירות של 1981 על המליונרים בקיבוצים. היה זה בעקבות כתבה בטלויזיה שבה רואיין חבר קיבוץ מנרה על היחסים העכורים בין קיבוצי הצפון לבין קריית שמונה, בעודו משתכשך בבריכת השחייה. וכך אמר בגין: “אתם לא ראיתם בטלוויזיה את האיש הזה בקיבוץ מנרה יושב בבריכת השחיה כמו איזה מיליונר אמריקני ומדבר במידה רבה של זלזול על תושבי עיירת פיתוח סמוכה? האם אני ישבתי באותה בריכת שחיה? לי אין סידור כזה בכלל”. אגב – את בריכת השחייה במנרה מימנו בתרומתם ידידיו של נחמיה רבין, אביהם של יצחק רבין ואחותו רחל רבין ממייסדות הקיבוץ.

החלטתי לצאת לאותם מקומות ונופים המצולמים בגלויות של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, ולגלות כיצד הם נראים כיום, מה עלה בגורלם של המבנים המפוארים, לאחר כ-50 שנה, אולי אפילו אגלה מה עלה בגורלם של הילדים המצולמים.

התחלתי בקיבוץ חולדה, פשוט משום שהוא קרוב למקום מגורי.

ראשיתו של קיבוץ חולדה במה שנקרא כיום יער חולדה ובראשיתו נקרא “יער הרצל” אחד משני היערות הראשונים שנטעה הקק”ל (השני בבן-שמן. הנטיעה היתה של עצי זית, אשר לא שרדו, והתגבשה ההכרה שיש לנטוע “עצי סרק” ביערות הק.ק.ל). ביער נוסדה חווה חקלאית ובמרכזה בית מפואר שנקרא “בית הרצל” (שופץ ושוחזר על ידי המועצה לשימור אתרים במלוא תפארתו). במאורעות תרפ”ט (1929) הותקפה החווה, נשרפה ונבזזה ובהתקפה נהרג אפרים צ’יז’יק. שנה אחר כך נשלחו כמה עולים חדשים שהגיעו מפולין גליציה ולטביה במסגרת תנועת הנוער גורדוניה לשקם את החווה. בשנת 1938 הוכרה חולדה כישוב רשמי: “חולדה גורדוניה” וישוב הקבע הוקם בסמוך ליער. בשנה זו הוקם מגדל המים ובשנות ההתרחבות והשגשוג לאחר קום המדינה נבנה בית התרבות אשר גם הוא נושא את השם “בית הרצל”. הקיבוץ סבל ממשבר כלכלי בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, בייחוד לאחר כשלונו של מפעל “ספנקריט” לבטון טרומי. כיום הקיבוץ מופרט, קיימים ענפי חקלאות פעילים, מבנים ושטחים במשק מושכרים לדיור ולפעילות עסקית.

בגלויה זו, משנת 1972, נראה שיכון הוותיקים ובריכת השחייה, במלאת 20 שנה להקמתם. בשיכון הותיקים נבנו 56 דירות. בצילום המראה את שיכון הותיקים הושבו הילדים על הדשא, כמקובל.

וכך נראה היום שיכון הותיקים:

בריכת השחייה בחולדה הושלמה בשנת 1952. באתר הקיבוץ צילומים מתהליך הבנייה:

הבריכה מוקפת כיום בגדר ומהווה חלק מגן אירועים המנוהל ע”י זכיין פרטי. צילמתי את הכניסה המקורית לבריכה, הנעולה כיום:

בגלויה זו, משנת  1970 נראה מגדל המים במלוא הדרו, ועל הדשא הילדים. (הפסל בצד ימין של הגלויה מצוי ביער חולדה).

וגם בגלויה זו, משנת 1973 מציץ המגדל, והילדים על מתקני השעשועים. (בחלקה העליון של הגלויה – מכון לניקוי זרעים, אינו קיים כיום).

מגדל המים נבנה בשנת 1938, עם המעבר של קבוצת גורדוניה מן היער ליישוב הקבע. הנה צילום מאתר הקיבוץ – המגדל בעת בנייתו:

והנה המגדל בשנת 1953, צילום מאלבום עליית הנוער. שימו לב לבחור עם החליל במרכז מעגל המחוללים, ולחנוכייה בראש המגדל. ההסבר שניתן לצילום הוא: קבוצת עליית הנוער בחולדה מבטאת את שמחתה בריקוד הפופולרי הורה. מגדל התצפית והמים הדרוך ועירני תמיד נמצא מאחוריהם. הצלם: אייזנשטארק.

The Youth Aliyah group at Hulda express their joy in life by dancing the popular Horrah. The ever vigilant watch and water tower is behind them. July 1953 (photographer: Eisenstark

וכך נראה המגדל כיום. עומד למעצבה, מוקף גדר רעועה ופרוצה.

בייחוד מעציב לראות את בית התרבות, “בית הרצל”. הנה הוא בגלויה משנת 1965.

הבניין עדיין עומד על תילו. הנה צילום עכשווי מאותה זווית.

אך הבניין עזוב ונטוש. חלונותיו נטולי השמשות פרוצים לכל רוח, הקירות והמדרגות בתהליכי התפוררות. אולם המופעים בקומה השניה הפך למשכנן של היונים והרצפה מכוסה בשכבה עבה של נוצות ולשלשת. מסביב לכלוך והזנחה. שאלתי כמה מחברי המשק מדוע הניחו לבית התרבות, המצוי במרכז המשק להתדרדר למצב הזה, והתשובה היתה: “לא היה תקציב”.

עוד קצת נוסטלגיה – “כאן היתה אורווה”

הערה: אין בכוונת רשומה זו לבטא ביקורת על קיבוץ חולדה וחבריו. אין גם כוונה להציג את המצב בחולדה כמייצג את מצב התנועה הקיבוצית, תנועה מפוארת ורבת זכויות, שנקלעה למשבר אידיאולוגי וכלכלי. הצילומים מראים רק כיצד השתנה נוף קיבוץ חולדה 50 שנה לאחר משלוח גלויות הברכה לראש השנה.