א.

מתוך ספרו של אליעזר ריגר “החנוך העברי בארץ ישראל: יסודות ומגמות” הוצאת דביר (1940). פרק יז’ – העתונות, הקולנוע והרדיו  –  רוח זמננו וסרסוריו

מובא בזאת החלק הראשון של הפרק, ההקדמה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

למען הסר ספק, זה נכתב לפני 74 שנים. (על אליעזר ריגר ראו ב”הערות העורך”). מאחר ומדובר ברשימה לעיל על הרדיו, העתונות והקולנוע, יש לתת ייצוג הולם גם לטלוויזיה:

ב.

בחודש פברואר, שנת 1962 נערך דיון פומבי (“סימפוזיון מיוחד”) מטעם אגודת העתונאים על הנושא “טלביזיה בישראל“. זאת לאחר שמומחי אונסק”ו המליצו על הקמת טלוויזיה חינוכית בישראל. בספר השנה של העתונאים (בהוצאת אגודת העתונאים בתל אביב, תשכ”ב) הופיע סיכום הדיון. ראו להלן את העמוד הראשון מתוך הדיווח, בראשיתו מוזכרים המשתתפים בדיון, ובהמשך אצטט כמה מן הפנינים שדליתי מן הדיווח.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

עוד מתוך הדיון:

“את מירב הרצאתו במסגרת סימפוזיון זה, הקדיש המבקר פרופ’ ברוך קורצווייל לחלקה של הטלביזיה במיתוס של שלטון הטכניקה על האדם. […]  הוא ראה בהקמת טלביזיה – בלא לציין כלל את סוגה – קץ התרבות לגבי דור, שהספר לא יתפוס מקום בחייו, ואשר צלילי בטהובן, מוצארט או באך יהיו זרים לו: “התיאטרון יתחסל; מתוים את הדרך לחיסולו. השיחה האמיתית בין האדם החי לרעהו – תידום. מספיק הסלוגאן; מספיקה ההתגלות שעל-יד המכונה המאגית”. ומה יתפוס את מקומם של כל אלה? הידענות הפסבדו-אנציקלופדית, שהטלביזיה תהיה לה שופר ראשי: “כיום כבר רואים את השממה הנוראה בנשמתו של האדם הצעיר. הטלביזיה תרחיב את השממה. ישנה ידענות פסבדו-אנציקלופדית אשר עושה שמות. אנו יודעים יותר על השטח – יודעים פחות בעומק. גם הידיעה בשטח היא מדומה, מיכנית, לא מובנת”. הדובר הרחיב את היריעה, בציינו כי מה שלפנים נחשב כעיקר, היינו ידיעת המקצועות ההומאניסטיים, היה לתפל, לאביזר של רומנטיקה: “חידה בעיני, משום מה רובוטים טכנוקראטיים זקוקים עוד לשיפוץ הומאניסטי בכלל”. הטלביזיה, אומר קוצווייל, תוסיף לתת תנופה לאותה ידענות קלוקלת: “כמו שכבר היום, לצערי הרב, מכוונים מורים תלמידיהם לקריאה מתוך אנציקלופדיות מטומטמות, שטחיות, במקום ליצור את המגע בין הילד ובין הספר המקורי, האמיתי, כך, חוששני, ישתמשו בטלביזיה למטרות חינוכיות, כביכול”. (האם חזה קורצווייל בשנת 1962 את הגוגל והוויקיפדיה?) 

העיתונאי רם עברון נקט בוויכוח את העמדה הברורה והבוטה ביותר נגד הטלוויזיה, וצידד בחיזוק השימוש ברדיו: “שיטה תמוהה היא, סבור הדובר, לקום ולנסות מכשירים חדשים וקורצים, בטרם נוסו כלים קיימים ומבוססים (הראדיו), שהוכיחו את מידת יעילותם הפוטנציאלית”. רם עברון הדגיש את הסכנה שהטלוויזיה החינוכית תהפוך עד מהרה לטלוויזיה המשדרת בידור ופרסומות מסחריות, כדרישת ההמון. “עצם קיומה יהיה אסון, וכל מה שישאר לעשות הוא להביע צער וחרטה”. על כך השיב לו טדי קולק מנכ”ל משרד ראש הממשלה ומראשי התומכים בטלוויזיה, “שאינו חושש מפני מיסחור המכשיר. הוא רואה את התהליך כטבעי. מאחר שהטלביזיה תכוון דווקא לחוגי ישובי העולים אין סכנה גדולה של מיסחור, כיוון אין זה קהל קונים גם מבחינה אובייקטיבית”. עוד הביעו הדוברים את חששם שלא ירחק היום והצופים הישראלים יוכלו לראות שידורים ישירים של טלביזיה מארה”ב ואירופה. “איש לא יוכל למנוע מן המסתכל לראות תכנית אירופית זולה, על ההשפעות השליליות הנלוות לה”. כמו כן הובע החשש שבמושבי העולים יצפו בשידורי הטלוויזיה מארצות ערב וב”תעמולת הסטריפ-טיז של רשתות הטלביזיה השכנות”.”

ומה מתאים יותר מן הפרסומת הזו לסיום הרשומה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

איש החינוך אליעזר ריגר (מחבר הספר ממנו הובא הציטוט לעיל) היה ממניחי היסוד לחינוך העברי בארץ ישראל. היה המפקח הכללי על החינוך, פעל לביטול הזרמים בחינוך ולחיזוק החינוך הממלכתי. בשנת 1935 הקים את בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה (ליד”ה) בבית הכרם בירושלים. מונה לפרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית ובשנת 1950 הפך למנכ”ל משרד החינוך תחת השר בן-ציון דינור.

העיתונאי רם עברון היה כאמור מן המתנגדים הבולטים להקמת הטלוויזיה בישראל. היה זה אך טבעי שעם הקמת הטלוויזיה היה מראשוני שדרני החדשות בה ומנחה תוכניות תרבות ואירוח (זה הזמן, הופכים דף, הקצב הנכון).