רשומות קודמות בנושנות בנושא יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל:

יום הזיכרון 2014  ,  יום הזיכרון 2015 ,  יום העצמאות 2015 , יום הזיכרון 2017

---

אתחיל עם כמה שורות מתוך הפרק המסיים את הספר “המחדל” שיצא לאור מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, (הוצאת: הוצאה מיוחדת). בעת שירד הספר לדפוס נודע על פטירתו של דוד בן-גוריון (1 דצמבר, 1973). שמות המחברים מופיעים על כריכת הספר:

והנה מתוך הספר, מה שמבטא גם כיום את הלך הרוח של כמה אנשים במדינה:

“לכולנו יש סיבות רבות להיות גאים על השתייכותנו לאומה זאת, דווקא בדור זה. אולם לא די בגאווה בלבד. איש – וגם לא ההנהגה שטיפסה על כתפינו – לא יעשה עבורנו את מה שלא נחולל בעצמנו.[…] זכותו של העם הזה, ותנאי יסודי להמשך קיומו, היא שתהיה לו הנהגה אשר תהיה מסוגלת להנהיגו אל השלום והביטחון. לשם כך דרושה הנהגה שתאמין עצמה בשלום, ושתוכל לפעול למענו בתקיפות, במרץ, בדימיון, בהעזה ובתבונה. […] השעה כעת היא חצות – הזמן הקרוב ביותר לתחילת החושך ולתחילת האור. מדינת-ישראל שרויה כעת באפלה זרועת כוכבים והחושך מכסה על כאבנו העמוק ועל תיקוותינו הכמוסות. אך בעוד שעות ספורות הן יפציע השחר. מעולם לא ציפתה מדינה שלימה, אומה שלימה, לבוקר אחד מואר, למחר שטוף שמש, אשר ממנו, אם נדע לפעול בתבונה – נוכל לצאת לדרך חדשה, לעתיד חדש.”

כך התחיל הכל:

כך הוכרז ה’ באייר כיום חג בישראל.

המלה מנשר מלה יפה. פירושה המילוני – הצהרת עקרונות פומבית, לרוב בעלת אופי פוליטי, מניפסט. אך לי היא מזכירה משהו שנושר מלמעלה. אולי בגלל התמונה החרוטה בזכרוני מימי ילדותי: אוירון פייפר, או פרימוס, חג בעצלתיים מעל היישוב שלנו (כפר ערבי שתושביו גורשו לטייבה ולקלקיליה), פעם ועוד פעם, ולפתע נשרו מן השמים המון פיסות נייר מרובעות ועליהן האותיות של המפלגה השולטת.

הוראות ההפעלה במנשר, המורות כיצד יש לחגוג את החג, כוללות, מלבד השבתת העבודה, גם “ששון ושמחה, אזכרה והודיה, אחוד והתעלות“. אין הוראה לגבי מי נואם ומי משיא משואה. עוד הנחייה אחת מסתתרת במשפט: “ויטיל על עצמו עול משטר חיים היאה לעם המקבץ את גלויותיו לתוכו בברכה” – קריאה לשאת בעול ולאמץ משטר חיים יאה. מהו משטר חיים יאה?

אך הוראת ההפעלה שבלטה לעיניי ביותר, מצוייה בפסקה המעלה את זיכרם של חללי המלחמה: עם ישראל “...ינחם נאמנה את אבליהם השכולים שזכו לראות כי נרצה קרבנם…” זכו לראות כי נרצה קרבנם. ועוד נחזור לכך בהמשך.

וזה כמובן מעביר אותנו אל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

רבות מן המשפחות השכולות של חללי המלחמות נוהגות להפיק ספר הנצחה לזכר יקיריהם. הנוהג הזה החל עוד בימי מלחמת העצמאות, בטרם הסתיימו הקרבות. וכבר כתבתי על כך ברשומה קודמת המוקדשת לתכתובת בין דוד בן-גוריון לבין משפחות הנופלים – מלב אל לב. מיעוטם של ספרים אלה הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, בייחוד בשני העשורים הראשונים של המדינה, כמו למשל “חברים מספרים על ג’ימי” או “ספר האחים” (ראו ברשומה המוזכרת לעיל).

הם הוקראו בשיעורי חינוך בבתי הספר ובפעולות בתנועות הנוער, בכינוסים וסביב המדורה. אך מרביתם של ספרים אלה נותרו רק בקרב בני המשפחה הקרובה, ועם השנים מצאו עצמם במדף נידח בחנות ספרים משומשים, לצד אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים, או אף גרוע מכך. חלקם הופקו כספרים מהודרים, בכריכה קשה, וחלקם צנועים ופשוטים, אך בכולם התוכן והצילומים כה דומים – סיפורי חיים שנגדעו, והכאב גדול מנשוא. את ליבי שבתה חוברת קטנה וצנומה, כמה חצאי-עמוד סטנסיל מוצמדים זה לזה בשתי סיכות מחלידות, שהוכנה ב-1949 ליום השלושים לנפילתו של פטָל זייצ’יק מדגניה ב’.

פטליק נפל בינואר 1949, בקרבות בנגב, לאחר שנלחם גם בגליל ובעמק. בן 22 היה במותו. את החוברת פותחים דברים שנאמרו באזכרה על ידי קדיש. קדיש הוא קדיש לוז, שהצטרף לדגניה ב’ ב-1921, שנה לאחר הקמתה, והיה יושב ראש הכנסת, החל משנת 1959, במשך 10 שנים. דבריו יוצקים תוכן במשפט שכתב ביאליק בשירו “אם-יש את נפשך לדעת”: וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים, משפט שהפך מוטו של ימי זיכרון וטקסים.

 

שימו לב לפתיחת הדברים בפנייה “חברים” ולסימן הקריאה שהוסיף מישהו ביד, כנראה בשל אזלת קלידיה של מכונת הכתיבה הקיבוצית. גם כאן חוזר המוטיב של קרבן וזכות. חייו של הנופל הועלו כקרבן על ידי מי שגדלוהו וזכו להטיל עליו תפקיד זה.

כעבור כמה חודשים נדפסה בדגניה ב’ חוברת מקיפה יותר, שהוקדשה לכל בני דגניה ב’ שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות ובהגנה על המשק (זוכרים את הטנקים הסוריים שנבלמו?), שם מצאתי את תמונת דיוקנו של פטליק.

ציטוט חלקי מן השיר “ראי אדמה” של טשרניחובסקי מצאתי בשער החוברת שהוצאה לזכרו של יוסי ספיר. שיר זה מבטא את הרגשת האובדן והבזבוז של חיי הצעירים שנפלו, אפילו בהתרסה, ללא דברי ההדחקה וההשלמה שלעיל. (ועוד נחזור לכך בהמשך).

יוסי ספיר ודן ספיר הם שני אחים מקיבוץ גת שבחבל לכיש, בנים למאיר ולאה, אשר נפלו באותו יום – 8.10.1973 במלחמת יום הכיפורים. דן, האח הגדול, בעל עיטור המופת ממלחמת ששת הימים, נפל כמפקד גדוד שריון בקרב הבלימה בסיני. יוסי, האח הצעיר, נפל 15 שעות אחריו כמפקד מחלקת טנקים ברמת הגולן. צילומיהם מתוך חוברות ההנצחה לזכרם.

מאיר ספיר, אבי הבנים, היה מדריך פלחה בחבל לכיש, וזכיתי להכירו. הוא המשיך לעשות את עבודתו נאמנה, ונשא את כאב השכול בדומייה ובצניעות. לא רצה לחנך את העם ולא ביקש פרסים וכיבודים.

הנה השיר ראי אדמה במלואו (נכתב בתל אביב בשנת 1938 או 1939, הדיעות חלוקות). גם כאן קורבנם הוא כופר חיינו, אך, כאמור, ללא צידוק הדין.

רְאִי אֲדָמָה / שאול טשרניחובסקי

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

 

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

 

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

 

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

 

ברוח דומה, הייתי אומר אפילו ברוח חתרנית, על האדמה התובעת עוד, נכתב שירו של ש. שלום (שלום יוסף שפירא), המשורר הנשכח. על מנת להאמין ש”חללינו לא חינם”, מבקש המשורר להפוך את לבנו לאבן ולכוף את נפשנו. אין בידי פרטים נוספים על השיר ונסיבות כתיבתו, ואפילו לא את שמו. סרקתי אותו מתוך ספרו של זאב וילנאי “המערכה לשחרור ישראל” (הוצאת תור, 1953).

בשנת 1954 יצא לאור ספר שיריו השני של נתן יונתן “אל הנירים האפרים” – שירים לבני הנעורים. (הוצאת ספרית פועלים). ציורים – רות שלוס (כאן על ציוריה בספרי ילדים,  וכאן על תערוכתה האחרונה).

בעמוד הראשון כתב נתן כעין הקדשה בת ארבע שורות מחורזות לבנו ליאור שהיה אז בן שלוש.

שורות אלו, שהפכו ידועות מאוד, קיבלו משמעות מצמררת כאשר נפל ליאור בשעות הראשונות של הלחימה בסיני במלחמת יום הכיפורים. התפקידים התהפכו והאב נותר לזכור את בנו. (כאשר היה ליאור בן שש, הרחיב נתן יונתן את ארבע השורות לשיר שלם “זמר לבני ליאור”).

הרוצה לחוש את רוח התקופה, כדאי לו שיחפש בין השירים שנכתבו עבור ילדים. שירי הספר “אל הנירים האפרים” מוגדרים כשירי ילדים, אך חלקם עוסקים במוות בצורה ישירה ובוטה. למשל השיר “יריות על הכרך“, בו דם החללים מרווה את אדמת העברים (שוב האדמה התובענית). השיר מזכיר את שירי הערש של עמק יזרעאל, בהם מרגיעה האם את בנה ומרדימה אותו בעזרת תיאור הזוועות המתרחשות בחוץ. למשל השיר “שכב בני”

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

תיאור הפרחים המנצים על הקבר הרך הוא ביטוי למוטיב המת-החי שרווח בשירת דור תש”ח. ביטוי להאדרת המוות הנשגב, להדחקה. למשל בשירו של חיים גורי על נופלי הל”ה “הנה מוטלות גופותינו“. המתים שבים כפרחים, כלומר נותרים בחיים.

הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו “מחלקת ההר” האילמת.
אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.

ואכן, פרחיו האדומים של הצמח דם-המכבים האדום הפכו לסמלו של יום הזיכרון, ייצוג של החללים. מדבקה עם ציור פרח זה מודבקת על דש הבגד בבתי הספר ובעצרות הזיכרון.

בשירו של טשרניחובסקי “ראי אדמה” המהלך הוא הפוך – הפרחים נטמנים באדמה (סימנתי את השורה בשיר לעיל).

ולסיום – צילום נפלא וסמלי בעיני – פלמ”ח בסיור. מצאתי אותו בספרון הקטן שכתב יצחק שדה “מה חידש פלמ”ח” (ספרית פועלים, 1950). חדי העין יבחינו שהפלמ”חניקים צועדים בין החווארים כשמולם מתנוססת מצדה.

יום עצמאות 70 שמח, למרות הכל…

 

הספרון מלב אל לב הוא לקט של מכתבים שכתב דוד בן-גוריון אל הורי החיילים שנפלו במלחמת הקוממיות ובמבצע סיני. מהדורה ראשונה של הספרון יצאה לאור בשנת 1976, שלוש שנים לאחר פטירתו של בן-גוריון. השתמשתי במכתבים אלו כנקודת מוצא להעלות את זכרם של כמה מן הנופלים וכן של הוריהם, ההורים השכולים, שגם הם כבר אינם עמנו. אני יכול לתאר לעצמי את חשיבותם של המכתבים מאת בן-גוריון עבור ההורים, כיצד נשמרו בקפידה ועברו במשפחה מדור לדור.

את המכתבים בחר וערך ראובן גרוסמן, סופר, משורר ומתרגם, אשר לאחר נפילת בנו, נועם, במרץ 1948 מצפון לעטרות, החליף את שם משפחתו לאבינועם. בתום המלחמה כינס ראובן אבינועם את עיזבונותיהם הספרותיים, האמנותיים והמדעיים של חללי צ.ה.ל לסדרת כרכי גווילי אש. ראובן היה שנים רבות מורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה ועבד כעורך במחלקת ההנצחה של הוצאת משרד הביטחון.

כל המכתבים נכתבו כמכתבים אישיים, כפי שכותב אדם לחבר או לבן משפחה, המגלה בקיאות בחיי הנופל והוריו, ולא כמכתב רשמי בנוסח קבוע, היוצא מלשכת ראש הממשלה כחובה רשמית של נוהל שיש למלא. רבים מן המכתבים נכתבו אל ההורים השכולים לאחר ששלחו לבן גוריון את ספרי ההנצחה  שהוציאו לזכר בניהם שנפלו. בן גוריון הקפיד לענות להורים רק לאחר שהשלים את הקריאה בספר או בחוברת. הוא ייחד פינה בספרייתו לכל ספרי ההנצחה האלו, ולדבריו היה חוזר אליהם בשעותיו הקשות. מן הראוי שלכל ראש ממשלה תהייה פינה כזו בספרייתו ובלבו, הממחישה לו את אחריותו הכבדה בשולחו לוחמים אל המלחמה. מעניין שההורים השכולים ראו בראש הממשלה כתובת לשליחת ספרי ההנצחה שהוציאו לזכר יקיריהם. מעניין וחשוב גם לראות כיצד החלה להתגבש תרבות השכול וההנצחה של החברה הישראלית כבר במלחמת העצמאות, מייד בשוך הקרבות. הבאתי להלן את המכתבים הקשורים לשני הספרים הבולטים ביותר מסוג זה שהשפיעו על דור שלם.

בספר מופיע גם ההספד שנשא בן-גוריון בכנסת בעקבות מותו של שלישו הצבאי המסור והנאמן במשך עשר שנים – נחמיה ארגוב, שהתאבד לאחר שפגע במכוניתו ופצע רוכב אופניים (1957).

ראובן אבינועם, שליקט וערך ובחר את המכתבים מתוך רבים שעמדו לרשותו, הציג תמונה מקיפה וריאלית ולא העלים מכתבים העוסקים בתלונות ההורים השכולים על עוולות, על יחס בלתי ראוי וחוסר רגישות מצד הממסד הצעיר, המתהווה תוך כדי מלחמה אכזרית. בן-גוריון ענה לכולם באורך-רוח ובכבוד. כאלה הם שני מכתביו לצבי ירוסט, אביו של משה ירוסט שהשתתף בקרבות קשים בכל החזיתות ואף נפצע, וכאשר נשלח לאחר מבצע יואב לנופש ביחידתו בבית שאן, נפל בהתקלות עם מסתננים והוא בן 20 במותו.

א. מכתביו של בן-גוריון לצבי ירוסט:

הנה מכתביו המקוריים של בן-גוריון, כפי שמסרו הוריו לאתר ההנצחה של ארגון ההגנה. אפשר לראות את ההגהות שעשה בן-גוריון בכתב ידו, על גבי המכתב שהודפס במכונת כתיבה.

אני מציג עוד כמה מן המסמכים הקשורים לחייו ומותו של משה ירוסט. הוריו פעלו ככל יכולתם להנצחת זכרו, הקימו גל-עד בבית שאן וגן לזכרו בשם “גן הלוחם”, בחיפה. משה ירוסט גדל בחיפה, למד בבית הספר הריאלי והיה בחוג צופי-ים. הנה תעודת הערכה מבית הספר:

מתשובתו של בן-גוריון להוריו, אפשר להבין שמשהו התנהל שלא כשורה. בעקבות בירור שערך בן-גוריון נשלח המכתב הזה: (אלוף משה כרמל היה מפקד חזית הצפון ובחייו האזרחיים חבר כנסת ושר התחבורה).

ועוד כמה מסמכים, המדגימים ומגלמים את אכזריותו ובדידותו של השכול:

ולבסוף כתבה מעיתון מקומי בבית שאן, על הקמת מצבה לזכרו של משה, במקום בו נפל. שימו לב להערה בסיום הכתבה.

ב. מכתבו של בן-גוריון לרבקה שמי.

כמדומני שזהו המכתב בעל הנימה האישית ביותר בקובץ זה, בו חושף בן-גוריון את געגועיו לאמו שמתה בהיותו בן עשר שנים.

רבקה שמי היא אמו של אהרון (ג’ימי) שמי ואשתו של הצייר מנחם שמי (שמיט). ג’ימי נקבר בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים, יחד עם 138 חללי חטיבת פלמ”ח-הראל אשר נפלו בקרבות סביב ירושלים. האמן מנחם שמי, אביו של ג’ימי, עיצב את אנדרטת הזיכרון לחטיבת הראל בבית קברות זה, הכוללת בתוכה גם חדר זיכרון מיוחד בו מונצחים 418 חללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות. את סיפורה המיוחד של האנדרטה אפשר למצוא כאן. מנחם כינס וערך את שיריו של ג’ימי, המעט שנותר ושרד מכל יצירתו, וכן סיפורים של חבריו של ג’ימי על הקרבות וחוויות המלחמה, לספר בשם חברים מספרים על ג’ימי. ספר זה זכה לתפוצה רחבה ואף נמכר בחנויות הספרים, והשפיע על דורות של צעירים. קטעים ממנו הוקראו בטקסי זיכרון ובפעולות של תנועות הנוער והופיעו במקראות של בתי הספר. הספר הומחז לתיאטרון בשנות השבעים.

ג. תכתובת בין בן-גוריון ורבקה גובר.

אפרים גובר נפל בהיותו בן 21 בקרב על משלטי חוליקאת (כיום חלץ). כעבור שלושה חודשים נפל אחיו הצעיר צבי גובר באזור טירת שלום (בכפר קובייבה) והוא בן 17 במותו. גופתו נמצאה רק כעבור שנה. הוריהם של שני האחים – רבקה ומרדכי גוּבֶּר התגוררו בכפר ורבורג, האב מרדכי היה ראש מועצת באר טוביה. רבקה גובר הפכה לדמות מופת, בייחוד לאחר שפורסם ספרה ספר האחים אודות שני בניה.

רבקה פעלה בעזרה ובהדרכה לתושבי מעברת קסטינה, מעברת אוהלים שהפכה לעיירה קריית מלאכי וניהלה את בית הספר של המעברה. ביתם של רבקה ומרדכי הפך למוקד לעלייה לרגל וכמעט למקום פולחן, בזכות אישיותה של רבקה. בני הזוג תרמו את משקם ל”קרן המגן” של המדינה ויצאו לעזור בהקמת חבל לכיש על מושבי העולים שבו. הם עברו תחילה לצריף במושב נוגה ואח”כ ליישוב הקהילתי נהורה. מרדכי היה לראש מועצת לכיש ורבקה מדריכת עולים, מורה ומנהלת בית ספר. בשנת 1976 זכתה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייה בקליטת עלייה.

מכתבו הראשון של בן-גוריון לרבקה גובר נכתב כחודשיים לאחר שביקר בבית ההורים השכולים בכפר ורבורג. בכתבה זו בעתון דבר מתואר הביקור.  כאשר נשאל בן-גוריון האם קרא את ספר האחים ענה “לא קראתי, חייתי את הספר”. בן-גוריון הוא זה שהעניק לרבקה את השם “אם הבנים“. כדי ללמוד מעט על דמותה המופלאה של רבקה גובר, כדאי לקרוא את הכתבה הזו במעריב, מאת דוד לאזר – אור בנוגה. בעתון דבר פורסם שירו של יעקב דוד קמזון “שבת בנהורה” על רבקה ומרדכי גובר

ולבסוף, לאחר לבטים, ברצוני להציג מכתב נוסף מן הלקט “מלב אל לב”. כאמור, בספרון נכללו גם מכתבים קשים, מכתבי תלונה של הורים שחשו נפגעים, ואני חש הערכה רבה למי שנתן גם לדברים אלו ביטוי בספר.

ד. מכתבו של זלמן ווייט לבן-גוריון

זלמן ווייט הוא אביו של יצחק (חקי) ווייט שנפל בירושלים כאשר פגז פגום התפוצץ בתוך מרגמתו. כנתין אמריקאי גורש זלמן מירושלים לדמשק בשנת 1915 וחזר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. הוא היה איש אמיד והקים עם איתמר בן אב”י (בנו של אליעזר בן יהודה) ואלכסנדר אהרונסון (אחיו הצעיר של אהרן אהרונסון) חברה בשם סולל. חברה זו עסקה ברכישת קרקעות ובנייה (בנתה את מלון “לב הכרמל” בחיפה) ואף הוציאה לאור את העתון העברי “דאר היום” (1919 – 1936) בעריכתו של איתמר בן אב”י (זאב ז’בוטינסקי היה עורכו במשך שנתיים כאשר השתלטה עליו המפלגה הרוויזיוניסטית). הרחוב בו שכן בית הדפוס של דאר היום בירושלים נקרא רחוב הסולל ע”ש חברה זו. שמו של הרחוב שונה מאוחר יותר לרחוב חבצלת, ע”ש עיתון עברי נוסף “החבצלת” (1863 – 1911) של דב פרומקין.

לכבוד היום הכי עצוב בשנה, אביא שני שירים:

א. השיר “קינות על המתים במלחמה” מאת יהודה עמיחי.

השיר (פואמה) הופיע במלואו בספרו של עמיחי: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול (1974 או 1975). בניגוד לשיר הקינה הקצר  (5 שורות) של עמיחי, על אותו נושא – “גשם בשדה הקרב” שנלמד בבתי הספר, מוקרא בטקסי זכרון ומולחן (גרוניך), שיר זה ידוע פחות ופורסם באנתולוגיות שונות באופן מקוצר. משרד החינוך צינזר קטעים ממנו ואסר ללמדו במלואו. השיר משלב בצורה מצמררת בין התרשמויות מדברים פשוטים ובנאליים בחיינו לבין הזכרון שמתעורר על מתי המלחמות. מצאתי את השיר בגרסה מלאה בספר “גשר בין חופים” שערך המשורר  יבי  ויצא לאור בשנת 1973. בספר שירים בנושא מלחמה ושכול מאת משוררים יהודים וערבים, כולם מתורגמים לעברית וערבית:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

פרופ’ ישעיהו ליבוביץ כתב הקדמה (הטקסט היחיד בספר שאינו כתוב בכתב-יד ואינו מנוקד).

השיר:

ב. השיר “החילים הצעירים שמתו” מאת ארצ’יבלד מקליש.

השיר הופיע בספר “חטיבת הנגב במערכה” בהוצאת מערכות (1950). הספר מתאר את קרבות מלחמת העצמאות בחזית הדרום, מן ההכנות והיערכות היישובים המעטים ב-1947 ועד כיבוש אילת ב-1949, וכולל עדויות לוחמים, יומן מלחמה וקטעי ספרות.

בסיום הספר – רשימת חללי חטיבת הנגב של הפלמ”ח בקרבות מלחמת השחרור.

הערות העורך

ארצ’יבלד מקליש  (באנגלית –  Archibald MacLeish )מגדולי המשוררים של מלחמת העולם הראשונה והספרן הראשי של ספריית הקונגרס האמריקאי (הספרייה הגדולה ביותר בעולם). השיר החילים הצעירים שמתו תורגם לעברית ע”י שלונסקי, אהרן אמיר ואחרים. המתרגם של הגרסה המופיעה לעיל אינו מוזכר בספר.

חיים גורי מקריא את השיר בפסטיבל “שער” של הליקון (2009). הגירסה זהה לזו שלעיל ויתכן שגורי הוא המתרגם.