רבים מאתנו חולפים מידי פעם בכביש 42, דרומית לצומת בית-עובד לכיוון יבנה, על פני השער של כפר הנוער  “עיינות” המוקף עצי פיקוס ענקיים, אך לא יודעים שלמקום הזה היסטוריה מעניינת וחלק חשוב במאבקן של נשות ישראל לשוויון. 

לכבוד יום האשה הבינלאומי ברצוני להאיר את דמותה של עדה מימון ושל המוסד אותו הקימה וניהלה – עיינות. סיפורה של עדה מימון מדגים את ההבדל בין עשייה לבין עסקנות, בין רהב לבין צניעות, בימים שפמיניזם עדיין לא היה מושג שגוּר ונשיות עדיין לא היתה מגדָר.

עדה מימון פישמן (מקור: הארכיון הציוני)

עדה מימון  (1893 – 1973)

הודל פישמן, לימים עדה מימון, היתה מן הלוחמות הנועזות ביותר למען שוויון האשה בישראל. עמדה בראש ארגוני נשים בראשית דרכם, ופעלה לסלול את הדרך לשילוב נשים בחברה הישראלית. עלתה בשנת 1913 מבסרביה (אז רומניה). עמדה בראש תנועת הפועלות מטעם מפלגת הפועל הצעיר ופעלה להשגת אישורי עלייה לנשים רווקות ולמתן זכות חתימה לנשים מול המוסדות הציוניים. היתה מזכירת מועצת הפועלות וחברה בוועד הפועל של ההסתדרות כראש מחלקת העלייה וכן חברה בהנהגת ויצ”ו. היתה חברת כנסת בכנסות הראשונה והשנייה והיתה מעורבת בחקיקה לקידום האשה, כגון חוק גיל הנישואין, חוק שיווי זכויות האשה, חוק עבודת נשים, חוק הגנת הדייר. כאשה בעלת חינוך דתי פעלה ברוח הציונות הדתית ואף השתתפה בחקיקה בנושאים דתיים בכנסת. עדה לא התחתנה ומתה ערירית. עדה כתבה כמה ספרים על תולדות תנועת הפועלות. בשנת 1958 יצא לאור הספר “חמישים שנות תנועת הפועלות: 1904 – 1954“. (עם עובד). צניעותה של עדה מימון ניכרת בכך שלמרות שהיתה מעורבת בכל הפעילות אותה היא מתארת בספר כמנהיגה וכמובילה, שמה אינו מוזכר כלל בספר (מלבד שם המחבר). בשנות פעילותה נפגשה וצולמה עם שועי עולם, אך בספר אין לכך זכר. גם את המלה ‘העצמה’ לא תמצאו כאן. מתוך ספר זה ברצוני להביא את סיפורה של עיינות.

סיפורו של משק הפועלות עיינות, אשר הוקם ונוהל שנים רבות על ידי עדה מימון, מגלם בתוכו רבדים רבים של המעשה הציוני: קליטת עלייה, החינוך הציוני ושלילת הגולה, היחס לבני עדות המזרח, כיבוש השממה. אך מעל הכל את המאבק לשוויון הנשים. לפיכך בחרתי בו לציון יום האשה.

משק פועלות – עיינות

בשנת 1922 העלתה מועצת הפועלות את הצורך להקים משקי פועלות אשר ישמשו מקום הכשרה לעולות לפני עברן לחיי עבודה קבועים בקבוצה או במושב. המטרה היתה להכשיר את הנשים הצעירות בעבודות חקלאיות על מנת למנוע את העסקתן בענפי המטבח והכביסה בלבד. עד 1930 הוקמו על אדמת הקרן הקיימת ששה משקי פועלות בנחלת יהודה, פתח תקווה, שכונת בורוכוב, ירושלים, חדרה, עפולה. במשקי הפועלות נשמר העיקרון של עבודה, הדרכה וניהול עצמי בידי הבנות ופועלות וותיקות בלבד, ללא מעורבות של גברים, על מנת “לעורר את הכוחות הרדומים בקרב הפועלות”. ההכשרה לחיי עבודה ויצירה חקלאיים נמשכה שנתיים. רעיון הקמת משק הפועלות עיינות, ליד נס ציונה עלה בשנת 1926 והיווה קפיצת מדרגה. משקי הפועלות עד אז היו בגודל 30 – 40 דונם, וכאן הושג מק.ק.ל שטח בן 500 דונם שיכול לעזור גם בקליטת עלייה ובהעסקת פועלות מחוסרות עבודה בשדות שלחין ולא רק בגן ירק קטן. מסירת השטח, שהיה מוצף במים ומועד לקדחת, התעכבה עד לאחר מאורעות הדמים של תרפ”ט, סוף קיץ 1929. המימון לבניית ולתפעול המקום הושג מתנועת ויצ”ו ברומניה. העלייה על הקרקע היתה ב-30 במארס 1930. הנה כמה קטעים מספרה של עדה מימון אודות המוסד שהקימה וניהלה שנים רבות:

בשנים 1935 – 1939 חלו 70% מן הבנות בקדחת. הביצה בעיינות נוקזה, אך באזור נבי-רובין, שפך נחל שורק, נותרה ביצה עד שהבריטים הקימו שם מחנה צבאי וניקזוה. 

משק הפועלות שימש לקליטת עולות חדשות והכשרתן לחיים יצרניים בארץ ישראל החל מהקמתו. מעניין תיאורה והתייחסותה של עדה מימון לקליטת נערות מעדות המזרח :

תמונה כגון זו נפוצה בפרסומים רבים מאותה תקופה, גם בפרסומי עליית הנוער, ומעט מקוממת. אנו רואים את הנערה “לפני” ואחרי”. תהליך מחיקת הזהות הקודמת של הנערה (המזרחית תמיד בתמונות אלה) כוללת גם שינוי משמעותי במראה. כעת היא לבושה בחולצה רוסית רקומה – אות וסימן לקליטתה המוצלחת.

הנה תמונות בסגנון דומה מתוך פרסום של עליית הנוער באנגלית – 1949 (הבנות נקלטו בכפר הנוער שפייה) שימו לה גם לטקסטים הנלווים (אני התאהבתי ברוחמה, השואפת להיות עקרת בית אחראית):

בשנות מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיינות גם נערות מן הארצות השכנות, סוריה ולבנון. תיאור הנערות הסוריות והלבנוניות שליאות מזרחית באבריהן מעורר חיוך מסוייג:

משימה קשה עוד יותר היתה קליטתן של הנערות שחוו את אימי השואה.

בתאריך 22 בינואר 1945 במלאת שבעים שנה לנשיא ההסתדרות הציונית, ד”ר חיים וייצמן, נערכה לו קבלת פנים מיוחדת בעיינות. תיאור האירוע הזה מרגש עד דמעות:

 

בשנת 1952 הפך משק הפועלות לבית ספר חקלאי מעורב (בנים הורשו לבוא בשעריו) ועבר לאחריות ויצ”ו, יחד עם בית הספר החקלאי כנות. גם משקי פועלות אחרים הפכו לבתי ספר חקלאיים, למשל משק הפועלות בפתח תקווה הפך לבית הספר לגננות ושתלנות. היה זה עידן של יוקרה ושגשוג לבתי הספר החקלאיים (ולחקלאות בכלל), די אם נזכיר את כדורי. בשיא תפארתם היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים. אתר כפר ופנימיית מעיינות היום

הערות העורך

קיצור תולדות תנועת הפועלות – הנשים הצעירות שעלו לארץ ישראל, החל מן העלייה השנייה ואילך, לא הצליחו להשתלב כרצונן בפעילות החלוצית ההתיישבותית ובעבודה החקלאית. בניגוד להצהרות ולשיח שנשמעו בחוגי העלייה השנייה ובכתביהם, אודות השוויון לנשים ברוח הסוציאליסטית, הצעירות, אשר היוו מיעוט בחברה הגברית החלוצית, נדחקו בעיקר לעבודות המטבח בקבוצות הפועלים, ושם זכו ליחס מזלזל ומשפיל ולתנאי עבודה קשים ומחפירים. חוות-הלימוד בכנרת שנוסדה ב-1911 היתה הצעד הראשון להכשרת צעירות-חלוצות לעבודה חקלאית ונסיון להוכיח את יכולתן בעבודות שנחשבו גבריות. בשנה זו התאספה בכנרת אסיפת הפועלות הראשונה ביוזמתה של חנה מייזל מקימת חוות כנרת. מספר המשתתפות הגיע ל-17. שלוש שנים אחר כך התכנסה במרחביה ועידת הפועלות בה השתתפו 30 צירות שייצגו 209 פועלות. במקביל יצאו הבוגרות הראשונות של חוות כנרת לבן-שמן ולמרחביה ולאחר מאבק הקימו שם קבוצות עצמאיות שעבדו בגן-ירק והוכיחו שעבודתן יעילה ורווחית. שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים קשות של גירושים, מאסרים, חוסר עבודה וחרפת רעב, אך הפועלות המשיכו בהתמדה לכבוש את מקומן בחקלאות. אחד הנושאים שנידונו רבות באסיפות הפועלות באותן שנים היה הטיפול המשותף בילדים בקבוצות ובקיבוצים (לינה משותפת) שנועדה למנוע את הפיכת הילדים ל”רכוש פרטי”!  כיבוש הארץ בידי הבריטים הביא להתנדבות נשים לגדודים העבריים, בהנהגת רחל ינאית בן-צבי. אחרי המלחמה החלו הנשים, כעת גם בנות העלייה השלישית,  במאבק להשתלב בעבודות נוספות. תחילה הקימו קבוצות בתוך גדודי העבודה שסללו כבישים – טבריה-טבחה, עפולה-נצרת וכד’. הנשים עבדו במחצבה, בחצץ, בסלילה, וגם בעבודת המטבח, הכביסה והטיפול בחולים.

עם התמעטות העבודות הציבוריות בכבישים והתחלת תנופת הבנייה בעיר, עברו הפועלים והפועלות לעבוד בענף הבנייה ומאוחר יותר גם בתעשייה המתפתחת. אולם תנועת הפועלות, ברוחה של תנועת העבודה, עדיין ראתה חשיבות רבה בשילוב הנשים, בייחוד הצעירות שהגיעו בגלי העלייה המתגברים, בחקלאות. כאשר הוקמה ההסתדרות (1920) כצירוף של כל נציגי מפלגות הפועלים והתנועות השונות, הפכה תנועת הפועלות לחלק ממנה, תחת הכותרת מועצת הפועלות. הקמתה של מועצת הפועלות לוותה במאבקים על רקע מפלגתי. המזכירה הראשונה עדה מימון-פישמן ממפלגת הפועל הצעיר הוחלפה בשנת 1922 על ידי גולדה מאיר נציגת אחדות העבודה שהיתה בעלת כח פוליטי רב יותר, אך חזרה לתפקיד ובשנות השלושים אף כיהנה בוועד הפועל של ההסתדרות. ועידת הפועלות בשנת 1921 בבלפוריה, היתה הראשונה בה נאספו נציגי כל הפועלות מרחבי הארץ, חלוצות וותיקות ועולות חדשות כגוף ארגוני רשמי, המייצד נשים בלבד, תחת כנפי ההסתדרות.

נשלח על ידי ד”ר עמי זהבי: ציטוט של אליעזר יפה מן החוברת “יסוד מושבי עובדים, 1919.

אכן בשאלת האשה שלנו פה בארצנו ישנו צד יותר מכאיב ובולט באי-הצדק שבו.  והשאלה היא:  היש לבנות ישראל, אשר לא מצאו את דרכן אל חיי המשפחה, היש להן, לבנותינו אלה, חלק ונחלה עצמיים בבנין ישובנו? או גם כאן נשאֵר עבדים נרצעים למשפט החברה: כי אין קנין וזכות חיים לאשה אלא בבית בעלה?

ואשה אשר לא מצאה, או לא נמצא לה איש אשר יקרֵא שמו עליה, אשה כזו יגרע חלקה בנחלת העם?  מי זה הִטיל על האשה את גורל הדבורה בכוורת, להיות משוללת זכויות אם אינה מקיימת תולָדות?  והן מן האיש לא ישללו את הזכויות איך שלא יהיו הרגליו ודרכי חייו!.. –

רגילים משנות דור לחזות את האשה כצלעו וצלו של האיש.  האשה תלַוֶה את האיש ותִלָוה אל האיש בכל מקום;  ואולם את האשה עצמה, לבדה ונפרָדה מן האיש, אין מכניסין בחשבון לשום ענין.  ובנדון שלנו מוסכם כבר וידוע מראש כי החומר האנושי למושבות ומושבים הם הגברים, בשבילם כל הטורח ומהם נשקפת התכלית…

ואולם הנשים – אלה מחוץ לחשבון הן.  הן בודאי תִלָוינה אל הראשונים, אם בתור מבשלות ואחיות רחמניות או בתור נשים לבעלים, ולא יותר.  יש גם כי יביטו על “מלוות” אלו כעל רע הכרחי, מַקשה, ומכביד על “בוני העם וישובו”.

וכדאי לבלתִּי לשכוח, כי הצער של האשה לרגלי הגבלת יכלתה בעבודה, צער זה איננו אף כטִפה לעומת ים הצער האִלֵם, תהום הסבל הצנוע על הגבלת יכלתה להיות אם. [את זה הוא כמובן אומר כנגד הקיבוצים]. ׁ

בשום אופן לא מספיק לתת לאשה שלנו רק את חלקה בעבודה;  יש לה גם חלק בארץ ובחייה העצמיים הבלתי תלויים באיש.  ובתכניות למושבי עובדים העתידים צריך להִנתן מקום לנשים כמו לאנשים.

וכשם שבכניסת אנשים למושבים אין בודקים אחריהם, אם הם בעלי משפחה או רוָקים, או שאינם עומדים כלל להכנס לחיי משפחה, כן גם ישנה הזכות לנשים להכנס בתור חברות למושבים, מבלי אשר יחקרו אותן ועל אודותיהן אם הן עומדות להנשא בזמן מן הזמנים או לאו.

מושבי העובדים שלנו, צריכים הם לחנך לנו את האדם העברי הקיצוני במסירותו, לחיי האמת והצדק.  אולי גם יצליחו להסיר מעל הפרק את שאלת האשה, זה כתם החברה האנושית.

וזה הזכיר לי כמובן את סיפור משה ובנות צלפחד:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: “כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן (במדבר כ”ז)

אליעזר יפה                                                          החוברת יסוד מושבי עובדים  1919.

אליעזר יפה היה פעיל ציוני בעל חזון ויוזמה כבר מגיל צעיר. בגיל 16 כבר הקים אגודה ציונית לנוער וגם כתב בעיתונות העברית על נושאי הציונות והעלייה לארץ.

הוא נולד בשנת 1882 בבסרביה ובגיל 22 היגר לארה”ב כדי ללמוד חקלאות בחווה ע”ש הברון הירש בדרום ניו ג’רזי. ב-1910 עלה לארץ, ותחילה עבד במושב עין גנים ליד פתח תקווה, שם פגש והתחבר עם א”ד גורדון. שנה לאחר מכן עבר לחוות כינרת, שם עסק גם בניסויים בגידול ירקות, בין השאר בתירס, שהוא הראשון שהביא אותו לארץ מארה”ב. הקבוצה שבאה אתו לארץ הביאה את השימוש במיכון החקלאות בשיטות שלא היו מוכרות כאן עד אז. ב-1919 הקים וערך את עיתון ‘השדה’ שכל מי שמקורב לחקלאות מכיר עד היום הזה. בחוברת “ייסוד מושבי עובדים” באותה שנה, 1919, הוא הגדיר את עקרונות הניהול של מושב העובדים, ובהמשך גם הקים את מושב נהלל.

כתב בעיקר ספרי הדרכה חקלאיים ואפילו מילון למילים נרדפות.

על יופיה של האשה

רשומה זו מתפרסמת בסימן יום האשה הבינלאומי, החל בתאריך 8 למארס.

א. קטעים מתוך המאמר “על היופי” במדור “שיחות מדעיות” מאת ד”ר יצחק מירקין.

האדמה, כרך א’, 1919 , בעריכת י.ח. ברנר.

מיום החל האדם לחקור ולדרוש אחרי שורש כל דבר וענין, הנהו עמל לדעת גם את דבר מהות היופי בטבע, בחיים ובאמנות; ואולם עוד לא עלה ביד החוקרים והחכמים לבוא לידי מסקנא שאין לחלוק עליה ולהוכיח בעליל את הסבות האחרונות, שהן הגורמות בקרבנו קורת רוח של יופי, או להפך, רגש-צער של כעוּר באיזה דבר, מראה וענין. לא פעם אחת, אמנם, נעשה הנסיון לטבוע מטבע כללית ואידיאל אחד ומיוחד של יופי. בעד זמן מוגבל ובעד חוג אנשים ידוע ומסוים היה אולי דבר כזה אפשר, אבל לא בעד כל האדם. כלנו אמנם רואים את מראות הטבע ויצירי האמנות בעינינו, אבל שונה מאוד הפעולה הפנימית אשר יפעלו המראות האלה אצל כל אחד ואחד מבני האדם. לדבר זה גורמים רבים, אשר הראש והראשון בהם הוא אישיות הרואה והמתבונן, נטיותיו הטבעיות המיוחדות לו, מזגו ומקור מחצבתו. אבל גם לגורמים חיצונים כמו: החנוך, קבלת אבות, יחוסים זמניים ומקומיים יש ערך נכבד להבדל הגדול בין בני האדם ביחס להרגשה האסתטית.

[…] בעד הערכת היופי יש מלבד הגורמים הנזכרים עוד גורם אחד נכבד מאד: יחוסיו הפרטיים והמיניים של המתבונן והמסתכל אל הדבר אשר יסתכל ויתבונן בו. המשפט האסתטי של האיש ביחס לאיזו אשה, למשל, ישתנה תמיד לפי מדרגת נטיתו אליה. האשה, אשר יאהב, ימצא האיש תמיד יפה וברה, גם אם איננה יפה כל עיקר. ואם הגרוי המיני עלה למעלה ראש, אז יחדל המשפט האסתטי לגמרי.

לאשה יקראו בלי דעת ובלי חשבון – המין היפה, אף על פי שכנוי כזה נאה על כל פנים לא פחות גם להאיש. דוקא האידיאל של יפי האשה השתנה והתהפך מן הקצה אל הקצה במשך הדורות כל כך, עד כי אין לראות בזה סימן טוב להיופי המונופולי של האשה. יפי האשה האויריי, האֶתֶריִי והשחפיי של בטיסלי, אשר אין לו עוד כמעט כל יחס אל הגשמיות, היה אידיאל התקופה הראשונה של הרינסנס. רפאל אוהב את האשה שנתבגרה, אשר רגש האושר של האם הטביע בה את חותמו – את המדוננא, ועל ידו נעשה לאידיאל לכל בני זמנו. פלמה פֶכּשִיָה מבכר ביצירותיו את האשה המלאה לשד עלומים, הצודדת את החושים בגוה הרענן, אבל במדה ידועה עוד גם בגאון נפשה ויפיה. כמאת שנים ויותר היה זה לטפוס היופי לצירים הוניציניים ולבני דורם. טפוס יפי האשה של הנידרלנדים מתרחק עוד יותר מהאידיאל הנזכר של בטיסלי. לרוּבנס האשה המלאה לשד וכח ומגרה את החושים המיניים היא אידאל היופי. אצלו בריאות ויופי אחד. אבל כבר בדור שאחרי רובנס ישתנה הדבר. אחרי רובנס בא הצרפתי בטו והעלה את הנוי המלאכותי למעלה ראש, ולא בני אדם רעננים ומלאים לשד, שלמים ובריאים, כי אם יצורים דקדקים וקשטשטים של הרוקוקו הם סמל היופי.

אצל גזעים אחרים שליטים מושגי-יופי אחרים. בני הגזע השחור אוהבים אצל הנשים את השפתיים העבות, את האף הקצר וכן הלאה, ואשה שאלה לה נחשבת אצלם ליפיפיה. בני הגזע האדום, האינדיאנים, משתדלים ל”תקן” את הטבע על ידי התגודדות מבהילה לפי מושגינו. יושבי האיים בים האוקינוס הדרומי ועוד שבטים פראים אחרים “מיפים” את דמות גופם בהעבירם דרך האזנים, השפתים והאף חמרים זרים כמו טבעות ויתדות וכיוצא בהם ומשנים, מנקבים ומותחים בזה חלקי גוף שונים. וישנם גם עמים שמטילים ממש מום בידיהם ורגליהם ופדחתם כדי ליפות את עצמם על פי חוש יופי המיוחד להם. ואפילו עמים עומדים במדרגה קולטורית גבוהה, כמו היפנים והסינאים אחוזים במעשים כאלה. האשה המנוונת, שכמעט אי אפשר לה להתנועע על רגליה, שנעשו קטנות ובעלות מום, נחשבת בעיניהם לסמל יפי האשה.

כל נסיון לטבוע מטבע קבועה ולקבוע מסמרות ביופי הוא בהכרח התאמצות חנם, לפי שאי אפשר להביא בחשבון של שטה את הגורמים היותר נכבדים בדבר, את הגורמים הנפשיים. כי יותר שחיי הרגש של בן אדם מפותחים ומפורדים, יותר דק גם חוש היופי שלו. היופי החצוני איננו מספיק לו עוד. וכדי למצוא קורת-רוח אסתטית, הוא מבקש גם את האדם הפנימי, שהוא משתקף בצורה החיצונה. המבטא הנפשי אשר בצורה שופך לפעמים חן ואצילות על האדם ויש שהוא מיפה אפילו אי-יופי וגם כעור חיצוני. יש רגעים בחיי כל בן אנוש אשר כמו זיו שמימי שפוך עליו. הנערה האוהבת, האשה ברגעי אושר האם נראות יפות, גם כשהן כעורות.

מרחשון תר”פ, פתח-תקוה.                                    ד”ר יצחק מירקין

  

ב. קטעים מן המאמר “יפיה והתיפותה של האשה בזמן התלמוד” מאת א. ש. הרשברג

מתוך: העתיד, מאסף ספרותי-מדעי, לברור עניני היהדות והיהודים, ברלין תרע”ב (1912), בעריכת איש הורוויץ.

  היופי ואמצעי התיפותן של הנשים על ידי מיני רחיצה, סיכה, הלבשה וקשוטים שונים נתנו ענין גדול לבעלי המשנה והתלמוד לעסוק בו, כי לבבם היה פתוח פתח רחב לקראת רגשי היופי שבבריאה בכלל ושבבני אדם בפרט וביחוד של האשה, בהיותו אחד האמצעים להנאות את האדם מעולמו של הקב”ה ולשפר את חיי המשפחה על טהרת הקודש.

בתנאי היופי שבאשה מונה רבי ישמעאל ב”ר יוסי: ראש נאה, שער נאה, עינים נאות, אזנים נאות, חוטם נאה, שפתים נאות, צואר נאה, כרס נאה, רגלים נאות גם שם נאה (נדרים ס”ו ע”ב) וכן היו מתנאי יפיה: צבע עור לבן וקומה גבוהה (נדרים ט’ י’), על העינים אמרו: כל כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. ועל השדים כי הם הודה והדרה, נויה וכבודה ושבחה של אשה (שהש”ר ד’ י”ב), הדדים נוי באשה. את גידול השדים משלו החכמים לגידול הפרי (התאנה): פגה (פרי סמדר); בוחל (בקיעת הגבעול בתאנה); צמל (פרי קשה, תאנה מבושלה, מערבית) (נדה, ה’ ז’ תוס’ שם פ”ו), ונחשבו השדים למקום נויה וכבודה של האשה. בית חליצה נאה נחשב לאחד מחלקי היופי שבגופה. – מלבד אלה היה אחד מראשי תנאי יפיה: בשר גוף חלק ועדין בלי כל שער, ועל כן התאמצו בתחבולות שונות להעדין את בשרן ולהסיר את שערותיו. גם נשתבחה בקולה הערב (נדה ל”א ע”ב).

בתוך חיי המשפחה פנימה העריכו חכמי התלמוד הראשונים גם האחרונים ערך גדול את יפי האשה והיו מחבבים את מאמר בן סירא: אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים (יבמות ס”ג ע”ב, סנהד’ ק’ ע”ב). בין שבע מעלות שבין צדיק לצדיק נמנתה: אשתו נאה משל חברו (אדר”ג ל”ז). אשה נאה נמנתה אצלם בין שלשת הדברים המרחיבים דעתו של אדם (ברכות נ”ז ע”ב). וכן אמרו: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים… אין אשה אלא לתכשיט אישה (כתובות נ”ט ע”ב) לאמר, האשה התיחדה ללידת בנים, אשר היא המטרה היותר נכבדה והיותר נעלה לכל משפחה בישראל במסורת לאומית עוד מימי כתבי הקודש, ועל כן עליה לעסוק בכל האמצעים המקרבים אותה למטרתה זאת בחיים, וביחוד להתחבב על בעלה. לפיכך השתדלו האבות ליפות את בנותיהם כדי שיקבלו בעדן מחיר גדול מבעליהן, כי כמנהגי אנשי המזרח היום כן היה אז: שפעמים שאדם משיא את בתו ונותן עליה מעות ופעמים שאדם משיא את בתו ונוטל עליה מעות (ירוש’ כתובות פ”ו ה”ו).

__________________________________________________________________

 ונסיים גליון זה בפרסומת העוסקת ביופיה של האשה, מתוך תוכנייה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית לאופרה “דון פסקואלה” מ- 1973.

 

 

הערות העורך

את האדמה בעריכתו של י.ח. ברנר כבר הכרנו ברשומה מס’ 7, על נשות הדסה.

על ד”ר יצחק מירקין קרא כ א ן

על אברהם שמואל הירשברג קרא כ א ן

המאמר המצוטט לעיל של הירשברג הוא מאמר מענין מאוד, בן עשרות עמודים, והבאתי רק על קצה המזלג ממטעמיו.   א.ש. הירשברג היה עוזרו של הרב מוהליבר שבעקבות השתדלותו אצל הברון רוטשילד הוקמה המושבה מזכרת בתיה. משלהי 1899 עד ראשית 1901 שהה הרשברג בארץ ישראל ופרסם בעקבות כך שני ספרים חשובים מאוד, שעוד נשוב אליהם: “משפט הישוב החדש בארץ-ישראל” (1901) ועשר שנים אח”כ את “בארץ המזרח”. הירשברג נרצח בשואה בגטו ביאליסטוק.

המאסף הספרותי-מדעי “העתיד” יצא לאור בברלין בין השנים תרס”ח – תרע”ג – (1908 – 1913) בעריכתו של שאול ישראל איש הורוויץ – דמות מעניינת וסוערת.