בעוד אנו מתכוננים לבחירות שיכוננו את הכנסת העשרים ושתיים, כדאי להיזכר בכנסת הראשונה ולהרהר בשינויים שחלו בעם היושב בציון ובשליטיו. על הכנסת הראשונה אפשר ללמוד מספרו של אשר צידון, שהיה סגן מזכיר הכנסת – “הכנסת” (הוצאת אמיר, תש”י). מן הקריאה עולה הרצון ליצור מוסד פרלמנטארי ממלכתי וחגיגי לצד תמימות וראשוניות, אותן כבר איבדנו.
הכנסת הראשונה שכנה באופן זמני (פברואר עד דצמבר 1949 ) בתל אביב, בקצה רחוב אלנבי ורציף הרברט סמואל. לצורך כך הופקעו שני בניינים: קולנוע “קסם” ומלון “סן רמו”, אשר שופצו ועברו שינויים שהתאימו אותם להיות אולם המליאה (הקולנוע) ובניין המשרדים (בית המלון). בעיות חנייה לא היו, משום שלרשות הכנסת עמדו רק שלוש מכוניות וחברי הכנסת קיבלו תעודה המקנה להם נסיעות חינם בכל קווי הרכבת והאוטובוסים. (האם אתם זוכרים את מדי השוטרים עם השרוולים הלבנים? ראו בתמונה למטה):
(במשפט האחרון בטקסט למעלה מדובר על הצהרת בלפור).
קורטוב של היסטוריה – באפריל 1948 הוקמה מועצת העם בת 37 חברים ומנהלת העם בת 13 חברים. מועצת העם התכנסה לארבע ישיבות בלבד, שתיים מהן לשם הכרזת המדינה. ביום הכרזת המדינה ה’ באייר תש”ח (14 במאי 1948) באולם המוזיאון בשדרות רוטשילד בתל אביב, הפכה מועצת העם למועצת-המדינה הזמנית ומנהלת העם לממשלה הזמנית. המועצה התכנסה לארבעים ישיבות והניחה את היסודות לסדרי השלטון והמשפט בישראל. בישיבה העשרים וארבע אושר דגל ישראל ובישיבה הארבעים, האחרונה (10 בפברואר 1949), אושר סמל מדינת ישראל.
מועצת המדינה לא נבחרה באופן דמוקרטי ולכן היה צורך לקיים בחירות ולהקים את האסיפה המכוננת, המוכרת בשם כנסת. לצורך כך נערך ב-8 בנובמבר 1948 מיפקד ורישום כללי של תושבי המדינה. כל תושבי המדינה הוכנסו לעוצר-בית ושהו בדירותיהם עד חצות הליל. כל מתפקד קיבל תלוש שהומר אחר כך בתעודת זהות שרק באמצעותה היה אפשר להשתתף בבחירות. המיפקד העלה שבארץ ישראל היו 713,000 יהודים ו-69,000 ערבים. זכות הבחירה נשללה מחולי רוח ומאסירים בכלא. הבחירות, שאורגנו למופת ע”י שר הפנים מר יצחק גרינבוים, נערכו ביום 25 בינואר 1949, בעוד המלחמה עדיין בעיצומה. אחוז ההצבעה עמד על 86.8 אחוז. בט”ו בשבט תש”ט (14 בפברואר 1949 בשעה 4 אחה”צ בדיוק), התכנסה האסיפה המכוננת בבניין הסוכנות בירושלים. פרופ. חיים ויצמן הכה בפטיש והודיע על פתיחת האסיפה המכוננת. שלושה ימים לאחר מכן, בבוקר השכם, הגיעה משלחת של 15 חברי כנסת והיו”ר מר יוסף שפרינצק בראשם לביתו של חיים ויצמן ברחובות והודיעה לו על היבחרו לנשיא המדינה. הנשיא יצא מייד לטקס ההשבעה בירושלים, כשלאורך כל הדרך מרחובות עמדו המונים נלהבים ומחאו כפיים. נשיא המדינה הטיל על דוד בן גוריון את התפקיד להרכיב ממשלה קבועה, וזו הוצגה ב-8 במרץ 1949. וכך הגענו עד הלום.
כאמור, מקום מושבה הראשון של הכנסת היה בתל אביב ורק בדצמבר 1949 שבה לירושלים. זאת באופן הצהרתי לאחר שהאו”ם דן במעמדה של ירושלים ובמעמד המקומות הקדושים והחליט על בינאום ירושלים. מחבר הספר מספר בהתלהבות על נפלאות המיקרופון שהוצב לטובת הנואמים, אך יש לו חיים וקאפריזות משלו, על הפטיש של יושב הראש, על תלונות המזכירות והקצרניות שבאולם המליאה שורר קור רב.על פניות הציבור (השכנים עושים רעש, שני קשישים מבקשים להכנס לבית זקנים, המכס גבה מס גבוה מידי על חבילה מהקרובים בחו”ל). הכנסת הראשונה עסקה בעניינים כבדי משקל משום שהיה צורך להקים מדינה יש מאין. היה צורך לתת תוקף חוקי לצ.ה.ל, להקים את בית המשפט העליון ואת כל שאר מוסדות השלטון. אך אני בחרתי להציג כמה פכים על אופייה של הכנסת הראשונה, המעידים על החברה הישראלית בעת קום המדינה ועל נבחרי העם. ומה חשוב יותר מן המזנון?
וכעת נתוודע למשכורתם של חברי הכנסת הראשונה ו”לתנאים הסוציאליים” שלהם (כולל נסיעה בחינם בכל קווי האוטובוס והרכבת). קראו בעיון:
נושא משעשע אך כאוב בעיני חברי הכנסת היה נהייתם של ילדי תל אביב לקבל אוטוגראפים של נבחרי העם. הותרתי בהמשך לאותה פיסקה גם שני נושאים חשובים בתולדות הכנסת:
שר התיירות עקיבא גוברין מעניק אוטוגרפים לילדים – 1948. מקור – הארכיון הציוני
ואי אפשר שלא לסיים בתקציב השנתי של הכנסת הראשונה. שימו לב שמספר עובדי המנהלה (87) קטן ממספר חברי הכנסת (120). לשם השוואה – תקציב הכנסת לשנת 2019 הוא 795 מליון ש”ח.
המרוץ לנשיאות מתחמם וצובר תאוצה, מספר המועמדים הנושאים את עיניהם אל המשרה הרמה הולך ועולה, כאשר ברקע נשמעים דיבורים על ביטול מוסד הנשיאות, והכול מתוך שיקולים פוליטיים ואישיים. בימים אלה, ומתוך סמיכות זמן ליום העצמאות, כדאי להיזכר בימים בהם נשמעו פעמי ההיסטוריה, עת התכנסה לראשונה הכנסת והחליטה בהצבעתה הראשונה על בחירת הנשיא הראשון לישראל. התיאור להלן מצליח להעביר את הראשוניות, התקווה והחגיגיות לנוכח סממני השלטון והממלכתיות ברגעי היוולדם.
א.
מתוך הספר: ממנדאט למדינה, מאת: יוסף קליר, הוצאת ראובן מס, 1952.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.
קטעים וצילומים מתוך עמודים 221 – 230 :
13.2.49 הוועד הלאומי פורק היום בירושלים. […] הוועד הלאומי שהיה הגוף הנבחר של הישוב בזמן שלטון המנדט, התפרק ומסר את מקומו לממשלת ישראל שמועצתה המכוננת תפתח מחר. […] הפרלמנט הישראלי הראשון ייפתח מחר בירושלים. […] היום, ערב המאורע ההיסטורי, גדל מספר האנשים בירושלים בעשרות פקידים, במבקרים ובאורחים שבאו לעיר לכבוד המאורע, כמעט כל בתי המלון והפנסיונים מלאים עד אפס מקום. העיר עצמה עסוקה בהכנות ליום הגדול. האורות שכבו מאז ההפגזות בחודש מאי, הודלקו ברחובות. החנוונים קישטו את חלונות הראווה שלהם. ההתרגשות גברה וירושלים התעוררה שוב מאז המצור. הרפובליקה סן-מארינו, בת 13,000 תושבים, היושבת בהרי האפנינים ליד רימיני, הכירה במדינת ישראל.
14.2.49 (ט”ו בשבט תש”ט) […] אחד הימים הגדולים ביותר בדברי ימי ישראל היה יום פתיחת הפרלמנט הראשון במדינת ישראל. הנבחרים התאספו באווירה חגיגית בבירתה הנצחית של האומה. […] תזמורת משטרת ירושלים ניגנה את “התקווה”, כשראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, עמד שם ושערו הלבן התנופף ברוח. […] מר מ. רוזטי, מזכיר הכנסת, הכה בפטיש שלוש פעמים על השולחן והנשיא וייצמן החל לקרוא את נאום הפתיחה שלו. שלוש פעמים במשך נאומו הפסיק ד”ר וייצמן לזמן מה את דבריו, הסיר את משקפיו ומחה את הדמעות מעיניו. פעם אחת בהפסקה גדולה יותר התכופף אל שלישו שישב לימינו ולחש לו פעמיים: “איני יכול לדבר, איני יכול לדבר” אולם לאחר רגע הוסיף במאמץ כבד: “הכל בסדר” והמשיך בנאומו. […] היה זה יום כביר ומלא התרגשות.
מתוך נאומו של ויצמן – “… אנחנו העם שנתן פעם לעולם כולו את בשורת הרוח שהיתה ליסוד התרבות האנושית. עינו הרוחנית של העולם צופיה עכשיו אלינו לראות איזו דרך נבחר לנו בסידור חיינו, מה דמות נעצב למדינה שלנו. אזנו קשובה לשמוע אם תצא בשורה חדשה מציון ומה תהיה הבשורה. אכן, לא קלים הם חבלי הלידה של בשורה חדשה. בשורת הרוח היוצר רואה אור רק לאחר הרבה עמל ויגיעה, סבל ותלאה. כוח היצירה של עמנו עומד במבחן חדש וחמור; חוקת יסוד זו שהוטל על הכנסת לקבוע לישראל היא אבן בוחן ראשית… כל ימי עמלתי וחתרתי לעשות את המדע והמחקר יסוד למפעלנו הלאומי. אבל ידעתי גם ידעתי כי מעל למדע יש ערכים נשגבים אשר רק בהם מרפא לנגעי האנושות – ערכי צדק ויושר, שלום ואחווה…”
16.2.49 פרופ’ חיים וייצמן נבחר כנשיאה הראשון של ישראל בהצבעה הראשונה שנערכה בכנסת. הוא קבל 83 קולות; 15 קולות קיבל פרופ’ יוסף קלוזנר. על התוצאה הודיע יושב ראש הכנסת, מר יוסף שפרינצק, שהכריז: “חיים בן עוזר וייצמן נבחר נשיא ראשון למדינת ישראל”. חברי הכנסת קמו על רגליהם ושרו את ההימנון. ד”ר נחום ניר וד”ר יוסף בורג נבחרו כסגנים ליו”ר הכנסת.
17.2.49 יום בחירת הנשיא וייצמן היה לירושלים אחד הימים הגדולים במאה האחרונה. המאורע הראשון שהסב את תשומת לב הציבור היתה שיירת מכוניות שהסיעו חברי כנסת לרחובות לביתו של הנשיא וייצמן על מנת להזמין את הנשיא החדש לקבל את משרתו. בשעה 10 צעד ברחובות הראשיים משמר הכבוד של הנשיא על מנת לתפוש מקומו ממול בנייני הסוכנות היהודית. הוא נתקבל בתרועות לאורך כל דרכו. המשמר כלל מחלקת חיילים של הצי, פלוגת חיל רגלים, מחלקה של חיל האוויר ויחידה ממשטרת ירושלים. כשהגיעה שיירת הנשיא לשערי ירושלים, ברוממה, נעצרו המכוניות לפני שער שנשא את הסיסמא “עיר עוז לנו” (ישעיהו כ”ו, 1). שער זה הואר בכל לילה במשך שבוע זה. לרוחב הדרך היה מתוח סרט שנותק על ידי הנשיא וייצמן לאחר שראש העיר, מר דניאל אוסטר, קיבל את פניו. המספריים בהם חתך הנשיא את הסרט נעשו במאה ה-17 על ידי אומן יהודי בא”י. הם עשויים ברונזה וברזל מצופים זהב ונושאים את צורת עץ החיים. עליהם היה חרוט: “מעיריית ירושלים לנשיא הראשון של ישראל”. אחר כך הגיש ראש העיר לנשיא את מפתח העיר. מפתח הכסף שגדלו 25 ס”מ, אף הוא יצירת המאה ה-17 ונעשה בגרמניה למטרה דומה. למפתח צורפה מגילת קלף מטעם עיריית ירושלים. מרת אוסטר מסרה למרת וייצמן צרור פרחים. כעבור כמה רגעים המשיך ד”ר וייצמן בדרכו למלון “עדן”. לפניו נסעה יחידה של שוטרים צבאיים, חבושי כובעי פלדה ושרווליהם הלבנים מבהיקים. אחריהם באה יחידת משטרה ומכונית משוריינת כשבאשנבה מוצב מקלע. אחריהם נסעו ג’יפים קרביים שבתוכם ישבו חיילים ליד מקלעיהם. הנשיא שהה שם כמה רגעים ונכנס למכוניתו. במרחק מה משם עצרו שלושה תלמידים, ילד וילדה בגיל 7 וילדה בגיל 13 שנה, את מכונית הנשיא בעמדם באמצע הדרך כשבידם צרור פרחים. גב’ וייצמן פתחה את דלת המכונית וסייעה בידי הילדים להכנס למושב האחורי, בכדי להגיש את תשורתם לנשיא. מלווה בתשואות סוערות המשיכה מכוניתו של ד”ר וייצמן ונעצרה ליד רחבת בית הסוכנות; יחידת שומרי הכבוד, שפוקדו על ידי סרן זרודינסקי הצדיעו כשנשקם מורם. תזמורת המשטרה ניגנה את “התקוה”, ובסיימה, סקר ד”ר וייצמן את מסדר הכבוד כשהוא מלווה על ידי גב’ וירה וייצמן, שלישו ומפקדי שלושת החיילות והמשטרה. אף כאן ליווהו מחיאות הכפיים הסוערות של אלפי אנשי ירושלים אשר צבאו ברחובות, בחלונות, בגזוזטראות ומעל לגגות. הנשיא נכנס לאולם בו התקיים הטקס. את כניסת הבאים בישרו שני יהודים חרדים, שמונו על ידי הרבנות הראשית, על ידי תקיעת שופרות. הצלילים נשמעו בהירים ונאמנים. השופר הראשון תקע את התקיעה הרגילה שתוקעים בראש השנה וצליליו נתמזגו בצלילי השופר השני.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.
[…] דממת מות נשתררה באולם כשצעדו הנכנסים כלפי הבמה. הכל ליוו בעיניהם בדממה את הנשיא כשניגש למקומו לצד יושב הראש. […] פניו עטורי זקן לבן של רבי אברהם צוובנר, חבר ה”מזרחי” בכנסת, נתבלטו כשקם ממקומו בתוך הסיעה הדתית ונשא את התפילה: “ברוך אבינו שבשמים שחלק מכבודו ליראיו”. זוהי הפעם הראשונה מאז 2000 שנה שנאמרה הברכה המסורתית לשליט בישראל, במדינה החופשית של היהודים.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.
ב.
מתוך החוברת נשיא ראשון בישראל, מאת: מ. סמילנסקי, שי לילדי ישראל (ללא תאריך, כנראה 1949).
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.
מתוך נאומו של דוד בן גוריון בטקס חנוכת מכון ויצמן למדע בשני לנובמבר 1949, יום ההולדת של הכרזת בלפור: “נתכנסנו היום – נציגי העם היהודי בישראל ובחו”ל ושליחי המדע בארץ ובעולם, להביע הוקרתנו למפעל-החיים וליצירת-הרוח של איש סגולה, אשר זכה לדבר יקר-המציאות ביותר, בלתי שכיח אפילו בהיסטוריה הארוכה והמופלאה של עמנו עתיק-היומין: לשאת על ראשו שני כתרים – כתר מלכות וכתר תורה. – הנשיא הראשון של מדינת-ישראל הוא ראש-המדינה היחיד בדורנו – ונדמה לי בהרבה דורות – שלא המדינה עשתה אותו, אלא הוא עשה את המדינה…”
ואלו עמודי הסיום של החוברת, פרי עטו של משה סמילנסקי, בן המושבה רחובות:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.
הערות העורך
ד”ר חיים וייצמןמונה לנשיא מועצת-המדינה הזמנית יום אחד לאחר הקמת המדינה, בתאריך 16.4.1948. ישיבתו הראשונה של הפרלמנט הישראלי, הכנסת, היתה בתאריך 14.2.1949 (ט”ו בשבט תש”ט), ד”ר חיים וייצמן נשא את נאום הפתיחה. בתאריך 16.2.1949 נערכה ההצבעה הראשונה בכנסת, ובה נבחר וייצמן כנשיאה הראשון של ישראל. יום לאחר מכן, ב-17.2.1949 התקיים טקס השבעת הנשיא בבנייני הסוכנות היהודית בירושלים.
ד”ר חיים וייצמן – מדען דגול, מדינאי, מנהיג התנועה הציונית – היה חולה והחל לאבד את מאור עיניו בעת שנבחר לכהונת הנשיא. וייצמן סרב לקבל משכורת מן המדינה. לאחר שנים רבות של פעילות עניפה, הוא לא השלים עם כך שתפקידו ייצוגי בלבד, וידועה אמרתו: “המקום היחיד אליו אני רשאי לדחוף את אפי הוא הממחטה שלי”. וייצמן נבחר שנית בנובמבר 1951 ונפטר לאחר שנה בנובמבר 1952.
משה סמילנסקי, מחבר החוברת “נשיא ראשון בישראל” היה איש רב-פעלים שהותיר אחריו יצירות ספרות רבות וכתיבה תיעודית והיסטורית רחבת-היקף. משה סמילנסקי הוא דוד אביו של הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר). החוברת הקטנטנה (12 ס”מ על 8 ס”מ) כוללת את נאומו של דוד בן גוריון בטקס חנוכת מכון ויצמן למדע ואת תולדות חייו של ד”ר חיים וייצמן, בלשון מליצית ואוהבת.
בשוק הפשפשים התגלה החודש במקרה אלבום תמונות של צלם אלמוני שתעד את ארוע ההשבעה של הנשיא הראשון. בסרטון הזה רואים גם קטעי ארכיון מוסרטים מן הארוע.
