לאור המצב (כך מתחילים כעת כל המסרונים המתחמקים המגיעים מהבנקים ומקופת חולים), מכל השמות של חג הפסח (חג המצות, חג האביב, חג הפסח, חג החירות, חג הגאולה) בחרתי להתייחס לחג זה רק כאל חג האביב. פסח? מי יודע על מי יפסח הדבר הזה… חירות? – נו באמת…

הפעילות בטבע בשיאה כעת. לבלוב ופריחה, האבקה והפריה, חנטה והבשלה. הריחות המשגעים חודרים  אפילו מבעד למסכה תלת-שכבתית מתוצרת סין. לפרחים ולחרקים אין מחסור בריאגנטים, והם עושים אהבה כאילו אין הנחיות ריחוק חברתי.

הנהלת האתר התכנסה בזום בתוך הטלפון שלי והחליטה פה אחד להציג את נפלאות האביב בצילומים שייעשו ברדיוס מאה מטר מהבית, כמנהג המקום בימים אלה. אחד מנערי הקריאייטיב שכח ללחוץ על mute ומלמל שהנושא הזה מאולץ ומנצל את המצב. האיש הורחק מיד מן המסך, ותוך ניצול מחפיר של תקנות לשעת חירום נשלח לחל”ת (ראשי תיבות: חיים ללא תקווה). ואז שמעתי מישהו צועק בקול ניחר שכל ההגבלות מונעות משיקולים פוליטיים והבנתי שנקלעתי בטעות לזום של וועדת הכנסת למאבק בקורונה. לפיכך  יצאתי לקיבוץ גבעת ברנר, הסמוך למקום מגוריי, כדי לרכוש מזון כמובן. שם מדדתי מאה מטר מבתי החברים, אל השדות המוריקים וגבעות הכורכר הפורחות, ומצאתי את קטני העולם, שבזכותם העולם קיים. ויש אפילו גושפנקה לכך: הנה שירו של שאול טשרניחובסקי, “העולם בזכותו של מי קים?”, המוקיר כבוד ליצורים הקטנטנים בעולמנו – קטני העולם שבזכותם העולם קיים. כוונתו של טשרניחובסקי לא רק לגודלם הפיזי של היצורים, אלא לחשיבותם בעינינו, ברוח הקטע ממשלי פרק ל’ המובא בסוף הרשומה. הסופר ס. יזהר כינה אותם “זוטי ארץ“. השיר לקוח מספר שיריו האחרון של טשרניחובסקי, “כוכבי-שמים רחוקים” אשר יצא לאור בשנת 1944, שנה לאחר מותו.

אפשר להאזין לצוות הווי פיקוד מרכז והזמרת רוחמה רז מבצעים את השיר על פי לחן של נעמי שמר.

הנה מבחר קטן של קטני עולם, מבחר אביבי ועכשווי:

השבלולים מתחילים “להוריד הילוך” לקראת הקיץ היבש והחם, העלול להפוך אותם לקבוצת סיכון. הנה שבלולון מצוי על שיבולת של שעורת התבור.

כדי לשמור על עצמם בימי היובש, הם נצמדים לגבעול או למשטח כלשהו, מפרישים קרום סידני האוטם את פתח הקונכית ונקרא חֶתֶם, וגוזרים על עצמם בידוד למשך כל ימי הקיץ. מנגנון נוסף בו נוקטים השבלולים הוא קיוט – הורדת רמת הפעילות והמטבוליזם. בהשאלה, אפשר לומר שבמצב זה השבלול מונשם ומורדם. פתיל דקיק מוביל מנקב בחתם אל ריאתו של השבלול המצטנף בעומק הקונכית. פתיל זה משמש גם כהיגרומטר – מד לחות, בעזרתו יודע השבלול מתי העת לצאת מתרדמה, כלומר לתכנן את איסטרטגיית היציאה. זאת בהנחה שאינו סובל ממחלות רקע.

בצילום זה הצטרף לחבורה גם דרחול השיח הלבן.

הנה לקט של שבלולי יבשה בצילום קבוצתי מבויים: אפשר לפגוש כאן גם את שבלול השדה, את קדמום יהודה ואת שבלול הגנה.

ולעומתם, חילזון ימי, מן הים התיכון – טבורית סתומה. נאסף בימים טובים יותר בחוף פלמחים.

בניגוד לתדמיתם כרכיכות “פשוטות”, השבלולים והחלזונות הם יצורים מענינים בעלי מנגנונים ואברי-גוף מתוחכמים. אולי ארחיב עליהם בהזדמנות אחרת.

הצמח כלך מצוי ממשפחת הסוככיים הוא מן האחרונים לפרוח בסוף האביב. הוא מצמיח עמוד פריחה גבוה, עד למעלה משני מטרים, ועליו התפרחות בצהוב לימוני בוהק.

הצמח רעיל מאוד (אכילת כמות קטנה עלולה לגרום למוות) לאדם ולבעלי חיים, אך חרקים רבים פוקדים את פרחיו בשקיקה. הנה כמה מהם, כפי שצולמו אתמול:

החיפושית נחושתנית הקוצים, משתייכת לזבליות הפרחים. מודל 2020 בצבע מטאלי:

הנה הפשפש תריסית מנוקדת. השם תריסית הוענק להם על שם צורת גוום כתריס=מגן של לוחם מימי הביניים. הפשפשים הם בעלי גלגול חסר, כלומר, אין להם שלב של גולם, והדרגות הצעירות (נימפות) נבדלות מהבוגרים בכך שכנפיהן בשלבי גדילה שונים.

גם דבורת הדבש באה לבקר ולאסוף אבקה וצוף. שימו לב לאבקה הנאספת על רגליה.

ולמה לקפח את הזבובים?

עוד חבר במשפחת הסוככיים הוא גזר קיפח (קיפח = גבוה) שעכשיו משלים את התפתחות הסוכך הענק שלו. הנה שלושה שלבים בהתפתחות התפרחת: צעיר-ירוק, שלב ביניים-וורדרד, השלב הסופי – לבן. במרכז הסוכך כמה פרחים כהים היוצרים כתם בולט. הבוטניקאים משערים שכתם זה מדמה זבוב או חיפושית ונועד למשוך את בני מינו להצטרף לחגיגה.

בפרחיו של מרור הגינות בגינתי (אפרופו פסח מצה ומרור), מצאתי את העכביש יפרוחית. סוג זה של עכבישים נקרא סרטביש, מילה המורכבת מן המילים סרטן ועכביש, זאת בשל צורתו. הסרטביש לא טווה רשת קורים אלא אורב לטרפו בתוך הפרח ומזנק עליו. לשם כך הוא יודע להחליף את צבעיו בהתאם לפרח בו הוא נמצא.

אנו נמצאים כבר בשלהי האביב והצמחים מזדרזים לחנוט וליצור פירות וזרעים. הנה תרמילי הפירות של הצמח ממשפחת המצליבים איסטיס – אני קורא לצילום זה “ירוק על ירוק”.

גם הדגן שבולת שועל מבשיל ומתייבש וזרעיו נופלים אל הקרקע. מן הזנים התרבותיים מכינים גרנולה ושבבים המיוצרים בשיטות שונות לשם הכנת דייסה (למשל המותג קוואקר). שבולת שועל אינה מכילה גלוטן. בצילום הראשון הצמח עדיין ירוק ומארח את ידידנו השבלולון, בצילום השני בו הצמח יבש, אפשר לראות את חלקי השיבולית, הגלומות, המלענים והמוצים.

לא נותר לי אלא לאחל לכולם חג שמח ובריאות שלמה.

לסיום בחרתי בתמונת החיפושית התלויה על בלימה על פרח השום. סמל למצב שאינו ברור ואינו בטוח, אך אפשר גם להעלות חיוך ולקוות לטוב.

אז איפה אתם בליל הסגר?

תוספתא,

אם בקטני עולם עסקינן, משלי כבר אמר (פרק ל)

כד  אַרְבָּעָה הֵם, קְטַנֵּי-אָרֶץ;    וְהֵמָּה, חֲכָמִים מְחֻכָּמִים.
כה  הַנְּמָלִים, עַם לֹא-עָז;    וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם.
כו  שְׁפַנִּים, עַם לֹא-עָצוּם;    וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם.
כז  מֶלֶךְ, אֵין לָאַרְבֶּה;    וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ.
כח  שְׂמָמִית, בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ;    וְהִיא, בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.

(תודה לאשר יובל).

כאשר אני רואה בימים אלה, ימי קורונה, את הרחובות השוממים, את גני המשחקים הריקים; כאשר אנו מתרחקים זה מזה בפחד, אפילו מילדינו ונכדינו האהובים – עולים בי כמה הרהורים על האדם כיצור חברתי. ומכאן אני מפליג גם למחשבות על יצורים חברתיים מובהקים אחרים – למשל דבורים ונמלים. הבה נבדוק מה חשבו על כך משוררינו טשרניחובסקי ורחל.

בכל שלבי החינוך שלנו ובכל שלבי חיינו עברנו תהליך של חיברוּת (סוציאליזציה) שעיצב אותנו כחלק מקולקטיב. למדנו להאמין שעלינו להיות יצורים חברתיים כי בזה סוד כוחנו, כי כך כבשנו את העולם והפכנו לנזר הבריאה. אבל כעת צו השעה הביולוגי הוא להתרחק ולהתנתק מבני מיננו על מנת לשרוד. יצרנו עמים ולאומים וביחד פיתחנו טנקים ומטוסים ופצצות אטום, אבל כל אלו נועדו להרוג ולהשמיד בני אדם אחרים ואינם יכולים להגן עלינו מפני וירוס זעיר.

אנחנו רוצים להיות חלק מ- להשתייך ל-  למניין, לקהילה, למועדון חברים, למפלגה, לקבוצת ווטסאפ. רוצים חברים רבים בפייסבוק, עוקבים רבים בבלוג. אנחנו לא לבד. כנראה שאימת הבדידות היא כוח מניע חזק ברצוננו להיות חלק מחברה ואפילו במחיר הכניעה לעריצות החברה. החברה יכולה לשלול את חירותנו אם נפר את חוקיה. החברה יכולה לגייס אותנו לצבא ולשלוח אותנו למות במלחמה שאנו לא מזדהים עם מטרותיה.

אך אי אפשר להתעלם מן המתח התמידי בין רגש ההזדהות, הסולידריות והשיתוף עם המסגרת החברתית במעגליה השונים, לבין המחנק של ה”ביחד”, של ההשתייכות לעדר, של ה”לחץ החברתי”. בין הציות לקולקטיב, חוקיו, מנהגיו ומנהיגיו, לבין האינדיבידואלי, הרוצה לפרוץ מסגרות.

החרקים החברתיים – דבורים, נמלים וטרמיטים, הביאו את חיי השיתוף לקיצוניות. האבולוציה יצרה אצלם (עם הבדלים בין מינים שונים בתוך כל סוג חרקים) חברה בה הגנטיקה ופקודות כימיות של פרומונים, הורמונים וסוג המזון, יוצרות חברה הירארכית השולטת באופן מוחלט בכל פרט. הפרטים אפילו נושאים מטען גנטי זהה בהיות כולם צאצאים של אותה מלכה (בנמלים, בניגוד לדבורים, כמה מלכות בקן). לכל פרט אין כושר החלטה או התלבטות, אבל הקן כולו הוא בעל אינטליגנציה קיבוצית.

החרקים החברתיים הציתו את דמיונם של אנשי הגות ורוח רבים, אמנים, סופרים ומשוררים, אשר ניסו למצוא דמיון ושוני בין חברות החרקים וחברת האדם, ניסו להפוך את החרקים החברתיים למטאפורה לחברה האנושית. ככל שהמדע גילה עוד ועוד תגליות מופלאות על אורחות החיים שלהם, כך גבר העניין. ויש גם אנשי רוח שעסקו בעצמם בתצפיות מדעיות על דבורים ונמלים. אחד מהם היה מוריס מטרלינק, חתן פרס נובל לספרות (1911) שבנוסף לשירים, סיפורים ומחזות רבים, כתב גם ספרי טבע: “אינטליגנציה של הפרחים”, “חיי הדבורים” (1901), “חיי הנמלים” (1920) ו”חיי הטרמיטים”. הספרים היו מבוססים על עובדות מדעיות ותצפיות אישיות, אך כללו גם רעיונות פילוסופיים של המחבר, האנשה והתייחסות רומנטית מוסרנית ופיוטית. לחברת הנמלים קרא בצדק: “רפובליקה של אמהות”. (ראו התייחסותו של אברהם רגלסון על הספר חיי הדבורים). המשוררת רחל כתבה בעיתון דבר בחודש אב 1930 רשימה על ספרו של מטרלינק “חיי הנמלים“. הנה שלושה קטעים קצרים מתוך רשימתה. (מתוך הרשימה המלאה בספר “שירת רחל” בהוצאת דבר):

באותה שנה, 1930, כתבה רחל את שירה “רק על עצמי לספר ידעתי“, אך בשיר זה מתייחסת רחל אל הנמלה כאל אינדיבידואל, אישיות נפרדת, אשר דווקא אינה זוכה לתמיכת החברה ויד ענקים חוסמת את דרכה אל הצמרת. תיאור זה עומד בניגוד לתיאוריו של מטרלינק, על האחווה והעזרה ההדדית בין הנמלים, כפי שמזכירה רחל ברשימתה.

וכעת אנו מגיעים אל גולת הכותרת של רשומה זו –  האידיליה עַמָּא דְדַהֲבָא (בארמית -עם הזהב) מאת שאול טשרניחובסקי. זוהי אידיליה ארוכה מאוד, אך נקראת בנשימה אחת. כולה סובבת סביב חיי דבורת הדבש, שירה המושתת על יסודות מדעיים, על תורת האבולוציה של דרווין ועל מסרים אותם מנחיל טשרניחובסקי לעם ישראל באמצעות דימוי הדבורים. היצירה במלואה פורסמה רק שנה לאחר מותו של המשורר, בשנת 1944, בקובץ שיריו “כוכבי שמים רחוקים“, אך נכתבה במשך כמה שנים בשנות השלושים, כקטעים נפרדים אשר פורסמו בכתבי עת שונים. את היצירה המלאה אפשר לקרוא בהנאה באתר פרוייקט בן יהודה. למחפפים וקצרי הרוח – לפחות קראו את הפרק “חתונת החתונות”. אני מציג כאן רק קטע אחד, שהוא גם הקטע המחורז היחיד בכל היצירה, זוגות זוגות של שורות מחורזות, המתאר את מעוף הכלולות:

בַּלָּדַת הַכַּוֶּרֶת (בהברה ספרדית)

טשרניחובסקי מגיע ביצירה זו לאחד השיאים של תיאורי טבע בשירתו, ומסכם, בערוב ימיו, את הרעיונות וההשפעות המצויים בשיריו. האידיליה כוללת עובדות רבות על חיי הדבורים, המתקשרות לחייו שלו, החל מן הכומר של כפר ילדותו באוקראינה, שממנו למד את סודות גידול הדבורים ורדיית הדבש, וכלה בחוויותיו בקיבוץ בישראל; ומסמלות גם את עם ישראל בגולה ובארץ ישראל (למשל הנחיל הנוטש את הכוורת המבוססת ומקים כוורת חדשה, כסמל לעם ישראל הנוטש את הגולה ומתיישב בא”י). טשרניחובסקי היה רופא ובקיא במדעי הטבע,  אך הושפע גם מן התרבות ההלניסטית, ותרבויות רבות אחרות (תרגם יצירות מתשע שפות בהן שלט). בשיריו מוטיבים פאגאניים אליליים (ראו שירו לנוכח פסל אפולו), אהבה וארוטיקה, שלילת הגלות ותיאורי טבע ריאליסטיים. כל אלה באים לידי ביטוי באידיליה זו. כדי לכתוב על הדבורים הלך למכוורת מקווה-ישראל לעדכן את ידיעותיו ויצא לסיורים בוטניים. לשם ביטוי הרעיון המרכזי שלו ביצירה זו, משתמש טשרניחובסקי, באמצעות מעוף הכלולות המבוצע במרומים עם זכרים מכוורות זרות ולא בתוך הכוורת,  בתורת דרווין, על פיה יש צורך ברבייה מינית אך לא במסגרת אותה משפחה, על מנת לשמור על המשך קיומן הבריא של הדבורים בדורות הבאים. כך בדיוק כמתואר בפתיחת השיר, כאשר הדבורים מאביקות את הפרחים בהאבקה זרה, ומונעות האבקה עצמית. על פי אותו עיקרון קורא טשרניחובסקי לעם ישראל לצאת מסגירותו והתבדלותו התרבותית ולחבור לתרבויות אחרות על מנת להבטיח את קיומו. בשנים בהן נכתבה האידיליה שררה מלחמה בעולם, וטשרניחובסקי מציע ללמוד מן הטבע כי מפגש בין תרבויות חיוני לקיום העם המתהווה. המלחמות הן לא שלנו, אלא של המנהיגים בלבד, ועלינו לחיות בהרמוניה, בשלום ובאחווה.

ובימים אלו – שוב כל אומה לנפשה, כל אדם בבידודו וסגירותו. עד יעבור זעם!

הרשומה מוקדשת למשורר שאול טשרניחובסקי, לציון יום פטירתו – נולד: י”ט באב תרל”ה (20 באוגוסט 1875), נפטר ט”ו בתשרי תש”ד (14 באוקטובר 1943, א’ סוכות).

א. המשורר כאייקון גרפי.

ישנם אישים, אשר מלבד אישיותם, תפקידם, או כישרונם המוכח, ניחנו בהופעה מיוחדת, אשר מקנה להם משנה תוקף בזיכרון ובתודעה הקולקטיבית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן דמותו של הרצל, אשר הדרת פניו המטופחת, המוקפדת, הפכה לסמלה הבלתי מעורער של התנועה הציונית. אנשים אלה הופכים לאייקון המוכר לכל רואה, וזוכים להנצחת דמותם בצילומים, ציורים, איורים ואפילו קריקטורות למכביר. כך רעמת השיער של בן-גוריון או שלונסקי, פניו העגלגלים של ביאליק המקריח, משקפיו העגולים של ז’בוטינסקי. וכך גם תלתליו הפרועים ושפמו העבות של שאול טשרניחובסקי, המוכרים לכל גם לפני שהתנוססו על שטר של 50 ש”ח.

אחד הצילומים המאוחרים של המשורר, כאשר כבר זרקה שיבה בשערו

בספרו “חיים למופת – ספורים מחיי אנשים גדולים” (הוצאת מסדה, תשט”ז) כותב יעקב פיכמן: “בחור כהלכה היה. איש-קומה ורחב-כתפים, יפה-ראש ויפה-עינים. שערו היה מתולתל ונאה, גם כשזרקה בו שיבה. משנכנס לאוטו האיש הגבוה והדור-הפנים, היו הנוסעים מפנים לו תכף מקום, ואם לבנה הקטן לחשה: עכשיו הס, אין להשתובב, ילדי! יודע אתה מי זה? הוּ שאול טשרניחובסקי!” ומיד היה הילד משתתק”. בפרק זה של הספר, המוקדש לטשרניחובסקי, מופיע ציור שלו (הצייר אינו ידוע):

בתאריך 26.10.1936 צייר המאייר אריה נבון (צייר, קריקטוריסט ותפאורן) את טשרניחובסקי בעיתון דבר, והנציח את התלתלים והשפם הידועים. ציור זה מופיע בספר “שחור על גבי לבן” , בהוצאת דבר   (1938), בו כונסו  קריקטורות אשר פרסם אריה נבון בדבר. עורכי הספר ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (זלמן שז”ר).

התמונה בה לדעתי נראה שאול טשרניחובסקי במלוא הדרו ואונו מצוייה בספר שיריו “שירים” , אשר יצא לאור באודסה, בשנת 1911 בהוצאת השילוח (היתה זו השהות השנייה של טשרניחובסקי בעיר זו, שהיתה אז המרכז של התרבות והספרות העברית. בימי נעוריו ובחרותו שהה שם לרגל לימודיו בבתי ספר למסחר) :

שימו לב ללבוש המהודר והצווארון האופנתי…

חדי העין הבחינו בודאי, בעמוד הראשון של ספר השירים לעיל, בהקדשה – הקדשה שכתב המחבר, טשרניחובסקי, לנחום סוקולוב. ואכן, ספר זה מצוי בארכיון הציוני בירושלים, באוסף הספרים הפרטי של נחום סוקולוב, כלומר – זהו פריט ארכיונאי נדיר, אשר כמותו קיים רק אחד בלבד, בעולם כולו. אחזור ואציג בהגדלה את ההקדשה, אשר נכתבה בצניעות רבה:

נחום סוקולוב, אשר קרא בעיון כל שיר ושיר, סימן על גבי הספר את המלים הקשות והמיוחדות ובשולי כל עמוד הוסיף הערות על מקורותיה של כל מלה, ועל מקבילותיה בערבית ובשפות אחרות. ולבסוף ציין לעצמו שסיים את הקריאה: “כליתי לקרוא, ברלין ב’ אלול התרע”ב”.

וכעת נחבר יחדיו את כל הספרים והאישים אשר נזכרו לעיל: את ההקדמה לספר הקריקטורות של אריה נבון, “שחור על גבי לבן”,  כתב יעקב פיכמן (“אמנות הקריקטורה”). אריה נבון היה הקריקטוריסט של עיתון דבר במשך 31 שנים (1933 – 1964) ובשנת 1958 קיבל את פרס סוקולוב לעיתונאות על פעילותו זו. נחום סוקולוב תרגם בשנת 1902 את ספרו של הרצל אלטנוילאנד כ-“תל-אביב”, שם אשר נבחר שבע שנים אחר-כך כשמה של העיר העברית הראשונה.

ב. שאול טשרניחובסקי כמתרגם

שאול טשרניחובסקי, שהיה כידוע רופא, שלט בשמונה שפות (לפחות): רוסית, עברית, יידיש, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יוונית עתיקה, לטינית. הוא היה מתרגם מחונן של יצירות מופת רבות, כולל מחזותיו של שקספיר. אתעכב על שניים מתרגומיו, אשר לדעתי מעידים על העדפותיו של המשורר, על נטיית ליבו ואישיותו, לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר שיריו. אין זה מן הראוי או המקובל שמשורר יעיד על שיריו או יעניק להם את פרשנותו, אך בתור מתרגם, הוא יכול להעיד על עצמו, כפי שעשה בהקדמות לתרגומים שלהלן.

1. שירת הַיְאַוַתָה – תרגומו של טשרניחובסקי מאנגלית ליצירתו של Henry Wadsworth Longfellow‏;  (1807 – 1882), פואמה המבוססת על אגדות עם אינדיאניות. (ראה בהערות העורך).

הנה הקדמתו של שאול טשרניחוסקי. שימו לב שלאינדיאנים הוא קורא הודים (ממש כמו קולומבוס). עוד נבאר ש”תרגום ז’רגוני” הוא תרגום ליידיש. ביטוי נוסף, אשר נעלם משפתנו הוא “בית עֵקֶד ספרים”, כלומר ספרייה. משמעות המלה יאותה היא מורה ונביא.

יעקב פיכמן, בספרו אשר הוזכר לעיל “חיים למופת” מזכיר את “שירת היאותה”, בתארו כיצד היה טשרניחובסקי הצעיר מקריא פרקים מן היצירה באזני מנדלי מוכר ספרים.

קריאת התרגום מעידה על דלות הלשון העברית באותה עת בכל הקשור לתיאורי טבע ובייחוד שמות בעלי חיים וצמחים, ותלותה בטקסט המקראי. הנה העמוד הראשון מתוך התרגום:

2. שירי אנקריאון – תרגום מיוונית של שירי המשורר אשר חי במאה השישית לפני הספירה וכתב שירי אהבה, יין ותענוגות אחרים. ורשה, 1920, הוצאת שטיבל. תרגום זה מייצג את בקיאותו ואהבתו של טשרניחובסקי את תרבות יוון העתיקה (בייחוד יצירתו של הומרוס), (ראה השיר “נוכח פסל אפולו”).

החותמת בפינה העליונה של העמוד שלהלן היא “ספרית קבוץ השומר הצעיר “לשחרור” רחובות”. גרעין זה של השומר הצעיר הוקם ברחובות בשנת 1929, אך התפרק בטרם הבשיל להקמת קיבוץ. משם נדד הספר לקיבוץ רמת השופט.

חלקה הראשון וחלקה האחרון של הקדמת טשרניחובסקי לתרגום: האם מישהו יודע מיהי יליסבטה קולמן?

במרבית השירים מושא האהבה של המשורר הוא עלם יפה, כמנהג היוונים (פדרסטיה). הנה שיר בו מושא הערצת המשורר היא נערה:

ג. ולסיום – פרסום בעיתון הילדים “הבקר הוצאה לילדים” לציון שנה לפטירתו של טשרניחובסקי – 12.10.1944 . הקוראים מתבקשים לנסות ולמצוא מה עומד מאחורי הבלדה המעובדת מאת ליכטנבום והציור הנלווה (לפותרים נכונה לא יחולקו פרסים).

הערות העורך

באתר הספריה הלאומית אפשר למצוא חומר מקיף על טשרניחובסקי ועל קורות חייו

מיהו לונגפלו המשורר האמריקאי שכתב את שירת היאותה?

עוד על שירת היאותה

על שירי אנקריאון מצוי חומר רב ברשת, ואתם מוזמנים לחקור ולדרוש.

אליזבט (יליסבטה) קולמן הייתה ילדת פלא, אשר ידעה 11 שפות וכתבה כ-1000 שירים בטרם גוועה בגיל 17. בת להורים גרמנים שגדלה ברוסיה (סאנקט פטרבורג). שומאן הלחין כמה משיריה. (תודה לענת).

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.

 

לכבוד פורים

 א.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת עַדְלֹיָדַע

קטעים מתוך הספר “זמנים טובים”, מאת דניאל פרסקי, הוצאת פרדס, ניו-יורק, תש”ד (1944).

בפרוס פורים תרצ”ב עלתה על הפרק בוועדה למפעלי פורים (שנתמנתה מטעם עירית תל-אביב) השאלה בדבר שם עברי למושג “קארניוואל”, יען וביען נמצאו הרבה מערערים על המלה הזרה והקתולית הזאת, שאינה הולמת בשום אופן את החג העממי ארץ-הישראלי. ובכן הוכרז על התחרות פומבית עם פרסי-כסף הגונים. נקבע לשם כך חבר שופטים הלא הם: י. ד. ברקוביץ, יהודה גראזובסקי (בעל המלון העברי), א. סמיאטיצקי (עורך ספרי הוצאת “אמנות”), יעקב פיכמאן, יהודה קרני.

הקהל בתל-אביב הזדעזע. זה היה הנסיון הראשון בתולדות שפתנו, אשר שאלת מלה עברית נחוצה לא הוחלטה ביד סופר או חוקר יחידי; אלא נמסרה לרשותו של העם בעצמו ובכבודו. הכל נתנו את דעתם לענין החשוב הזה, שהשכיח באותה שעה את כל הצרות והדאגות. ברחובות, במסעדות, באספות, בתיאטרון, בקולנוע, בבית-הכנסת – בכל מקום ובכל מועדה על מה יהודים משוחחים? – מובן, על עברור קארניוואל. רבים צמאו לכבוד, לפרסום ולסיפוק-נפש, כי דווקא שמם המוצע יתקבל ויעמוד לדורי-דורות… אז ראיתי בעליל כיצד יושב לו עם על אבניים ומתאמץ ליצור בכוונה וביודעים את החסר עדיין בלשונו האהובה. ממש פסיכוסה בלשנית אחזה את רוח תושבי תל-אביב. לפתע-פתאום התחילו חוקרים ודורשים בספריות השונות על כל מיני כינויים ודבורים עתיקים המתייחסים לפורים – שמא יעלו משם משהו ראוי. וגם את הלמדנים והמדקדקים (שבטבעם הם רגזנים ורתחנים) הטרידו עד מות בשאלות ובספקות שונים. וכדרך כל התחרות, שמתן-שכרה בצדה, נעשו המשתתפים דיפלומאטים ודברו בלשון ערומים. בכל מיני כרכורים ונפתולים השתדלו להציל איש מפי אחיו את המצאתו.

מפה לאוזן התהלכו שמועות שונות על המתרחש מאחורי הפרגוד של חבר השופטים. שבעה ימים ושבעה לילות ישבו חמשת משיבי-הטעם הנבחרים, הזיעו וקימטו את מצחם – והכל בסודי-סודות. אף-על-פי-כן העידו אחדים ממכרי, שיש להם ידיד פקיד בעיריה, כי השם החזק ביותר הוא “חינגא-פּור” או: “חינגפּור” (הצלצול מזכיר את המדינה: סינגפור). ויש מניחים: ברי להם, כי כבר הוחלטה “פורימיאדה” (על משקל אולימפיאדה, מכביאדה)…

הסקרנות הולכת וגוברת – אך אין ברירה. השופטים הם ידידי. אני מתחכם לדובבם שילחשו רק על אזני האחת – אך שפתיהם חתומות בגושפנקה. תשובתם הקצרה: “תקרא בעתונים”.

קצרה נפשי מצפות – עד שבוע עובר לפורים. השכמתי יום אחד והנה הודעה רשמית: השופטים, אחר ישוב-דעת ארוך וקשה, בחרו בשם “עדלידע” על סמך המאמר התלמודי: “אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (מגילה ז). השם הונח במין נקבה וצלצולו כצלצול: אולימפיאדה וכדומה. המדקדק ר’ אברהם אברונין הופקד לנקד את השם. ובעל ההמצאה הריהו חברנו י. ד. ברקוביץ.

קצת תרעומות נתעוררו בלבנו: בנוהג שבעולם אין השופטים בעצמם מציעים משלהם, אלא מחליטים על הצעותיהם של אחרים… אך הודינו: יש חריפות עברית וחן מקורי במלה החדשה הזאת, שבלעה בקרבה שלש מלות שלמות – ויצאה בשלום.

תיכף לפרסום “עדלידע”, פרץ פולמוס בעתונים ובצבור. החידוש הזה, ככל חידוש, גרר מחייבים ושוללים, מסכימים ועוררים. היו שטענו, כי כבר בתלמוד אנו מוצאים שם מיוחד “משוורתא דפוריא” או “שוורפוריא”. ויש שדרשו לקבוע “פוריא”. פשפשו ומצאו פגימות וסירכות במעשה זה או אחר מסביב לכל הענין הזה.

“וילונו העם” (כלומר: המתחרים), כנהוג. כנראה, טעתה העיריה שהכריזה ברבים על השם “עדלידע”, שנקבע רשמית. אילו היו שומרים בסוד גמור את השם הזה עד היום הזה, כי-אז לא היה שום מתנגד לו אפילו ברמז…

כאשר באו להתאונן רע באזני ראש העיר ר’ מאיר דיזנגוף, ענה בפה מלא: “חכו-נא, רבותי – ישוב במהרה ביאליק  מווינה ונבטל את המלה עדלידע. אילו היה ביאליק כאן בעיר, לא היינו מכריזים על התחרות, אלא מקבלים מפיו שם נפלא – וחסל”.

המשורר החריף והסוער אברהם שלונסקי מוחה במחי-יד אחד את כל ההצעות למיניהן. הוא מוכיח בהמון ראיות, כי כולן לא יצליחו אלא לצור על פי צלוחית. האמת, כלומר: האמת לאמתה, היא רק בפיו. “צהלולה” היא האמת. פה יש צירוף של שתי מלים: צהלה-הילולה. והמוסיקה – מי אוזן לו ולא יתפעם מנועם הריתמוס והצלצול?…

 ב.

מאחר ובפורים עסקינן, ולמען נוכל להרבות בשמחה ולמלא בשחוק פינו, הרי להלן מכתבם של רבניצקי ודרויאנוב:

מתוך המדור מכתבים למערכת של: הפועל הצעיר, כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ ישראל “הפועל הצעיר”. 30.1.1911

 אנחנו מכינים לדפוס שני קובצים (עברי וזרגוני) של מבחר ההלצות והבדיחות המתהלכות בעמנו. הדפסת הקובצים תתחיל בקרוב, כי כבר הספקנו לאסוף חומר רב. ואולם ודאי נעלמו מאתנו קצת הלצות ובדיחות הגונות, שראוי היה להכניסן אל קובצינו. לפיכך מרשים אנחנו לעצמנו לפנות אל כל המצויים אצל ענינים אלו בבקשה כי יואילו נא לרשום את ההלצות והבדיחות הידועות להם ולשלוח אותן לנו עפ”י אחת האדריסאות האמורות למטה. ביחוד ערוכה בקשתנו לאחינו הספרדים בכל מקומות מושבותיהם, כי יואילו נא גם הם להמציא לנו את ההלצות והבדיחות השגורות בפיהם. על האמור צריכים אנו להוסיף א) אין לנו צורך בהלצות ובדיחות שאדם ממציא מדעתו. אנו אוספים רק את ההלצות והבדיחות המתהלכות בעם ושחותם עברי טבוע עליהן; ב) אנו אוספים הלצות ובדיחות בנוגע לכל עניני החיים והויות העולם, גם במילי דאורייתא וחדודים של תלמידי-חכמים ויהודים מפורסמים; ג) לרשום צריך בקצור נמרץ ולהמנע מכל אריכות שלא לצורך; ד) לרשום אפשר עברית, יהודית, רוסית או גרמנית; ה) את הרשימות נבקש להמציא לנו עד סוף חודש שבט דהאי שתא.

ולמפרע אנו מביעים תודה רבה לכל אשר יבוא לעזרתנו וימציא לנו את ההלצות והבדיחות השמורות בזכרונו. את שמות כל אנשים האלה נפרסם במבוא לקובצינו.

בכבוד ויקר י. ח. רבניצקי אודסה, רוסלאנד; א. דרויאנוב וילנה, רוסלאנד.

ג.

ומן הגיליון הבא של הפועל הצעיר, 20.2.1911, אנו מביאים את ההזמנה לנשף המסכות של פורים:

 הערות העורך

א. בנושא העדלאידע

י. ד. ברקוביץ, השופט והזוכה כאחד, במקרה זה, הוא חתנו של הסופר שלום עליכם, ומי שתרגם את כתביו מאידיש לעברית, והיה גם סופר נפלא בזכות עצמו.

ביאליק הציע את השם “שמחת אסתר” ואילו המשורר שאול טשרניחובסקי גרס שראוי לקרוא בעברית לקארניוואל של פורים בשם “אסתורת” במשקל “עשתורת”.

ובאשר להצעתו של שלונסקי – צהלולה – בשנת 2000 התקבלה באקדמיה ללשון העברית הצעתו של הזמר חיים אוליאל משדרות לכנות בעברית את השמעת קולות השמחה של הנשים (קוּלוּלוּ) בשם צהלולים. מעניינת הקרבה בין המלים צהלולה של שלונסקי וצהלולים של אוליאל.

על דניאל פרסקי ומפעלותיו קראו כאן

בשנת 1935 התקיימה העדלאידע בתל-אביב בפעם האחרונה, בהשתתפות כ-250,000 איש.

על כתב העת החשוב “הפועל הצעיר” נרחיב בפעם אחרת.

ב. אלתר דרויאנוב הוציא לאור את “ספר הבדיחה והחידוד” בשנת 1922, 11 שנים לאחר שהחל במלאכת האיסוף. בשנת 1935 יצאה מהדורה מלאה בת 3 כרכים, אשר החזיקו  3170 בדיחות, הלצות וחידודים.

ג. נשף המסכות בשנת 1911 היה כישלון מהדהד. בכתבה אשר הופיעה בגיליון הבא של הפועל הצעיר מוטלת האשמה על ה-אפר (האחראי על האיפור), אשר התייצב למלאכת האיפור באיחור של 4 שעות. הנשף הסתיים במהומה רבה.