רשומה זו מוקדשת לצ’ארלס דרווין (1809 – 1882), אשר יום פטירתו חל בשבת הקרובה – 19 באפריל. את דרווין, אבי תורת האבולוציה, אין צורך להציג.
בחרתי לצטט בהזדמנות זו מתוך הספר “הירושה הטבעית“, אשר פורסם בשנת 1899, 40 שנה לאחר פרסום “מוצא המינים” על-ידי דרווין. ספר זה מייצג את ספרי המדע המשכיליים, בהם הוצג מדע “חילוני” לציבור קוראי העברית, תוך התייחסות הכרחית להקשר הדתי והיהודי, כמתבקש מאופיו של קהל הקוראים. כך נוצרו חיבורים מוזרים ומופלאים בין השאיפה להשכלה ומודרניות לבין האפולוגטיקה התיאולוגית המתחייבת. ראו להלן כיצד מפרש המחבר את עקרונות הברירה הטבעית של דרווין והשלכותיהם על ההיסטוריה היהודית. עוד בספר, ההסבר המדעי לחוקי ההלכה כנגד נישואי קרובים, יתרונם של נישואי תערובת וכיצד תפתור הציונות את כל מחלות היהודים. הפעם הטקסט מעט ארוך מן הרגיל, אך התוכן המרתק מצדיק את ההשקעה. ברשומה הבאה אציג קטעים נוספים מספר נדיר זה.
הירושה הטבעית : יסודותיה וחקיה, ויחוסה אל היהדות והיהודים. מחקר מדעי
מאת יעקב פרֶנקל, הוצאת “ תּוּשִׁיָּה“, תרנ”ט (1899).
הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת. שימו לב לטקסט המעניין בצד ימין.
הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת. שימו לב לטקסט המעניין בצד ימין.
ההקדמה של הספר:
קטעים מתוך הספר
“עוד בשנת 1809 חוה החוקר הצרפתי לַמַרק את דעתו בספרו “הפלוסופיה בתולדות בעלי החיים”, כי מיני בעלי החיים השונים אינם יצורים מיוחדים שנוצרו בעצם וראשונה כל אחד ואחד בטפוס ובתמונה מיוחדת לכל מין ומין לבדו, כי אם כלם הם צאצאי יצור אחד קדמון שיצא מדפוסו של הטבע בצביון ובדמות ידועה, ולאט לאט התפתחו והסתעפו למינים שונים וישתנו שנוי נמרץ מאביהם הקדמוני. הצואר הארוך אשר חונן בו הזֶמֶר (Giraffe) הוא תוצאת השמוש הארוך של היצור הזה והתאמצותו הכבירה להושיט את צוארו לקטוף עלי טרף מראשי האלנות לצרך פרנסתו, כנפי הצפרים נוצרו ע”י הצורך וההכרח אשר נולדו לאבותיהם הקדמונים לעופף באויר, הגחון הארוך של הנחשים התהוה לרגלי זחילתם על הארץ, כפי אשר הכריחם מצב חייהם ופרנסתם וכן הלאה.
על היסוד הזה בנה דרוין את שיטתו הידועה, בהוסיפו עוד את החק הגדול אשר מצא לרגלי התבוננותו החודרת בדרכי חיי היצורים, והוא חוק “מלחמת היצורים בעד קיומם”, אשר היה לתורה שלמה על שדמת המדעים כעת. לוא היה שלום ושלוה בין כל היצורים החיים על פני האדמה, לוא הגיעו כלם אל אותה המדרגה המוסרית הכלולה במצות “וחי אחיך עמך” שהטילה תורתנו לחובה על כל הבאים בבריתה, כי אז לא יכלה הארץ נשוא את המון היצורים הרבים הנולדים עליה יום יום. מחסור מזון וכלכלה במדה הדרושה לכלם מכריח אותם להלחם יחד ברוח גבורה ולהתקים איש איש רק על מפלת רעהו. הבריאים, הגבורים והנבונים שבהם נוחלים את הנצחון במלחמת החיים ומתקַימים, והגרועים והחלשים כלים ונאבדים. הבחירה הטבעית ובחירת המשפחה תועילינה אפוא להשתלמות התפתחות היצורים כפי אשר טובת קיומם דורשת מהם. ועל היסודות האלה בנה דרוין את שיטתו, בחזקו ובאמצו את משפטיו על פי ראיות נכונות לקוחות מן הנסיון היומי וההתבוננות העמוקה בטבע ודרכי בעלי החיים והצמחים.
המלחמה הארוכה הזאת, אשר כל בעלי החיים נלחמים בעד קיומם מדור דור, נחוצה היא מאד להשתלמותם והתפתחותם. ואם אמנם מספר הנספים בתוך המלחמה העצומה הזאת עולה עשרות מונים על המתקימים, והמנצחים מעטים מאד בערך אל המנוצחים והגוועים, חלילה לנו להרהר אחרי מדותיה של העין הצופיה ממרומים אשר תראה את המשטר המעציב השורר בארץ החיים בקרת רוח, תביט אל סערת המהומה והמבוכה המתלקחת בכל תקף ועז על ארץ רבה ותחריש; ורק אויל וחסר-דעה יוכל לחשוב את המחזה הזה לאכזריות נפרזת מצדה. לוא השתרר שלום מחלט בעולם, וכל יצורי תבל התרבו והתכלכלו ברוָחה בלי כל תגרה ועשק איש מצד רעהו, כי אז נשארו כלם גרועים ושפלים, חדלי כח וחסרי תבונה, כפי שפלות המצב ההוא שעמדו עליו בעת גיחם מבית החרשת של היצירה […] אם התקוה הנשגבה אל בוא יום ה’ הגדול, אשר בו תשבת מלחמת החיים מן הארץ, מרהבת את נפשנו הנהלאה למראה השוד והרצח אשר מלאו נאות ארץ ומציקה בקרבה נטפי נחם נועם וששון; אם שאוף נשאף כי יחוש להתקים היעוד הנהדר אשר חזו נביאי ישראל לשלום נצח ושלות עולמים באחרית הימים, הנה תנאי מותנה לזה, כי תשועה כזאת כרוכה רק בעקבות מדרגה גדולה של התפתחות מוסרית ושכלית, רק אחרי אשר “תמלא הארץ דעה כמים לים מכסים”. […] רק המלחמה האכזרית לחיים ולמות, המפלת חללים והרוגים רבים בצבאות היקום, רק היא תהגה ממסלות החיים את האישים הפחותים הנבזים והחלשים דלי התבונה והכשרון, אשר לא יעצרו כח לעמוד במערכת המלחמה, ותמו כלם, ותחתם יתפתחו דורות חדשים אמיצים ומושלמים די צרכם בחומר וברוח, עד כי יתהוו צבאות כל היקום משוכללים במדרגה גבוהה של השתלמות הלוך והשתלם מדור לדור. זה הוא הכור הטבעי אשר בו תצרף מערכת בעלי החיים.
החוק הגדול הזה, המתאמת בכל מיני בעלי החיים וגם האדם בכללם, מתיחס במלא תקפו ועוז השפעתו גם אל חיי העמים והתפתחותם. […] תוצאות עלילות כאלה נכרות בחיי עמים רבים; ביחוד התרשמו תוי הרדיפות והתלאות בחיי היהודים, המצוינים בתכונותיהם ובכשרון רוחם. החכם הנודע לוֹמבּרוֹזוֹ אומר באחד מספריו דברים של טעם המתיחסים אל הענין הנוכחי, אשר לפי דעתנו ראויים הם להיות נעתקים בזה: “לרגלי הרדיפות האיומות אשר סבלו היהודים בימי הבינים בכל ארצות אירופה (וכדבר המסתעף מזה תמו גועו האישים החלשים והפחותים שבהם, והדבר הזה נהיה להם כעין הבחירה הטבעית – Selection) הגיעו יהודי אירופה לידי התפתחות רוחנית ושכלית במדרגה נשגבה כל כך, עד כי עברו במרום התפתחותם גם את העמים האריים, בעוד אשר אחיהם שבאפריקה ובארצות הקדם נשארו בשפל המדרגה של ההשכלה והתרבות, ככל עמי בני שם.” אכן דברים של טעם הם הדברים האלה, ובכח האמת הודאית המתנוססת בהם הנם מכריחים את כל בעל הגיון ישר להסכים עליהם. ובצעדנו הפעם במסלה הסלולה הזאת, ובחפשנו בקורות הימים שעברו עלינו את עקבות הפתילים המשזרים מנסיונות קשים ומרים שמהם נתרקמה מסכת ארג חיינו המלאים תעלומות, הננו מרשים לעצמנו לראות בתוך העבר הגדול שלנו גם את הפתרון הנכון של סוד החיים הארוכים אשר חונן בהם עמנו. […] ובכן הנה כל מבין דבר לאשורו יודה לנו כי הרדיפות שנרדפו בני ישראל בעבר ואשר הם נרדפים בארצות שונות גם בהוה, גם הן תרעיפינה להם איזה נטף של תחיה, ואם הן מצעירות אותם לפעמים בכמות, חלף זאת הן מגדילות אותם באיכות.
[…] זאת היא ההשפעה ההיסטורית שהשפיע העבר המר שלנו על חיינו ההוים. ומה אנחנו רואים כעת? בימים האחרונים החלה אירופה הנאורה לסגת אחורנית. אויבינו מנדינו צוררי בני שם משתדלים להשכין רוח איבה ומשטמה בין בני יפת ובני שם, והיהודים האומללים היו המטרה לחצי קנאתם וזעמם; הזעקה הקיפה את כל עמי אירופה כי היהודים החרוצים ורבי הכשרון היו המנצחים על שדה המערכה במלחמת החיים, והם לוקחים להם את כל טוב ארצות מגוריהם; ואויבינו אלה מציעים הצעות לחדש את רדיפות ימי הבינים, אם גם בצורה חדשה, ולהגביל את זכויות בני עמנו כמו בשנים קדמוניות. לוא ידעו צוררינו את הסוד הנעלם הצפון במהלך ההתפתחות וההשתלמות של היהודים, אשר בארנו למעלה, לוא הבינו לכַון אל האמת הברורה ולאחוז בעמוד התוך אשר חריצות היהודים וכשרון רוחם נשענת עליו, כי אז הנה תחת רדיפות והגבלת זכויות, המוכשרות לחזק ולאמץ עוד את התפתחות כשרונותיו של העם שנוא נפשם, הפכו את הסדר – להטיף בעדו לחופש ולרווחה לבלי גבול, למען יפוגו כשרונותיו ולמען תעצר התפתחותו בשוך סערת מלחמת הקיום ממנו. אבל זאת השנאה הבאה מחמת קנאה ותחרות עיוורת היא; היא מרגשת, אבל איננה חושבת.
הערות העורך
ברשומה מספר 5′ – “חכמת הגעאָגראפהיע וידיעתה (1889)” ניתנה הקדמה לספרות ההשכלה. אך בניגוד לאמור שם, ספרון זה, ממנו מצוטטים הקטעים הנ”ל, מבית היוצר של הוצאת תושיה של בן-אביגדור, חסר את כל המעטפת של הקדמות ומכתבי הסכמה, כפי המאפיין את כל הספרים שהוציא לאור בן-אביגדור. מי היה בן-אביגדור?
בן אביגדור, הוא אברהם ליב שַלקוביץ (1866 – 1921), היה סופר עברי, סופר ילדים, עורך וחלוץ המו”לות העברית המודרנית במזרח אירופה. בשנת 1891 הוא יסד את הוצאת “ספרי אגורה“, בשנת 1892 היה שותף בייסוד הוצאת “אחיאסף“ והמאספים הספרותיים שלה; ובשנת 1896 ייסד את הוצאת הספרים הפרטית שלו – “תּוּשִׁיָּה“. מירחון הנוער “עתידות” משנת תש”ז (עמ’ 489) אני לומד שבן-אביגדור ייסד את הוצאת “ספרי אגורה” על מנת ליצור “פובליקום קורא ספרים עברים ומשחד גם מכספו בעדם”. מטרתם של ספרי אגורה ע”פ חזונו: “לתת לעם סיפורים טובים, קלים ורעננים, במחיר השוה לכל נפש ולעשות את הספר העברי לקנין הכלל, תוך הקפדה יתירה על התוכן הנעים והמועיל, המושך והמשעשע.” ואכן ספרונים אלה, בפורמאט קטן וזול, זכו לתפוצה המונית. לא תמיד הם הצטיינו ברמתם הספרותית, אך הם תרמו להחייאת השפה העברית אל מול ספרות היידיש אשר שלטה ברחוב היהודי באותה עת. בספרון הראשון בסדרה פרסם בן-אביגדור את הספר פרי עטו “לאה מוכרת הדגים“, ספר המייצג את “המהלך החדש” בספרות העברית החדשה, שהפכה בשני העשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה לריאליסטית ומייצגת דמויות מחיי היום יום היהודיים ואת בעיותיהם האישיות.