141 – סיפורי ספרים – חלק א'

ספרים משומשים נושאים עליהם את עקבותיהם של האנשים שרכשו אותם, או שאלו אותם בספריה ולא החזירו. קראו אותם, הקדישו אותם למישהו. כתבו הערות בשוליהם. שמרו עליהם מכל משמר ולא נפרדו מהם עד יום מותם, או נטשו אותם בחנות ספרים משומשים או במיכל המחזור. קיפלו את פינות הדפים, שכחו מסמכים וסימניות בין דפיהם, הותירו כתמים. כך הופכים ספרים מסוימים לבעלי משמעויות נוספות. הם נעשים ייחודיים, מייצגים את בעליהם, יוצאים מתוך האנונימיות של חבריהם למהדורה. כאשר מגיע ספר כזה לידיי, אני מנסה לפענח את ההקדשות, את החותמות, עוקב אחר המסלול שהספר עשה מיד ליד, מגלה רבדים נוספים. לסיפור שכתב הסופר, מחבר הספר, מצטרפים כעת סיפורים נוספים. עניין מוביל לעניין, דמויות חדשות מצטרפות לתמונה. אביא כאן שתי דוגמאות לספרים שכאלה, בעזרת שני ספרים נדירים. ברשומה זו, אודות הספר הראשון מבין השניים.

א. הספר "עלי"

עלי, בנם הצעיר של יצחק ורחל-ינאית בן-צבי, הילד הראשון שנולד בשכונת רחביה בירושלים עם היווסדה, נולד ב-ה' אדר תרפ"ד ונפל בתאריך ה' אדר תש"ח, בשדות קיבוץ בית קשת, ששה ימים לפני שהיה אמור להתחתן עם פנינה, בת נהלל. באותו זמן היה האב, יצחק בן-צבי, יו"ר הוועד הלאומי של היישוב היהודי.

בשנת 1957, תשע שנים לאחר האסון, הוציאו ההורים לאור ספר זיכרון לבנם עלי. באותה עת היה יצחק בן-צבי נשיא מדינת ישראל. הספר לא הוצא למכירה, אלא הודפס במהדורה מצומצמת וחולק לבני משפחה וידידים, ולכן הפך לנדיר. הפרט שבידי נמסר לבבה אידלסון ובעלה השני חיים הלפרין. (קראו על שני אנשי ציבור אלה בויקיפדיה). מקור התמונות להלן, הספר "עלי".

בעמודו הראשון של הספר הקדשה מרגשת המוסיפה עוד מימד אישי וכואב לספר:

לבבה ולחיים אחינו לגורל

מאמא ואבא של עלי , בית-הנשיא, ירושלים סוכות תשי"ז

בשנה התשיעית כביום אתמול –

היגון – הרי כמונו תרגישו בכך – ילונו עד סוף ימינו.

הסיבה לשותפות הגורל היא השכול. בנו של חיים הלפרין מנישואיו הראשונים, אהרון, נפל בתש"ח בקרב בית-עפה בדרום.

פרשת נפילתו של עלי היא פרשה כואבת ורצופה תקלות, כפי שקרה במקרים רבים, בטרם גובש כוח המגן של מדינת ישראל. את התחקיר על הקרב בו נפלו עלי ועוד ששה מחבריו-פיקודיו, עשה גיורא זייד, בנו של השומר האגדי אלכסנדר זייד. גיורא עסק שנים רבות בענייני מודיעין בקרב ערביי הגליל. אזכיר רק את הפרטים העיקריים.

בית קשת, שהוקם ב-1944, היה הקיבוץ הראשון של חברי הפלמ"ח. עלי היה מראשוני הפלמ"ח וממייסדי בית קשת ושימש כמוכתר הקיבוץ. צפונית להר תבור שכן השבט הבדואי הגדול ערב א-זבח (הזבייחים בפי היהודים) שנהג לרעות על אדמות היהודים (פיק"א) ואדמות בית קשת. עשרה ימים לפני הקרב הגיע מידע ממשת"פים ערבים שמתוכנן מארב לאנשי בית קשת. הבדואים תכננו לשלוח עדר לרעות בשדות הקיבוץ, ולהציב מארב לחברי המשק שבודאי יחושו לסלקו. מידע זה הגיע גם לעלי אך דבר לא נעשה בעקבות אזהרה זו. ואכן כך היה. ב-16.3.1948 יצא עלי בראש כיתת סיור לסיור שגרתי בשדות הקיבוץ וגילו את העדר הבדואי, וכך נכנסו למלכודת בגיא בו הסתתרו האורבים החמושים. היריות נשמעו בקיבוץ ואחר הצהריים, כאשר עדיין לא חזרו אנשי כיתת הסיור, מלבד אחד שהצליח להימלט, יצא כוח מגדוד ברק של גולני יחד עם אנשי הקיבוץ לנסות ולחלץ את חבריהם. הניסיון לא צלח והם נסוגו עם שלושה הרוגים ושמונה פצועים. נתן פיאט, המנהל המיתולוגי של ביה"ס החקלאי כדורי, השתדל אצל הבריטים לאפשר את החזרת הגופות. עלי היה תלמידו המצטיין והאהוב בכדורי. שלושה ימים אחרי הקרב הוחזרו הגופות והסתבר שהערבים התעללו בהן באופן קשה. בשל כך לא הותר למשפחות להיפרד מיקיריהן, אך עמרם, אחיו הבכור של עלי, שעסק באותו זמן בנהיגת משאיות הספקה בשיירות לירושלים הנצורה, הצליח להגיע ולהיפרד מאחיו הצעיר. עמרם המשיך לברר פרטים על אודות הקרב, משום שרווחה השמועה שאנשי כיתת הסיור שמרו את הכדור האחרון לעצמם, על מנת לא ליפול חיים בידי הערבים. עמרם, ששירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, ניצל מאסון האונייה ארינפורה, שהפליגה מאלכסנדריה למלטה ועל סיפונה חיילים רבים, ביניהם 300 מבני היישוב העברי. האונייה טובעה על ידי מטוסי חיל האויר הגרמני במאי 1943, ובין הטבועים 140 חיילים וקצינים ארצישראלים.

ב-6 במאי 1948 יצאה מחלקה מגדוד ברק של גולני לפעולת גומלין בשבט ערב א-זבח. בשלב הראשון הצליחה ההתקפה והכפר נכבש בהפתעה, ואף נמצאו בו בגדי אנשי כיתת הסיור וחפציהם. אנשי הכוח, חלקם לא מאומנים ולא ממושמעים, התפזרו בין בתי הכפר לשם ביזה ולכן נפגעו בהתקפת הנגד של הערבים ושילמו מחיר יקר ומיותר של 18 חללים ופצועים רבים.

פנינה דרומי בת נהלל (כיום פנינה גרי) בת זוגו של עלי, שהייתה אמורה להפוך לרעייתו כעבור כמה ימים, נעשתה לאשת תיאטרון, והקימה את תיאטרון הבימרתף.

לפני כמה שנים כתבה פנינה את סיפור אהבתם ואובדנה בשם "סיפור אהבה ארץ ישראלי" אשר הפך למחזה מצליח ואף לסרט בשם זה (2017), אשר החזיר את הפרשה הכאובה לזיכרון הציבורי. בהגיעה לגיל תשעים התראיינה וסיפרה על נפילתו של עלי. בסרטון הראיון משולבים קטעים מן הסרט.

בספר ההנצחה "עלי" מתארים בני המשפחה וחברים ללימודים, לנשק ולמשק, את חייו הקצרים של עלי, שמצטייר כבחור שנועד לגדולות. בין הכותבים: חיים גורי, יוסף ויץ, עוזי נרקיס, נתן פיאט. נוגעים ללב דברי ההורים שחותמים לא בשמם אלא כ-אבא ואמא. כותבת רחל-ינאית:

השאלה שנותרה בלתי פתורה היא האם אכן התאבדו הלוחמים או נפלו בידי הערבים ועונו בעודם בחיים. יצחק בן-צבי חקר ודרש רבות בעניין זה, וכן בנו הבכור עמרם. כותבת רחל-ינאית "על אדמתכם, ללא כל מחסה, מוקפים, נכנסתם לקרב… עד הכדור האחרון, ואולי אותו הכדור האחרון שמרתם לעצמכם." ובמקום אחר היא מוסיפה: "… שבעתיים אומללנו, שעד למעמד-מצדה הגעתם, בנים, עד לכדור האחרון התגוננתם – אותו שלחתם בנפשכם."

בסיום רשימתו כותב חיים גורי: "אנו נושאים עמנו את זכרו ואת זכר חברי בית קשת, שעמם חי ועמם מת, ואת זכר אלפי הלוחמים, שנהרגו בימי הייסורים והאושר של הולדת הבית-השלישי.

היום, כאשר נבחר הנשיא האחד עשר של מדינת ישראל, הזכרנו פרשה כואבת מחייו של הנשיא השני ומשפחתו.

63. תימנים

הספרות והעיתונות הארץ ישראלית מתחילת המאה העשרים גדושות בדיווחים על קהילת התימנים. הן עדויות על אורח חייהם בתימן, והחל מהתגברות עלייתם והשתלבותם כפועלים בשולי מושבות העלייה הראשונה, דיווחים על מצבם ותנאי חייהם הקשים בארץ ישראל. התימנים, בייחודם הרב, יצרו עניין אשר מצא את ביטויו בספרות ובאמנות. כל צלם בראשית המאה הקודמת ראה לנכון לצלם דיוקן של ישיש תימני חרוש קמטים ומסולסל פאות, במיטב הסגנון הקולוניאלי-אוריינטאלי. בכתבי העת של מפלגות הפועלים, כגון קונטרס והפועל הצעיר וגם בדרך מן הקצה השני של הקשת הפוליטית (מהם אצטט להלן) רבו הכתבות על התימנים, אך בניגוד לכתבים רשמיים ופרסומים ממשלתיים, משקפות כתבות אלה את מצבם האמיתי של העולים : תנאי מחייה קשים, התעמרות מצד האיכרים ותמותת תינוקות גבוהה. יהודי תימן היו קהילה מופלאה ועתיקה, מן העתיקות ביותר בתפוצות ישראל בנכר (כנראה עוד לפני חורבן בית שני, כתחנת קשר בדרכי המסחר של שיירות סוחרים יהודים). אגדות רבות נקשרו לקהילה זו וכוחה הרב, אשר גרם להצטרפות גרים מתייהדים רבים לשורותיה, עד שהחלו הרדיפות והגזירות עם עליית האיסלם. מאות שנים לפני שהחלה מה שנהוג לכנות "העלייה הראשונה" (1882) כבר עלו יהודים מתימן לארץ ישראל והתיישבו ביישוב הישן. עליית יהודים מתימן הפכה לאפשרית כאשר תימן הפכה לחלק מן האימפריה העותמנית בשנת 1872. גל עלייה מתימן החל במקביל לעליית הבילויים וגל נוסף גדול יותר בשנת 1907. בשנת 1910 יצא שמואל יבניאלי כשליח מטעם "המשרד הארצישראלי" בניהולו של ד"ר א. רופין אל יהודי תימן במטרה לשכנעם לעלות לארץ ישראל ולשמש כאן כפועלים במושבות החקלאיות. הוא בילה ביניהם כשנתיים, במסווה של שליחות דתית והצליח להניע גל עלייה. באותה עת נאבקו ללא הצלחה עולי עלייה שנייה על "כיבוש העבודה העברית", כלומר להיות מועסקים כפועלים חקלאיים על-ידי האיכרים במושבות הברון ויק"א. איכרי המושבות, אשר העדיפו את הפועלים הערבים על פני היהודים, קיבלו בשמחה את פניהם של התימנים, אשר הסתפקו במועט והצטיינו בעבודתם, אך לא התייחסו אליהם כאל שווי זכויות. התימנים לא הורשו להתגורר בקרבם, אלא בשכונות נפרדות, ואף לא להקבר באותם בתי עלמין. פרשת "תימני כנרת", אשר אולצו לנטוש את קבוצת כנרת ולעבור לכפר מרמורק ברחובות היא דוגמה לכך. גם הפועלים האשכנזים התייחסו לתימנים בריחוק והתנשאות וראו אותם כ"פועלים טבעיים" בעוד את עצמם ראו כ"פועלים אידיאולוגיים" (והמבין יבין). לאחר קום המדינה הועלתה קהילת יהודי תימן כמעט כולה "על כנפי נשרים" ו"מרבד הקסמים". סקירה קצרה וממצה, ברוח ממלכתית, על ההיסטוריה של קהילת יהודי תימן ועלייתה לארץ ישראל נכתבה ע"י דוד בן -גוריון והתפרסמה בחוברת "ראשונים" מטעם משרד ראש הממשלה ומשרד ההסברה בשנת תשכ"ג:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אך קדמו לכך פרסומים מעניינים יותר. בשנת 1931 יצאה לאור במסגרת הסדרה הנהדרת של הק.ק.ל "לנער – ספרית ארץ-ישראל של הקרן הקיימת לישראל", בהוצאת אמנות החוברת "גולת תימן" מאת אברהם טבּיבּ (מנהיג קהילת יוצאי תימן וחבר כנסת). כהקדמה לחוברת ניתנה סקירה היסטורית מאת ב. דינבורג (בן ציון דינור שהיה שר החינוך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

טביב מתאר את מנהגי העדה בתימן, את קיום החגים והמצוות ואת סבלם הרב של הילדים הרכים בבתי הספר, בהם המכשיר הפדגוגי העיקרי של הרב המלמד היה השוט המצליף ללא הרף. סבלם של הילדים מן האלימות הזו היה כה רב עד שהשפיע על בריאותם ועיכב את התפתחותם הגופנית. כותב טביב: "אחרי כל השעבוד הגדול הזה שמשעבדים את הילד, תמצא כל ילד כחוש וצנום וחור, כאלו עברה עליו מחלה אנושה. וגדול ההבדל בין הילדה והילד. משל יהודי בתימן אומר: הילד גדל בכל יום כגרעין חטה והילדה כחצי ביצה." על תמותת תינוקות כותב טביב: "בזמנים האחרונים עלה מספר התמותה בילודים במדה מבהילה. ובלי ספק אם תשאל את האמהות התימניות, רק מעט מהן כי אינן שכולות, כי רובן המוחלט יש להן חלק לעולם הבא מילדיהן, טמון בארץ חבלן, ואפשר לשער כי לא יותר מארבעים למאה מתקיימים, והשאר מתים ברעב ובמצוקה. וגם הנשארים כחושים וצנומים וחיורים." חוברת נוספת באותה סדרה נכתבה על-ידי יצחק בן-צבי, הנשיא השני, אשר חקר את עדות ישראל. החוברת יצאה לאור בשנת תרצ"ו (1936) בשם "שבטי ישראל בירושלים".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כותב בן-צבי: "הקבוץ המרובה ביותר, ושהוא גם המענין ביותר והמקורי ביותר בקרב הקבוצה היהודית של מדברי ערבית, הוא הקבוץ התימני. […] לפי מראיהם החיצוני אין התימנים עושים רושם אימפוזנטי. קומתם היא, על הרוב, נמוכה מבינונית, פניהם צנומים ודלים, חזיהם צרים, גון עורם שחרחור, פאותיהם מסולסלות ויורדות להם על כתפיהם. עול של אלפיים שנות גלות איומה, גלות תימן, רובץ עליהם. לעומת זאת מצטיינים התימנים בכשרונותיהם הרוחניים. גם מראה פניהם הוא יהודי טפוסי. אדם חדש עלול לפעמים לטעות ולחשוב יהודי חלבי או כורדי כערבי. אולם אי אפשר לטעות בחזות פניו של התימני: עיניו הנוצצות וכל קוי פניו הבולטים דומים יותר ליהודי טפוסי מוילנא, מאשר ליהודי ערבי מסוריה או ממצרים." בספר נוסף שכתב יצחק בן-צבי, "נדחי ישראל" (הוצאת נ. טברסקי, תשי"ג – 1953) הוא מרחיב על ההיסטוריה של עדה זו.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

והנה לקט קצר מכתבות אשר הופיעו בכתב העת "הפועל הצעיר" על אודות התימנים. כדוגמה אצטט דיווחים מן המושבה רחובות: א. חשון, תר"ע (1910) – "מענין הוא המצב של התימנים. להם יש תמיד עבודה, ולא עוד אלא שגם בזמן אשר הפועלים האשכנזים הלכו בטל, באו למושבה 12 משפחות תימניות והשיגו עבודה. המחיר הנמוך שהם מקבלים מספיק להם לא רק למחיתם אלא גם לחסוך כסף, בייחוד מרויחים היטב בעלי המשפחות הגדולות, כי הם כולם עובדים: אנשים, נשים וטף. ההוצאה שלהם קטנה מאד, אוכלים הם "פתות", אורז, קפה בלי סוכר, ולעתים רחוקות גם חתיכת בשר. ההלבשה ג"כ עניה מאד."

ב. "מכתב מרחובות", כסלו תרע"א (1911) – "לרגלי התרבות משפחות התימנים ברחובות נתקבלו התימניות למשרתות בבתי האכרים, ולאלה שאין ידם משגת לשכור משרתת תמידית, באות התימניות לעבוד שעה קלה בשכר איזו מטליקים, ואפילו בהבתים שישנן בנות בוגרות, באות התימניות כפעם בפעם לרחוץ את הרצפות, לנקות את כלי הבשול, להסק את התנור וכו' וכו'."

ג. תמוז, תרע"ב (1912) – בזמן האחרון באו לרחובות קבוצות אחדות של תימנים חדשים. […] על החדשים להתגולל במרתפים אפלים ובאורוות לא נקיות, המלאות זבובים ורמשים שונים ולבקש בתחנונים עבודה. ביחוד מרבים להתאונן התימנים שהולכים לעבוד בנכסי הפקידות "מנוחה ונחלה", ששם מוסרים את ההשגחה עליהם לאחד המשגיחים הידוע לקפדן ורתחן. משגיח זה הנהו נוח להתרגז ולירוק בפני הפועל בעד כל טעות קלה ומכשול קל הערך, ולפרקים אינו נמנע מללמד פרק בהלכות העבודה בעזרת המקל, פשוטו כמשמעו…"

ד. שבט, תרע"ג (1913) – "בשבוע שעבר נעשה פה ע"י האכר יונתן מקוב מעשה גס, המטיל צל על החברה והמקום שבהם נעשים מעשים כאלו. כידוע רגילים התימנים ללקט בשדות ובכרמים ולאסוף שם ענפים וזמורות שבהם משתמשים הם להסקה. […] ומעשה שהיה כך היה. האכר הנזכר למעלה מצא בכרמו שלוש תימניות, המלקטות ענפים. ולא הסתפק הלז בזה שהכה את המלקטות, אלא שמצא לנחוץ גם לאסור אותן ולהובילן שבויות למושבה. כמובן שהנשים התנגדו, ברחו והתפזרו בכרם, אולם הפועלים הערבים רצו אחריהן ותפשו אותן. והתפוסות – אסרו את ידיהן בחבלים, קשרו אותן לזנבו של חמור, וככה הובילון אל המושבה: הנשים קשורות, מקוב מנצח על החמור, וערבי אחד שומר על הנשים מאחריהן ומאיץ בהן. על יד המושבה ירד המנצח מעל החמור, לקח בידו את קצות החבלים שבהם היו אסורות התימניות והכניסן לתוך המושבה. והנשים תושבות קבועות של המושבה…" (על המשכה של הפרשה בשנת 2006 ראה להלן ב"הערות העורך".

ה. ומה קורה בינתיים במושבה פתח תקווה? מתוך הפועל הצעיר אייר, תרע"ג (1913) – "התימנים בא"י חולים ומתים במספר מבהיל. בפ"ת מתו בקיץ העבר 30 – 40 נפש. ועכשיו מתחילת האביב מתו ג"כ רבים. מספר הילדים המתים עולה הרבה על מספר הנולדים. כל זמן שהתימני יושב במושבה בין אשכנזים, או כשהתימניה משרתת בבית אשכנזי הרי הם נמצאים בסביבה קולטורית פחות או יותר. יש שהוא נחלה במחלה חזקה, והאשכנזי שכנו, גם זה שאינו מתענין בתימנים, מתחיל לפחוד פן טיפוּס היא המחלה או מחלה מתדבקת אחרת – והרי זה לבד מניעו לידי כך שיעורר את התימני ושגם יכריחהו לשאול ברופא. יותר רע המצב אצל אלה התימנים הגרים קבוצות קבוצות במגרשים מיוחדים, ביקבים, באורוות וכדומה. […] ההשפעה הקולטורית של המושבה נחלשת ע"י התבדלות זו. התימנים הולכים וכלים ע"י המחלות והתמותה, וכוחם של אלה שנשארים בחיים גם כן נחלש. […] ואילו היו בני המושבות מבינים את חובתם לאחיהם אלה, אילו היה התימני בשבילם קודם כל אדם ויהודי – אפשר שהיה ניטל אז מהשאלה הזאת מקצת מעוקצה, אעפ"י שלא היתה נפתרת לגמרי."

וכיצד מצטיירת התמונה בפרסום רשמי של המחלקה לעלית ילדים ונוער של הסוכנות היהודית – מתוך פרסום באנגלית, אוקטובר 1949:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כמה מקרי הצלחה עם צילומי "לפני ואחרי"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ונסיים בציטוט מתוך מאמרו של משה ציוני, מתוך "בדרך" בטאון מחלקת ההסברה והתעמולה של הסתדרות הציונים הכלליים בישראל – מפלגת המרכז, תמוז, תש"י (1950): "האם מקרה הוא ש-85.3% מבין אלפי התימנים חברי ההסתדרות מתפרנסים משרותי הנקיון? מעטים הם העובדים בחומרי בנין, חפיפה, סיתות, ריצוף וכד., ואילו השאר פנו מחוסר ברירה לסבלות, שמירה, צחצוח נעלים, שמשוּת ועוד. מדוע ישנם 15 פקידים יוצאי תימן מתוך 18 אלף עובדי הממשלה? מדוע ישנם תימנים יחידים בין 7000 פקידי ההסתדרות ומוסדותיה? ולמה זעום חלקנו במנגנון הסוכנות? ומדוע "אגד", "דרום יהודה", "דן", "השחר", "שלב", "תחבורה" ועוד נקיים מתימנים? ומדוע נפקד מקומנו בכל ענפי הקואופרציה היצרנית והצרכנית? האם מקרה הוא? האם אין לנו אנשים מוכשרים לכל התפקידים האלה? ומדוע מוסדות התרבות והמדע כמעט נקיים מתימנים? ועוד דוגמאות כהנה וכהנה בכל מערכת חיי הארץ הכלכליים, אשר כף רגלם של יוצאי תימן לא תדרוך בהם."

הערות העורך דן אלמגור, יליד המושבה רחובות, אשר שמע את סיפור מה שכונה "מקרה מקוב" כתב על כך שיר בשם "הזמורות היבשות" בשנות השמונים, עבור הצגה על התימנים.  את השיר הלחין וביצע  הזמר בן העדה התימנית יזהר כהן, אך לאחר השמעת השיר ברדיו נגנז השיר, צונזר ונאסר לשידור והתוכנית בה הושמע הורדה מארכיון השידורים. ביזהר כהן שר את השיר בתוכנית לכבוד יום העצמאות אפשר לצפות כאן. (שידור התוכנית נדחה לשעה 1 בלילה בגלל השיר הכלול בה). את הסיפור במלואו אפשר לקרוא כאן, בכתבה של ערוץ 7. וכאן מצויות מילות השיר.