148 – תעלומת יער המגינים, לכבוד ט"ו בשבט תשפ"ב

רשומה זו עוסקת בהנצחה וזיכרון אך גם בשכחה, השתקה והדחקה. הרשומה נולדה בעקבות שיר שנכתב אודות אם שכולה בשנת 1950, שגרם לי לצאת למסע חיפוש אחר תיעוד היסטורי חמקמק ונעלם. ההקשר לט"ו בשבט הוא השתלבות מפעלות הייעור של קק"ל בתרבות ההנצחה והשכול בישראל. נתמקד בייחוד ביער אחד שניטע בט"ו בשבט תש"ט – "יער המגינים". באותו יום, ט"ו בשבט תש"ט (14.2.1949), התרחש אירוע נוסף, אירוע מכונן בתולדות המדינה שאך זה קמה.

כבר מראשיתו של מפעל הייעור בארץ ישראל, שולבה נטיעת היערות בתרבות השכול וההנצחה. בתחילה שימשה עבור קק"ל הקדשת היער לאישיות מסוימת כאמצעי לגיוס כספי התורמים. כך מותגו שני היערות הכושלים הראשונים של קק"ל (עצי זית) בבן-שמן ובחולדה כ"יער הרצל". כך גם נעשה עם "יער בלפור" בהרי נצרת בסוף שנות העשרים, יער המלך בודואן, יער אלינור רוזבלט, יער המלך ג'ורג' החמישי, יער המלכה אליזבט, יער הברון בזכרון יעקב, ועוד ועוד. יער אשתאול מכיל אתרי הנצחה, בחלקם מבנים גרנדיוזיים, המוקדשים למנהיגים וגנרלים ממדינות אמריקה הלטינית. יערות רבים מוקדשים להנצחת תורמים מן הקהילות היהודיות בגולה (כמתואר בצורה סאטירית בסרט "סאלח שבתי" וכן בסיפור של א.ב. יהושע "מול היערות" – ראה ציטוטים בתחתית הרשומה בדבר העורך). וכמובן "יער הקדושים" לזכר ששה מיליון שנספו בשואה. בתקציר לעיתונאים בדצמבר 1952, לקראת נטיעת יער הקדושים, נכתב: "מסורת ישראל אינה מחבבת פסלים, עימודים וקשתות-זכרון. את זכר 6 מיליוני קדושינו ינציחו האילנות שישתלו באדמה הקרובה יותר ללבו של כל יהודי ויהודי." אולם ביערותינו נטועים גם אלפי אנדרטאות, פסלים והקדשות, ציוני זיכרון והנצחה. שמות חקוקים על לוחות שיש או נחושת, על שלטים מעץ או ממתכת. יער על שם, חורש על שם עץ על שם.

מיד כשהסתמן סיומה של מלחמת העצמאות, בחודש פברואר 1949, הוחלט לטעת יער להנצחת חללי המלחמה – "יער המגינים". חיפוש באתר קק"ל אחר יער המגינים מפנה אותנו אל היער המצוי בסמוך לצומת נחשון בגוש היערות גזר-נחשון. האתר גם מסביר: "השם "יער המגינים" מעיד שהיער מוקדש לזכר הנופלים במערכות ישראל."

יער המגינים, יער אורנים נטוע, משתרע על פני 3500 דונמים בין היישובים כרמי יוסף בצפון ומושב בקוע וצומת נחשון בדרום, ובחלקו המזרחי משקיף על עמק איילון. גילוי נאות: יער זה הוא אתר אהוב עלי לבילוי ומפגשים משפחתיים עם ילדיי ונכדיי. את הקטע על הרקפת בסרט "עוזי והפרחים" אודות ד"ר עוזי פז, צילמתי ביער המגינים. 

ד"ר עוזי פז בין הרקפות ביער המגינים, מתוך הסרט הדוקומנטרי "עוזי והפרחים"

ביער עובר קטע ממסלול האופניים מים אל י-ם. בין עצי היער נטועים אנדרטאות וציונים רבים להנצחת חללי מלחמות ישראל, ביניהם מטוס התובלה "נורד" וכן זחל"ם, שהובאו לכאן בשלמותם. צופה על נופי עמק איילון ולטרון אנדרטת "משבר לתקווה", שלושה סלעים המקיפים עץ זית, המנציחה את זכרם של 436 אנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), ניצולי שואה שהיו שריד אחרון למשפחתם, ונפלו במלחמת העצמאות.

בנקודה הגבוהה ביותר ביער, מצפה בקוע (256 מ') נטוע עץ דקל גבוה, ומסביבו תשעה סלעים גדולים עליהם חקוקים ציוני דרך בחייו ובפעילותו הציבורית של משה שרת.

לא מכבר ראיתי בכתב העת "ניב הקבוצה" (בטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים) שיר עצוב, שנכתב ב-1950 לציון שנה לנטיעת יער המגינים (בט"ו בשבט תש"ט) ומתאר אם שכולה. השיר עורר בי תהיות לגבי זהותו של יער המגינים. האם היער המוכר כיום בשם זה הינו יער המגינים המקורי? הנה השיר:

כותרת המשנה של השיר מזמנת לנו הפתעה "ליום השנה לנטיעת יער המגינים בשער-הגיא בט"ו בשבט תש"ט". מוטיב השקדיה בשיר מזכיר לנו שהארוע התרחש בט"ו בשבט. מסעה של האם מתחיל מבית לחם, מדרך אפרתה, כדי לדמותה לרחל המבכה על בניה, עובר דרך אשתאול, כרמז ל"דרך בורמה" שהפכה ל"כביש הגבורה" הסלול, ומסתיים בשער-הגיא. האם יער המגינים המקורי ניטע בשער הגיא ולא ליד צומת נחשון? אם כך הוא הדבר, כיצד נעלם ונשכח היער המקורי? יצאתי למסע בעקבות ההיסטוריה החמקמקה של יער המגינים, ובדרך לפתרון התעלומה גיליתי דברים מעניינים מאוד.נחזור בהמשך לשיר, שמחברו אינו מזוהה, אך בודאי היה נוכח בטקס הנטיעה, על פי הרמזים בשיר.

ספק נוסף מתעורר בשל העובדה שביער המגינים בגוש גזר-נחשון אין כלל הנצחה לחללי מלחמת העצמאות. בכניסה אל היער לוח עץ בו מפורטות כל נקודות ההנצחה ביער, ליחידות צהליות שלמות וגם לחיילים יחידים. על פי השלט, ביער יש 105 נקודות הנצחה, מרביתן לחללי מלחמת יום כיפור ומיעוטן מלחמת ששת הימים ומלחמות לבנון. אין ביער זה כלל הנצחה ללוחמי מלחמת העצמאות.

יומני יוסף ויץ

התחנה הראשונה בחיפוש אחר יער המגינים המקורי מצויה ביומניו של יוסף ויץ. במהלך כל שנות עבודתו הציבורית ניהל יוסף ויץ, אבי היער ואבי הטרנספר, יומן יומיומי ששילב בין הציבורי והאישי. בשנת 1965 הפכו היומנים לחמישה כרכים מודפסים, כל כרך בן מאות עמודים, בהוצאת מסדה. יומנים אלו זכו לתהודה לאחרונה בעקבות סרטה הדוקומנטרי של מיכל ויץ, נינתו של יוסף ויץ "קופסה כחולה".

בכרך ד' בתאריך המתאים, מתעד יוסף ויץ את ט"ו בשבט 1949, ומתאר את שני המאורעות הממלכתיים בהם השתתף באותו יום: בבוקר – טקס נטיעת יער המגינים בשער הגיא, אחה"צ – הישיבה הראשונה של האספה המכוננת. בתאריך 25 בינואר 1949 נערכו בחירות לאספה המכוננת, אשר היתה אמורה לכונן את החוקה לישראל. בט"ו בשבט היא התכנסה לישיבתה הראשונה החגיגית ויומיים אחר-כך הפכה לכנסת הראשונה. מאז ט"ו בשבט נחשב חגה של הכנסת. ויץ מתאר את אותו יום פעמיים. כציטוט מיומנו וכמכתב ששלח לרמה, (רמה סמסונוב) אלמנתו של בנו יחיעם שנפל ביוני 1946 בפיצוץ גשר א-זיב. בנובמבר אותה שנה עלו חברי גרעין "הסלע" אל מבצר ג'דין והקימו קיבוץ, שיוסף ויץ דאג להקמתו וביסוסו במקום מבודד ומסוכן זה, שעל פי הסכם החלוקה היה אמור להיות בשטח הערבי, ואף פעל ששמו יוסב לקיבוץ יחיעם על שם בנו. הנה קטעי היומן:

ובכן – הוסר כל ספק. יער המגינים המקורי היה בשער הגיא. איני יודע מה היה מיקומו המדויק, יוסי שפנייר ממכללת אפרתה כותב לי כך: "היער היה בצידו הדרומי של הכביש מעט מזרחה לבית המשאבות שבשער הגיא". כיום לא נותר ממנו זכר. יתכן ולא שרד את פגעי כנימת המצוקוקוס בשנות השבעים ואת השריפות הגדולות, והוא נשכח מן הלב. היה זה טקס ממלכתי רב-רושם, בהשתתפות אלפי אנשים. המדינה הצעירה שזה אך הוקמה, גילתה כושר אירגון וניהול, ואף הוכיחה שהיא אינה שוכחת את בניה שנפלו למענה. יוסף ויץ כותב בריחוק, אולי אפילו באירוניה, על נאומו של בן-גוריון ועל בכי ההורים השכולים, אך בל נשכח שהוא עצמו היה אב שכול ואבל.

חיפוש בכמה ארכיונים מזמן עוד כמה הפתעות, אך תחילה הנה כמה צילומים וכרזות מן הארוע, אשר מצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. בארכיון קק"ל רק שני צילומים מן הארוע, באחד מהם, כמובן, יו"ר קק"ל אברהם גרנות (גרנובסקי) נואם. זהו השער שקיבל את פני הבאים לטקס ועליו ציטוט מירמיהו, המופיע גם בשיר "האם" לעיל. כזכור, מדובר ברחל אמנו: כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.(ירמיהו לא, יד). ותשובת האל: כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. (ירמיהו לא, טו). לדעתי, זוהי דרישה אכזרית מאם שכולה, להמנע מבכי.

מראה כללי של אתר הטקס. החיילים ממתינים על המדרון הטרשי, ליד בורות הנטיעה, להורים השכולים (כיצד הם יצליחו לעלות לשם?)

מבט קרוב יותר לאתר הנטיעה. כך נראה אז שער-הגיא, הר טרשים קרח

יציע הקהל והמכובדים

בן-גוריון נוטע עץ. כובעי המצחייה של הקצינים נראים כאילו נלקחו מעודפי לגיון הזרים הצרפתי. בתמונה הבאה בן-גוריון נואם, או כדברי השיר הנ"ל "נאום איש שיבה".

הנה כמה תמונות של ההורים השכולים. הלב נחמץ למראם, וגדול הצער וגדולה התמיהה כיצד נשכח אתר זה, על שלטיו וציוניו?

מסתבר שנטיעות ביער המגינים המשיכו גם לאחר ט"ו בשבט, הנה כרזה המתעדת נטיעה ע"י משמר העם בל"ג בעומר, עם סמל-לוגו יער המגינים, סמל שהוצב גם ביער עצמו (בתמונה הבאה).

וכמובן – התקווה המפעמת לשלום, מאז ועד עתה.

יער המגינים ביחיעם – שיירת יחיעם

תוך כדי החיפוש אחר מידע אודות יער המגינים המקורי בשער הגיא, מצאתי סרטון של יומני כרמל משנת 1949, בו מתועד טקס נטיעה של יער מגינים ביחיעם, לזכר חללי גדוד 21. בארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים (וגם ביוטיוב) מופיעות שלוש גרסאות של צילומי הטקס ביחיעם מתוך יומני כרמל, עם ציון תאריכים שונים ( 8 ינואר 1949 שתי גרסאות ו-26 פברואר 1949). בשני התאריכים משולבים קטעים מן הטקס בשער הגיא, בייחוד בהם מופיע בן-גוריון. בכל הגרסאות ניתנה לסרטון הטקס ביחיעם הכותרת "נטיעות ט"ו בשבט 1949 של יער המגינים". ט"ו בשבט חל ב-1949 בתאריך 14 פברואר, כך שטקס שחל ביום זה לא היה יכול להופיע ביומן כרמל מינואר. פתרון החידה מצוי בקריינות הסרטון, על פיה הטקס התקיים ביום השנה להקמת גדוד 21, לפיכך הטקס ביחיעם התקיים בתאריך  25 דצמבר 1948. כלומר, תש"ט כן, ט"ו בשבט לא. נראה שהצילומים המקוריים מן הטקס ביחיעם עברו עריכה כמה פעמים, מופיעים תחת תאריכים שגויים ומעורבבים עם צילומים מן הטקס בשער-הגיא טעות נוספת בכיתוב היא שבית הקברות מצוי ביחיעם בעוד שהוא מצוי בנהריה.++ הנה הגרסה האמינה ביותר, הכוללת קריינות, ++ מתוך ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים: (כאשר הסרטון עולה, יש לחזור לתחילתו בעזרת העכבר יש לצפות בקטע המצוי ממש בתחילת הסרטון). שימו לב שהשער משער-הגיא עם הציטוט מירמיהו שורבב גם לסרטון זה.

מתוך הסרטון

סרטון זה של יומני כרמל הוא העדות היחידה על יער המגינים ביחיעם. הוא אינו מופיע בכתובים (על פי חיפוש שעשיתי) ואף לא בארכיון הצילומים של קק"ל. מי הם חללי גדוד 21 וכיצד מצאו את מותם?

ב-27 במרס יצאה שיירת הספקה ומזון מנהריה לקיבוץ יחיעם המבודד והנצור, מלווה ב-90 חיילי גדוד 21. שרשרת של כשלים והתעלמות ממידע מודיעיני אמין על התארגנות הערבים להתקפה קדמו לצאתה של השיירה. בדרך הם הותקפו ממארב ע"י כ-1000 ערבים. 47 לוחמי גדוד 21 של חטיבת כרמלי נהרגו, כולל המג"ד בן-עמי פכטר. המשוריין השני בשיירה התהפך וחסם את דרך המילוט לשאר השיירה. האויב התעלל בגופותיהם של החללים. אף אחד לא חש לעזרתם. משפחות החללים לא הורשו להיות נוכחים בקבורתם  והופץ כרוז האומר: "לצמצם את האבל בתחומי הבית, לבל ישמע קול בכי בחוצות נהריה, החרדה לעתידה".

על פי עמנואל הראובני אשר גבה עדויות אישיות מניצולי השיירה בין השנים 1970-1978, כתב על כך ספר שהפך גם לתוכנית רדיו שזכתה בפרס רשות השידור, "למעלה משלושים שנה נותר סיפור השיירה עלום וחבוי, מעולם לא סופר במלואו. לב ערל גרם להדחקתו עמוק-עמוק במרתף השיכחה." (עמנואל הראובני, "שיירת יחיעם", משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1990). אצבעו המאשימה של מחבר הספר מופנית למשה כרמל, מייסדה ומפקדה הראשון של חטיבת כרמלי, מי שמכונה בסרטון "מפקד החזית". האם היעלמותו של יער המגינים מן הזכרון הקולקטיבי והעובדה שאינו מופיע כלל בכתובים, הן תוצאה של פעולות ההשתקה וההדחקה? בעדות היחידה לקיומו, הסרטון הנ"ל, לא מוזכרת בקריינות הרקע שיירת יחיעם ולא כיצד מצאו חללי גדוד 21 את מותם.

תמוהה ביותר העובדה שיוסף ויץ לא מזכיר כלל את יער המגינים ביחיעם ביומניו, ולא היה נוכח בטקס, על אף הקשר שלו לקיבוץ יחיעם. יתכן והדבר קשור להאשמות שהוטחו בו על שהקים יישוב במקום מבודד ומוקף כפרים עוינים זה, ללא יכולת להגן עליו.

כשלון שיירת יחיעם הצטרף לשני אסונות נוספים שארעו באותו חודש – שיירת נבי דניאל לגוש עציון באותו יום ושיירת חולדה ב-31.3.48. באפריל נהרגו אנשי שיירת הדסה להר הצופים. בעקבות כך שונתה הגישה של שימוש בשיירות על מנת לפרוץ אל היישובים הנצורים והחל שלב של כיבוש הכפרים הערביים המאיימים על הדרכים (מבצע נחשון).

עדות יחידה נוספת לקיומו של יער המגינים ביחיעם נמצא בכרזה מן הארכיון הציוני:

"יערות מגינים" נוספים

בארכיון הציוני מצויות מפות של יער מגינים בבאר שבע. ביקשתי מידידי ד"ר צביקה אבני, מומחה לתולדות קק"ל ולמלחמת העצמאות לנסות ולאתר על פי מפות אלו את מיקומו של יער המגינים בבאר שבע, ומסקנתו היא שיער זה היה מצוי במקום בו נמצאות כיום שכונת חצרים, שכונה ט' ונווה זאב. יער המגינים נעלם כליל. בארכיון הצילומים של קק"ל מופיע צילום של יער מגינים בנבי יושע (מצודת כח, בגליל העליון).

סיכום

בשנת 1949 בט"ו בשבט, ניטע "יער מגינים" מרכזי-ארצי בשער-הגיא, לזכרם של חללי מלחמת העצמאות. במקביל, אך בתאריכים שונים, ניטעו כמה יערות מקומיים, בקיבוץ יחיעם, בבאר שבע ובנבי יושע, ואולי אף במקומות נוספים. כל היערות האלו נשכחו ונעלמו ממערך ההנצחה של חללי מלחמת העצמאות והקרבות שקדמו לה. כיום מוכר "יער המגינים" באזור צומת נחשון, אך שם לא מונצח זכרם של חללי מלחמת העצמאות. לא ידוע לי מתי החל יער זה לשמש כאתר הנצחה. השאלה כיצד נשכחו כל יערות המגינים המקוריים, ומדוע לא שומרו וטופחו, נותרה ללא תשובה. אני מכנה זאת "תעלומת יער המגינים".במקרה של היער ביחיעם, המגמה של השתקה והדחקה של ארועי שיירת יחיעם והמחדלים הכרוכים בה, פעלה כנראה גם להשכחת יער המגינים ביחיעם.

דבר העורך – כמה תוספות למיטיבי לכת שהגיעו עד הלום:

שני קטעים על ההנצחה ביערות קק"ל מתוך אחד מסיפוריו הראשונים של א.ב. יהושע – "מול היערות" (הקיבוץ המאוחד, 1968). (נכלל גם בקובץ "כל הסיפורים" (הקיבוץ המאוחד, 1993). סיפור נפלא בו גלומה ביקורת חברתית ופוליטית:

"כבר שעה תמימה הוא סובב בין העצים ועדיין הוא מגלה תגליות. למשל, שמותיהם של נדבנים. מסתבר שאין זה סתם יער אלמוני אלא יער שיש לו שם, ולא שם אחד בלבד. על סלעים רבים קבועים לוחות של נחושת. ממורטים עד-ברק. הוא רוכן, מסיר משקפיו וקורא: לואיס שוארץ משיקגו, מלך בורונדי בלוית עמו. קרני-שמש פזיזות משתעשעות בין האותיות. השמות נדבקים בו כמו מחטי האורן הנושרים לתוך כיסיו. מה מוזר? הזכרון העייף מנסה להתחדש בשמות חסרי-הפרצופים. […] טכסים. עונה של טכסים. היער מתמלא טכסים. העצים מתכופפים מרוב כובד, מקבלים משמעות, נעשים שייכים. סרטים לבנים נמתחים כדי לתחום תחומים חדשים. אוטובוסים מפוארים מגיעים בדרך-הטרשים הקשה, לפניהם ואחריהם שיירת מכוניות מצוחצחות. לפעמים מצטרף אופנוע ועליו שוטר נרגש. אנשים כבדים יורדים אט-אט, מתערסלים כדובים שחורים, הנשים מדדות סביבם כפרפרים כושלים. לאט-לאט הם מתקבצים יחדיו, מוחצים בנעליהם השחורות את הסיגריות ודוממים – מתייחדים עם זכר עצמם. אף הצופה משתתף בטכס, מרחוק, הוא ומשקפתו, בזווית ראייה חדשה. נאומים קצרים עולים כמו ערפל דק , היער מהלך עליהם דממה. סערת מחיאות-כפיים מלומדות פורצות בבת אחת, צחצוח מספריים, הבזקת מצלמה, סיור קצר בחורשה שנכבשה, והחבורה הנכבדת חוזרת ונמוכה בתוך רכבה ומפליגה להיכן שמפליגה.
להיכן נאסף האור?
בערב, כשיורד הצופה אל הסרטים השמוטים, אל האילנות שנזדקפו בתודה, לא ימצא דבר זולתי שלט חיוור שעליו כתוב, למשל: "תרומת הבנות והבנים: זקסון לאביהם אף הוא זקסון מבאלטימור בתודה על אבהותו. שלהי הקיץ אלף-תשע-מאות".

ממראות יער המגינים העכשווי

בבלוג נושנות מצויות כמה רשומות מעניינות על ט"ו בשבט משנים קודמות. בצעו חיפוש בכפתור החיפוש בראש העמוד או שלחצו על התגית הכחולה בטור התגיות בצד שמאל של המסך. אל תדלגו על הרשומה על השקד.

135 – ציידי העזבוק, ט"ו בשבט תשפ"א

עץ השקד, או בשם החיבה שהעניק לו לוין קיפניס: שקדייה, הפך לסמלו של ט"ו בשבט. עצי השקד מקדימים לפרוח וזוכים לכמה שבועות של תהילה ונראות בנוף, במועד בו נחגג החג. זריזות ושקדנות זו נתנו לשקד את שמו (פירוש הפועל שקוד – למהר). למרות שפירותיו המזינים נשמרים לאורך זמן ולמרות ההתפעלות במקורותינו מיופיו, לא זכה השקד משום מה להיכלל בליגת העל של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. אך בכל זאת מצא עצמו בחבורה מכובדת שכונתה "זמרת הארץ", ככתוב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ–קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים." (בראשית מג י"א). (המשלוח מיועד ליוסף. השם בטנים מתייחס לפירות אלת הבוטנה כלומר פיסטוקים ולא לאגוזי-אדמה).

לפיכך, לרגל ט"ו בשבט, מן הראוי לספר מעט על השקד מן ההיבט החקלאי. בשנים האחרונות התחזקה תדמיתו של השקד כמזון בריאות והצריכה שלו עלתה בעשור האחרון ב-34%. הצריכה השנתית היא 10,000 טון, חלק מגידול מקומי וחלק יבוא מקליפורניה, שנאמר: "בארץ אהבתי השקד פורח". הרתיעה מחלב ומגלוטן העלתה את קרנו של השקד, הנמכר כחלב שקדים, חמאת שקדים, מוצרי קוסמטיקה, פיצוחים ונשנושים לגיטימיים. זוהי ממש "מהפכה שקדה". כיום גדלים בישראל 64,000 דונם שקדים והגידול ממוכן, בקטיף, בפיצוח ובאריזה. אך כיצד הכול התחיל?  תולדות גידולו של השקד במולדת המתחדשת משקפות את ראשיתה של החקלאות בארצנו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך לא רק את החקלאות. אנצל את הנושא והבמה להרחיב מעט בנושא זה, שהשלכותיו הורגשו עוד שנים רבות בחברה הישראלית.

כתב העת "בוסתנאי" ביטאונה של התאחדות האיכרים, הופיע לראשונה באפריל 1929.

במאמר המערכת החגיגי בשם "כור הברזל" מאת העורך משה סמילנסקי הופיע המשפט הבא:

משפט זה מסכם את רצף הכישלונות החקלאיים של אנשי העלייה הראשונה, האיכרים במושבות הברון, הנדיב הידוע. כישלונות שמקורם גם במציאות חברתית-כלכלית מושחתת ומעוותת. הברון, באמצעות שלוחיו, פקידים ואגרונומים, כפו על האיכרים לגדל גידולים שונים ומשונים, בעוד הם תומכים בהם כלכלית ללא קשר למאמצי האיכרים או לרווחיות הגידולים. היה כאן צירוף של חוסר ידע חקלאי וחוסר מוטיבציה והכל "על חשבון הברון". חלק מן האיכרים החכירו את השטחים לאריסים ערבים בעוד הם עוסקים במסחר ומלאכות שונות במקביל לתמיכת הברון. במימון בזבזני של הברון רוטשילד ובניהול בלתי מקצועי נעשו יוזמות שונות שכשלו: גידול צמחי בושם (כגון גרניום, שיטת המשוכות) ביסוד המעלה, גידול עצי תות והקמת מפעל להפקת משי מגלמי טוואי המשי בראש פינה.  שליחי הברון כפו על האיכרים לגדל גידולים רב-שנתיים – גידולי מטע וכרם, הדורשים השקעה כספית גבוהה, התמודדות עם מחלות ומזיקים והמתנה של כמה שנים עד ליבול הראשון. כך למשל הובאו איכרים מנוסים, שנבחרו בקפידה וגידלו בארץ מוצאם תבואות וירקות, להקים את המושבה עקרון. אולם פקידי הברון הכריחו אותם לגדל מטעים שכשלו והם הגיעו לחרפת רעב. נעשו נטיעות נרחבות של כרמים בכל מושבות העלייה הראשונה לשם ייצור יין. הזנים שהובאו מצרפת לא התאימו לתנאי הארץ ולא הניבו יין איכותי, אך כל היין נרכש לכאורה על ידי הברון במחירים מופרזים. כנימת הפילוקסרה עשתה שמות בכרמים עד שהם נעקרו ובמקומם הובאו כנות אמריקאיות עמידות. בעקבות ירידת קרנם של ענבי היין עודדו פקידי הברון את נטיעתם של מטעי שקדים על פני שטחים נרחבים.  וכך הגענו אל גיבור סיפורנו וסמל חגנו – השקד.

מטעי השקד הלכו והתנוונו אף הם, והפכו לכישלון בשל סיבות שונות שיפורטו בהמשך. האויב העיקרי של עצי השקד הייתה (ועדיין) חיפושית גדולה ממשפחת הברקניתיים בשם קפנודיס. זחלי החיפושית נוברים בשורשי העץ ובצוואר השורש ומביאים למותו. מטעי השקדים נעקרו בהמוניהם ואת מקומם תפסו פרדסי ההדרים הרווחיים. בעוד החקלאים היהודים נכשלים פעם אחר פעם בגידולים חסרי תכלית, גידלו הערבים, בעיקר בסביבות יפו, פרדסים שאת פירותיהם ייצאו באוניות קיטור לאנגליה. רק לאחר שהברון העביר את השליטה על המושבות לחברת פיק"א, החלו החקלאים היהודים לחקות את הערבים (תחילה בפתח תקווה), חפרו בארות ונטעו פרדסי הדר. אך לפני שנשוב לסקירה ההיסטורית ונפרט מדוע היה גורלם של מטעי השקדים כה מר, הנה כמה צימוקים ושקדים.

זהו מכתבו של איכר מן המושבה רחובות, בשם חיים אליעזר מילצ'ן, אשר ליבו נשבר למראה עצי השקד העקורים (1930):

ואגב – שמו של נכדו של האיכר מילצ'ן נקשר לאחרונה בשמפניה וורודה וסיגרים שריחם עלה למרחוק.

משפחת מילצ'ן במושבה רחובות. חיים אליעזר מילצ'ן בשורה תחתונה במרכז.

שיטת ההדברה הנפוצה ביותר של חיפושית הקפנודיס היתה ליקוט החיפושיות הבוגרות והרחקתן מן המטע. שיטה לא יעילה כמובן. במלאכה זו הועסקו גם ילדים בעונת החופש מן הלימודים. הנה תקציר הרצאה "על אבעית הקפנודיס" שהופיעה בפרסום של משרד החקלאות של ממשלת המנדט. שימו לב לעברית הארכאית ולשמות מיני הקפנודיס. המין קפנודיס השקד נקרא כאן קודח הצואר והמין קפנודיס אפל נקרא כאן קודח החשכה. תודו שזה יצירתי.

קפנודיס השקד

המושבה רחובות לא היתה נתונה לשלטונו של הברון ופקידיו, אך עברה את אותם שלבים וכישלונות כשאר מושבות העלייה הראשונה . אחד הילדים שגדלו במושבה בין כרמים ומטעי שקדים היה יזהר סמילנסקי (משה סמילנסקי היה דוד של אביו), שלימים בגר והפך לסופר ס. יזהר, אלוף תיאורי הטבע והנוף. בסיפור "ציידי העזבוק" מיטיב ס. יזהר כדרכו לתאר בסגנונו המיוחד את נזקיה של חיפושית הקפנודיס ואת הווי עבודת קילוף השקדים (עבודה ערבית כמובן). הסיפור נמצא בספרו של יזהר "ברגלים יחפות – ששה סיפורים לבני הנעורים" (הוצאת תרשיש, 1959). האיורים מעשה ידיה של אשתו נעמי.

הסיפור נסב סביב ליקוט החיפושיות ואני מביא בזאת רק כמה עמודים ראשונים של הסיפור. את השם "עזבוק" העניק לחיפושית "הזואולוג העברי הראשון" ישראל אהרוני (לטעמי עבריין ופושע), וההסבר לשם מצוי בסיפור שלפניכם.(מידע מרתק נוסף אחרי הסיפור):

כאמור, הובאו לעיל רק העמודים הראשונים של הסיפור "ציידי העזבוק" המתארים את זירת ההתרחשות ומעניקים לנו אפשרות לחוש את פעמי הכישלון הממשמש ובא למטעי השקדים. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היו במשק היהודי 37,000 דונם שקדים ובמשק הערבי 3,000 דונם בלבד. בשנת 1946, לקראת תום תקופת המנדט, התהפכה התמונה. כעת היו במשק היהודי 875 דונם בלבד, ואילו במשק הערבי 39,445 דונם שקדים. עץ השקד הוא עץ סתגלן המסתפק במועט, ויכול לגדול על אדמות גיריות עם כמות מים מעטה ואינו דורש טיפול אינטנסיבי. מדוע אם כן ננטשו ונעלמו מטעי השקד מן המשק היהודי?  כמה סיבות לדבר:

כפי שגם ס. יזהר רומז בסיפור, השקדים גודלו גם בקרקעות שלא התאימו להם, קרקעות דלות מידי או קרקעות כבדות ורטובות מידי. השקדים גודלו בתנאי בעל, אך גם באזורים בהם כמות המשקעים לא היתה מספקת. היתה תערובת של זנים, מתוקים ומרים, ללא טיפוח מתאים. החקלאים לא הצליחו להתמודד עם המחלות והמזיקים (בעיקר קפנודיס) שתקפו את העצים. תנאים אלו הביאו ליבול מועט ולא איכותי שהקשה על יצוא הפירות. השוק בארץ ישראל היה קטן מאוד וללא יצוא אי אפשר היה לקיים את הענף. השוק באירופה דרש שקדים מקולפים (מלבד עונה קצרה בתקופת הכריסטמס). הקילוף הידני של השקדים (כמתואר בסיפור של יזהר) דרש כוח אדם רב והעלה את ההוצאות. יצרנים שונים בארה"ב הציעו לחקלאים מגדלי השקדים מכונות קילוף, אך אלו תלו את יהבם על וועד הצירים ולא קידמו את היוזמה. הנה תכתובת מעניינת בנושא משנת 1919 ותרגום מקסים לעברית:

במקביל החל בולמוס הנטיעות של פרדסי ההדרים, שדחקו את השקדים מן הקרקעות הטובות ביותר. האיכרים בעלי הקרקע הפרטית וההון הם אלו שיכלו לטעת פרדסים, וסירבו בהתמדה להעסיק בהם כפועלים את עולי העלייה השנייה חסרי הכל, בהעדיפם עבודה ערבית זולה. מיתוס כיבוש העבודה העברית נותר כסיסמה ריקה. (ההיסטוריונית אניטה שפירא כתבה על כך את עבודת הדוקטוראט שלה). רק לאחר הקמתם של הקבוצות, הקיבוצים והמושבים, נמצא מוצא לאנשי העלייה השנייה "החלוצים". אלו התבססו בשנים הראשונות על גידולי שדה ופלחה וגן-ירק. כך נוצרו (בהכללה) שני סוגים של חקלאות וחקלאים – חקלאות המטעים והפרדס עתירי ההון, וחקלאות גידולי השדה והירקות, ובהתאמה גם שני מחנות פוליטיים. והסוף הרי ידוע – הפרדסים באזור השרון ומישור החוף הפכו לנדל"ן מניב והצמיחו ווילות ושיכונים.

המשבר הגדול בענף השקדים חל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. דרכי ההובלה הימית לאירופה נחסמו, מחירי השוק העולמי ירדו ושקי השקדים הצטברו במחסני האיכרים ללא דורש. עוד ועוד מטעים ננטשו.

חברת "כרמל מזרחי" הוקמה בוורשה בשנת 1902 במטרה לשווק יין ושקדים מתוצרת ארץ ישראל. בשנת 1924 הוחלט להעביר את שיווק היין לאגודת הכורמים תחת השם המקורי "כרמל מזרחי" ועבור שיווק השקדים הוקמה חברה נפרדת – "כרמל השקדים". הדבר התממש בשנת 1929. הנה כמה מסמכים, השמורים בארכיון הציוני, המעידים על התהליך:

שימו לב בצד ימין למעלה לכתובת: שח-רחוק 4 (מספר הטלפון של החברה).

בשנת 1928 נשלחה דוגמת שקדים לא מקולפים אל "מועצת התוצרת הקיסרית" בלונדון. היה זה משלוח לדוגמה שנועד לבחון את סיכויי יצוא השקדים מארץ ישראל. "באי כח המועצה הראו דוגמאות מהשקדים הללו לאימפרטורים ולסרסרי פירות שונים". השקדים נמצאו קטנים ומכווצים וחסרים את טעם השקד המיוחד. המועצה קבעה שאין אפשרות לשווק שקדים שאינם מקולפים.

בו בזמן, התמידו החקלאים הערבים בגידול השקדים, והבינו שהעץ מתאים לאדמות גיריות ומדרונות באזורי הגבעות ביהודה ושומרון, וכן לאדמות החול-לס הפוריות באזור עזה. לאחר מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה נוצר ביקוש ומחירי השקדים האמירו, אך במשק היהודי כבר לא נמצאו מטעי שקדים. עם קום המדינה נמצאו בשטחה של מדינת ישראל כ-7000 דונם מטעי שקדים "נטושים", אשר עברו לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומשם חולקו למשקים שונים. מרבית השטח נעקר או הוזנח מחוסר עניין. החל משנות החמישים של המאה הקודמת הוחל שנית בהקמת וטיפוח ענף השקדים, תוך שימוש בזנים ואזורי גידול מתאימים, וכיום הוא משגשג.

כאשר תרכשו בימים אלה "פירות יבשים" לקראת החג, אל נא תשכחו את השקדים.

101 – על אהבת הארץ / עמוס עוז

לרגל ט"ו בשבט, חג הטבע ושמירת הטבע, ובסמוך לפטירתו של הסופר עמוס עוז, ברצוני להביא מדבריו בדיון במועצת החברה להגנת הטבע, אשר התקיים בחצבה, בינואר 1981. כותרתו של הדיון היתה: "הממד הציוני של שמירת הטבע". בדיון נשאו דברים, מלבד עוז, גם ס. יזהר, עזריה אלון, חיים גורי, עמוס קינן ויואב שגיא.

משתתפי הדיון בצילום שפורסם בטבע וארץ, כרך כ"ג חוברת 3, מרץ-אפריל 1981

הימים ימי פינוי סיני וחזרת צ.ה.ל אל תחומי הקו הירוק, ופריסתו ברחבי הנגב, מה שהעלה שאלות של פיתוח מול שמירת טבע. דבריו של עמוס עוז אולי מעט פשרניים, אך כדרכו, בנויים לתלפיות, רהוטים ומהנים לקריאה, ונכתבו בראייה היסטורית רחבה. ואלו דברי עוז:

ומה אמר עמוס קינן באותו דיון?

"הטבע יכול להתקיים גם בלי ציונות, הציונות לא יכולה להתקיים בלי הטבע… החטא הקדמון של הציונות הוא הניסיון להתאים את הארץ הזאת אל הציונות, ולא את הציונות אל הארץ. […] וזה לא מקרה שהדבר המסמל יותר מכל את הציונות הוא הבולדוזר."

92 – תור העץ הגיע (1950)

רשומה זו נכתבה לקראת חג ט"ו בשבט תשע"ח (ינואר 2018).

מומלץ לקרוא את שתי הרשומות שנכתבו בנושנות לכבוד ט"ו בשבט בשנים קודמות. מידע רב על החג ומנהגיו בעבר ובהווה.

  1. רשומה מס' 78 (2017)
  2. רשומה מס' 62 (2015)

תור העץ הגיע

לקראת ט"ו בשבט בחרתי להציג בפניכם את הספר "תור העץ הגיע" מאת ד"ר אגון גלזינגר (הוצאת דעת, עם עובד, 1950) (Dr. Egon Glesinger, The Coming Age of Wood). הספר תורגם מאנגלית ע"י אהרן אמיר. (פורסם לראשונה ב-1949 בארה"ב).

Tor-2-s

ד"ר גלזינגר שימש בשנים 1933 – 1946 כמזכיר הכללי של "ועד העץ הבינלאומי" (C.I.B), אשר נספח אח"כ לארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO). בספר הוא מתאר את חשיבותם של העץ ומוצריו בעולם שלאחר מלחמת העולם השניה, המשווע למזון ולדלק. גלזינגר הקדים את זמנו, והראה כיצד העץ שהתייחסו אליו כאל מוצר ארכאי – low-tech  שעבר זמנו, יכול לשמש כחומר גלם למוצרים רבים, בייחוד תוך ניצול פסולת העץ המתבזבזת לשווא. את פירות חזונו אפשר לראות במאמר עדכני זה. גלזינגר מתאר גם את ניסיונם של הגרמנים, כחלק מן ההכנות למלחמת העולם, להשתלט על אספקת העץ האירופית והעולמית, תוך הקמת שורה של מפעלים כימיים קרטליים לניצול העץ. פרשה מעניינת ובלתי מוכרת. (עוד על עותק הספר המסויים שברשותי ראו ב"דבר העורך" למטה).

Tor-9-s

אחד הדברים המדהימים בספר זה, היא הגרפיקה הצבעונית שעדיין היתה נדירה מאוד בספרים שיצאו לאור בשנים אלו בישראל, בייחוד כאשר היא חלק מן ההדפסה ולא כדפים מודבקים מהדפסה נפרדת.

Tor-10-s

אך הסיבה שבגינה למעשה בחרתי להציג ספר זה היא ההקדמה שכתב דוד בן-גוריון למהדורה העברית.

כאשר אני חושב על מספר הספרים (חמישים), חוברות ומאמרים שכתב בן-גוריון, בנוסף לאלפי המכתבים שיצאו תחת ידיו, אי אפשר שלא לתמוה כמה זמן נותר לו אחרי כל זאת לנהל את המדינה? בן-גוריון היה איש-ספר ואוהב ספר אמיתי. בספרייתו, אשר תרם לציבור ומצויה בבית בן-גוריון, מצויים 20,000 ספרים ב-11 שפות. בצריף בו התגורר בעשרים שנותיו האחרונות בשדה בוקר מצויים עוד 5,000 ספרים.

בן גוריון בספרייה

בן-גוריון בספרייתו. מקור: אתר בית בן-גוריון

 

ההקדמה של בן גוריון מעניינת מאוד, משום שהיא מציגה את חזונו ואופן מחשבתו, כמעצב מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. למקרא הדברים עלו בי הרהורים על כוחו של אדם שלא רק רואה בעיני רוחו כיצד תראה ותתנהל מדינה שלמה, אלא יש בכוחו גם לכוון ולממש את הדברים ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. בן גוריון, כדרכו, מרחיב את היריעה ומציג סביב נושא נטיעת העצים את הרקע ההיסטורי, הקשר האמיץ עם התנ"ך, הוראות הפעלה להווה וחזונו לעתיד. בן גוריון הידען והדעתן משלב בדבריו עובדות מדעיות, מגלה בקיאות בשדות-ידע רבים ולא מסתיר את דעתו הייחודית ולעתים ביקורתית על כמה מוסכמות. למשל – כך הוא כותב על ט"ו בשבט, ונימוקיו עמו (מבלי להשתמש במלה "את" כמובן):

"יש לעקור המנהג המשובש, שנשתרש אצלנו, שט"ו בשבט הוא יום הנטיעות בבתי-ספר, מתוך הנחה מוטעית, שיום זה הוא ראש השנה לנטיעות. יום זה קרוב לסוף עונת הנטיעה מלתחילתה. בעלי המשנה, שידעו הארץ וחיי צמחיה ועבודת אדמתה, קבעו אחד בתשרי ראש השנה לאילנות. השתיל הרך צריך ליהנות מרטיבות האדמה כל ימות הגשמים ולא בסופם בלבד."

מעניין שארבע עשרה שנים אחר כך מביע את אותם דברים בדיוק בר-סמכא אחר: בחוברת "טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ" משנת 1964 (חוברת ה' כרך ו') מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם לא כל כך דק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט"ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל… אפשר למצוא אותו כאן, ברשומה קודמת בנושנות. (לגלול למטה ברשומה עד לסופה כמעט).

מצורפת כאן סריקה של הקדמת בן-גוריון במלואה, אך לטובת מי שלא חפץ ליהנות מכתיבתו המרתקת של בן-גוריון, אצטט כמה דברים:

בן-גוריון קורא לטעת עצים מכמה סיבות, אקולוגיות, כלכליות ואחרות, אך בראש וראשונה ניכרת מדבריו רוח התקופה וצו השעה, כדבריו – "ניטע עצים בכל כברת-ארץ לא-זרועה, ונגול חרפת השממה מעל אדמת המולדת." השממה היא חרפה. מוסיף ומפרט בן-גוריון: "מימי משה רבנו הגיעה אלינו אזהרה חמורה: פן תהיה הארץ שממה, ורבה עליך חית השדה (שמות, כ"ג, כ"ט). סכנת השממה גדולה בימינו מזו שבימי משה. על חית-השדה נתווספה בימינו חית האדם, האויב הגלוי והנסתר של מדינת ישראל, המצפה לשעת-הכושר הראשונה להכשילנו ולהכריענו. הסכנות, שארבו לנו לפני 14 במאי, 1948, ולאחריו, לא חלפו, אם כי הפעם היתה ידנו על העליונה. השממה היא בעלת-בריתם הטבעית של אויבינו, וככל שגדלה השממה גדלה הסכנה." כך מצרף בן-גוריון את הנימוק הבטחוני להצגת חשיבותו של ייעור הארץ.

אך בן-גוריון יודע גם לפרט את היתרונות האקולוגיים הגלומים בנטיעת עצים:

"א. תעזור לחזור ולבנות עפר האדמה ותחזיר לארצנו כוח פריונה בהר ובעמק ובערבה, תמנע סחיפת האדמה וחשיפת ההרים, תעצור תנודת חולות הים, תגדיל הלחות ומתינותו של אקלים ארצנו ותסייע לספיגת הגשמים בתוך האדמה.

ב. תקל על הפצת האוכלוסין בכל חלקי הארץ לפי שיקולי בטחון וצרכי התיישבות ותמנע התרכזות מופרזת בכמה כרכים.

והוא ממשיך, בפאתוס מתבקש: עלינו לנטוע עצים על פני כל הרי ארצנו ומדרוניהם. עלינו לעטוף בנטיעות את הגבעות ואדמת הטרשים, שאינם ניתנים לעיבוד חקלאי: כל החולות בעמק החוף, כל ערבות הנגב מזרחה ודרומה לבאר-שבע, מצפון הערבה ועד אילת. עלינו גם לנטוע שדרות עצים לאורך כל הכבישים, הדרכים, ברחובות הערים והכפרים, סביב בנינים ומיתקנים אזרחיים וצבאיים – ונטיעות מיוחדות לאורך הגבולות. נשיב להרינו הדרם וגאונם מימי קדם, לאדמתנו – פריונה, ונעשיר את הדורות הבאים באחד החמרים הגלמיים החיוניים והיקרים ביותר – בעצים."

בן גוריון נוטע 1963

בן-גוריון נוטע עצים בשנת 1963 מקור – אתר הכנסת.

 

ואכן, חזונו של בן-גוריון החל להתגשם ביתר-שאת בעשור הראשון שלאחר קום המדינה. עד להקמת המדינה היה אגף הייעור של הממשל הבריטי (בתקופת המנדט) הגורם המרכזי שפעל בייעור הארץ. הבריטים חוקקו חוקים להגנת היער (פקודת היערות) ונטעו למעלה מ-20 מיליון עצים, נטיעות פונקציונליות, בעיקר כדי למנוע סחף קרקע בהרים ונדידת חולות בחוף (עכו, קיסריה, נתניה, עזה). לאחר קום המדינה נטעה הקרן הקיימת בעיקר באזור ההר (הרי יהודה והגליל). לעצירת חולות נודדים ניטעו עצי אקליפטוס ובאזורים ההרריים ניטעו עצי אורן. בעשור זה הועסקו 10,000 עולים חדשים בנטיעת היערות בשטחים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, עבודה שסיפקה להם מקור פרנסה ושינתה את נוף הארץ. הייעור קיבל מעמד של מפעל לאומי. נטיעת העצים ליוותה גם את הקמת אזורי ההתיישבות החדשים – עדולם, התענך, מבואות ירושלים, בהם הוקמו מושבי עולים. יחידה מיוחדת בצ.ה.ל עסקה בייעור בטחוני ונטעה עצי אקליפטוס בצידי הכבישים ומסביב למתקנים ביטחוניים ובסיסי צבא (דוגמה לכך נותרה במלוא תפארתה בכביש מחניים-גונן), הכל בהתאם לחזונו של בן-גוריון.

KKL D155-009 - 1961-PS

עולה חדש נוטע עץ (1961) מקור- ארכיון הצילומים של ק.ק.ל

והנה הקדמתו של דוד בן-גוריון במלואה. מומלץ מאוד להתאמץ ולקרוא!!!

שימו לב לשם שנתן בן-גוריון למאמרו – מיטב הקופירייטרים לא היו מוצאים שם יפה יותר.

Tor-3-sTor-4-sTor-5-sTor-6-sTor-7-sTor-8-s

דבר העורך

לכל ספר משומש "סיפור חיים" מרתק, המשאיר את עקבותיו ורמזיו על דפיו בצורת חותמות, הקדשות, מדבקות "אקס-ליבריס", כרטיסי ספרייה' ובכלל – עקבות הזמן. בעמודו הראשון של הספר אודותיו כתבתי רשומה זו נמצאת המדבקה הבאה וגם החותמת "ספרית גונן".

Tor-1-s

חיפוש קצר מגלה מי הוא רזיאל קיסילוב (או קיסלוב) ומהו הקשר לתנועת הצופים ולקיבוץ גונן. קיראו על כך כאן, בדף הנופל של רזיאל 

רזיאל דב קיסלוב

רזיאל דב קיסלוב

78 ט"ו בשבט, תשע"ז

Shvilim0017-s

מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו'-ח', מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ"ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:

ושוב אנו בחודש שבט. הכנסת חוגגת את חגה, הקרן הקיימת מציגה את פניה היפות ועצי השקד שוקדים על פריחתם ומקבלים שבועיים של תהילה בהזדרזם לפרוח לפני כל שאר העצים. בתקופה זו של השנה זוכה עץ השקד לשם שקדייה, שם אותו חידש לוין קיפניס בשנת 1919.

אולי נתחיל בשיר שיזכיר לנו את ילדותנו: ריקוד עצי הגן מאת אמיתי נאמן מאתר זמרשת הנפלא.

ניזכר במטען התרבותי של ט"ו בשבט בעזרת לוח "מולדתי – לנוער ולעם" משנת 1936, מטעם הקרן הקיימת לישראל, בהוצאת ראובן מס, ירושלים, בעריכת אהרן זאב בן ישי.

Moladeti-cricha

Moladeti-shaar

(שימו לב למניין השנים מן החורבן ומהכרזת בלפור, בכיתוב אשר מתחת לשנת ההוצאה לאור לעיל).

shvat-3-s

shvat-4-s

shvat-5-s

shvat-6-s

shvat-7-s

אמרות החודש המופיעות לעיל מצוטטות מאישים אשר נפטרו בט"ו בשבט. האחרון שבהם הוא המלך ג'ורג' החמישי (נפטר שנה לפני צאת פרסום זה) שאת מקומו וכתרו תפס מיד אדוארד השמיני, אך התפטר לאחר שנה אחת בלבד, בשל אהבתו לגרושה אמריקאית בשם ווליס סימפסון.

וכמובן, הספרון מעודד את התרומה לקרן הקיימת, ומזכיר לקוראים בסוף כל חודש לרוקן את הקופסאות.

kufsa-kkl-moladeti032-s

הספרון "מולדתי" מקדיש לכל חודש מחודשי השנה שני עמודים ובהם תיאור התמורות בטבע, בנוף ובגרמי השמים. "השקד עוטה לבן". שימו לב לקטע המחורז על ראשית וסוף החודש. הצפרדעים והקרפדות היו נפוצות יותר באותם ימים, אך לא כך שמות עבריים לצמחי הארץ ולחיפושיותיה:

shvat-1-s

shvat-2-s

ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות, על מנת ללמוד מתי וכיצד נוטעים, פנינו לעזרתו של הספר "פרקים בחקלאות" ספר למוד לשנת הלימודים השביעית (כתה ז'), – הוצאת השדה, 1955.

netiaa-haklaut-1-s netiaa-haklaut-2-s netiaa-haklaut-3-s netiaa-haklaut-4-s

בשנים האחרונות התקבע ט"ו בשבט גם כחגו של הטבע, חג שמירת הטבע והנוף. חיפשתי קטע שימחיש זאת ומצאתי דובדבן (או ברוח החג – שקד מסוכר) בכתב העת "הגנת הטבע" מיוני-יולי 1966. זהו חוזר פנימי של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע (בטרם הפכה לרשות הטבע והגנים הלאומיים).

teva-2-s

על הכריכה – מפל הטחנה, צילום של עוזי פז. ובעמוד הראשון, למטה בצד שמאל, מכתב שהתקבל ברשות שמורות הטבע וכותרתו: פגיעה והתנצלות.

teva-1-s

ורק המכתב בהגדלה:

teva-crop-s

המכתב, אשר אולי מתאים להצגה גם ביום כיפור ולא רק בט"ו בשבט,  מדבר בעד עצמו, אך עם זאת מעורר כמה תמיהות (האם הילדים כתבו מיוזמתם?). לידיעה: עמישב הוקמה ב-1951 כמעברה וזו הפכה לאחר מאבקים פוליטיים לשכונה בפתח תקווה רק בשנת 1955. כיום אין בנמצא בשכונה בית ספר בשם זה.

והנה שני צילומים עדכניים (צולמו על ידי בתאריך 8.2.17) המעידים על ההכנות לחג. ראשית – אתר נטיעה בסמוך לצומת גולני – יער לביא:

tekes-kkl_1511-s

 

מה לקופיקו ולט"ו בשבט? לקק"ל פתרונים…

מודעה שהודבקה על דלת הכניסה של חדר האוכל בקיבוץ גדות:

modaa-s

מילות המפתח שאני מחלץ מן המודעה מעידות על סמנים תרבותיים בשילוב של ישן וחדש, מסורתי וניו-אייג' – "פונץ' חמים, פירות יבשים, תה צמחים, פיתות בטאבון" ;  "חדר-אוכל, גינה קהילתית, קפה ויקטור, סמארטפונים". והכל ביחד – "כתב חידה" בקיבוץ המעודכן.

הערות העורך

א. ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות, אך לא תמיד היה כך. במקרא לא מופיע מועד זה כלל כחג, ורק מאוחר יותר הוא הופיע במשנה כ"ראש השנה לאילן" ושימש כסמן חשוב במצוות שונות הקשורות לפירות כגון ערלה, תרומות ומעשרות, בהן יש חשיבות למניין שנותיו של העץ והפרי. כאשר היה עם ישראל בגולה היה נהוג בחמשה עשר בשבט לאכול מפירות ארץ ישראל, ביחוד שבעת המינים, והדרך היחידה אז להשיגם ולשנעם היתה כפירות יבשים, וכך השתרש מנהג זה עד ימינו. אך כיום התהפכה המגמה ואנו אוכלים דבלים מטורקיה ומשמשים מיובשים מאוזבקיסטאן. כאשר חזרנו לארץ ישראל וחודשה היכולת לקיים מצוות התלויות בארץ, חזר המועד לחשיבותו. את הרעיון של קביעת תאריך זה כחג נטיעות רשמי במערכת החינוך העלה ר' זאב יעבץ מן האבות המייסדים של הציונות הדתית, אשר יצא עם תלמידיו בראשון לציון בשנת 1890 לנטיעה חגיגית והסביר זאת כך:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.

בחוברת "טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ" משנת 1964 (חוברת ה' כרך ו') מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם דק מן הדק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט"ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל…

azaria-alon-s

ב. על פי ספרות חז"ל יש הבדל במשמעות המלים נטיעה ושתילה. עץ שתול הוא עץ שהועתק ממקום למקום, בעוד שעץ נטוע נותר לעולם במקומו המקורי. אנו משתמשים היום במונח "שתילה" לכל סוגי הצמחים, כולל עצים, אך במונח "נטיעה" רק לעצים. אך למעשה אנו מאמצים את המשמעות החז"לית מאחר ושתילים מיועדים לגדול במקום אחד (משתלה) על מנת להיות מועתקים ולהישתל במקום אחר.

 

62. ט"ו בשבט

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות

על חודש שבט מתוך לוח החייל היהודי 1941 (ראו רשומה מספר 36):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בארצות מזרח אירופה היה שמו של החג "חמשה-עשר בשבט", או בקיצור "חמשה-עשר". הגדולים לא חשו באווירה מיוחדת בחג זה, משום שלא היו בו טקסים ומסורות הקשורים לחג ואף לא תפילות ופיוטים מיוחדים. אך ילדי החדרים ותלמודי התורה קיבלו יום חופש וחגגו באכילת פירות ארץ ישראל (במצבם המיובש). בייחוד זכו להצלחה הפירות המוזרים חרובים. בארץ ישראל המתחדשת, בימי העלייה הראשונה וחידוש קיומן של המצוות התלויות בארץ, עלה החג הזה לגדולה. שמו קוצר והוסב ל-ט"ו בשבט (על משקל ל"ג בעומר). מי שחידש את מנהג הנטיעות (שלא התקיים כמובן בכל שנות הגלות) היה הרב זאב יעבץ, היסטוריון מחנך וסופר, ממייסדי תנועת "המזרחי" כזרם של הציונות הדתית, אשר יצא בשנת תר"ן (1890) עם תלמידיו בבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, ובכך קבע באופן רשמי את ראש השנה לאילנות כחג הנטיעות. (עוד מידע מענין על ר' זאב יעבץ ראו ב"הערות העורך" בתחתית הרשומה). בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כעל חג הנטיעות, כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. מאוחר יותר אומץ החג על ידי הקרן הקיימת לישראל, כסמל לפעולות הייעור בארץ. בט"ו בשבט תש"ט הפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה של מדינת ישראל, ולכן נחשב חג זה ליום הולדתה של הכנסת.

בתמונה – ילדים יהודים בט"ו בשבט בחוות גרוכוב – קיבוץ הכשרה של תנועת דרור החלוץ הצעיר ליד וורשה, הוקם ב-1919. צולם בשנות השלושים. מתוך הספר החלוץ הצעיר, בעריכת משה בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1944.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בכתב העת קונטרס, בטאון מפלגת אחדות העבודה, המוכר כבר היטב לקוראי בלוג זה, הופיעה בשנת 1920 כתבתו של ז. דויד, שעניינה קרוב למה שהתקבע בתודעה הקולקטיבית כסמלי ט"ו בשבט – ייעור ושמירת טבע. ז. דויד הוא שם העט של דוד זכאי, בעל מדור קבוע בקונטרס ולאחר מכן בעיתון דבר (בשם "קצרות"). עיתונאי ועורך בעל עין חדה ועט מושחזת שתר בארץ וכתב כתבות אווירה על מקומות ואנשים ותמיד עם מסר חברתי ואנושי וביקורת גלוייה. להלן סריקת הרשימה הקצרה ולאחריה הקלדת הטקסט למתקשים לפענח את הסריקה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כיצד מיָעֲרין?

על יד ביתי יש משתלה. מבקר-אור עד צאת הכוכבים טורח בה הגנן. מרקיד הוא את החול ומנפה אותו. משקה וחוזר ומשקה, פעם מעבה את הקלוח ופעם מדיקו – "לפי הטף". מאהיל על עציציו בחום היום וחוזר ומגלם לעת ערב. ציץ ציץ וצרכיו ומשאלותיו. "קשה גדול עצים בארץ ישראל כקריעת ים סוף" – כה דברי הגנן. ממשתלתו יקחו הפעם ליעור הארץ, עבודתו עבודה לדורות.

וממול המשתלה לארך הרחוב בואך תל-אביבה עמדו חמש שקמים רבות-ענף וכבדות-צל, מ"יתר הענקים" שבארץ. לב מי מאתנו לא חרד בגיל למראה גאונם: לא שממה היא ארצנו קלוית-השמש וחסרת-הצל אם כאלה גִדֵלה. אל יפל רוחך, הגנן, עמלך לא שוא!

ובבקר יום אחד קם הערבי אשר לו השדה ובגבולו העצים והניף עליהם גרזן ומשור. שלשה ימים טרח ויגע לעין השמש ולעין המון עובר ושב עד כרות כלם. כי על כן השדה שדהו והעצים בגבולו. לא מושל העיר (לא התורכי בן-אסיה הפרא – זה בשעתו ידע לנטוע ביפו שדרת תמרים נהדרה! – אלא האנגלי בן אירופא בן תרבות), אף לא ועד העיר ואף לא ועד תל-אביב הקרובים אל החלל – לא נמצא בכל אלה גואל לעצים ומצילם מיד אכזריה. כי על כן אין אדונים לעיר ואין שומרים בה!

רק הצפרים התעופפו מסביב, חפשו קניהם ומצאו אותם ואת אפרוחיהם קבורים חיים מתחת כבד הענפים – וצרחו ופרחו –

עכשיו קרחה ועריה במקום השדרה המצילה. כי כן. עבודה לדורות אנו עומדים לעשות ואת זה אשר דורות רבים גדלוהו לפנינו ועשוהו כבר אין אנו יודעים לשמור.

הלא נִכָּלם!

ז. דויד

באותו כתב עת הופיעה לקראת החג המודעה הבאה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ברשותי כמה וכמה ספרים שעניינם הנחיות לעריכת טקסי החגים השונים והמלצה על קטעי שירה, קריאה ודקלום מתאימים. מלבד חגי ישראל העיקריים, כוללים ספרים אלו גם "חגי טבע ועבודה" (היורה, חג הגז, הקציר, הבציר, מסיבת המסיק) ו"חגי תנועה וזיכרון" (יום ההסתדרות, האחד במאי, יום הרצל, יום תל-חי, יום א.ד. גורדון, יום רחל). תוכנית טקסי החג המומלצת בהתיישבות העובדת הורכבה מתמהיל מדויק של ישן וחדש: קטעים מן המקורות, שירה ופרוזה מן הספרות שנכתבה באותו זמן וקטעי הגות של עסקן ציבורי שהיטיב לאחוז גם בעט הסופרים. ועל הכל נסוך תום אידיאליסטי-סוציאליסטי. בחרתי להציג דוגמה לכך מתוך הספר "מסיבות" מאת שושנה צ'נסטוחובסקה (הקיבוץ המאוחד, 1946), ולהביא לכאן את מלוא תוכנית הטקס, על מנת לאפשר לקורא להתרשם מן הקשר העז אל טבע הארץ ועבודת האדמה, וכיצד הוא הונחל לדור הצעיר. אני מתגעגע את האמונה היוקדת הזו, בגאולת הארץ ונשמות הילדים כאחד.  אפשר לבחון, על פי גוף הטקסט המייצג לשעתו, מי מן היוצרים (משוררים, מלחינים) שרד ועדיין מושר בגני הילדים ובבתי הספר עד לימים אלה, ומי נשכח ונעלם מן הקנון התרבותי שלנו. את קול ההגמוניה מייצג כאן יוסף ויץ, (שבנו יחיעם נהרג בפעולת ליל הגשרים ועל שמו נקרא קיבוץ יחיעם), מראשי ההתיישבות ורכישת הקרקעות, מנהל הקרן הקיימת ובעל כשרון כתיבה רהוטה וקולחת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

למי שהצליח להתגבר על כל קטעי הקריאה-שירה-דקלום והגיע עד הלום – מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו'-ח', מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ"ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ולסיום – שיר קטן, עממי שמצאתי בספרו של דניאל פרסקי "זמנים טובים"

אדם ואילן היינו-הך; אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך – אדם ואילן היינו-הך.

הערות העורך

ר' זאב יעבץ, היסטוריון וסופר, עלה לארץ בשנת 1887, מראשוני ההוגים של הציונות הדתית, כתב סיפורים בז'אנר האהוב על סופרי העלייה הראשונה – סיפורי מסע. תיאור של סיור (אמיתי או בדיוני) בארץ ישראל המתחדשת, ובתוך כך דיווח על הקשיים וההצלחות של המתיישבים הראשונים. ברובם היו אלו סיפורים ריאליסטיים, עד כדי כך שנדמו לרפורטאז'ות עתונאיות ולא לספרות בלטריסטית, שהיו מיועדים לקוראים היהודים שהיו עדיין בגולה ("להוציא לאחינו מזמרת הארץ ומפרי חמדתה"). זאב יעבץ כתב סיפורים מגמתיים, בעלי אופי של אגדה, בהם הבליט את היהודי-החדש המתגבר על כל הקשיים, מחדש את הקשר עם מכורתו בעבודת האדמה ושב כך אל סגנון החיים של אבותיו המקראיים, והכל על פי חוקי ההלכה והמצוות. יעבץ גילה פתיחות למדעי הטבע וקרא לכלול אותם בחינוך הציוני-דתי. הוא היה מן הראשונים שהטיפו לאמץ את גידול ההדרים. איכרי מושבות עלייה ראשונה גידלו במצוות הברון ופקידיו כרמי ענבים ושקדים, עצי תות לתולעי משי, גרניום לתעשיית הבשמים – גידולים שכולם נכשלו אגרונומית וכלכלית והביאום אל סף רעב ותלות בנדבת הברון, בעוד הערבים ביפו מגדלים בהצלחה מרובה אלפי דונמים של תפוזים ומייצאים אותם באוניות קיטור לאירופה. בסיפורו "ראש השנה לאילנות" (פורסם לראשונה בוורשה, 1892) מודגמת הטפה זו והאדרת הפרדס. לא רק שיעבץ מתאר את יפי הפרדסים ביפו ואת ריחם המשכר, הוא אף מציע לכלול את התפוזים בתקרובת המסורתית לכבוד החג ולאכול אותם יחד עם שאר מיני הפרי המסורתיים שהארץ נתברכה בם. כך הוא מעלה את התפוז למעלת שבעת המינים וכחלק מן הפולחן הדתי. היה זה חלק מתהליך "גיור" מטע התפוזים, שכלל גם את הענקת השם "פרדס" השאוב מן המקורות ככינוי לגן עדן. להלן סריקת העמוד הראשון של הסיפור מפרי עטו "ראש השנה לאילנות". את הסיפור במלואו אפשר לקרוא באתר "פרוייקט בן יהודה".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת