131 – נחל עמל (נחל האסי) – מי טרח ומי עמל?

נחל האסי, שהוא שמו הערבי של נחל עמל, (פירוש השם בערבית – המורד) הפך למי מריבה. תושבי בית שאן משתוקקים להשתכשך במימיו המלוחים, והויכוח מתלהט ומעלה גלים עכורים. תחילתו של הנחל בנביעה בגן השלושה (הסחנה), הוא עובר בתוך שטחו של קיבוץ ניר-דוד, ומסתיים בבריכות הדגים של הקיבוץ. במסלולו המקורי חבר הנחל לנחל חרוד באזור גשר קנטר, ויחדיו זרמו אל הירדן. כאשר עלה הנחל לכותרות, ואפילו השרה לענייני משהו – אורלי לוי-אבקסיס – כיבדה אותו בשקריה מעל דוכן הכנסת, פניתי לאוסף הספרים הישנים שלי, וחיפשתי את עקבותיו של הנחל, ושל קיבוץ ניר-דוד, או בשמו המקורי: תל עמל. הנה מה שהעליתי בחכתי (החברים גידלו שם קרפיונים, או כפי שנקראו בספרים הישנים: דגי שיבוטה). אני לא מביע דעה ולא "תופס צד" (או גדה) בוויכוח, רק מביא, לטובת הציבור, את העובדות ההיסטוריות.

קיצור תולדות

"סללנו את הדרך, פילסנו לנו נתיב, עלינו על אדמה שוממה, מוקפת ביצה ומוות"

בשנת 1929 ירד יהושע חנקין לבקעת בית-שאן להתחיל בגאולת אדמתה. בספרו "התנחלות בתקופת הסער" (ספרית פועלים 1947) כותב יוסף ויץ: "אחרי דורות רבים חזרה רגל יהודית להתהלך בבקעה זו". המשך רכישת הקרקעות באזור בית שאן נעשה בשטחים קטנים, מפוצלים ומפוזרים. הקרן הקיימת הזמינה, בראשית 1936 את אנשי קיבוץ תל עמל לעבד חלק מן השטחים האלה, הסמוכים לבית-אלפא, על מנת להגן עליהם מפני הבדווים ומסיגי-גבול ערבים.

ראשוני קיבוץ ניר דוד היו ממייסדי תנועת "השומר הצעיר" בארץ ישראל, מחציתם ילידי הארץ, בוגרי בתי ספר בערים. בשנת 1932 הם הקימו בשכונת בורוכוב בגבעתיים את "קיבוץ ארצישראלי א'". שנה אחר-כך הצטרפו אליהם חברי קיבוץ "מסד" שעלו מגליציה שבפולין והגרעין המאוחד נקרא "תל עמל". בין הספרים בספרייתי מצוי ספר שהביא איתו מפולין אחד החלוצים, וכאשר הפך לחלק מן הקבוצה הושמה עליו החותמת "תל עמל" – קיבוץ השומר הצעיר שכ' בורוכוב. פחות משנה לאחר עליית הקיבוץ לעמק בית שאן הוחלף שמו ל-"ניר דוד", ע"ש דוד וולפסון. ואז זכה הספר לחותמת נוספת: "ספריה ניר דוד".

שנים-עשר מחברי גרעין תל עמל נענו לקריאתה של הקרן הקיימת, כפי שכותב יוסף ויץ: "כתריסר בחורים ובחורות  ירדו לכאן והחלו לעבד מעניות-מעניות בתבואה ובירקות. בוקר היו באים וערב היו שבים לבית-אלפא, עד שהחלו מבשילים פירות-הגן הראשונים לעת בוא האביב, ואז הוקם הצריפון על גדות נחל-אסא,  ושירת היוגב העברי בקעה מתוכו." התנאים במקום היו קשים. מסביב אוכלוסייה ערבית עויינת. נביעות המים הבלתי מנוקזות הפכו לביצות מפיצות מלריה. הקרקע הגירית והמלוחה הופכת לאבק עם כל עיבוד חקלאי והקיץ לוהט בחום. לא היה ידע כיצד ומה לגדל בתנאים אלו.

ב-19 באפריל 1936 פתחו ערביי יפו במהומות, שהתפשטו במהירות לכל חלקי הארץ, ודעכו רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונודעו מאז כמאורעות תרצ"ו – תרצ"ט. מלבד אירועי ההרג וההתנקשויות נגד היישוב העברי כולו, הרי בראש וראשונה כילו המתקיפים את זעמם ביישובים החקלאיים. אש הוצתה בשדות, דליקה שולחה ביערות וגרזן הונף על הפרדסים, הגנים והכרמים. במהומות שהתחדשו בתרצ"ז עלה בידי הפורעים לעקור את רוחמה בדרום, את כפר-אוריה בשפלה, את עין-זיתים בגליל העליון ואת כפר עציון בהרי ירושלים. וממשיך יוסף ויץ: "ישוב עברי בבקעת בית-שאן לא מצאו המאורעות, משפרצו ביום 19.4.1936. אבל צריף-עץ, ששימש מחסה משמש וממטר לתריסר יהודים – מצא מצאו, ומחולליהם של המאורעות נתצוהו והשמידוהו." חברי גרעין תל עמל חזרו להתגורר בקיבוץ בית אלפא, ומשם יצאו לעבד את האדמות, עד שאחד מחברי הקבוצה – שלמה גור – הגה ותכנן שיטה לעלייה מהירה על הקרקע והקמת אתר מוגן ומבוצר בתוך יום אחד – שיטה שקיבלה את השם "חומה ומגדל".

כל החלקים של צריפי המגורים, חומת העץ ומגדל התצפית הוכנו מבעוד מועד בנגריית בית-אלפא. ביום כ"ו כסלו תרצ"ז (10 בדצמבר 1936 ) עם שחר, הועמס הציוד על גבי משאיות והשיירה יצאה בדרך הבוצית, הטובענית אל נקודת ההתיישבות בשטח תל-שוק, על גדתו הדרומית של נחל האסי. לחברי הקיבוץ הצטרפו בני היישובים בעמק יזרעאל המזרחי, ויחדיו הקימו, במהלך אותו היום, יישוב חומה ומגדל שכלל גדר תיל היקפית, חומת עץ כפולה שבין דפנותיה מולא חצץ, מגדל שעליו מותקן זרקור וכמה צריפי מגורים. שיטה זו אומצה מייד ושימשה לעלייתם של עשרות יישובי חומה ומגדל בשנתיים הבאות, ממש בטרם פורסמו מסקנות וועדת פיל, הספר הלבן ו"חוק הקרקעות" שמנע רכישת קרקע ב-95% משטחי ארץ-ישראל. שלמה גור, אבי השיטה, נעשה לימים מפקד חיל המדע של צ.ה.ל ומהנדס מוכשר, והיה מעורב במיזמי בנייה נרחבים כהקמת קמפוס גבעת-רם בירושלים, בית חולים הדסה עין כרם, משכן הכנסת, בניין עיריית תל אביב ועוד. והכל התחיל בחומת עץ, מגדל וכמה צריפים, בשטח של 35 על 35 מטר, על גדת נחל האסי.

ומכאן אנו יכולים להמשיך בביטוי התיעודי-ספרותי של מאורעות אלו, כפי שמופיעים בספרי התקופה. ועל פי הסדר הכרונולוגי, נתחיל בתיאור ביקור בניר דוד ביום השנה לעלייתו על הקרקע, מתוך ספרה של ברכה חבס "חומה ומגדל – ההתישבות החדשה בשנות המצור" (הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ-ישראל, 1939).

שבועיים לפני היום החגיגי נרצח חבר המשק יהודה שפנוב ביריות מן המארב, בעת שעבד בשדות הפלחה, והותיר אחריו אשה בחודש התשיעי להריונה.

המחברת מתארת את המפגש עם חברי המשק הצעירים: "כבני עשרים וחמש, עשרים ושש מראה האנשים. אנו צעירים הרבה יותר – אומרת חברה בת הארץ – אך אקלים בית-שאן היבש, נדודים ואוהל וצריף וחוסר-עבודה, נתנו אותותם. […] סללנו את הדרך, פילסנו לנו נתיב, עלינו על אדמה שוממה, מוקפת ביצה ומות. נשאנו מים ממרחקים, עבדנו ושמרנו ביום ובלילה."

מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

ולמחרת היום – התרשמות מן היישוב בן השנה לאור היום. וכאן אנו פוגשים לראשונה את נחל האסי, וגם את חולי הקדחת, שמקורה במים אלה ממש.

*/
תחילתו של ענף המדגה – קרפיונים בנחל האסי. מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

מי האסי התגלו כמלוחים ובלתי ראויים לשתייה או להשקיית גידולים חקלאיים. מים מתוקים לשתייה היו מובאים ממעיין הג'מעין, כפי שנראה בצילום הבא. מימין נחל האסי ומשמאל הבאת מי השתייה.

ועתה נדלג עשר שנים קדימה. בכל יום רביעי מספר יוסף ויץ ברדיו ירושלים המנדטורי לתלמידי בתי הספר על ביקוריו ביישובים הצעירים וביערות ההולכים וניטעים. שיחות אלו רוכזו בספרון בשם "נצא לכפר" (הוצאת הלשכה הראשית של קק"ל, 1947).

ובימים בהם מלאו עשר שנים לניר-דוד, מבקר שם יוסף ויץ, מעלה זיכרונות מן העבר ומתאר את המצב בהווה "גינות פאר וככרי דשא, ישוב גדול ושוקק, טובל בירק דשא ואילנות". ושוב אנו קוראים על הנחל המלוח, שלא צלח לחקלאות אך הפך לבריכות דגים, ענף המדגה הראשון בארץ ישראל, שראשיתו אלף דגי קרפיון שמקורם ביוגוסלביה.

ועוד ספרון אחד, שהמתין לצאתו לאור עד 1940, "יום אחד" (הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י), המתאר במלוא הפאתוס את קורותיו של יום העלייה על הקרקע והקמת יישוב חומה ומגדל, מפי אחד המשתתפים בארוע. ההכנות, התגייסותם של חברי המשקים בסביבה לעזרה, תלאות הדרך הבוצית בה שקעו המשאיות נושאות חלקי העץ והמגדל ושקי החצץ, הקמת הנקודה ביום אחד.

במלאת עשור למדינה העביר קיבוץ ניר דוד את שטח גן השלושה (הסחנה) לרשות המדינה והוא הפך לגן לאומי. "גן השלושה" לזכרם של חיים שטורמן, אהרן איטקין וד"ר דוד מוסנזון, שנספו ממוקש ערבי במהומות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט.

ומה קורה בינתיים בבית שאן? ובכן, באותן שנים בית שאן היא עיירה ערבית עויינת בשם ביסאן. במקורותינו מכונה מקום כזה "קן מרצחים". במהומות תרפ"ט עזבו היהודים המעטים את העיר, אולם מיד חזרו אליה. בשנת 1931 נמצאו בה 88 יהודים, עד שפרצו המאורעות של תרצ"ו-תרצ"ט, ושוב נמלטו היהודים משם. הרופא היהודי היחידי שנותר בעיירה נרצח באחד הלילות במעונו. במלחמת העצמאות נמלטו תושבי העיר הערבים ללא קרב, ושנה לאחר מכן היא יושבה ביהודים, בעיקר עולים חדשים.

בשנות החמישים של המאה הקודמת פרסם צ.ה.ל (קצין חינוך ראשי) סדרה משובחת של חוברות ובהן מידע היסטורי, ארכיאולוגי וגיאוגרפי על יישובים ואיזורים שונים בישראל. הנה קטע מתוך החוברת שהוקדשה בשנת 1958 לבית שאן, הסוקר את תולדותיה בעת החדשה. (בצילום – תל בית שאן).

~ הערה חשובה ~
כל הציטוטים והצילומים המופיעים באתר זה באים למידע ולימוד בלבד. אין הם מיועדים לשימוש מסחרי, וחלקם עשוי להיות כפוף לזכויות יוצרים. אם מצאתם באתר זה קטע מילולי או צילום שהצגתו באתר זה עלולה להיחשב כהפרת זכות יוצרים – אנא הודיעו לנו כדי שנוכל להסירם מידית מהאתר.


115 – "לפתח חוש לעצים" מיזם שמירת הטבע הראשון בא"י (1929)

בכרך יא' (1931) של  "השדה – ירחון שמושי למשק החקלאי המעורב", בין כתבות על המלחמה בארבה ובמלריה לבין המלצות מקצועיות לגידול טבק ובננים (בננות), מצאתי את הפנייה המעניינת הזו אל הציבור:

מיהם "אנשי העצים"?   מאחר ונראה כי זוהי היוזמה הציבורית הבלתי ממסדית הראשונה בישראל לשמירת טבע, חיפשתי בכתבי-עת מאותה תקופה, במסמכי הארכיון הציוני, באוספי הספריה הלאומית ובמקורות נוספים בניסיון להתחקות אחר עקבותיהם של "אנשי העצים". להפתעתי גיליתי שפעילות אידיאולוגית של שמירת טבע וייעור הפכה חיש מהר לפרשיה פוליטית- כלכלית, בה היו מעורבים ראשי היישוב, המוסדות הלאומיים בארץ ישראל וההנהלה הציונית בלונדון.

פרטים נוספים שנמצאו בכרך הקודם של "השדה" משנת 1930, וכן בכתב העת "בוסתנאי" ביטאון התאחדות האיכרים מאותה שנה, החלו לשפוך אור על האגודה והעומדים מאחוריה. מסמכי האגודה תורגמו מאנגלית באופן מעט משובש ושגוי אך מעורר אהדה. הנה חזון האגודה:

 "מטרת אנשי העצים היא לפתח חוש אילנות בכל אזרח, ולאמץ את כלם לנטוע, לשמור ולאהב את עצי הארץ; כי היער הוא בין אומניות השלום הכי ישנות והכי מכובדות של בני-אדם, וההתעסקות בה היא בלתי אנוכית, ועבודה של בנין".

 הנה כמה קטעים המעידים על מטרות האגודה ורוחה:

האגודה קראה לכל אזרחי פלשתינה (א"י) לטעת עצים בנחלותיהם הפרטיות, בגנים וברחובות הערים. מאחר והזרעים אשר שימשו לריבוי עצי היער ע"י מחלקת החקלאות והייעור המנדטורית ניקנו בחו"ל (הודו, אוסטרליה, דרום אפריקה), ביקשה האגודה מבעלי עצים וחורשות פרטיות לתרום לה זרעים. מעניינת רשימת העצים בשמם נקבו, עצים שהיו מיועדים לנטיעה ביער וגם לסביבה עירונית:

"המינים הנחוצים ביותר הם: אורן ירושלים, אורן הסלע, זית, חרוב, ברוש, אילנטוס, אקליפטוס, אקציה, קזוארינה, גרבילאה, ושינגטוניה, ארוקריה, ברכיטון, אזדרכת, צפצפה, אקציה לבנה, זקורנדה, פינסינה, פלפל, בטנה, פלטאנוס (דולב)"

לוגו אגודת אנשי העצים

כאמור, אגודת אנשי העצים הייתה גוף התנדבותי, שפעל מטעמים אידיאולוגיים. סיסמתם היתה "פתחו את החוש לעצים" (tree sense). עיקר התרומות הגיעו מחו"ל, מתורמים שאינם יהודים. אנשי העצים הוסיפו בפעולות ההסברה והחינוך שלהם מימד נוסף בחשיבותו של היער: לא רק תועלת כלכלית לצד שימור קרקע ומניעת נדידת חולות, או הבטחת ההתיישבות והריבונות על קרקע הלאום (ובמלותיו של יוסף ויץ: "'יעור הארץ' מילא תפקיד של חלוץ בכיבוש אדמה גאולה, בהפרחת שממה ובהתנחלות ציונית רחבת מידות"), אלא מימד של שמירת טבע ותרומה לנפש האדם. וכפי שניסחו בעלון שפרסמו: "יערות נותנים יופי וצל. חשיבות מרובה נודעת מהם להחלמתנו, בריאותנו והצלחתנו החברותית."

שני גופים ממסדיים פעלו באותן שנים בנושא הייעור בארץ ישראל: הקרן הקיימת לישראל והמחלקה לחקלאות וייעור של הממשלה המנדטורית. (ראה במדור "דבר העורך" בסוף הרשומה למטה סקירה קצרה על ראשית הייעור בא"י עד לתקופה הנדונה) מה היה יחסם של שני גופים אלו לפעילותם של אנשי העצים?

מסמכים ומכתבים המצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים ובעתונות של אותה תקופה, מפרטים מיהם אנשי הציבור שעמדו בראש אגודת אנשי העצים.

הנציב העליון הוגדר כפטרון האגודה. לועד האגודה גויסו ראשי הזרמים הדתיים, מוסלמים ונוצרים, ראשי עיריות ומחוזות, מנהלי בתי ספר ובעלי תפקידים רמים בממשל המנדטורי. האנגלים מופיעים עם שלל תארי הכבוד והעיטורים הצבאיים. עם חברי הועד והנשיאות היהודים נמנים א. קראוזה מנהל בי"ס מקווה ישראל, י.ל. מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית ורחל ינאית בן-צבי שהקימה שתי משתלות עצים בירושלים ב-1920. לחברי הועד היהודים עוד נחזור בהמשך. בתחתית העמוד מצוין שמו של המייסד, וכך אפשר להמשיך ולהתחקות אחר ייסוד האגודה וקורותיה.

היוזם של אגודת אנשי העצים היה ד"ר ריצ'ארד סט. בארב בייקר (Dr Richard ‘St. Barbe’ Baker ), יערן אנגלי ששירת במחלקת הייעור הבריטית בקניה ובניגריה, ושם הקים ב-1922  אגודת אנשי עצים ופעל לשימור היערות (בייחוד יערות עצי המהגוני) ונטיעת עצים חדשים בקרב האוכלוסייה המקומית. המקום השני בו הוקמה על ידו אגודת אנשי עצים הוא בארץ ישראל, בשנת 1929. עד 1959 כבר היו אגודות כאלה ב-53 מדינות. בייקר הקדים את זמנו בכל מה שקשור בשמירת טבע, מלחמה במדבור וקידום נשים לתפקידי מפתח בפעילות זו, ונודע בכינוי "איש העצים". בייקר אימץ את הדת הבהאית והוא נהג "להטעין את הסוללות שלו" ע"י הצמדת ידיו לעץ ארז הלבנון במשך שתי דקות. בשנת 1992 הפך ארגון אנשי העצים  לארגון International Tree Foundation (ITF.

בייקר, ראשון אנשי השימור בעולם. מקור: אתר ITF

בשלהי שנת 1928, ממקום מושבו בלונדון, החל בייקר להכין את הקמת אגודת אנשי העצים בישראל ולעשות נפשות לעניין. לאחר שקיבל את תמיכת הנציב העליון בפלשתינה, סיר ג'ון רוברט צ'אנסלור, הוא נפגש עם אנשי ההסתדרות הציונית בלונדון על מנת להכין את הרקע לביקורו בארץ ישראל. הקשר העיקרי שלו היה עם פול זינגר (Paul Singer), מנהל הועד לענייני כספים וכלכלה של ההסתדרות הציונית, אשר התרשם באופן חיובי מאוד מבייקר ומכוונותיו והחל לשלוח הנחיות למוסדות הציוניים והגופים המיישבים בארץ ישראל על היוזמה המתרקמת. פול זינגר הגדיר את בייקר כאריסטוקרט אידיאליסט ולכן הנחה את האנשים בארץ ישראל כיצד לקבל את פניו, כיצד להציג את הציונות כתנועה אידיאליסטית, להראות לו את טקסי ט"ו בשבט וללוות אותו בסיוריו. בייקר גייס בלונדון את תמיכתם של גנרל אלנבי, הלורד מלצ'ט (הלורד מונד) והאיש המיוחד Francis Younghusband, (חפשו בגוגל) אשר ארגנו כנסים למען אגודת אנשי העצים, ופרסמו בעיתונות מאמרים אוהדים ופיוטיים, ובהם קריאה לתרום למען המטרה הנעלה – ייעור הארץ אשר למען שחרורה מסרו חיילים בריטים את נפשם". הכל היה מוכן להגעתו של בייקר לארץ ישראל. ראשי הציבור והמנהיגים מכל הזרמים והדתות, כולל המופתי הגדול של ירושלים, הוזמנו להיות חברים בועד האגודה. פ.י. טיר (F.J. Tear סגן מנהל המחלקה לחקלאות וייעור בממשלה המנדטורית), התמנה למזכיר הכבוד של האגודה וביצע את כל הפעילות הארגונית, באמצעות מחלקת הייעור.

כאשר הגיעו הדיווחים הראשונים מלונדון אל אנשי הקרן הקיימת בישראל על יוזמתו של בייקר, החלה חליפת מכתבים בהולה. מכתבים פנימיים בין ראשי קק"ל בארץ ובינם לבין המשרד הראשי בלונדון ומשרדי ההסתדרות הציונית. אנשי קק"ל, ובראשם יוסף ויץ, חששו שהתרומות שתגענה לאגודת אנשי העצים מיהודים ומלא יהודים, בעקבות התעמולה והתמיכה הרחבה בעניין, תהיינה על חשבון התרומות לקק"ל. אנשי קק"ל פנו למחלקה לחקלאות וייעור ולבייקר ודרשו באופן אולטימטיבי לקבל מחצית מכל התרומות שתגייס אגודת אנשי העצים. בכספים אלה הציעה קק"ל לבצע ייעור על שטחי קרקע השייכים ליהודים. קק"ל מודיעה שאם לא תכובד דרישה זו, לא יהיה שיתוף פעולה בין המוסדות היהודיים לבין האגודה וכל האישים היהודים שהוזמנו להיות חברים בועד האגודה יתפטרו. אנשי האגודה מתכננים לנטוע יער במגדל על גדות הכנרת ובאתר השומרוני הטוב בין ירושלים ויריחו ואילו ויץ מציע להם לטעת על חשבונם 2500 דונם בקריית ענבים – קרקע השייכת לקק"ל. מחלקת החקלאות והייעור מסרבת להצעת הקרן הקיימת. חילוקי דעות מתגלעים בין משרד ההנהלה הציונית בלונדון, התומך בשיתוף פעולה עם אגודת אנשי העצים, לבין המשרד בארץ ישראל, בהובלת עקיבא אטינגר, יוסף ויץ והיו"ר מנחם אוסישקין. לקראת בואו של בייקר לארץ ישראל יוצאת הודעה לעיתונות והעיתונים מתבקשים לפרסם את הפעילות הצפוייה של האגודה ואת רשימת התורמים והסכומים שגויסו. בתגובה שולח יוסף ויץ מכתב אל מערכות העיתונים (24 ינואר 1930, נמצא בארכיון הציוני) אותו כדאי להביא ככתבו וכלשונו. (בסוגריים מרובעים – הערה שלי א.ר.):

"לתשומת-לב העורך וחברי המערכת, ולא לפירסום:

בקשר עם כרוז אגודת "אנשי האילנות", שנתפרסם בגליון "דבר" מכ"ד לח"ז, הריני מתכבד להסב את תשומת-לבכם לעובדה, שבאי-כח המוסדות הציוניים והישוב היהודי החקלאי בארץ, שהיו נמנים כחברים בועד האגודה האמורה, התפטרו כולם, בהתאם להחלטת ההנה"צ [ההנהלה הציונית] והקהק"ל, ובועד האגודה לא משתתף כיום אף יהודי אחד. ההתפטרות הזאת באה כתוצאה מאי-מילוא דרישת המוסדות מאת מיסדי האגודה, – דרישה שאמרה להבטיח מלכתחילה את חלקו של הישוב העברי במכסת התרומות שתתקבלנה לאגודה, באופן שמחצית התרומות תוקדש לעבודת-היעור על אדמה עברית וע"י עבודה עברית. הדרישה נומקה בזה, שהודות להשתתפות הישוב העברי באגודה תתרבינה אצלה תרומותיהם של היהודים – בארץ ובגולה, שאילמלא היתה (האגודה) קיימת היו (התרומות) באות לקהק"ל; נמצא, שהאגודה עשויה להתחרות בקרן תרומות-העצים של הקהק"ל ולהמעיט את הכנסותיה, ואם לעומת זאת לא תובטח עבודת היעור על אדמתנו בעבודה עברית – צפוי הפסד ניכר לעבודת היעור הלאומי הנעשית ע"י הקהק"ל.

הדרישה הזאת לא נמלאה, כאמור, והאינטרסים של הישוב העברי בענף ע"י האגודה הנ"ל לא הובטחו בכלום. אי-לזאת הוחלט ע"י ההנה"צ והקהק"ל לא להשתתף בועד האגודה, כדי לא להניח גושפנקא עברית על מוסד מתחרה בעבודת הקהק"ל. כל החברים היהודים נשמעו להחלטה והתפטרו.

בדעתכם עתה את מצב-הדברים – תודו – , בין אם מטעמים ידועים לא כדאי לצאת בדברי התנגדות לאגודה בפומבי, הנה ודאי, שאין זאת מחובתה של העתונות העברית בארץ לסייע בפרסום האגודה; בכגון דא שתיקה מוחלטת יפה לה. אני מציע לכם, איפוא, לא לפרסם להבא כל ידיעה, כרוז ובדומה בנוגע לאגודה הזאת.   בכבוד רב, י. ויץ"

בהתכתבויות פנימיות היה ויץ נחרץ יותר. למשל בתשובה לפול זינגר, אשר דיווח על צערו ואכזבתו של בייקר מתגובת קק"ל וניסה לשכנעו להפריד בין פוליטיקה וייעור ולנצל את נושא הייעור כבסיס אידיאולוגי לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים, הוא כותב: (16.10.1929) – "דעתו של מר זינגר על העבודה המשותפת עם הממשלה והערבים ב"שדה הייעור", אם גם איננה נובעת ממקור "ברית שלום", אבל גם היא מיוסדת על חוסר ידיעת אנשי הארץ וקולונל סויאר [Sawer – מנהל מח' חקלאות וייעור] בראשם. אם יש אנטיסימיזם רוחני, הרי האחרון הוא בא כוחו בארץ-ישראל, ולא הוא שיתן אפשרות כי חותם עברי יונח על העבודות שתיעשינה תחת הנהלתו. ומה שנוגע לערבים, – עוד רחוק היום, שיעריכו את העץ עד כדי כך שאין לשלוח בו אש; ואף אם גם הם יעבדו בזה – כסף משלהם לא ישקיעו. בכל אופן,- הרי ראינו שהם משחיתים זיתים ושאר עצים, השייכים לחבריהם ולשכניהם בכל מקרה של תגרה ביניהם."

רצה הגורל, ועשרה ימים לאחר כתיבת דברים אלה שרפו פורעים ערבים את יער חולדה ואת יער תלפיות בירושלים, במה שמכונה "מאורעות תרפ"ט".

האספה הראשונה של אגודת אנשי העצים בפלשתינה התקיימה באווירה חגיגית בתאריך 11 פברואר 1929, במשרדי המחלקה לחקלאות וייעור בירושלים. מנהל המחלקה, הקולונל E.R. Sawer הקריא עלון שכתב בשם: "תחיית ארץ הגבעות של פלשתינה". הוקרא מכתב תמיכה מאת מלך אנגליה. נישאו נאומים נלהבים בהם נשמעו הביטויים "מדיניות ירוקה" ו-"שטחים פתוחים".  בייקר הקריא שיר של הנרי ואן-דייק. לאחר האספה, שולח יוסף ויץ מכתבים אל כל חברי הועד היהודים ודוחק בם לשלוח מכתבי התפטרות רשמיים אל מזכיר הכבוד של האגודה, טיר. רחל ינאית בן-צבי הביעה היסוס ונקראה לפגישה בהולה במשרדו של מנחם אוסישקין. י.ל. מאגנס נשיא האוניברסיטה העברית התמהמה אף הוא והודיע על התפטרותו רק לאחר כמה וכמה מכתבים תקיפים מראשי קק"ל. בשלב זה נוצר נתק מוחלט בין הצדדים וכל אחד המשיך בדרכו, מה שמקשה לאסוף מידע על פעילות האגודה באמצעות מקורות מקומיים. באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית מצויה מודעה משנת 1931 המכריזה על הרצאתו של בייקר בתל אביב. וזהו נוסח המודעה:

מקור: הספריה הלאומית, אוסף האפמרה

רמז נוסף לפעילות ההסברתית-חינוכית של אגודת אנשי העצים מתגלה בשנת 1935 במסמכי מחלקת החינוך המנדטורית. האגודה מכריזה על תחרות נטיעת עצים בין בתי הספר וחלוקת גביע ע"ש הרברט בנטואיץ', היועץ המשפטי של התנועה הציונית.

אזכור נוסף, והפעם מאת ריצ'ארד סט. בארב בייקר עצמו, מצאתי בעלון "ליערן" (בטאון אגודת היער בישראל שהוקמה ב-1944) משנת 1954.

בייקר נענה להזמנה לבקר בתערוכת כיבוש השממה (חפשו בגוגל את מאמרו של גדעון עפרת) שנפתחה בספטמבר 1953 בבנייני האומה בירושלים (בטרם הושלמה בניית  הבניין), מעלה זיכרונות מביקורו הראשון בארץ ישראל ומזכיר את המשלחת המדעית לסהרה בראשה עמד:

ולסיום –  עצה טובה מאת ריצ'ארד סט. בארב בייקר:

דבר העורך

סקירה קצרה על פעולות הייעור ומצב הייעור עד להקמת "אגודת אנשי העצים" 1929:

בשנת 1904, אישר הוועד הפועל הציוני הגדול של ההסתדרות הציונית (הכינוס האחרון בו השתתף הרצל) את הקמת אגודת "תרומות עצי זית"  ששמה למטרה להכריז על אדמות הקרן הקיימת כעל "אחוזות העם" ולנטוע אותן עצי-זית.  עצי הזית נבחרו על פי המלצת האגרונומים זליג סוסקין ואהרן אהרונסון שפתחו ב-1900 משרד לייעוץ חקלאי.  ביערות המיועדים ראו מקור ליצירת הכנסה כספית שתנוצל להקמת בתי ספר גבוהים. בשלב הראשון לא הצליחה הקרן לגייס תרומות, עד שפרופ' ורבורג הציע בקונגרס השביעי לכנות את הייעור "יער הרצל" , לזכרו של חוזה המדינה, ומבצע תעמולה רחב הצליח לגייס כסף רב. לאחר גלגולים ותלאות רבות ניטעו שני יערות של עצי זית בבן-שמן (בית-עריף) ובחולדה. בין השנים 1908 – 1912 ניטעו כבר כ-25,000 עצי זית, אך הסתבר שהחישובים הכלכליים היו מוטעים, אפילו לאחר נטיעת עצי שקד בין שורות הזיתים, הטיפול היה כושל, ויערות הרצל נחלו כשלון חרוץ. לכן החליטה קק"ל לשנות את שם האגודה ל"תרומת עצים" ולהתחיל לטעת עצי יער שעלותם נמוכה יותר.       

האגרונום עקיבא אטינגר מונה עם תום מלחמת העולם הראשונה לעמוד בראש מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל. אטינגר היה זה שהוביל מהפך יסודי במדיניות הייעור בארץ ישראל. ראשית – הוא המליץ להפסיק את הניסיונות הכושלים לטעת יערות של עצי זית או עצי פרי אחרים, כפי שנעשה על ידי קק"ל ב"יערות הרצל" בבן-שמן ובחולדה, ובמקום זאת לטעת עצי סרק, בעיקר אקליפטוס, אורן וברוש. אטינגר קבע שהדרך הנכונה לייבש את הביצות היא באמצעות ניקוז ותיעול ולא על ידי נטיעת עצי אקליפטוס שתועלתם בעניין זה אפסית, ולפיכך אין לטעת עצים בביצות. את היערות יש לטעת על מדרונות ההרים ובחולות, במקומות אשר לא יצלחו לחקלאות.  אטינגר הקים משתלות לייצור עצי יער ובשנת 1920 הוכנו במשתלות אלה יותר ממיליון שתילים. בשנת 1919 הזמין אטינגר את יוסף ויץ לעבוד לצדו בנטיעת יערות, ומאז ועד 1966 היה ויץ הדמות הדומיננטית במפעלות הייעור בישראל וכונה "אבי היער".

יוסף ויץ

בעת שהפציעה ביערות פלשתינה עמותת אנשי העצים, בשנת 1929, היתה הקרן הקיימת עסוקה בגיוס כספים לנטיעת יער בלפור ליד גניגר, היער הראשון בישראל על שם אישיות לא יהודית, ובנטיעת יער ליד משמר העמק, שנוסדה על אדמות הכפר אבו שושה. עד 1929, השנה בה אנו עוסקים, נטעה קק"ל בסה"כ 3400 דונם, מרביתם באורן ירושלים, ואילו חברת פיק"א (הממשיכה את פעילות הברון רוטשילד) נטעה אלף דונם (אקליפטוס) בחולות קיסריה לשם מניעת כיסוי מסילת הרכבת לחיפה בחול הדיונות.

פעולות הייעור של ממשלת המנדט

הבריטים, הגיעו לכאן עם מסורת אירופית של שמירת קרקע, שמירת טבע וייעור. לכך הצטרף רצונם הדתי-רומנטי לחדש כמקדם את מה שהצטייר בעיני רוחם כנוף הקדום, התנכי, של ארץ הקודש. לאחר כיבוש הארץ מידי התורכים, עוד בתקופת הממשל הצבאי, הם הקימו מחלקה לחקלאות ייעור ודיג בשם "מחלקת חקלאות וייעור" ופרסמו תקנות האוסרות כריתת מיני עצים עליהם הכריזו כמוגנים – חרוב, אלה, זית, ובהמשך מינים נוספים. הבריטים נטעו כשני מליון עצים כאמצעי לעצירת סחף קרקע בחבלי ההר, וייצוב חולות נודדים (בייחוד בחבל עזה). לצורך זה ייבאו זרעים מאוסטרליה, מצרים והודו. כך הגיעו לארץ מינים אשר נחשבים כיום מינים פולשים אגרסיביים מאוד, כשיטה כחלחלה ושיטה עגולת-זרעים וכנראה גם פרקינסוניה שיכנית (יוסף ויץ מדווח ב-1940 על 35,000 עצי פרקינסוניה שניטעו כמשוכות בגבולות היערות, 1% ממספר העצים ביערות אז). עם הקמת הממשל האזרחי פרסמו הבריטים את "פקודת היערות והחורשות 1920", אשר הורחבה בשנת 1926 לפקודת היערות הקיימת עד היום, והיא אפשרה הכרזת שמורות יער, הכרזת רשימת העצים המוגנים ופיקוח על כריתת עצים ורעייה. בשנת 1936 הופרדה מחלקת הייעור ממשרד החקלאות והדייג והפכה ל- "מחלקת הייעור", בעלת מעמד של משרד ממשלתי עצמאי. מחלקת הייעור עסקה גם בשימור וחידוש החורש הטבעי. בשלושים שנות המנדט נטעה מחלקת הייעור כ-42 אלף דונם, בעוד קק"ל נטעו עד קום המדינה כ-13 אלף דונם. 

 רשימת ספרות                                         

1. בוסתנאי – עתון התאחדות האכרים ביהודה ושומרון (1930), גליון מ"ז מרס 1930. 

2. ביין, א., (1954). תולדות ההתישבות הציונית. מסדה, תל-אביב.  

3. השדה – ירחון שמושי למשק החקלאי המעורב (1931), כרך י"א.

4. ויץ, י., (1940). אילו עובדות ומסקנות לעבודת היעור של הקרן הקימת לישראל. השדה כ',   חוברת ג', עמ' 108 – 120.

5. ויץ, י., (1970). היער והיעור בישראל. הוצאת מסדה, רמת-גן.

6. ליערן – עלון ידיעות מקצועיות, אגודת היער בישראל (1954). שנה רביעית גליון 1-2.

7. ליפשיץ, נ., ביגר, ג. (2000). נלבישך שלמת ירק. קרן קימת לישראל, הוצאת אריאל ירושלים.

8. פז, ע. (2008). לעבדה ולשמרה, שמירת טבע בישראל. הוצאת ספרים אריאל ירושלים.

8. מסמכים ומכתבים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים ובספריה הלאומית.