רשומה זו מקדימה את יום הזיכרון ויום העצמאות, לרגל פתיחת חאן שער הגיא כמרכז מורשת לפורצי הדרך לירושלים הנצורה, ולרגל ציון  80 שנה להקמתו של הפלמ”ח (פלוגות המחץ) באביב 1941. נספר על הדסה אביגדורי–אבדב מפלוגה ג’ חטיבת הראל הגדוד השישי, אחת מן האנשים הצנועים להם אנו חבים את חיינו וקיומנו כאן.

מייד לאחר החלטת האו”ם על חלוקת הארץ בכ”ט בנובמבר, החלה “המלחמה בדרכים” שהתמקדה בניסיונות הערבים לנתק את ירושלים, הנגב והגליל מן המרכז. לליווי ואבטחת השיירות העולות בכביש היחיד מתל אביב לירושלים הוקצו 220 איש, מהם 170 חברי פלמ”ח. בארבעת החודשים – בין דצמבר 1947 למארס 1948 – עלו לירושלים 250 שיירות שנשאו 10,800 טון אספקה. 80 ממלווי השיירות נפלו חלל.

כמו כולנו, גם אני גדלתי על מיתוס גבורתם של אנשי השיירות, הנהגים האמיצים והמלווים המאבטחים אותם תחת אש. בטקסי הזיכרון בבית הספר שרתי עם כולם את “באב אל וואד” של חיים גורי ומאז חלפתי מאות פעמים על פני שרידי המשוריינים החלודים לצד הדרך העולה לירושלים. כאשר ראיינתי את נחום בוגנר בספרייה הגוססת של קיבוץ נתיב הל”ה לסרט “ספרנים”, הוא אחז את ספרה של הדסה אביגדורי “בדרך שהלכנו – מיומנה של מלוות שיירות” (משרד הביטחון, 1988) ואמר: “כל מי שרוצה לדעת באמת מה היה בימים ההם…” והשתתק. ואכן – ספרה של הדסה אביגדורי השפיע עלי עמוקות וגרם לי לעצב רב.

יומנה של הדסה, אשר נכתב יום, יום, בזמן אמת ובהשפעת האירועים הקשים אותם חוותה, “על פיסות נייר ובדלי קרטון וקופסאות סיגריות ישנות” מהווה מסמך היסטורי ומקור ראשוני להבנת מה שעברו אותם קומץ צעירים, מלווי השיירות, ה”פוּרמנים” (עגלונים, נהגים – ביידיש), שנלקחו מספסל הלימודים באוניברסיטה העברית, ונשלחו להגן על שיירות הנוסעים והאספקה שעלו לירושלים הנצורה בכביש צר ומתפתל העובר בין כפרים עוינים. כותבת הדסה ביומנה: “עלי להכריח את עצמי לכתוב, על מנת להשאיר זיכרון מימים עגומים אלה, שהם תחילת שחרורנו, או חלילה, תחילת אבדננו”. חבריה הסטודנטים, חלקם לאחר שירות של תקופה מסוימת בפלמ”ח וחלקם ללא כל הכשרה צבאית, הוטלו בבת אחת אל המשימה, מבלי שהוכנו מראש דרכי התמודדות והתארגנות עם הקשיים שהלכו והתעצמו מיום ליום. למרות שהיומן הפך לספר רק ארבעים שנה לאחר כתיבתו, לא שינתה הדסה את רוח הדברים, לא ניסתה בדיעבד להצדיק מחדלים וכישלונות, וחשפה בפני הקורא את תחושותיה בעת ההתרחשויות. אישוש ואישור לאמינות הספר ולחשיבותו, הוא פרס יצחק שדה לספרות צבאית בו זכתה הדסה שנה לאחר צאת הספר לאור. בעשרות ספרים שיצאו לאור לאחר המלחמה, התיאורים הם יבשים וטכניים, או מלאי פאתוס. רק למקרא יומנה של הדסה אפשר להבין מה באמת התרחש שם, בדרך לירושלים, או לגוש עציון. (בסוף הרשומה מובאת ההקדמה שכתבה הדסה לספרה ובה היא מסבירה מדוע החליטה לפרסם את יומנה 40 שנה לאחר כתיבתו).

בתחילת דצמבר 1947, נקראו בנות הפלמ”ח לבנין המוסדות הלאומיים והוטל עליהן “לקנות בד חזק וממנו לתפור שקיקים קטנים, שאותם תלבשנה הבנות מתחת לבגדיהן, לשם “סליק” (הסתרת נשק)“. את הנשק היה צורך להסתיר מפני החיילים האנגלים.  שני בחורים ושתי בחורות יצאו בטכסי לפטרל על הכביש העולה מן השפלה לירושלים, בין קריית ענבים ללטרון, כאשר מתחת לחצאיות של הפלמ”חניקיות מוצנעים שני אקדחי פרבלום ושני רימונים. אך בעוד הם נוסעים הלוך וחזור נורו יריות על אוטובוסים שנסעו בכביש ונוסעים נהרגו. למחרת הם יצאו שנית למשימת “הבטחת הדרך” באותו אופן, אך זה לא מנע יריות על מכונית ליד לטרון והריגתו של יהושוע גלוברזון, מפקד חשוב ב”הגנה”. היה ברור שיש לשנות את השיטה, ואכן, כמה ימים אחר כך החלו כלי הרכב להתנהל בשיירות, והדסה וחבריה, שתפקידם להגן על השיירה, ישבו בתוך האוטובוס, כאשר כלי הנשק שלהם מפורקים ומוסתרים מאחורי לוח דיקט. בשעת התקפה יש לפתוח את המסתור, להרכיב את כלי הנשק, תת-מקלע סטן, ולהשיב אש. כמובן, שכאשר הותקפה השיירה הראשונה בה נסעה הדסה, עד שפתחו המאבטחים, תחת אש, את ברגיי לוח הדיקט ועד שהצליחו להרכיב את הסטן, הם חלפו כבר על פני המתקיפים. נוסעים נפצעו ונהרגו והיתה פניקה בין הנוסעים שבכו והתפללו. כותבת הדסה בנימה ביקורתית: “אחר כך התברר, שזמן קצר לפני שעברה השיירה ביאזור [היום אזור, א.ר.], השליך האצ”ל פצצה לתוך בית-קפה שם, והתשובה שניתנה מיד לאחר-כך הייתה – רצח יוסף גנני [נסע לפני השיירה ברכב פרטי. א.ר.] וההתקפה על השיירה שלנו, שבדיוק חצתה את יאזור. אין זו הפעם הראשונה, שה”גבורה” של האצ”ל עולה לנו ביוקר.” מוטיב הביקורת על מעשי אצ”ל ולח”י חוזר כמה פעמים בספר, ושיאו באירועי דיר-יאסין. הנה קטע מיומנה של הדסה, המדגים את תחושת האובדן והכאב אל מול המוות, הרגשת הבדידות וחוסר העזרה והתייחסות ליריבות עם האצ”ל:

בתאריך 26 לדצמבר, 1947 יוצאת הדסה עם חבריה “בטכסי מפואר – הודסון ירוק” ללוות שיירה של אוטובוסים מת”א לירושלים. בשיירה גם כמה מחברי הועד הלאומי.  “מספקים לי בזמן האחרון תרמיל עזרה ראשונה ואני נחשבת משום מה, אולי מפני שאבי רופא, לחובשת…” כותבת הדסה. ליד הכפר דיר-איוב החל ירי כבד על השיירה. היה זה מפגש ראשון של הדסה עם מוות של חבריה ועם פצועים רבים בהם היתה צריכה לטפל כ”חובשת” ללא הכשרה מקצועית וניסיון. על הטכסי בו נסעה הושלך רימון בקסטל וכל גלגליו נוקבו. בדרך נס המשיכו “על הג’אנטים” במורד המסוכן של הקסטל ועצרו במוצא. “רק לאחר זמן ממושך התחילו האוטובוסים להגיע אחד אחד, מוכים וחבוטים, נקובי כדורים ומלאים פצועים והרוגים“. הקטע הבא חשוב מאוד ומומלץ לקראו לשם הבנת הקשיים  איתם היו צריכים מלווי השיירות להתמודד, והדברים רק הלכו ונעשו גרועים ואיומים יותר.  

הדסה כואבת מתוך ידיעה שפצועים בהם טיפלה בשטח מתו אחר כך מפצעיהם. “הטילו עלינו לטפל בפצועים ובעזרה ראשונה, בלי שום ידע מקצועי ובלי גישה לענין. פשוט הלבישו עלינו תרמילי עזרה ראשונה, ונגמר.” הדסה, שאביה היה מראשי הסתדרות הרפואית מחליטה לפנות לועדת-הבריאות של הועד הלאומי בבקשה לגייס רופאים לליווי השיירות, אך כדבריה: “נתקלנו בקיר אטום של קשיים והסברים בלתי מובנים ובלתי נתפשים, שאין משאלתנו ניתנת לבצוע. הוסבר לנו בהרחבה ובלשון שמדברים בה אל ילדים, אולי אפילו אל ילדים מפגרים, שהצעתנו רחוקה מן המציאות. ממש יאוש.” גם במגן-דוד-אדום הסבירו לה ולחברתה “שאין אפשרות לבצע מה שאנו מבקשות ובכלל, מי שמנו לארגן ולהציע כל מיני הצעות?” במגן-דוד-אדום מוכנים לארגן עבור הפלמ”חניקים קורס מזורז בעזרה ראשונה. הדסה וכמה מחבריה עוברים קורס עזרה ראשונה בבית הבריאות שטראוס, בהדרכת דוד צוובנר, בנו של הרב אברהם חיים שאג-צוובנר הידוע. כעבור כמה ימים נקראת הדסה למפגש בו מתארגנת יציאתם של הבחורים לעזרת גוש-עציון. הדסה היתה מיועדת לצאת עם השלושים וחמישה כחובשת, אך ברגע האחרון החליף אותה דוד צוובנר. כעבור כמה ימים בהם לא הגיעו הבחורים ליעדם, מתחילות להגיע שמועות שנמצאו שלושים וחמש גוויות של יהודים בין הכפרים ג’בע ובית-צוריף. מלבד דוד צוובנר צורף להולכים חובש שני מן הקורס בו השתתפה הדסה, אך הוא נקע את רגלו וחזר מן הדרך וניצל. וכך כותבת הדסה על חבריה, אנשי הל”ה הנופלים, איתם למדה באוניברסיטה או בבית הספר, שכנים ומכרים: “אלה היו באמת פאר הנוער שלנו. יפים, נחמדים אחד אחד. רובם סטודנטים, שהגיעו ללמודים, סוף-סוף, לאחר שנים של שרות בפלמ”ח. הראשונים לעזוב הכל ולהתנדב למלחמה. ביניהם היו המוכשרים והמבריקים שבסטודנטים. באוניברסיטה קראנו להם ה”גאונים”. בחלקם הגיעו כבר לשנה שלישית ורביעית ונאלצו להפסיק באמצע. טוביה קושניר, יונה לוין, הרשקו, איציק הלוי, צ’יצ’ו, והאחרים, דני מס וג’ורדן… האפשר להאמין שלא נראם יותר…? והבוקר עלינו שוב לנסוע בשיירה…” בעמודים הבאים מקדישה הדסה פרק לכל אחד מן הנופלים אותם הכירה באופן אישי בלימודי מדעי הטבע באוניברסיטה או בהכשרה בקיבוצים, מתארת בכאב רב את אופיים והישגיהם ואת ההווי הסטודנטיאלי המיוחד של חבורת אוהבי הטבע הידענים האלו. “עתה נעקרה כל החבורה הזו מארץ החיים. כאילו במתכוון פגעה יד הגורל האכזר בהם דווקא, ונשאר חלל גדול.” למעשה נמחק מחזור שלם של סטודנטים מצטיינים באוניברסיטה, בחורים שיכלו לשנות את פני המדע והחברה בישראל לו נותרו בחיים.

בפברואר 1948 החלו הערבים להציב מחסומים על הכביש ולטמון מוקשים בשוליו. בכל עיכוב במחסום נורו יריות על השיירות. בתגובה, החלו אנשינו לשריין את הקבינות של המשאיות ונבנו גם “משוריינים” בהם נסעו חלק ממלווי השיירות במקום בטכסים הפגיעים (חלקם עדיין נסעו בתוך האוטובוסים). המשוריינים היו ללא גג משוריין, רק רשת או ברזנט, וכדורים היו חודרים מלמעלה ופוגעים בנוסעי המשוריין. היו גם מלווים שישבו במרומי המשאיות, על גבי המטען, חשופים לקור ולגשם ולכדורי הערבים. במקרים רבים האנגלים הצטרפו בגלוי לערבים המתקיפים. ב-22 לפברואר 1948 אירע פיצוץ ברחוב בן-יהודה באמצעות משאיות-תופת. הפיצוץ גרם למותם של עשרות ופציעתם של מאות אזרחים. בין ההרוגים והפצועים גם קרובי משפחתה של הדסה. כשלושה שבועות אחר כך פיצוץ באותה שיטה בבניין הסוכנות, ושוב הרוגים ופצועים רבים, ביניהם גם מלווי שיירות שבבניין זה היה המטה הסודי שלהם. גם בשיירות הולכים ומתרבים הנופלים מקרב המלווים, והדבר משפיע קשות על המורל של הדסה וחבריה. בחודש מרץ הם מכריזים על “שביתה” עד שיותקנו גגות משוריינים במכוניות הליווי. “עד כמה שמנסים להתגבר, לפעמים משתלטת ההרגשה שלאט-לאט נלך כולנו, איש מאתנו לא ישאר. […] אני מנסה לכתוב צוואה. למעשה יש לי רק משאלה אחת, והיא, שלא יניחו לשום בחור ובחורה בגיל הגיוס – לא למלא את חובתם. כולל סטודנטים שעדיין לומדים ועוד רבים שנסעו ללמוד בחוץ-לארץ. חייבים להכריז על גיוס מלא. על כל הנוער להירתם למלחמה וגם על המבוגרים לתמוך יותר מאשר הם תומכים כיום“.

בתאריך 29.3.48 מצטרפת הדסה כחובשת לשיירה היוצאת לעזרת גוש עציון, שיירה שנודעה אח”כ בשם “שיירת נבי-דניאל“. בדרך בחזרה, במרחק ארבעה ק”מ מרמת רחל, הם לא מצליחים לפרוץ מחסום שהציבו הערבים והשיירה תחת התקפה כבדה. אנשים נהרגים ונפצעים, משוריינים מתהפכים בניסיון לתמרן. מפקד השיירה, שלא היה מן הפורמנים, שהיה משום מה בסוף השיירה, ועמו כמה מכוניות, מצליחים לסוב לאחור ולחזור לגוש עציון. “בשיירה אנדרלמוסיה, אין מנהיג ואין אחראי“. אנשי השיירה ובהם פצועים רבים תפסו מחסה בחורבה קטנה לצד הדרך (ששמה נבי-דניאל), תחת צליפות הכדורים, בעוד הערבים מעלים באש את המכוניות. לאחר יממה איומה הגיעו החיילים האנגלים והגיעו להסכמה עם הערבים הצרים על הבית שהאש תופסק והערבים יקבלו את כל הנשק שבידי היהודים. הדסה גוררת-נושאת לבדה את הפצועים הקשים אל האמבולנסים ונאלצת באופן משפיל, לעיני הערבים, להוציא ולמסור את הנשק שהיה מוסתר מתחת לבגדיה. אחר כך נודע שהמשוריין הראשון היה מנותק מן השיירה ואנשיו חשבו שכל השיירה אבדה. מפקד המשוריין, זרובבל הורוביץ, בן תל-יוסף, מפוצץ את עצמו ואת המשוריין והפצועים האנושים שבתוכו. 12 בחורים מאנשי השיירה נהרגו באירוע זה. המשוריינים שנלקחו ע”י הערבים משיירת נבי-דניאל שימשו אותם למחרת היום להתחזות ככוחותינו ולתקוף את שיירת חולדה, שהסתיימה אף היא באסון. היתה זו שיירה גדולה מידי, שמנתה כ-350 מכוניות וסבלה מחוסר ארגון והחלטות פזיזות. כותבת הדסה: “למחנה חולדה הגיע גם מספר ניכר של מפקדי-פלמ”ח בכירים ונכבדים. כנראה שהפקוד על השיירה הגדולה והמסורבלת הזו היה די אימפרוביזציוני. מסתבר שכל אחד מן המפקדים הגבוהים רצה לתרום את תרומתו ולקחת חלק בפקוד על השיירה, והיה פצול סמכויות ורבוי פקודות סותרות. כמובן שבנוכחות אריות כאלה, מי שם לב אל השועלים הקטנים – ה”פורמנים” שלנו, ואל נסיונם בליווי יום-יומי של שיירות לירושלים, במשך ארבעת החדשים האחרונים. […] כל המפקדים התרוצצו, הלוך ושוב, לאורך כל השיירה, והנחיתו בצעקות על הנהגים ואנשי-הליווי שורה שלמה של הוראות סותרות.” מכוניות השיירה הכבדות שקעו בדרך הבוצית שבין חולדה לכביש מסמיה-לטרון והפכו למטרה נוחה לאש תופת שנורתה עליהם. מכשירי הקשר לא פעלו והלוחמים היו אובדי עצות. לשיירה זו היו 17 הרוגים ו-16 פצועים. קל מאוד לפגוע בשיירה גדולה ומסורבלת.

ותוך כדי כך, דאגת ההורים בבית, ההפגזות בתותחים ומרגמות של הצבא הירדני על תושבי ירושלים והמחסור במזון ובמים. אנשי העיר עומדים בתורים ארוכים לאוכל, מים ונפט. “השוואת החיים היום לחיים הקודמים נראית לי כעין בבואה עקומה בראי שבור. האם באמת נסענו פעם, בכל בוקר, להר הצופים? לאוניברסיטה? למודים עד הערב, מעבדות בסנרים לבנים, בחינות, ציונים, איזה ערך רב היה לכל חצי ציון… זה נראה עכשיו כל כך מגוחך, אך נראה גם מעין פלא, משהו מעל לגבול ההשגה.” הדכדוך והמורל הנמוך של הדסה וחבריה, לנוכח “אי הסדר האיום השורר בכל השטחים” מביאים אותה לכתיבת הדברים הקשים האלה: “הנוער הולך כזבובים, וכמו תמיד, דוקא הטובים הולכים. הולכים בלי סוף, וחדלנו אפילו לערוך הזכרות ואבל המוני והלוויות. אף חדלו להודיע את השמות. לפעמים אפילו אין מודיעים לאנשים הקרובים ביותר. הנורא ביותר הוא שאנשים התרגלו כבר לספורי זוועה שהופכים מציאות, וכבר אינם מזדעזעים אפילו ממות חבר קרוב.” כאשר הדסה כותבת “נוער” זו לא מליצה. לדוגמה חיים פוזננסקי (פוזה), מפקד פלוגה בן 17 שנפל בגבעת הרדאר. בתל אביב רואה הדסה אנשים יושבים בבתי קפה והולכים לבתי הקולנוע. מתגברת ההרגשה שרק מתי מעט נושאים בנטל הנורא.הדסה מתארת פגישה מאכזבת ומכאיבה של מלווי השיירות עם משה דיין, כיצד לא היה קשוב כלל לבעיותיהם וצרכיהם והתעניין רק במרק העוף שהוגש לו.

באפריל 1948 החל מבצע נחשון, כיבוש הקסטל (שנכשל בניסיון הראשון) והכפרים שלצידי הדרך לירושלים. אנשי אצ”ל ולח”י , אותם מכנה הדסה “הארגונים הפורשים – כוחות השחור של הישוב“, מבצעים את הטבח בדיר יאסין, וכך כותבת על כך הדסה, לאחר שאביה הרופא נחשף לזוועות שנעשו שם:

הקטע הקשה והמזעזע ביותר ביומנה של הדסה נוגע ל”שיירת הר הצופים” ב-13.4.1948. בהתקפה על השיירה נהרגו או נשרפו חיים 77 רופאים ואחיות מהדסה, חוקרים ומורים מן האוניברסיטה.(מחקרים מן העת האחרונה מורים על מספר גבוה יותר של הרוגים, 80 חללים).

בצילום הבא: אמבולנס משיירת הר הצופים. על הקרקע ד”ר יסקי, מנהל הדסה, מעליו נהג האמבולנס, אף הוא נהרג.

אחרי מבצע נחשון הגיע מבצע יבוסי ואחריו מבצע מכבי, מבצע ההר ומבצע חורב. בבית הספר בהינו בספרי הלימוד שבהם כל מבצע היה מיוצג במפה ועליה חיצים גדולים וקטנים. זה לא “אמר” לנו כלום. גוש עציון נופל ובתל אביב מכריזים על מדינת ישראל. כישלונות ואבידות בנבי סמואל, גבעת הרדאר ולטרון. הדסה וחבריה תופסים משלטים באזור שער הגיא, בית מחסיר והמסרק. בחורים ממשיכים להיהרג מכדורי צלפים ופגזי האוייב. הדסה מוצאת פינה מבודדת, יושבת וכותבת ודמעות זולגות מעיניה ומכתימות את הכתוב. דמעות זולגות מעיניה גם למראה אנשי גח”ל (גיוס חוץ לארץ), ניצולי שואה, חלושים, רזים ומלאי פצעים, האוגרים לחם בתוך חולצותיהם.

בצילום הבא: לאחר כיבוש הקסטל, מצליחות לעלות לירושלים שתי שיירות אספקה גדולות, לאחר תקופה ממושכת בה לא הגיעו שיירות לעיר הנצורה. שימו לב למלווי השיירה הנמצאים חשופים על המשאיות.

אט אט הופכים כוחותינו לצבא של ממש בו הולך ונטמע הפלמ”ח ומאבד את ייחודו, בייחוד הבנות. הצבא מתלבט האם לאפשר לבנות הפלמ”ח להמשיך ולפעול כלוחמות לצד הגברים ומקים את חיל הנשים (ח”ן). בהפוגה הראשונה נשלחת הדסה לקורס חובשים פלוגתיים בתל-ליטוינסקי (תל השומר). הנסיעה לירושלים נעשית כעת ב”דרך בורמה“. בהמתינה לטרמפ במבואות תל אביב, תוקפת אותה באלימות חבורה של נערים ומנסה להפשיל את חצאיתה. הדסה נזכרת, לאחר הלם ראשוני, שהיא לוחמת בפלמ”ח ומניסה אותם עם קרש גדול. הדסה חוזרת לגדוד שלה, הגדוד השישי בחטיבת הראל, בפיקודו של צבי זמיר. בדצמבר נחנך “כביש הגבורה” שנסלל על תוואי דרך בורמה, ובפקודת היום לכבוד המאורע מצוינים שמותיהם של למעלה מ-350 חללים מחטיבת הראל. לאחר תקופת משלטים נוספת באזור ירושלים, יורד הגדוד לנגב, אותו מכנה הדסה “ארץ חידה” כי זו לה הפעם הראשונה לבקר בו (הדסה עדיין אינה יודעת שאת כל חייה האישיים והמקצועיים היא תבלה בנגב). הדסה מתמנית לקצינת ח”ן (ללא קורס קצינים). את חלקו האחרון של היומן והספר מקדישה הדסה לפירוק הפלמ”ח והפרידה מן החברים לנשק. “חטיבת הראל מתפרקת… הכל מתפורר ונמס. מתפרק משהו יפה, שהיה גאה על עצמו ובכח זה בצע נפלאות. […] בזאת בא הקץ על הפלמ”ח. כל חטיבות הפלמ”ח מתפרקות. היו נאומים, הזכרת העבר, ביקורת, צ’יזבטרון, ונשאר רק מין כאב צובט בלב.”

במאי 1949, לאחר ארבע שנות שירות, חוזרת הדסה ללימודים שנקטעו. הפעם לא בהר הצופים שהפך למובלעת, אלא במנזר טרה סנטה. הדסה המשיכה ברחובות בפקולטה לחקלאות, השלימה את התואר השני ובשנים הבאות את תואר הדוקטור. במבצע סיני השתתפה כחיילת מילואים והשתתפה בכיבוש אבו-עגילה ואל-עריש. עבדה במנהל המחקר החקלאי כחוקרת ומדריכה בנגב ובערבה, התמחתה בגידול תות-שדה, ניהלה את תחנת הניסיונות “גילת” והתגוררה בעומר. נפטרה ב-2014 ויהודה זיו, איש הפורמנים ואח”כ איש ידיעת הארץ ספד לה.  (כדאי מאוד להכנס ללינק ולקרוא). הספר מסתיים בהלוויה ההמונית של חללי הל”ה, לטרון והרדאר, שגופותיהם נותרו בשטח שלא היה כבר בשליטת מדינת ישראל. הלוויה נערכה בנובמבר 1949 בהר הרצל, שנעשה לפנתיאון הלאומי.

לסיום, הנה קטע מתוך ספרם של חיים גורי וחיים חפר “משפחת הפלמ”ח – ילקוט עלילות וזמר” (הוצאת ידיעות אחרונות 1977):

זהו אותו בני מרשק אשר אמר: “בכל ההיסטוריה הצבאית לא נוצרה עוד יחידה, שרוחב הלחימה שלה לא היה אלא רוחבו של כביש, ומידת הרוחב היא זו שקבעה את גודלה של המדינה“

השיר באב אל-ואד, מילים חיים גורי

---

לכל מי שהצליח להגיע עד הלום – מומלץ מאוד לקרוא את ההקדמה שכתבה הדסה לספרה, בו היא מסבירה את הסיבה לפרסום יומנה, 40 שנה לאחר שכתבה אותו:

מקור התמונות ברשומה זו:

אתר מוזיאון הפלמ”ח

הספר “קריה נאמנה” מאת דב יוסף הוצאת שוקן 1960.

הספר “המאבק על ירושלים” מאת בנו רוטנברג (צילומים), הוצאת לעם.

כל הזכויות שמורות למו”ל ולצלמים.

א. השיר “צעירים טייסים ימותו” מאת יצחק שלו (אביו של מאיר שלו). יצחק שלו (1918 – 1992) פרסם את השיר לראשונה בספרו “נער שב מן הצבא” (הוצאת לוין אפשטיין, 1970). השיר פורסם גם באסופה המחודשת של שיריו “השיר אל הזמן העובר” (עם עובד, 2009) ובספר “אדם במלחמה – מבחר פרקי ספרות” (מערכות, משרד הביטחון, אגף השקום, 1975). בן אחיה של אשתו של יצחק שלו (בן דודו של מאיר שלו), סרן צור בן ברק, נהרג בתאונת מטוס מיראז’ בינואר 1967 והיה ההשראה לכתיבת השיר. תאונה דומה התרחשה גם בשנת 1951, כאשר הטייס סגן שלום רקיר נפל והתרסק עם מטוס המוסטנג שהטיס, בשדות עמק יזרעאל, בין משמר העמק וכפר יהושע. מאיר שלו הנציח ארוע זה בספרו פונטנלה. הצייר אלי שמיר, בן כפר יהושע, הנציח בציור ריאליסטי את אבן הזיכרון וקבוצת הברושים שהוריו של שלום רקיר נטעו במקום נפילתו. כתבה בערוץ 1 מתארת את הארוע ואת אתר ההנצחה. שני טייסים נוספים שנהרגו בתאונה אווירית בעת ביצוע תרגיל אירובטי מעל שדות כפר יהושע במטוסי מוסטאנג הם עמרי אריאב ושלזינגר. עמרי, בן קיבוץ עין חרוד, נהרג בעת שבנו ירום היה בן 10 שבועות, בשנת 1954. ירום אריאב, בנם של עמרי וציונה (כיום ציונה קיפניס) היה מנכ”ל משרד האוצר. אבן עם כתובת ליד חוות הסוסים מציינת את נפילתם של ארירב ושלזינגר.

ב. השיר “ואחי שותק” מאת אמיר גלבע (1914 – 1984), מתוך ספרו באותו שם (הקיבוץ המאוחד 2001). אמיר עבד כעורך בהוצאת מסדה והיה אחראי על הוצאת ספרי שירה איכותיים במסגרת “ספריה קטנה לשירה” אותה ייסד.

ג. השיר “בדרך לירושלים” מאת יחיאל מר (יחיאל מוהר, 1921 – 1969), אביו של עלי מוהר. מתוך הספר על ארץ רבה.

ד. שני שירים מאת יהונתן גפן. 1. “דקה דומיה” מתוך הספר בעיקר שירי אהבה (הוצאת א.ל. הוצאה מיוחדת, 1983). 2. “היונה הלבנה כבר זקנה” מתוך הספר פחות אבל כואב (שוקן, 1980).

ושני שירים אשר נראו לי מתאימים לרוח הימים האלה:

ה. השיר “זקנה נטושה” מאת שלמה טנאי (1919 – 2000), מתוך הספר רגלי המבשר (מסדה, 1976). טנאי הגה ויזם את שבוע הספר העברי החל משנת 1959.

ו. השיר “ואיש לא קם” מאת בנימין הלוי (1913 – 1980) ממייסדי קיבוץ בית זרע. מתוך הספר עד באו אל תמר עומד בשלכת (ספרית פועלים, 1976).

כל הזכויות שמורות למשוררים ולהוצאות הספרים, כמפורט לעיל.

הספרון מלב אל לב הוא לקט של מכתבים שכתב דוד בן-גוריון אל הורי החיילים שנפלו במלחמת הקוממיות ובמבצע סיני. מהדורה ראשונה של הספרון יצאה לאור בשנת 1976, שלוש שנים לאחר פטירתו של בן-גוריון. השתמשתי במכתבים אלו כנקודת מוצא להעלות את זכרם של כמה מן הנופלים וכן של הוריהם, ההורים השכולים, שגם הם כבר אינם עמנו. אני יכול לתאר לעצמי את חשיבותם של המכתבים מאת בן-גוריון עבור ההורים, כיצד נשמרו בקפידה ועברו במשפחה מדור לדור.

את המכתבים בחר וערך ראובן גרוסמן, סופר, משורר ומתרגם, אשר לאחר נפילת בנו, נועם, במרץ 1948 מצפון לעטרות, החליף את שם משפחתו לאבינועם. בתום המלחמה כינס ראובן אבינועם את עיזבונותיהם הספרותיים, האמנותיים והמדעיים של חללי צ.ה.ל לסדרת כרכי גווילי אש. ראובן היה שנים רבות מורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה ועבד כעורך במחלקת ההנצחה של הוצאת משרד הביטחון.

כל המכתבים נכתבו כמכתבים אישיים, כפי שכותב אדם לחבר או לבן משפחה, המגלה בקיאות בחיי הנופל והוריו, ולא כמכתב רשמי בנוסח קבוע, היוצא מלשכת ראש הממשלה כחובה רשמית של נוהל שיש למלא. רבים מן המכתבים נכתבו אל ההורים השכולים לאחר ששלחו לבן גוריון את ספרי ההנצחה  שהוציאו לזכר בניהם שנפלו. בן גוריון הקפיד לענות להורים רק לאחר שהשלים את הקריאה בספר או בחוברת. הוא ייחד פינה בספרייתו לכל ספרי ההנצחה האלו, ולדבריו היה חוזר אליהם בשעותיו הקשות. מן הראוי שלכל ראש ממשלה תהייה פינה כזו בספרייתו ובלבו, הממחישה לו את אחריותו הכבדה בשולחו לוחמים אל המלחמה. מעניין שההורים השכולים ראו בראש הממשלה כתובת לשליחת ספרי ההנצחה שהוציאו לזכר יקיריהם. מעניין וחשוב גם לראות כיצד החלה להתגבש תרבות השכול וההנצחה של החברה הישראלית כבר במלחמת העצמאות, מייד בשוך הקרבות. הבאתי להלן את המכתבים הקשורים לשני הספרים הבולטים ביותר מסוג זה שהשפיעו על דור שלם.

בספר מופיע גם ההספד שנשא בן-גוריון בכנסת בעקבות מותו של שלישו הצבאי המסור והנאמן במשך עשר שנים – נחמיה ארגוב, שהתאבד לאחר שפגע במכוניתו ופצע רוכב אופניים (1957).

ראובן אבינועם, שליקט וערך ובחר את המכתבים מתוך רבים שעמדו לרשותו, הציג תמונה מקיפה וריאלית ולא העלים מכתבים העוסקים בתלונות ההורים השכולים על עוולות, על יחס בלתי ראוי וחוסר רגישות מצד הממסד הצעיר, המתהווה תוך כדי מלחמה אכזרית. בן-גוריון ענה לכולם באורך-רוח ובכבוד. כאלה הם שני מכתביו לצבי ירוסט, אביו של משה ירוסט שהשתתף בקרבות קשים בכל החזיתות ואף נפצע, וכאשר נשלח לאחר מבצע יואב לנופש ביחידתו בבית שאן, נפל בהתקלות עם מסתננים והוא בן 20 במותו.

א. מכתביו של בן-גוריון לצבי ירוסט:

הנה מכתביו המקוריים של בן-גוריון, כפי שמסרו הוריו לאתר ההנצחה של ארגון ההגנה. אפשר לראות את ההגהות שעשה בן-גוריון בכתב ידו, על גבי המכתב שהודפס במכונת כתיבה.

אני מציג עוד כמה מן המסמכים הקשורים לחייו ומותו של משה ירוסט. הוריו פעלו ככל יכולתם להנצחת זכרו, הקימו גל-עד בבית שאן וגן לזכרו בשם “גן הלוחם”, בחיפה. משה ירוסט גדל בחיפה, למד בבית הספר הריאלי והיה בחוג צופי-ים. הנה תעודת הערכה מבית הספר:

מתשובתו של בן-גוריון להוריו, אפשר להבין שמשהו התנהל שלא כשורה. בעקבות בירור שערך בן-גוריון נשלח המכתב הזה: (אלוף משה כרמל היה מפקד חזית הצפון ובחייו האזרחיים חבר כנסת ושר התחבורה).

ועוד כמה מסמכים, המדגימים ומגלמים את אכזריותו ובדידותו של השכול:

ולבסוף כתבה מעיתון מקומי בבית שאן, על הקמת מצבה לזכרו של משה, במקום בו נפל. שימו לב להערה בסיום הכתבה.

ב. מכתבו של בן-גוריון לרבקה שמי.

כמדומני שזהו המכתב בעל הנימה האישית ביותר בקובץ זה, בו חושף בן-גוריון את געגועיו לאמו שמתה בהיותו בן עשר שנים.

רבקה שמי היא אמו של אהרון (ג’ימי) שמי ואשתו של הצייר מנחם שמי (שמיט). ג’ימי נקבר בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים, יחד עם 138 חללי חטיבת פלמ”ח-הראל אשר נפלו בקרבות סביב ירושלים. האמן מנחם שמי, אביו של ג’ימי, עיצב את אנדרטת הזיכרון לחטיבת הראל בבית קברות זה, הכוללת בתוכה גם חדר זיכרון מיוחד בו מונצחים 418 חללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות. את סיפורה המיוחד של האנדרטה אפשר למצוא כאן. מנחם כינס וערך את שיריו של ג’ימי, המעט שנותר ושרד מכל יצירתו, וכן סיפורים של חבריו של ג’ימי על הקרבות וחוויות המלחמה, לספר בשם חברים מספרים על ג’ימי. ספר זה זכה לתפוצה רחבה ואף נמכר בחנויות הספרים, והשפיע על דורות של צעירים. קטעים ממנו הוקראו בטקסי זיכרון ובפעולות של תנועות הנוער והופיעו במקראות של בתי הספר. הספר הומחז לתיאטרון בשנות השבעים.

ג. תכתובת בין בן-גוריון ורבקה גובר.

אפרים גובר נפל בהיותו בן 21 בקרב על משלטי חוליקאת (כיום חלץ). כעבור שלושה חודשים נפל אחיו הצעיר צבי גובר באזור טירת שלום (בכפר קובייבה) והוא בן 17 במותו. גופתו נמצאה רק כעבור שנה. הוריהם של שני האחים – רבקה ומרדכי גוּבֶּר התגוררו בכפר ורבורג, האב מרדכי היה ראש מועצת באר טוביה. רבקה גובר הפכה לדמות מופת, בייחוד לאחר שפורסם ספרה ספר האחים אודות שני בניה.

רבקה פעלה בעזרה ובהדרכה לתושבי מעברת קסטינה, מעברת אוהלים שהפכה לעיירה קריית מלאכי וניהלה את בית הספר של המעברה. ביתם של רבקה ומרדכי הפך למוקד לעלייה לרגל וכמעט למקום פולחן, בזכות אישיותה של רבקה. בני הזוג תרמו את משקם ל”קרן המגן” של המדינה ויצאו לעזור בהקמת חבל לכיש על מושבי העולים שבו. הם עברו תחילה לצריף במושב נוגה ואח”כ ליישוב הקהילתי נהורה. מרדכי היה לראש מועצת לכיש ורבקה מדריכת עולים, מורה ומנהלת בית ספר. בשנת 1976 זכתה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייה בקליטת עלייה.

מכתבו הראשון של בן-גוריון לרבקה גובר נכתב כחודשיים לאחר שביקר בבית ההורים השכולים בכפר ורבורג. בכתבה זו בעתון דבר מתואר הביקור.  כאשר נשאל בן-גוריון האם קרא את ספר האחים ענה “לא קראתי, חייתי את הספר”. בן-גוריון הוא זה שהעניק לרבקה את השם “אם הבנים“. כדי ללמוד מעט על דמותה המופלאה של רבקה גובר, כדאי לקרוא את הכתבה הזו במעריב, מאת דוד לאזר – אור בנוגה. בעתון דבר פורסם שירו של יעקב דוד קמזון “שבת בנהורה” על רבקה ומרדכי גובר

ולבסוף, לאחר לבטים, ברצוני להציג מכתב נוסף מן הלקט “מלב אל לב”. כאמור, בספרון נכללו גם מכתבים קשים, מכתבי תלונה של הורים שחשו נפגעים, ואני חש הערכה רבה למי שנתן גם לדברים אלו ביטוי בספר.

ד. מכתבו של זלמן ווייט לבן-גוריון

זלמן ווייט הוא אביו של יצחק (חקי) ווייט שנפל בירושלים כאשר פגז פגום התפוצץ בתוך מרגמתו. כנתין אמריקאי גורש זלמן מירושלים לדמשק בשנת 1915 וחזר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. הוא היה איש אמיד והקים עם איתמר בן אב”י (בנו של אליעזר בן יהודה) ואלכסנדר אהרונסון (אחיו הצעיר של אהרן אהרונסון) חברה בשם סולל. חברה זו עסקה ברכישת קרקעות ובנייה (בנתה את מלון “לב הכרמל” בחיפה) ואף הוציאה לאור את העתון העברי “דאר היום” (1919 – 1936) בעריכתו של איתמר בן אב”י (זאב ז’בוטינסקי היה עורכו במשך שנתיים כאשר השתלטה עליו המפלגה הרוויזיוניסטית). הרחוב בו שכן בית הדפוס של דאר היום בירושלים נקרא רחוב הסולל ע”ש חברה זו. שמו של הרחוב שונה מאוחר יותר לרחוב חבצלת, ע”ש עיתון עברי נוסף “החבצלת” (1863 – 1911) של דב פרומקין.