124 – כדורי

שוב הגיע וחלף חג שבועות. ושוב מלאו אסמינו בר ומסכינו חבילות קש, וברקע התנגן "ים השיבולים". עלמות חן עטורות זר על המצח ומסכה על הסנטר הביאו מלוא הטנא. בלטו בהעדרם: פועלים תאילנדים וגנבי ציוד חקלאי.

לכל אומה יש בית ספר מיתולוגי, יוקרתי, שמכשיר את הנערים הלומדים בו להיות דור המנהיגים הבא, ראשי הממשלות, הנשיאים או מצביאי הצבא. בבריטניה זוהי פניימת איטון (Eton College), בארצות הברית אפשר להזכיר את בית הספר גרוטון (Groton School), את האקדמיה הצבאית בווסט-פוינט ואת האוניברסיטאות היוקרתיות המשתייכות לליגת הקיסוס. ובישראל?

היום צריכים מנהיגינו לקבל את הכשרתם בשדה המערכה של העסקנות הפוליטית, או בשדה הקוצים שורץ הנחשים בבסיס הקריה בתל אביב. על ספסלי הישיבה החרדית, או בפקולטה למשפטים של אחת המכללות. פעם, לפני עשרות שנים, מסלול הכשרתם עבר בגן הירק, בלול וברפת של בית הספר החקלאי.

בשנת 1933 הופיעה בעיתונות העברית ההודעה הבאה מטעם ממשלת המנדט כדאי לקרוא את תנאי הקבלה:

הודעה זו, על פתיחתו של בית הספר החקלאי כדורי, למרגלות הר תבור, שמה קץ למאבק ציבורי ממושך, שניטש בין ההנהלה הציונית וראשי הישוב לבין ממשלת המנדט בראשותו של הרברט סמואל "הנציב הראשון ליהודה". המאבק תם, אך רגשות הקיפוח וההתמרמרות נותרו בעינם עוד שנים ארוכות.

בשנת 1922 הלך לעולמו בהונג-קונג הנדבן סיר אליס (אליהו) כדורי (כצ'ורי), יהודי עשיר יליד בגדד, שעשה את הונו בהודו ובסין ואף זכה לתואר אבירות בריטי ולאות כבוד צרפתי על פעולותיו הפילנתרופיות. בצוואתו הוריש כדורי מאה אלף ליש"ט להקמת מוסדות חינוך, אך פרסום מוטעה של נוסח הצוואה בעיתונות היהודית ומאוויי הלב של ראשי היישוב גרמו להם לחשוב שהכסף מיועד רק ליהודים בארץ ישראל. על פי הנוסח המקורי של הצוואה, הכסף היה מיועד לממשלת הוד מלכותה (לא לממשלת א"י, שאף היא הממשלה המנדטורית ולא ההנהגה היהודית), לחלוקה בין מוסדות חינוך בארץ ישראל ובעיראק (ארם נהריים כלשון הצוואה). לאחר מאבק ממושך ושתדלנות של אישים שונים, החליטה הממשלה המנדטורית להקים בארץ ישראל שני בתי ספר חקלאיים נפרדים ע"ש כדורי. לערבים – בטולכרם וליהודים ליד הר תבור. המוסד בטולכרם הושלם והחל לפעול ב-1930 ואילו המוסד המיועד ליהודים פתח את שעריו רק ב-1934.

שלט ההנצחה לכדורי (מקור: וויקישיתוף). אחיו של כדורי התעקש על הכתיב הנכון – כצ'ורי.

הד לדברים אפשר למצוא בירחון השדה בה פורסמה ההודעה על פתיחת בית הספר, ברשימה מאת עורך השדה, א.ד. יפה.

בית הספר בכדורי הוקם, כאמור, על ידי ממשלת המנדט (נפתח רשמית ב-20 יוני 1934), ובניגוד למוסדות חינוך דומים, אשר הוקמו לפניו או אחריו והיו נתונים להשפעה תנועתית-מפלגתית או דתית (ראה סקירה ב"דבר העורך" בתחתית הרשומה) קיבל לשורותיו תלמידים מכל גווני החברה, אך כמובן בנים לאלו שידם משגת. שכר הלימוד הגבוה, שנועד לממן את השהות בפנימייה ואת אחזקת המשק החקלאי, היווה מחסום משמעותי. ואכן – טובי בנינו נשלחו ללמוד במוסד היוקרתי. בנינו – משום שלבנות לא ניתנה דריסת רגל במקום, עד שאושרה קבלתם ללימודים של בנות וערבים בשנת 1952. מסלול הלימודים היה של שנתיים. לאחר שנים נוספה שנה שלישית, ורק בשנת 1959 נוספה שנה רביעית למעוניינים לעמוד במבחני בגרות. המנהל הראשון של בית הספר היה שלמה צמח – סופר ואגרונום, מאנשי העלייה השנייה, שעלה לארץ מפלונסק, לפני שבן גוריון עלה מאותה עיירה. צמח למד אגרונומיה בצרפת, והוא לא היחיד מבין סופרינו ומשוררינו שנסע לצרפת ללמוד מקצוע זה. כך עשו גם נתן אלתרמן וגם המשוררת רחל. צמח הנהיג בכדורי את מבחני הכבוד – המורה מחלק את גיליונות המבחן ויוצא מן הכתה, בנותנו אמון בתלמידיו שלא יעתיקו זה מזה. לימודיהם של המחזורים הראשונים הופסקו בגלל מאורעות המרד הערבי הגדול (1936 – 1939) והשתלטות הצבא האנגלי על בית הספר. צמח פרש מניהול בית הספר ב-1937 בגלל מצב בריאותו והחליף אותו נתן פיאט, המנהל המיתולוגי שהגיע ממקווה ישראל. הנה כתבה שפורסמה בירחון "השדה" לכבוד סיום לימודיו של המחזור הראשון, באיחור של שנה אחת – 1937. גם כאן מופיעות טרוניות על קיפוח לעומת בית הספר המקביל בטולכרם.

כפי שניתן לקרוא לעיל, שניים מתלמידי המחזור הראשון זכו לפרסי הצטיינות. ניסיתי להתחקות אחריהם. יואל פרוז'ינין (1916 – 1995) הפך למומחה לגידול דגים. עמוס ברנדשטטר הוא בן יבנאל. חזר למשק הוריו ואף שלושת ילדיו למדו בכדורי. עמוס ברנדשטטר הפך לעמוס מוקדי (גם בן דודו נושא את אותו שם והוא מתחום התיאטרון, הספרות והאמנות). עסק בענייני ביטחון כבר מנעוריו, היה מפקד בהגנה. שימש כאחראי על נושא מיעוטים במנהל מקרקעי ישראל (נכסי נפקדים וכו'). הנה תעודת הגמר שלו מטעם ממשלת המנדט:

גם עזריהו ארנן היה דמות ציבורית ידועה, בפלמ"ח ובצמרת מפלגת העבודה. אך התלמיד המפורסם ביותר מבין 21 בוגרי מחזור א' הוא יגאל פייקוביץ', לימים יגאל אלון. בספר "יגאל אלון – בית אבי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974) הוא מספר באריכות על ימיו בכדורי ועל השפעת לימודיו בבית הספר על כל מהלך חייו.

כותב יגאל: "אין ספק, כי שהותי ב"כדורי" היתה נקודת-מפנה בחיי, הן לגבי השכלתי והן לגבי השקפת-עולמי. אבא היה מודע לכך היטב. הוא הבין כי לא רק השכלה ארכוש שם, אלא גם אתקל שם בצעירים, חברי תנועות-נוער חלוציות, שנתחנכו על ברכי השקפת-העולם הסוציאליסטית. בכל מאודו קיווה שלא אהיה גם אני בין הפורחים מקנו, אבל על-ידי עצם נכונותו לשלוח אותי ל"כדורי" נטל על עצמו גם את הסיכון הזה, ובלבד שאלמד, כי גם בכך רצה בכל מאודו.". ואכן, בן האיכר בעל האחוזה המנהל את משקו באופן חצי פיאודלי (תוך ניצול האריסים הערבים ה"חראתים") במסחה – כפר תבור, חבר בתנועת הנוער "מכבי הצעיר", נשבה בקסם ערכי תנועת העבודה ויצא להגשמה בקיבוץ גינוסר, וההמשך ידוע. בכדורי החל יגאל להתבלט כמנהיג וכאיש ביטחון, בהבחרו לוועד התלמידים ובצאתו להדוף את הבדואים הפולשים לשדות הפלחה של משק בית הספר.

יגאל אלון בכדורי

ועוד כותב יגאל: "כל אוצר מלות-השבח שבפי דל מלבטא את שהיה לי "כדורי" ולא רק לי, לכולנו. המורים, שיטות הלימוד והחיים במוסד, על פנימיתו, העבודה המעשית בענפי החקלאות המודרנית, הנשיאה באחריות לקיומו של משק חי ומתפתח, חיי החברה המלוכדים עשירי חוויות-הנעורים וכבדי הראש בעת-ובעונה-אחת, הגישה האוהדת לייחודו של התלמיד כאדם – כל אלה היו מסגרת חיים מחנכת ומחשלת. "כדורי" היה יותר מאשר מוסד לימודי-חינוכי גרידא, למעשה היה ישוב לכל דבר, ישוב מבודד כלשהו, שעל אף תמיכת ממשלת המנדט, חייב היה לקיים את עצמו ולהגן על עצמו ועל שדותיו."

גם מחזור ד' של כדורי זכה לתלמיד מפורסם – יצחק רבין.

גם יצחק רבין כתב ספר בסדרת "בית אבי" של גדולי האומה – "יצחק רבין בית אבי" (הקיבוץ המאוחד, 1974).

הוא כותב: "באותן שנים, שנות השלושים המוקדמות והיותר מאוחרות, כל מי שרצה לעשות "משהו" לעמו ולארצו, ראה חובה לעצמו לכוון את דרכו לחקלאות ולחיי קיבוץ. לכך הכנתי את עצמי, כמו רבים מחברי. תחילה למדתי בבית-הספר "בית חינוך לילדי עובדים" בתל אביב, אחר-כך עברתי לבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה, ואחר-כך לבית-ספר "כדורי". ובעצם הגעתי לשנות הארבעים כשאני מתקדם בקו ברור של חקלאות וקיבוץ." האמת כנראה מורכבת יותר, משום שהוריו, שעסקו בפעילות ציבורית, כמעט ולא היו בבית. יצחק ואחותו אכלו אצל השכנים ושהו בבית לבד, בעוד ההורים נעדרים למשך שבועות ארוכים. בית-ספר עם פנימייה נראה כסידור מצוין.

מקור: יצחק רבין – בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1974.

כותב יצחק: "גמרתי את כדורי כתלמיד מצטיין ואפילו זכיתי בפרס ובלחיצת-יד של הנציב העליון דאז, מק-מייכל. ואם אינני טועה, עד היום עוד לא הושגו ציונים יותר טובים מאלה שאני השגתי בבית-ספר כדורי. אגב, עד היום חייבת לי ממשלת המנדט 10 לירות ארצישראליות – סכום הפרס שלא גביתי אותו, פשוט מפני ששכחתי – אף פעם לא העסיקו אותי דברים כאלה1 הייתי צריך לגבות את הסכום בשוה-כסף וזה פרח מזכרוני."

כדורי 1948. מקור: וויקישיתוף

מהווי בית הספר: בתקשורת רווחו סיפורים על היחס המשפיל לו זכו תלמידי שנה א' (אליפים) מתלמידי שנה ב', התעמרות שהגיעה לעיתים עד כדי התעללות. כאן נולד כנראה מוסד ה"זובור" המפואר.

מתוך: הירחון חקלאות בישראל, 1958.

ובינתיים, מה קורה במוסד התאום בטולכרם?

על שהתרחש באותן שנים ראשונות בבית-הספר החקלאי כדורי שבטול כרם למדתי מפרסומים רשמיים של ממשלת המנדט. מידי חודש יצא לאור דוח בענייני חקלאות (באנגלית, עברית וערבית), ושם הופיעו מידי פעם דיווחים על כדורי שבטול כרם. למשל בשנת 1938:

ודיווח נוסף משנת 1938:

ודיווח משנת 1939:

אם למקרא הטקסטים הנ"ל קיבלתם את ההרגשה שזהו קטע מעלון בית-ספר יסודי כלשהו, לא טעיתם. מסתבר שזהו הסגנון בו פונה שלטון קולוניאלי אל הילידים המקומיים.

בשנת 1946 שהתה בארץ ישראל "הועדה האנגלית-אמריקנית לחקירת הבעיות של יהדות אירופה ושל ארץ ישראל" הוועדה סיירה בשני בתי ספר חקלאיים – בכדורי הערבי בטולכרם ובבית הספר החקלאי על שם הברון רוטשילד בפרדס חנה. בית הספר בפרדס חנה נפתח ע"י התאחדות האיכרים בשנת 1934, שנת פטירתו של הנדיב הידוע, על קרקעות שרכש הברון, ונועד לחינוכם של בני האיכרים מן המושבות. הנה התרשמותו של ריצ'ארד קרוסמן, אחד מן הנציגים האנגלים, כפי שמופיעה בספרו שתורגם לעברית בשם "שליחות ארצישראלית".

ביקור הוועדה האנגלו-אמריקאית בכדורי טולכרם – 1946. מקור: הארכיון הציוני המרכזי ירושלים.

דבר העורך

בשנת 1948 היו בארץ ישראל 36 מוסדות חינוך-חקלאי: בתי-ספר חקלאיים, חוות לימוד ובתי-ספר יסודיים בעלי כיתות המשך בחקלאות. למדו במוסדות אלו 3000 תלמידים בני 14 – 18 שנים, אך ללא תוכנית לימודים אחידה ומחייבת, וברמות לימוד שונות בהתאם לכל מוסד. עשר שנים אחר כך, בשנת 1958, למדו במוסדות החינוך החקלאי 7400 תלמידים, אשר היוו 15% מתלמידי ישראל. למעשה הגישו מועמדותם תלמידים רבים יותר, אך תפוסת בתי הספר החקלאיים היתה מוגבלת, בעיקר בגלל שמוסדות אלו כללו פנימיות. כמו כן למדו בשנה זו כ-5000 תלמידים נוספים במסגרות חינוך-חקלאי חלקיות שונות, שיועדו לעולים חדשים ובני יישובים חדשים. בשנת 1958 גובשה תוכנית לימודים אחידה ונקבע שמסלול הלימודים הוא בן שלוש שנים, ולמעוניינים שנת השלמה נוספת לשם קבלת תעודת בגרות חקלאית. בין בתי-הספר החקלאיים מוסדות וותיקים, אשר חוו שנות זוהר וביקוש רב, והוציאו מקרבם תלמידים מפורסמים וידועים, עד שירדה קרנה של החקלאות. רשימה חלקית: מקווה ישראל – נוסד ב-1870 ע"י קרל נטר ואגודת "כל ישראל חברים". בית הספר החקלאי בנהלל – נוסד ב-1923 ע"י חנה מייזל שוחט עבור בנות. בית הספר החקלאי בעיינות הוקם אף הוא כמשק פועלות, בשנת 1930, ע"י עדה מיימון. וכך גם משק הפועלות בנחלת יהודה בשנת 1922. בית הספר החקלאי ע"ש הברון רוטשילד בפרדס חנה הוקם ב-1934 ע"י התאחדות האכרים. הכפר הירוק (1950) וכמובן כדורי. כמו כן חמשה בתי ספר חקלאיים דתיים. על פי כתבה בירחון "חקלאות בישראל" משנת 1959, מטרתם היא "חינוך של תלמידי-חכמים לחקלאות ואכרות, כשהם מושרשים בתורת ישראל. המטרה המרכזית בפני המחנכים והמורים – קירוב לבות הנערים והנערות לאביהם שבשמיים ולאמא-אדמה.". מלבד המסלול הדתי במקווה ישראל, בתי הספר החקלאיים-דתיים הם בראשונה כפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים (1937), הישיבה החקלאית כפר הראה, בי"ס חקלאי דתי "עליה" בפתח תקווה וכפר בתיה ברעננה.

בתי הספר החקלאיים איבדו מזהרם בעקבות ירידת קרנה של החקלאות, רמת הלימודים הנמוכה בחלקם, הצורך לחיות בפנימייה ולעבוד במשק החקלאי ושינוי סדר העדיפויות בחברה הישראלית מלימודים מקצועיים ללימודים עיוניים. המוסדות הפכו בחלקם לבתי-ספר רגילים, חלקם עברו לניהול ע"י וויצ"ו ועליית הנוער וניצלו את תנאי הפנימיות לקליטת נערים ונערות עולים חדשים או ממשפחות מוחלשות. דוגמה למהלך זה ולכשל המובנה של חלק ממוסדות אלו אפשר להראות בעזרת בית הספר החקלאי "אשל הנשיא" בנגב. בית-הספר הוקם בשנת 1952 עבור בני המושבים הצעירים באזור מרחבים, רובם ככולם עולים חדשים מעדות המזרח. במגמה המקצועית התגוררו הילדים בפנימייה ועבדו ששה ימים בשבוע במשק החקלאי, החל מחליבת הפרות השכם בבוקר עם אור ראשון, ועד שעות אחר הצהריים, ואז החלו הלימודים עצמם, כאשר התלמידים כבר מותשים. במקביל, היתה גם מגמה עיונית, בה למדו רק בני הקיבוצים מן הסביבה, אשר לא נאלצו לעבוד במשק החקלאי וחזרו לביתם בתום כל יום לימודים. בשנות השבעים הגיע המוסד לשפל וחוסר ביקוש מוחלט ונאלץ לשנות את פניו. בוטלה המגמה המקצועית, הובאו תלמידים מיישובים חזקים כמו עומר ולהבים ושודרגה תוכנית הלימודים. בניגוד לבתי-ספר חקלאיים אחרים לא בוטל החינוך החקלאי, אך הוא קיבל אופי מחקרי-מדעי מתקדם.

תהילתם החולפת של בתי-הספר החקלאיים מעידה על שינוי פני החברה בישראל. ממרביתם נותרה רק הנוסטלגיה, מן העידן בו מן ההתיישבות העובדת יצאו חברי כנסת וקציני צבא. ונותרו השירים.