הפרדיגמה האנתרופוגנית והתיאוריה הניאו-דטרמיניסטית (לא להבהל מהמילים הגבוהות).

מאת אורי רוזנברג agron@netvision.net.il

תקציר

טקסטים מן העת העתיקה, עדויות של נוסעים וחוקרים מן העת החדשה, ממצאים ארכיאולוגיים ושרידים בוטניים, כל אלה מלמדים אותנו שבעבר בורכה ארץ ישראל בצמחייה שופעת. הרמות שבארץ ישראל, עבר הירדן ולבנון היו מכוסות עצי-יער, או חורש צפוף, וכך גם אזור השרון. מקובל לחשוב שהחל מן הפלישה הערבית לארץ ישראל במאה השביעית, החל תהליך של דלדול והשמדת הצמחייה בארץ ישראל, אשר הגיע לשיאו תחת שלטון האימפריה העות’מאנית. הדעה שהתקבעה בספרות ובמחקר האקדמי היא שחורבן הצמחייה הוא מעשה ידי אדם בלבד, ולא תהליך טבעי המושפע מהשתנות התנאים הסביבתיים. התנוונות החקלאות והרס תרבות המדרגות (טרסות) שהביאו לסחף-קרקע, רעיית יתר, תעשיית הפחם והסיד, ולבסוף כריתת היערות בעת מלחמת העולם הראשונה, סומנו כגורמים שבעטיים חרבה הצמחייה. אולם בשנים האחרונות, עם פיתוחם של אמצעים טכנולוגיים חדשים והתפתחות מדע הפלאוקלימטולוגיה, החלו להצטבר ממצאים חדשים, המעידים על שינויים אקלימיים גלובליים ומקומיים שתרמו אף הם לתהליך המדבוּר באזורנו ולפגיעה בצמחייה. במאמר זה נסקרים גורמים היסטוריים-תרבותיים-שלטוניים שהביאו לחורבן הצמחייה בידי אדם, לצד מחקרים חדשים המראים שגם תהליכים אקלימיים היו מעורבים בכך, ואין להתעלם מהם באזורנו המצוי  בסְפָר המדבר. זאת על רקע משבר האקלים העולמי.

ההיסטוריה של צומח ישראל

כאשר עלה משה אל ראש הר נבו, הראה לו ה’ את הארץ המובטחת, שזהו תיאורה: ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה  אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ” (דברים ח’).  יהושע אומר לבני שבט יוסף: טו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים  כִּי-אָץ לְךָ הַר-אֶפְרָיִם.  (יהושע יז).יער אפרים היה צפוף עד כדי כך, שעל הקרב בין דוד ואבשלום מספר הכתוב: ח וַתְּהִי-שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצות (נָפוֹצֶת) עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא.  (שמואל ב יח, ח’).

על פי עדויות של נוסעים וחוקרים שתרו את ארץ ישראל במאות השנים האחרונות, עדיין נותרו שרידי יערות עתיקים בכמה מקומות עד לתחילת המאה העשרים (פז, 2018). במפות שהכין שרטט המפות של נפוליאון פייר ז’אקוטאן (Jacotin) במסע שערך נפוליאון בארץ ישראל בשנים 1798 – 1799, מופיע יער אלונים גדול ברמת מנשה. במפה שהוכנה על ידי Conder  ו- Kitchener חברי הקרן לחקר ארץ-ישראל (P.E.F.) בשנת 1880, מצוינות שתי חורשות אלונים גדולות בשרון. הקדים אותם החוקר הצרפתי וולניי (Volney) שבשנת 1787 תיאר יער אלונים גדול בסביבות קיסריה (רייפנברג, 1950).

וולטר קליי לאודרמילק, (Lowdermilk) מומחה עולמי בבעיות סחף קרקע ושימור קרקע, וציוני גדול, הגיע לישראל בשנת 1939, ובשנת 1944 הוא כתב בספרו “ארץ ישראל הארץ היעודה“: “אוכלוסיית-ילידים נחשלת והתנוונות פוליטית וחברתית – אלו תוצאותיה של הידלדלות האדמה מחמת סחף והזנחה. ארץ ישראל היא דוגמה ומופת לתמורה כזאת. הניגוד בין תיאורו של משה ובין מצב הארץ בשנת 1882, השנה הראשונה לעבודת המתיישבים היהודים, הוא פירוש, המדבר בעדו, להזנחת אוצרותיה של ארץ הקודש ולניצולם לרעה. בהרים נסתחפה האדמה עד הסלע ממחצית הרמות ויותר; נהרות שפלת החוף נסתמו באדמה ובאבנים, שנגרפו מן ההרים, וכן נוצרו ביצות מבאישות, נגועות קדחת ממארת. הערים הנאות והמפעלים רבי ההיקף של ימי קדם נהפכו לעיי חורבות. השינוי לרעה מדהים ממש. התייר המקרי של ימינו, הרואה את הארץ בעד חלונותיה של רכבת או מכונית טסה, סבור, כי ארץ ישראל היא מטבעה סלעית, חרבה למחצה ושרופה. אבל מי שיודע לקרוא ברישומי הזכרונות שנחרתו בקרקע, ברי לו, שמצב התנוונות זה אינו טבעי. מן החורבות של המדרגות ושאר מיתקני-שימור עתיקים הוא למד, כי שממונה הנוכחי של ארץ ישראל בא מחמת הגזל, הניצול וההזנחה בשנות המאות האחרונות.” (לאודרמילק, 1945).

הנה הדיבר ה- 11 על פי לאודרמילק:

תרבות הרבידות

החקלאות הקדומה החלה במזרח הקרוב באדמות המישור האלוביאלית של ארם נהריים (הפרת והחידקל) ושל מצרים (הנילוס), בהתבססה על השקיה במי הנהרות באמצעות הצפה ותעלות השקיה. בין שני העמקים הגדולים שוכן האזור ההררי, הכולל גם את ארץ ישראל. לשם הרחבת השטח החקלאי בוראו היערות שעל מדרונות ההרים, אך אז נחשפה הקרקע לכוחות הסחף.

בהרי ארץ ישראל מקורות המים מצומצמים. המעיינות נדירים מאחר והמים מחלחלים לעומק רב; מי התהום העמוקים מקשים על קדיחת בארות לצרכי חקלאות (בניגוד למצב לאורך החוף). אולם הגשמים היורדים על מדרונות ההרים מאפשרים לעבד את אדמת המדרונות ללא השקיה. לצורך זה פותחה בישראל, בלבנון ובעבר הירדן שיטה חדשה של שימוש ושימור הקרקע, על ידי דירוג המדרונות.

חקלאות המדרגות (טרסות, נקראות בספרים משנות הארבעים – רבידות) אפשרה לראשונה קיום חקלאות ברת קיימא על קרקע משופעת שגשמים עזים יורדים עליה. סלעי הגיר מספקים חומר גלם מצוין לבניית קירות התמך של המדרגות, שמילוי קרקע מאחוריהם יוצר משטחי עיבוד אופקיים. תרבות הרבידות פותחה לראשונה באזור לבנון, לפני 3000 – 4000 שנה, תחילה תוך ניצול הטופוגרפיה של מדרגות טבעיות, שנוצרו בגלל השכבתיות של סלעי הגיר והדולומיט מגיל קנומן וטורון, ומשם התפשטה דרומה אל המושבות הכנעניות בארץ ישראל ועבר הירדן. אך שיטה זו מחייבת שמירה מתמדת על שלמות המדרגות, שכן הזנחה שלהן גורמת לסחף מהיר של הקרקע. מקובל לחשוב שתרבות המדרגות או הרבידות שגשגה עד לתקופה הביזאנטית, והחלה להיזנח ולהתנוון עם הכיבוש הערבי במאה השביעית לספה”נ. ומאז – אלף שלוש מאות שנה של הזנחה, ניצול ופלישות חוזרות ונשנות של נוודים, הביאו לאבדן הצמחייה. דוקטרינה זו התאימה גם לאתוס הציוני.

רבידות (טרסות) נטושות וגבעות ללא צמחייה באזור יהודה. מקור: מלחמת המזרע והישימון, מוסד ביאליק, 1950.

כותב לאודרמילק: “לאחר התקופה של חקלאות המדרגות האינטנסיבית בארץ ישראל הובאה לארץ תרבות אחרת, פרימיטיבית הרבה יותר, על ידי הפולשים הערבים, שהגיחו משדות המרעה של המדבר.” הפלישה הערבית הראשונה התרחשה במאה השביעית, ולאחריה נותר עדיין חלק גדול מארץ ישראל מעובד ופורה כמקודם. “עם מלחמות הצלבנים, במשך המאה הי”ב והמאה הי”ג, ועם הפלישה הערבית השנייה, שגירשה את הצלבנים מן הארץ, סגר האופל על ארץ ישראל.” (שם).  את האיכר היושב תחת גפנו ותאנתו החליפה תרבות הנוודים הפושטים עם עדריהם ומכלים את הצמחייה. בקיץ נדדו הרועים עם עדריהם צפונה, לאזורים ההרריים, ולאחר שכילו את הצמחייה החד-שנתית ניזונו מנצרי העצים ומן הנבטים הצעירים ומנעו את התחדשות היער הטבעי. שלא כמו הכבשים והבקר, העזים השחורות ניזונות גם מצמחים מעוצים וקוצניים, כלומר עצים ושיחים רב-שנתיים. קולונל קלוד סקודמור ג’רוויס (Jarvis) איש צבא בריטי וסופר מחונן, ששימש כמושל חצי-האי סיני מטעם ממשלת מצרים בשנים 1923 – 1936, טבע את האמרה: “הבדואי אינו רק בן המדבר הוא גם אבי המדבר”. (ג’ארוויס, 1943). כלומר יוצר את המדבר. העז השחורה כונתה “הארבה שחור האוזניים” של המזרח התיכון.

הרס המדרגות והיעלמות הצמחייה חשפו את הקרקע לסחף מהיר. בתחילה נסחפה הקרקע לעמקים ולערוצי הנחלים, אך מהר מאוד הוסעה גם משם עם זרמי המים והצטברה בסמוך למוצא הנחלים בקו החוף. המקטע הדק של חלקיקי החרסית הוסע עם גלי הים לעומק הים ואילו המקטע הגס של גרגרי החול הכבדים הצטרף לחול המוסע בזרמי הים מסחף הנילוס, הצטבר כחוליות (דיונות) וחסם את מוצא הנחלים לים, מה שגרם להיווצרות ביצות ממאירות. כך לכל אורך מישור החוף – נחל נעמן, הקישון, נחל חדרה, נחל תנינים, נחל אלכסנדר וכו’.

עזים שחורות בהרי הגליל. מקור: מלחמת המזרע והישימון, מוסד ביאליק 1950.

גורמים שלטוניים-תרבותיים, מושאע ומפרוּז

הצלבנים, שנמצאו בארץ ישראל בשנים 1096 – 1291, הביאו לכאן מאירופה את התרבות השלטונית הפיאודלית. הארץ חולקה למחוזות בהם שלטו אצילים פיאודליים, אגודות אבירים וארגונים דתיים. האיכרים עובדי האדמה הפכו למעמד נמוך, מנוצל וחסר זכויות, רכוש השליט הפיאודלי. אך אין חולק על כך, שהתקופה הקשה ביותר עבור הפלאחים, עובדי האדמה הכפריים הערבים, ועבור החקלאות והצמחייה היתה בעת שהאימפריה העות’מאנית שלטה באזור, שלטון עריץ, מושחת ונצלני, שגזר על עובדי האדמה הערבים בערות ועוני. מנגנונים חברתיים ושלטוניים הם אלו שגרמו להתדרדרות של כתשע מאות כפרים חקלאיים (נכון לשנת 1947) לעוני והזנחה, ולחורבן הצמחייה בעטיים של גורמים אלה.

עד לתחילת המאה העשרים היתה הבעלות של מרבית הקרקע בכפרים הערביים קניין קהילתי משותף, מה שנקרא בחוקי הקרקע הטורקיים “מושאע“. לשם עיבוד הקרקע היו בני הכפר מחלקים אותה בהגרלה בין הפלאחים, מידי שנה או שנתיים. כל פלאח קיבל כמה חלקות קטנות מפוצלות, וביודעו שיילקחו ממנו בעוד זמן קצר, לא טרח לנטוע עצים, לבנות ולשמר את הרבידות, לדשן ולטייב את הקרקע ולהתקין השקיה. כאשר חולקה הקרקע לבעלות פרטית (מפרוּז) המצב אף החמיר. הקרקע פוצלה לחלקות ארוכות צרות מאוד, ברוחב כמה מטרים, על מנת שכל חלקה תכיל גם את אדמת העידית שבגיא וגם את אדמת הזיבורית במעלה המדרון ההררי. מצב זה חייב לחרוש בכיוון המדרון במקום בכיוון אופקי, והדבר הגביר את סחף הקרקע. חלוקת הקרקע הרעה את מצבו של הפלאח, שעתה היה חשוף להבדלים מעמדיים, למלווים בריבית נשך ולגובי המיסים המושחתים, וסופו שהפך לאריס על אדמתו שלו, כאשר מסר אותה תמורת פדיון חובותיו. אל דלדול הצמחייה בשל אובדן קרקע פורייה, נוספו רעיית-יתר וגדיעת עצים לתעשיית הפחם ושריפת הסיד.  לפלאח הערבי לא היה כל יחס לעצי סרק או מודעות לשימורם. העצים נוצלו ללא מגבלה וכן נעקרו ונשרפו בסכסוכי חמולות ופלישות הבדווים. השלטון הטורקי העניק רישיון כריתת עצים לכל מי שחפץ בכך.

התקופה הקודרת ביותר היו ארבע מאות השנים של השלטון הטורקי: 1517 – 1918. על עובדי האדמה הוטלו מיסים כבדים מאוד, עד 50% מיבולם. זכות גביית המיסים היתה נמכרת לבני המשפחות החזקות ואלו היו מחכירים את הגבייה לסוכני משנה שהיו עושקים את הפלאחים ללא רחם. לכך יש להוסיף את השוד ודמי החסות ששולמו לבדווים, ולפלאח העני לא נותר הרבה מיבולו בתום עונת הקציר. הוטל מס על כל עץ, עצי סרק ועצי פרי וגפן, ופלאחים רבים גדעו את עציהם ונמנעו מלנטוע עצים כדי להתחמק מן המס הכבד. כפרים רבים ננטשו ויושביהם הפכו לנוודים או לפועלים חקלאיים בשדות האפנדים. במחצית המאה ה-19 הגיעו תושבי הארץ ואדמתה לשפל המדרגה. הבדווים בזזו את הרכוש והיבולים, הפקידים עשקו באכזריות, ותרבות המרעה של בני המדבר דחקה את רגלי החקלאות המשוכללת העתיקה.

עבודת הגורן בכפר הערבי. מקור: ערבי ארץ-ישראל, עם עובד 1947

בשנת 1858 נחקק חוק הקרקעות באימפריה העות’מאנית, מתוך מגמה לעודד פיתוח באמצעות הפרטת הבעלות על הקרקע. בשנת 1860 החלו השלטונות הטורקים ברישום קרקעות, במקביל להפיכת הקרקע המשותפת (מושאע) לפרטית. פלאחים רבים חששו שרישום זה נועד להכביד את עול המיסים ולאתרם לשם גיוס לצבא והשתמטו מן הרישום. אדמות שלא נרשמו כחוק כקניינו של מישהו הוכרזו כשטח הפקר, ואפנדים רבים הזדרזו לרכשן בסכומים נמוכים מאוד. בדרך זו רכשה משפחת סרסוק, בנקאים מלבנון, כ- 200,000 דונם מאדמות עמק יזרעאל במחיר נמוך מאוד (ומכרה ליהודים במחיר גבוה). פלאחים שלא עמדו בתשלום חובותיהם והריבית הגבוהה, איבדו את אדמתם לטובת הסוחרים והמלווים, או שהניחו לאפנדים העשירים לרשום את הקרקע על שמם לכאורה תמורת תשלום המיסים. לאחר זמן הפך הרישום הפיקטיבי לבעלות בפועל. כך נוצר מעמד האפנדים “בעלי האחוזות” שהניחו את הקרקע בשיממונה, או העסיקו בעיבודה האקסטנסיבי אריסים, בשיטות פיאודליות נחשלות. על כל אלה נוספה כריתת יערות אלונים על ידי הטורקים בעת מלחמת העולם הראשונה, בעיקר לשם הכנת אדנים לפסי הרכבת, אך גם עצי אקליפטוס וזית כחומר בעירה להסקת מנועי הקיטור של הרכבות. מי שניצח על מלאכת כריתת העצים וייצור האדנים היה אברהם קריניצי, שהיה, החל משנת 1926, ראש העיר של רמת גן.

אלכסנדר איג, אבי הבוטניקה העברית בארץ ישראל, חקר, החל משנת 1929, את שרידי יערות אלון התבור בארץ ישראל ובארצות השכנות. מאמרו בנושא זה התפרסם בכתב עת בוטני בגרמניה ב-1933, ובשנת 1935 בכתב העת “הטבע והארץ” (איג, 1935). במאמר זה מגדיר איג את השלבים בתהליך חורבן הצמחייה הטבעית:

– יער: אילנות רמים (אורנים, ארזים, אשוחים, אלונים). (היום נקרא יער פארק או יער פתוח).

– מאקי (Maquis): חורשות שיחים (אלה, עוזרר,אטד וכו’); שיחים אלה מגיעים לגובה של מטר וחצי עד שלושה וחצי מטרים. (היום נקרא חורש)

– גאריגה: בני-שיח ושיחי-ננס בגובה של מטר עד מטר וחצי.

– בתה: שיחי-ננס ועשבים רב-שנתיים וחד-שנתיים. (כאשר נסחפת הקרקע, גם שלב הבתה נעלם. בראשי ההרים נותרים סלעים חשופים וקרחים).

למעשה, שלבים אלו בסדר הפוך הם שלבי הסוקצסיה אשר בשיאה יוצרת את חברת השיא (קליימקס) של היער.

הפרדיגמה האנתרופוגנית

עד אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת היו כל החוקרים תמימי דעים שחורבנה של צמחיית ארץ-ישראל היה מעשה ידי אדם בלבד, ללא התערבות של גורמי אקלים. החוקרים הסכימו שבעידנים פרה-היסטוריים שרר באזור אקלים טרופי, כפי שמעידים שרידי בעלי חיים המותאמים לאקלים זה (למשל פיל ישר-חט באתר גשר בנות יעקב), אך טענו בתוקף שבזמנים ההיסטוריים לא חל כל שינוי אקלימי משמעותי שיכל להשפיע השפעה מהותית על הצמחייה ועל תרבות האדם. לאודרמילק בדק, יחד עם נלסון גליק, את מפלס המעיינות והתאמתו למתקני השקיה מימי הרומאים, כדי להוכיח שמפלס מי התהום לא השתנה, כלומר לא היה שינוי מאז בכמות המשקעים. הוא כותב: “בחקירתנו המקפת, שחקרנו את ירידת המזרח הקרוב, מצאנו עדויות רבות ונאמנות לכך, שלא שינוי האקלים לרעה גרם לירידה, אלא הזנחה וחורבן בידי אדם.” (לאודרמילק, 1945, עמ’ 100). לאודרמילק, וכן אבות הארכיאולוגיה של ארץ ישראל – ויליאם אולברייט, נלסון גליק, ליאונרד וולי ולויטננט-קולונל תומס אדוארד נלסון (נלסון איש ערב) מייצגים את הפרדיגמה האנתרופוגנית, זו שעל פיה הרס החקלאות והיערות ובעקבות כך איבוד הקרקע והפיכת הארץ לשממה הם מעשה ידי אדם. כפי שכותב גם אברהם אדולף רייפנברג, חוקר הקרקעות מן האוניברסיטה העברית בירושלים בספרו “מלחמת המזרע והישימון“:   “ניהול-הרס שבידי אדם – הוא שהביא לידי קלקול התנאים הטבעיים. באו בני-אדם וחיבלו, תוך פזיזות ורשלנות, בצמחייה ובתנאיה הטבעיים. מרעה-גזל, שריפת סיד והתקנת-פחם, וכן ניצול יערות שלא-כהלכה – הם שגרמו לחישופו של נוף-הארץ, ועל-ידי כך גילו ערוות האדמה להיותה טרף לכוחות הסחף.” (רייפנברג, 1950). הקולונל קלוד קונדר, שעמד בשנות השבעים של המאה ה-19 בראש משלחת ה-P.E.F., אמר: “האדם ולא הטבע הוא שהחריב את טיב הארץ”.

התיאוריה האנתרופוגנית התבססה בעקבות מחקריהם של הארכיאולוגים יעקובסן ואדמס, אשר פענחו את לוחות החרס מארכיוני המקדשים בשומר העתיקה, מהם למדו על ירידה בתרומות ומיסים בחיטה החל משנת 2500 לפסה”נ עד שנפסקו לחלוטין בשנת 2000, ומאז ואילך ניתנו רק תרומות ומיסים של שעורה וגם כמות היבולים בשדות הלכה ופחתה. הם פירשו זאת בהמלחת השדות בעקבות השקיית-יתר (השעורה עמידה יותר למליחות), שגרמה להרס החקלאות במסופוטמיה. איש לא ניסה לטעון כנגדם שהחקלאות המסופוטמית חרבה בשל התחממות האקלים והתייבשות הנהרות באותה תקופה. (איסר, 2012, עמ’ 187).

הנטינגטון ותיאוריית הדטרמיניזם הסביבתי

החוקר הראשון אשר טען ששינויים היסטוריים במזרח התיכון ובארץ ישראל התחוללו בהשפעת שינויים אקלימיים, היה הגיאוגרף אלסוורת הנטינגטון (Huntington)  מאוניברסיטת ייל, ארה”ב.

הנטינגטון, שהיה נשיא האגודה האקולוגית של אמריקה ונשיא האגודה הגיאוגרפית של אמריקה, היה מראשי ההוגים של תיאוריית הדטרמיניזם הסביבתי ששלטה במדע הגיאוגרפיה בארה”ב עד אמצע המאה העשרים. על פי תפיסתו של הנטינגטון, האקלים מעצב את אופיו של האדם, משפיע על ההישגים האנושיים וקובע היכן תתפתח ציוויליזציה משגשגת והיכן תיכשל. בשנת 1909 הגיע הנטינגטון לארץ ישראל בראש משלחת מאוניברסיטת ייל, על מנת לחקור את הקשר הנסיבתי בין האקלים וגורמי סביבה נוספים לבין תהפוכות ההיסטוריה האנושית באזור. הנטינגטון התמקד תחילה בים המלח, ולמראה משקעי המלח שמעל המפלס הנוכחי, הסיק שמפלס הים היה גבוה יותר בתקופה המקראית, כתוצאה מאקלים קריר וגשום יותר, שאפשר את פוריות הארץ ושגשוגה לפני אלפיים שנה. כך גם הסביר את הצלחתן של ערי הנגב העתיקות בתקופה הנבטית-ביזנטית. את ממצאיו פרסם הנטינגטון בספר Palestine and its Transformation בשנת 1911.

רעיונותיו של הנטינגטון היו פשטניים, כוללניים ובלתי מבוססים די הצורך ואף נגועים בגזענות (אקלים נוח יוצר גזעי-על אנושיים) והתקבלו בהתנגדות חריפה. למעשה היה גרעין של אמת במסקנותיו, אך לא עמדו לרשותו הכלים המדעיים להוכיח זאת וחוקרי ארץ ישראל שללו את פרשנותו ודבקו בפרדיגמה האנתרופוגנית.

ערי הנבטים בנגב והויכוח על סיבת נטישתן

בשנות העשרים של המאה הקודמת החל מחקר מקיף של הערים העתיקות בנגב – שבטה, ניצנה, עבדת, ממשית, חלוצה, רוחייבה (רחובות בנגב). ראשיתן בתקופה הנבטית וסופן עם סיום התקופה הביזנטית בכיבוש הארץ על ידי המוסלמים. השרידים שנותרו סביב הערים החרבות מעידים על תרבות חקלאית מתוחכמת שפרחה באזור המדברי בתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית: איסוף מי הנגר בבורות מטויחים, תעלות השקיה וסכרים, בתי-בד, גתות ויקבים. במחקר השתתפו היסטוריונים, ארכיאולוגים, חוקרי קרקע ובוטניקאים. כולם היו תמימי דעים שסופה של תרבות זו הגיע עם כיבוש הארץ בידי הערבים, הנוודים, על גמליהם וצאנם. את הצלחתם של הנבטים הסבירו החוקרים בכושרם להקים מערכות איסוף גשם והשקיה, הדורשים מערכת מנהלית, אשר נשמרה בתנאים היציבים של שלטון מרכזי בתקופה הרומית. מערכת זו נזנחה ונהרסה עם פלישת הכובש הערבי, אשר גם הטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה המקומית, עד שנאלצו לנטוש את עריהם. וכך מתאר זאת חוקר הנבטים הארכיאולוג אברהם נגב: “בין השנים 700 ו-800 לסה”נ באה אל קיצה פרשה אנושית שנמשכה כאלף וחמש מאות שנה. ראשיתה בצמיחת ערים משגשגות בחולות המדבר וסופה ניוון, נטישה והרס והשתלטות מחודשת של המדבר. הישובים העתיקים בהר הנגב נולדו במאמצים אנושיים כבירים ובתבונת כפיים, תוך היכרות עמוקה של המדבר והאפשרויות הגלומות בו, הם נהרסו בידי בני מדבר שהתרבות החדשה היתה זרה להם.” (נגב, 1988).

סכר ביזאנטי בנחל ממשית.מקור: מלחמת המזרע והישימון. מוסד ביאליק 1950

לאחרונה קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של הבוטנאי מיכאל אבן-ארי “המדבר המתעורר”, (1988), אשר חקר שנים רבות את חקלאות מי הנגר של הנבטים ואף שחזר בעבדת ובואדי משאש חוות שלהם. להפתעתי הוא אינו מתייחס בספרו כלל לסיבות לנטישת הערים הנבטיות והחקלאות המתוחכמת.

ההידרולוג אריה ש. איסר החל בשנות השמונים של המאה הקודמת לערער על כך שהאדם הוא האשם הבלעדי במדבוּר הנגב בתקופת המעבר מן התקופה הביזנטית לכיבוש המוסלמי. תוצאות מחקריו וניתוח מחקרים של אחרים הובילו אותו למסקנה שבתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית האקלים בנגב היה קר וגשום יותר, ובתום תקופה זו, עקב התחממות, עבר האזור תהליך הצחחה טבעי.  (איסר וגוברין, 1991). איסר, אשר גילה עם שותפיו מאגר ענק של מים פוסיליים מתחת לנגב ולסיני, מתקופת הקרח האחרונה, אישש את הנחת העבודה שלו בעזרת ממצאים ישירים, ולא כקודמיו – ממצאים עקיפים ופרשנות. תצפיותיו כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת הראו שדיונות חול צעירות חדרו לחלק המערבי של שפלת החוף לאחר התקופה הביזנטית ומתחתן נמצאו בקרקע החמרה שרידי ישובים קדם-מוסלמיים. הדבר מעיד על מעבר לאקלים צחיח שבמקביל גרם לנטישת החקלאות בנגב. קידוחים בסדימנטים בקרקעית הכנרת הראו עלייה משמעותית בגרגרי אבקה של זית וירידה באבקות האלון והאלה. איסר הניח שבעקבות אקלים גשום יותר באותה תקופה, התאפשרה נטיעת זיתים באזורים הצחיחים למחצה במורדות המזרחיים של הגליל, על חשבון החורש הטבעי. בתקופה הערבית התהפך יחס האבקות. צפורה קליין שחקרה את השינויים במפלס ים המלח בתקופות היסטוריות, הגיעה למסקנה שבתקופה הרומית עלה מפלס ים המלח ב-70 מטר (330 מ’ מתחת לפני הים התיכון), מה שמחייב עלייה של 40% בכמות המשקעים באגן הניקוז. ממצאים אלו קיבלו אישור ממחקריו של עמוס פרומקין במערות הר סדום. אולם את הממצאים המשכנעים ביותר תרמה טכנולוגיית מחקר חדשנית, המפענחת את אקלים העבר – פלאו-אקלים, בעזרת ניתוח יחסי האיזוטופים במי תהום, במשקעי אגמים ובמערות נטיפים. ממצאים אלו מאששים את הנחותיו של איסר, ובהשאלה מהתיאוריה הדטרמיניסטית של הנטינגטון, הוא מכנה את התיאוריה שלו “ניאו-דטרמיניסטית“. (איסר, 2012, עמ’ 187). פלישת הנוודים הערבים לחבל הארץ שהפך לצחיח בגלל גורמים טבעיים, הקצינה את תהליך ההצחחה והמדבוּר. סביר גם להניח שתהליך ההתחממות והמדבור דחף את שבטי הנוודים לנוע צפונה ולפלוש אל שטחי המרעה והמזרע הירוקים של עובדי האדמה בהר הנגב והלאה משם. כלומר – היה כאן קודם כל גורם טבעי-אקלימי, ובעקבותיו בא הגורם האנושי.

חקר אקלים העבר – פלאו-אקלים (פלאוקלימטולוגיה)

בשנים האחרונות עוסקים הגיאולוגים בחקר אקלים העבר תוך ניתוח עדויות גיאולוגיות כפי שהשתמרו בקרח, בקרקעית אוקיינוסים ואגמים, ע”י ניתוח אוספי מאובנים יבשתיים וימיים, גרגרי אבקת צמחים, חקר קרקעות ובייחוד – יחסי איזוטופים בזקיפים ונטיפים במערות. (מרים בר-מטיוס, הרצאה ומצגת). השימוש ביחסי איזוטופים יציבים של חמצן (O¹⁶, O¹⁷‘ (O¹⁸, פחמן (C¹², C¹³),  ומימן (דויטריום (H²-, מקנים נתונים מדויקים ברזולוציית זמן גבוהה על תנאי האקלים בעבר.  חוקרים ממכון וויצמן והמכון הגיאולוגי סקרו בשנים האחרונות את הרכב האיזוטופים של יסודות אלה במערות רבות בכל אזורי הארץ, בייחוד נעשה מחקר מקיף ביחסי האיזוטופים בנטיפים ובזקיפים של מערת אבשלום (מערת שורק). נתונים חשובים נוספים התקבלו מאגם ואן באנטוליה (מוצא הפרת והחידקל) במחקר של צוות גרמני.

הזקיפים והנטיפים במערות נוצרים על-ידי מי הגשמים החודרים דרך הקרקע והסלע ובדרכם סופחים את דו תחמוצת הפחמן מהקרקע, הופכים לחומציים וממיסים את הסלע. בהגיעם לחלל המערה נפלטת דו תחמוצת הפחמן מן הטיפה, המים מתאדים ומותירים משקעים בצורת נטיפים וזקיפים (קלציט). הנטיפים והזקיפים בנויים משכבות דקות – למינות – שכל אחת מהן שקעה בתנאי אקלים שונים. את גיל הלמינות קובעים בשיטת התפרקות רדיואקטיבית, ומנתחים את יחסי האיזוטופים בהן. היחסים בין האיזוטופים של חמצן ומימן תלויים בהרכב האיזוטופי של הים (משם התאדו מי הגשם), טמפרטורת האוויר, כמות הגשמים ומקור הסופות. היחסים בין האיזוטופים של פחמן (C¹², C¹³) מעידים על הרכב הצמחייה דרכה חלחלו המים מעל המערה.

עדות לשינוי התפיסתי שעבר המחקר בשנים האחרונות, משליטה בלעדית של הפרדיגמה האנתרופוגנית, להכרה בחשיבותם שינויי אקלים על תהליכים היסטוריים ובוטניים, אפשר למצוא בקטע הלקוח מאתר המכון הגיאולוגי:

“מיקומה הגיאוגרפי המיוחד של ישראל גורם לכך שאפילו שינויי אקלים קטנים ביחס, גורמים לשינויים משמעותיים בכל תחומה המתבטאים בין השאר בתזוזה חדה של גבול המדבר בגבולה הדרומי והמזרחי. ניתן להראות כי שקיעת חלק מהתרבויות בהיסטוריה של אזורנו ארעה בסמוך לשינויים משמעותיים בכמות המשקעים ובמיקומו של גבול המדבר. מאחר וקצב השינויים בגין הפעילות האנושית גבוה במידה ניכרת מאלה הנרשמים ברקורד הפלאואקלימי ברור כי הבנת התהליכים והערכת עוצמתם באזורנו איננה ברת דיחוי לדורות הבאים.” (אתר המכון הגיאולוגי).

האיור הבא מרכז נתונים מכמה תחומי מחקר ומסכם באופן גרפי את שינויי האקלים באזורנו ואת מפלס ים המלח  ב- 10,000 השנים האחרונות. תודה להוצאת כרמל שבאדיבותה אישרה את העתקת האיור מספרו של אריה איסר.

מדע הפלאוקלימטולוגיה – שינויי האקלים ומפלס ים המלח ב-10,000 השנים האחרונות. מקור: אדם, סלע, מים, מדבר. הוצאת כרמל, 2012.

סיכום

על רקע משבר האקלים העולמי, המסקנה העולה מן המאמר היא שהשינויים שחלו בצומח הארצישראלי במאות השנים האחרונות, בייחוד אבדן הצמחייה, נגרמו על-ידי פעולה משולבת של שינויי אקלים ומעשה ידי אדם. לעתים הפעולה ההרסנית של האדם נגרמת מלכתחילה בעקבות שינוי אקלימי ומקצינה את השפעותיו, כמו במקרה של ההתחממות והכיבוש המוסלמי שהתרחשו במקביל בתום התקופה הביזאנטית במאה השביעית לסה”נ. התפתחות חקר אקלים העבר מאפשרת לנו כיום לדעת יותר על שינויי האקלים באלפי השנים האחרונות ולמצוא להם קורלציות לשינויים בהיסטוריה האנושית ובצומח באזורנו. במאה וחמישים השנים האחרונות שוקמה, מעשה יד-אדם, הצמחייה באזורים נרחבים בארץ ישראל, וזאת בעקבות שינויים חוקתיים ותרבותיים ופעולות לדחיקת המדבר.

רשימת ספרות

1. איג, א. (1935). מחקר היסטורי-פיטוסוציולוגי של יערות האלון Quercus aegilops בא”י בהווה ובעבר. הטבע והארץ ג’: 115 – 127; 209 – 215; 328 – 334; 388 – 393; 444 – 448.

2. איסר, א., גוברין, י. (1991). שינויים אקלימיים ומדבור הנגב בסוף התקופה הביזנטית. קתדרה 61, ספטמבר 1991, הוצאת יד בן צבי.

3. איסר, א.ש. (2012). אדם, סלע, מים, מדבר – המאבק המתמיד נגד המדבר במזרח התיכון. הוצאת כרמל, ירושלים 195 עמ.

4. בר-מטיוס, מ. שינויי האקלים בארץ במאות אלפי השנים האחרונות – בסיס להערכת שינויי אקלים בעשורים הבאים. מצגת להרצאתה של מרים בר-מטיוס, המכון הגיאולוגי.

5. ג’ארוויס, ק. ס. (1943). שבטי ערב (תרגום זאב שרף). עמ’ 65 – 66.

6. המכון הגיאולוגי. אקלים העבר ושינויים גלובליים. אתר המכון הגיאולוגי.

7. ושיץ, י. (1947). הערבים בארץ-ישראל – כלכלה וחברה, תרבות ומדיניות. ספרית פועלים. 400 עמ.

8. לאודרמילק, ו.ק. (1945). ארץ ישראל הארץ היעודה. תרגום ש. גילאי. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. 257 עמ.

9. נגב, א. (1988). ערי הנבטים בנגב. אריאל, כתב עת לידיעת ארץ-ישראל. (מופיע בפרוייקט בן יהודה ברשת).

10. פז, ע. (2018). על יערות אלון התבור ברמת מנשה ובשרון. מגזין כלנית.

11. רייפנברג, א.א. (1950). מלחמת המזרע והישימון. מוסד ביאליק, ירושלים, 149 עמ.

12. שמעוני, י. (1947). ערבי ארץ-ישראל. הוצאת עם עובד. 476 עמ.

13. Huntington, E. (1911). Palestine and its Transformation. Houghton    Mifflin Company, Boston and New York.

עץ השקד, או בשם החיבה שהעניק לו לוין קיפניס: שקדייה, הפך לסמלו של ט”ו בשבט. עצי השקד מקדימים לפרוח וזוכים לכמה שבועות של תהילה ונראות בנוף, במועד בו נחגג החג. זריזות ושקדנות זו נתנו לשקד את שמו (פירוש הפועל שקוד – למהר). למרות שפירותיו המזינים נשמרים לאורך זמן ולמרות ההתפעלות במקורותינו מיופיו, לא זכה השקד משום מה להיכלל בליגת העל של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. אך בכל זאת מצא עצמו בחבורה מכובדת שכונתה “זמרת הארץ“, ככתוב: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ–קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.” (בראשית מג י”א). (המשלוח מיועד ליוסף. השם בטנים מתייחס לפירות אלת הבוטנה כלומר פיסטוקים ולא לאגוזי-אדמה).

לפיכך, לרגל ט”ו בשבט, מן הראוי לספר מעט על השקד מן ההיבט החקלאי. בשנים האחרונות התחזקה תדמיתו של השקד כמזון בריאות והצריכה שלו עלתה בעשור האחרון ב-34%. הצריכה השנתית היא 10,000 טון, חלק מגידול מקומי וחלק יבוא מקליפורניה, שנאמר: “בארץ אהבתי השקד פורח”. הרתיעה מחלב ומגלוטן העלתה את קרנו של השקד, הנמכר כחלב שקדים, חמאת שקדים, מוצרי קוסמטיקה, פיצוחים ונשנושים לגיטימיים. זוהי ממש “מהפכה שקדה“. כיום גדלים בישראל 64,000 דונם שקדים והגידול ממוכן, בקטיף, בפיצוח ובאריזה. אך כיצד הכול התחיל?  תולדות גידולו של השקד במולדת המתחדשת משקפות את ראשיתה של החקלאות בארצנו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך לא רק את החקלאות. אנצל את הנושא והבמה להרחיב מעט בנושא זה, שהשלכותיו הורגשו עוד שנים רבות בחברה הישראלית.

כתב העת “בוסתנאי” ביטאונה של התאחדות האיכרים, הופיע לראשונה באפריל 1929.

במאמר המערכת החגיגי בשם “כור הברזל” מאת העורך משה סמילנסקי הופיע המשפט הבא:

משפט זה מסכם את רצף הכישלונות החקלאיים של אנשי העלייה הראשונה, האיכרים במושבות הברון, הנדיב הידוע. כישלונות שמקורם גם במציאות חברתית-כלכלית מושחתת ומעוותת. הברון, באמצעות שלוחיו, פקידים ואגרונומים, כפו על האיכרים לגדל גידולים שונים ומשונים, בעוד הם תומכים בהם כלכלית ללא קשר למאמצי האיכרים או לרווחיות הגידולים. היה כאן צירוף של חוסר ידע חקלאי וחוסר מוטיבציה והכל “על חשבון הברון”. חלק מן האיכרים החכירו את השטחים לאריסים ערבים בעוד הם עוסקים במסחר ומלאכות שונות במקביל לתמיכת הברון. במימון בזבזני של הברון רוטשילד ובניהול בלתי מקצועי נעשו יוזמות שונות שכשלו: גידול צמחי בושם (כגון גרניום, שיטת המשוכות) ביסוד המעלה, גידול עצי תות והקמת מפעל להפקת משי מגלמי טוואי המשי בראש פינה.  שליחי הברון כפו על האיכרים לגדל גידולים רב-שנתיים – גידולי מטע וכרם, הדורשים השקעה כספית גבוהה, התמודדות עם מחלות ומזיקים והמתנה של כמה שנים עד ליבול הראשון. כך למשל הובאו איכרים מנוסים, שנבחרו בקפידה וגידלו בארץ מוצאם תבואות וירקות, להקים את המושבה עקרון. אולם פקידי הברון הכריחו אותם לגדל מטעים שכשלו והם הגיעו לחרפת רעב. נעשו נטיעות נרחבות של כרמים בכל מושבות העלייה הראשונה לשם ייצור יין. הזנים שהובאו מצרפת לא התאימו לתנאי הארץ ולא הניבו יין איכותי, אך כל היין נרכש לכאורה על ידי הברון במחירים מופרזים. כנימת הפילוקסרה עשתה שמות בכרמים עד שהם נעקרו ובמקומם הובאו כנות אמריקאיות עמידות. בעקבות ירידת קרנם של ענבי היין עודדו פקידי הברון את נטיעתם של מטעי שקדים על פני שטחים נרחבים.  וכך הגענו אל גיבור סיפורנו וסמל חגנו – השקד.

מטעי השקד הלכו והתנוונו אף הם, והפכו לכישלון בשל סיבות שונות שיפורטו בהמשך. האויב העיקרי של עצי השקד הייתה (ועדיין) חיפושית גדולה ממשפחת הברקניתיים בשם קפנודיס. זחלי החיפושית נוברים בשורשי העץ ובצוואר השורש ומביאים למותו. מטעי השקדים נעקרו בהמוניהם ואת מקומם תפסו פרדסי ההדרים הרווחיים. בעוד החקלאים היהודים נכשלים פעם אחר פעם בגידולים חסרי תכלית, גידלו הערבים, בעיקר בסביבות יפו, פרדסים שאת פירותיהם ייצאו באוניות קיטור לאנגליה. רק לאחר שהברון העביר את השליטה על המושבות לחברת פיק”א, החלו החקלאים היהודים לחקות את הערבים (תחילה בפתח תקווה), חפרו בארות ונטעו פרדסי הדר. אך לפני שנשוב לסקירה ההיסטורית ונפרט מדוע היה גורלם של מטעי השקדים כה מר, הנה כמה צימוקים ושקדים.

זהו מכתבו של איכר מן המושבה רחובות, בשם חיים אליעזר מילצ’ן, אשר ליבו נשבר למראה עצי השקד העקורים (1930):

ואגב – שמו של נכדו של האיכר מילצ’ן נקשר לאחרונה בשמפניה וורודה וסיגרים שריחם עלה למרחוק.

שיטת ההדברה הנפוצה ביותר של חיפושית הקפנודיס היתה ליקוט החיפושיות הבוגרות והרחקתן מן המטע. שיטה לא יעילה כמובן. במלאכה זו הועסקו גם ילדים בעונת החופש מן הלימודים. הנה תקציר הרצאה “על אבעית הקפנודיס” שהופיעה בפרסום של משרד החקלאות של ממשלת המנדט. שימו לב לעברית הארכאית ולשמות מיני הקפנודיס. המין קפנודיס השקד נקרא כאן קודח הצואר והמין קפנודיס אפל נקרא כאן קודח החשכה. תודו שזה יצירתי.

המושבה רחובות לא היתה נתונה לשלטונו של הברון ופקידיו, אך עברה את אותם שלבים וכישלונות כשאר מושבות העלייה הראשונה . אחד הילדים שגדלו במושבה בין כרמים ומטעי שקדים היה יזהר סמילנסקי (משה סמילנסקי היה דוד של אביו), שלימים בגר והפך לסופר ס. יזהר, אלוף תיאורי הטבע והנוף. בסיפור “ציידי העזבוק” מיטיב ס. יזהר כדרכו לתאר בסגנונו המיוחד את נזקיה של חיפושית הקפנודיס ואת הווי עבודת קילוף השקדים (עבודה ערבית כמובן). הסיפור נמצא בספרו של יזהר “ברגלים יחפות – ששה סיפורים לבני הנעורים” (הוצאת תרשיש, 1959). האיורים מעשה ידיה של אשתו נעמי.

הסיפור נסב סביב ליקוט החיפושיות ואני מביא בזאת רק כמה עמודים ראשונים של הסיפור. את השם “עזבוק” העניק לחיפושית “הזואולוג העברי הראשון” ישראל אהרוני (לטעמי עבריין ופושע), וההסבר לשם מצוי בסיפור שלפניכם.(מידע מרתק נוסף אחרי הסיפור):

כאמור, הובאו לעיל רק העמודים הראשונים של הסיפור “ציידי העזבוק” המתארים את זירת ההתרחשות ומעניקים לנו אפשרות לחוש את פעמי הכישלון הממשמש ובא למטעי השקדים. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היו במשק היהודי 37,000 דונם שקדים ובמשק הערבי 3,000 דונם בלבד. בשנת 1946, לקראת תום תקופת המנדט, התהפכה התמונה. כעת היו במשק היהודי 875 דונם בלבד, ואילו במשק הערבי 39,445 דונם שקדים. עץ השקד הוא עץ סתגלן המסתפק במועט, ויכול לגדול על אדמות גיריות עם כמות מים מעטה ואינו דורש טיפול אינטנסיבי. מדוע אם כן ננטשו ונעלמו מטעי השקד מן המשק היהודי?  כמה סיבות לדבר:

כפי שגם ס. יזהר רומז בסיפור, השקדים גודלו גם בקרקעות שלא התאימו להם, קרקעות דלות מידי או קרקעות כבדות ורטובות מידי. השקדים גודלו בתנאי בעל, אך גם באזורים בהם כמות המשקעים לא היתה מספקת. היתה תערובת של זנים, מתוקים ומרים, ללא טיפוח מתאים. החקלאים לא הצליחו להתמודד עם המחלות והמזיקים (בעיקר קפנודיס) שתקפו את העצים. תנאים אלו הביאו ליבול מועט ולא איכותי שהקשה על יצוא הפירות. השוק בארץ ישראל היה קטן מאוד וללא יצוא אי אפשר היה לקיים את הענף. השוק באירופה דרש שקדים מקולפים (מלבד עונה קצרה בתקופת הכריסטמס). הקילוף הידני של השקדים (כמתואר בסיפור של יזהר) דרש כוח אדם רב והעלה את ההוצאות. יצרנים שונים בארה”ב הציעו לחקלאים מגדלי השקדים מכונות קילוף, אך אלו תלו את יהבם על וועד הצירים ולא קידמו את היוזמה. הנה תכתובת מעניינת בנושא משנת 1919 ותרגום מקסים לעברית:

במקביל החל בולמוס הנטיעות של פרדסי ההדרים, שדחקו את השקדים מן הקרקעות הטובות ביותר. האיכרים בעלי הקרקע הפרטית וההון הם אלו שיכלו לטעת פרדסים, וסירבו בהתמדה להעסיק בהם כפועלים את עולי העלייה השנייה חסרי הכל, בהעדיפם עבודה ערבית זולה. מיתוס כיבוש העבודה העברית נותר כסיסמה ריקה. (ההיסטוריונית אניטה שפירא כתבה על כך את עבודת הדוקטוראט שלה). רק לאחר הקמתם של הקבוצות, הקיבוצים והמושבים, נמצא מוצא לאנשי העלייה השנייה “החלוצים”. אלו התבססו בשנים הראשונות על גידולי שדה ופלחה וגן-ירק. כך נוצרו (בהכללה) שני סוגים של חקלאות וחקלאים – חקלאות המטעים והפרדס עתירי ההון, וחקלאות גידולי השדה והירקות, ובהתאמה גם שני מחנות פוליטיים. והסוף הרי ידוע – הפרדסים באזור השרון ומישור החוף הפכו לנדל”ן מניב והצמיחו ווילות ושיכונים.

המשבר הגדול בענף השקדים חל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. דרכי ההובלה הימית לאירופה נחסמו, מחירי השוק העולמי ירדו ושקי השקדים הצטברו במחסני האיכרים ללא דורש. עוד ועוד מטעים ננטשו.

חברת “כרמל מזרחי” הוקמה בוורשה בשנת 1902 במטרה לשווק יין ושקדים מתוצרת ארץ ישראל. בשנת 1924 הוחלט להעביר את שיווק היין לאגודת הכורמים תחת השם המקורי “כרמל מזרחי” ועבור שיווק השקדים הוקמה חברה נפרדת – “כרמל השקדים“. הדבר התממש בשנת 1929. הנה כמה מסמכים, השמורים בארכיון הציוני, המעידים על התהליך:

שימו לב בצד ימין למעלה לכתובת: שח-רחוק 4 (מספר הטלפון של החברה).

בשנת 1928 נשלחה דוגמת שקדים לא מקולפים אל “מועצת התוצרת הקיסרית” בלונדון. היה זה משלוח לדוגמה שנועד לבחון את סיכויי יצוא השקדים מארץ ישראל. “באי כח המועצה הראו דוגמאות מהשקדים הללו לאימפרטורים ולסרסרי פירות שונים”. השקדים נמצאו קטנים ומכווצים וחסרים את טעם השקד המיוחד. המועצה קבעה שאין אפשרות לשווק שקדים שאינם מקולפים.

בו בזמן, התמידו החקלאים הערבים בגידול השקדים, והבינו שהעץ מתאים לאדמות גיריות ומדרונות באזורי הגבעות ביהודה ושומרון, וכן לאדמות החול-לס הפוריות באזור עזה. לאחר מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה נוצר ביקוש ומחירי השקדים האמירו, אך במשק היהודי כבר לא נמצאו מטעי שקדים. עם קום המדינה נמצאו בשטחה של מדינת ישראל כ-7000 דונם מטעי שקדים “נטושים”, אשר עברו לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומשם חולקו למשקים שונים. מרבית השטח נעקר או הוזנח מחוסר עניין. החל משנות החמישים של המאה הקודמת הוחל שנית בהקמת וטיפוח ענף השקדים, תוך שימוש בזנים ואזורי גידול מתאימים, וכיום הוא משגשג.

כאשר תרכשו בימים אלה “פירות יבשים” לקראת החג, אל נא תשכחו את השקדים.

שוב הגיע וחלף חג שבועות. ושוב מלאו אסמינו בר ומסכינו חבילות קש, וברקע התנגן “ים השיבולים”. עלמות חן עטורות זר על המצח ומסכה על הסנטר הביאו מלוא הטנא. בלטו בהעדרם: פועלים תאילנדים וגנבי ציוד חקלאי.

לכל אומה יש בית ספר מיתולוגי, יוקרתי, שמכשיר את הנערים הלומדים בו להיות דור המנהיגים הבא, ראשי הממשלות, הנשיאים או מצביאי הצבא. בבריטניה זוהי פניימת איטון (Eton College), בארצות הברית אפשר להזכיר את בית הספר גרוטון (Groton School), את האקדמיה הצבאית בווסט-פוינט ואת האוניברסיטאות היוקרתיות המשתייכות לליגת הקיסוס. ובישראל?

היום צריכים מנהיגינו לקבל את הכשרתם בשדה המערכה של העסקנות הפוליטית, או בשדה הקוצים שורץ הנחשים בבסיס הקריה בתל אביב. על ספסלי הישיבה החרדית, או בפקולטה למשפטים של אחת המכללות. פעם, לפני עשרות שנים, מסלול הכשרתם עבר בגן הירק, בלול וברפת של בית הספר החקלאי.

בשנת 1933 הופיעה בעיתונות העברית ההודעה הבאה מטעם ממשלת המנדט כדאי לקרוא את תנאי הקבלה:

הודעה זו, על פתיחתו של בית הספר החקלאי כדורי, למרגלות הר תבור, שמה קץ למאבק ציבורי ממושך, שניטש בין ההנהלה הציונית וראשי הישוב לבין ממשלת המנדט בראשותו של הרברט סמואל “הנציב הראשון ליהודה”. המאבק תם, אך רגשות הקיפוח וההתמרמרות נותרו בעינם עוד שנים ארוכות.

בשנת 1922 הלך לעולמו בהונג-קונג הנדבן סיר אליס (אליהו) כדורי (כצ’ורי), יהודי עשיר יליד בגדד, שעשה את הונו בהודו ובסין ואף זכה לתואר אבירות בריטי ולאות כבוד צרפתי על פעולותיו הפילנתרופיות. בצוואתו הוריש כדורי מאה אלף ליש”ט להקמת מוסדות חינוך, אך פרסום מוטעה של נוסח הצוואה בעיתונות היהודית ומאוויי הלב של ראשי היישוב גרמו להם לחשוב שהכסף מיועד רק ליהודים בארץ ישראל. על פי הנוסח המקורי של הצוואה, הכסף היה מיועד לממשלת הוד מלכותה (לא לממשלת א”י, שאף היא הממשלה המנדטורית ולא ההנהגה היהודית), לחלוקה בין מוסדות חינוך בארץ ישראל ובעיראק (ארם נהריים כלשון הצוואה). לאחר מאבק ממושך ושתדלנות של אישים שונים, החליטה הממשלה המנדטורית להקים בארץ ישראל שני בתי ספר חקלאיים נפרדים ע”ש כדורי. לערבים – בטולכרם וליהודים ליד הר תבור. המוסד בטולכרם הושלם והחל לפעול ב-1930 ואילו המוסד המיועד ליהודים פתח את שעריו רק ב-1934.

הד לדברים אפשר למצוא בירחון השדה בה פורסמה ההודעה על פתיחת בית הספר, ברשימה מאת עורך השדה, א.ד. יפה.

בית הספר בכדורי הוקם, כאמור, על ידי ממשלת המנדט (נפתח רשמית ב-20 יוני 1934), ובניגוד למוסדות חינוך דומים, אשר הוקמו לפניו או אחריו והיו נתונים להשפעה תנועתית-מפלגתית או דתית (ראה סקירה ב”דבר העורך” בתחתית הרשומה) קיבל לשורותיו תלמידים מכל גווני החברה, אך כמובן בנים לאלו שידם משגת. שכר הלימוד הגבוה, שנועד לממן את השהות בפנימייה ואת אחזקת המשק החקלאי, היווה מחסום משמעותי. ואכן – טובי בנינו נשלחו ללמוד במוסד היוקרתי. בנינו – משום שלבנות לא ניתנה דריסת רגל במקום, עד שאושרה קבלתם ללימודים של בנות וערבים בשנת 1952. מסלול הלימודים היה של שנתיים. לאחר שנים נוספה שנה שלישית, ורק בשנת 1959 נוספה שנה רביעית למעוניינים לעמוד במבחני בגרות. המנהל הראשון של בית הספר היה שלמה צמח – סופר ואגרונום, מאנשי העלייה השנייה, שעלה לארץ מפלונסק, לפני שבן גוריון עלה מאותה עיירה. צמח למד אגרונומיה בצרפת, והוא לא היחיד מבין סופרינו ומשוררינו שנסע לצרפת ללמוד מקצוע זה. כך עשו גם נתן אלתרמן וגם המשוררת רחל. צמח הנהיג בכדורי את מבחני הכבוד – המורה מחלק את גיליונות המבחן ויוצא מן הכתה, בנותנו אמון בתלמידיו שלא יעתיקו זה מזה. לימודיהם של המחזורים הראשונים הופסקו בגלל מאורעות המרד הערבי הגדול (1936 – 1939) והשתלטות הצבא האנגלי על בית הספר. צמח פרש מניהול בית הספר ב-1937 בגלל מצב בריאותו והחליף אותו נתן פיאט, המנהל המיתולוגי שהגיע ממקווה ישראל. הנה כתבה שפורסמה בירחון “השדה” לכבוד סיום לימודיו של המחזור הראשון, באיחור של שנה אחת – 1937. גם כאן מופיעות טרוניות על קיפוח לעומת בית הספר המקביל בטולכרם.

כפי שניתן לקרוא לעיל, שניים מתלמידי המחזור הראשון זכו לפרסי הצטיינות. ניסיתי להתחקות אחריהם. יואל פרוז’ינין (1916 – 1995) הפך למומחה לגידול דגים. עמוס ברנדשטטר הוא בן יבנאל. חזר למשק הוריו ואף שלושת ילדיו למדו בכדורי. עמוס ברנדשטטר הפך לעמוס מוקדי (גם בן דודו נושא את אותו שם והוא מתחום התיאטרון, הספרות והאמנות). עסק בענייני ביטחון כבר מנעוריו, היה מפקד בהגנה. שימש כאחראי על נושא מיעוטים במנהל מקרקעי ישראל (נכסי נפקדים וכו’). הנה תעודת הגמר שלו מטעם ממשלת המנדט:

גם עזריהו ארנן היה דמות ציבורית ידועה, בפלמ”ח ובצמרת מפלגת העבודה. אך התלמיד המפורסם ביותר מבין 21 בוגרי מחזור א’ הוא יגאל פייקוביץ’, לימים יגאל אלון. בספר “יגאל אלון – בית אבי” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974) הוא מספר באריכות על ימיו בכדורי ועל השפעת לימודיו בבית הספר על כל מהלך חייו.

כותב יגאל: “אין ספק, כי שהותי ב”כדורי” היתה נקודת-מפנה בחיי, הן לגבי השכלתי והן לגבי השקפת-עולמי. אבא היה מודע לכך היטב. הוא הבין כי לא רק השכלה ארכוש שם, אלא גם אתקל שם בצעירים, חברי תנועות-נוער חלוציות, שנתחנכו על ברכי השקפת-העולם הסוציאליסטית. בכל מאודו קיווה שלא אהיה גם אני בין הפורחים מקנו, אבל על-ידי עצם נכונותו לשלוח אותי ל”כדורי” נטל על עצמו גם את הסיכון הזה, ובלבד שאלמד, כי גם בכך רצה בכל מאודו.”. ואכן, בן האיכר בעל האחוזה המנהל את משקו באופן חצי פיאודלי (תוך ניצול האריסים הערבים ה”חראתים”) במסחה – כפר תבור, חבר בתנועת הנוער “מכבי הצעיר”, נשבה בקסם ערכי תנועת העבודה ויצא להגשמה בקיבוץ גינוסר, וההמשך ידוע. בכדורי החל יגאל להתבלט כמנהיג וכאיש ביטחון, בהבחרו לוועד התלמידים ובצאתו להדוף את הבדואים הפולשים לשדות הפלחה של משק בית הספר.

ועוד כותב יגאל: “כל אוצר מלות-השבח שבפי דל מלבטא את שהיה לי “כדורי” ולא רק לי, לכולנו. המורים, שיטות הלימוד והחיים במוסד, על פנימיתו, העבודה המעשית בענפי החקלאות המודרנית, הנשיאה באחריות לקיומו של משק חי ומתפתח, חיי החברה המלוכדים עשירי חוויות-הנעורים וכבדי הראש בעת-ובעונה-אחת, הגישה האוהדת לייחודו של התלמיד כאדם – כל אלה היו מסגרת חיים מחנכת ומחשלת. “כדורי” היה יותר מאשר מוסד לימודי-חינוכי גרידא, למעשה היה ישוב לכל דבר, ישוב מבודד כלשהו, שעל אף תמיכת ממשלת המנדט, חייב היה לקיים את עצמו ולהגן על עצמו ועל שדותיו.”

גם מחזור ד’ של כדורי זכה לתלמיד מפורסם – יצחק רבין.

גם יצחק רבין כתב ספר בסדרת “בית אבי” של גדולי האומה – “יצחק רבין בית אבי” (הקיבוץ המאוחד, 1974).

הוא כותב: “באותן שנים, שנות השלושים המוקדמות והיותר מאוחרות, כל מי שרצה לעשות “משהו” לעמו ולארצו, ראה חובה לעצמו לכוון את דרכו לחקלאות ולחיי קיבוץ. לכך הכנתי את עצמי, כמו רבים מחברי. תחילה למדתי בבית-הספר “בית חינוך לילדי עובדים” בתל אביב, אחר-כך עברתי לבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה, ואחר-כך לבית-ספר “כדורי”. ובעצם הגעתי לשנות הארבעים כשאני מתקדם בקו ברור של חקלאות וקיבוץ.” האמת כנראה מורכבת יותר, משום שהוריו, שעסקו בפעילות ציבורית, כמעט ולא היו בבית. יצחק ואחותו אכלו אצל השכנים ושהו בבית לבד, בעוד ההורים נעדרים למשך שבועות ארוכים. בית-ספר עם פנימייה נראה כסידור מצוין.

כותב יצחק: “גמרתי את כדורי כתלמיד מצטיין ואפילו זכיתי בפרס ובלחיצת-יד של הנציב העליון דאז, מק-מייכל. ואם אינני טועה, עד היום עוד לא הושגו ציונים יותר טובים מאלה שאני השגתי בבית-ספר כדורי. אגב, עד היום חייבת לי ממשלת המנדט 10 לירות ארצישראליות – סכום הפרס שלא גביתי אותו, פשוט מפני ששכחתי – אף פעם לא העסיקו אותי דברים כאלה1 הייתי צריך לגבות את הסכום בשוה-כסף וזה פרח מזכרוני.”

מהווי בית הספר: בתקשורת רווחו סיפורים על היחס המשפיל לו זכו תלמידי שנה א’ (אליפים) מתלמידי שנה ב’, התעמרות שהגיעה לעיתים עד כדי התעללות. כאן נולד כנראה מוסד ה”זובור” המפואר.

ובינתיים, מה קורה במוסד התאום בטולכרם?

על שהתרחש באותן שנים ראשונות בבית-הספר החקלאי כדורי שבטול כרם למדתי מפרסומים רשמיים של ממשלת המנדט. מידי חודש יצא לאור דוח בענייני חקלאות (באנגלית, עברית וערבית), ושם הופיעו מידי פעם דיווחים על כדורי שבטול כרם. למשל בשנת 1938:

ודיווח נוסף משנת 1938:

ודיווח משנת 1939:

אם למקרא הטקסטים הנ”ל קיבלתם את ההרגשה שזהו קטע מעלון בית-ספר יסודי כלשהו, לא טעיתם. מסתבר שזהו הסגנון בו פונה שלטון קולוניאלי אל הילידים המקומיים.

בשנת 1946 שהתה בארץ ישראל “הועדה האנגלית-אמריקנית לחקירת הבעיות של יהדות אירופה ושל ארץ ישראל” הוועדה סיירה בשני בתי ספר חקלאיים – בכדורי הערבי בטולכרם ובבית הספר החקלאי על שם הברון רוטשילד בפרדס חנה. בית הספר בפרדס חנה נפתח ע”י התאחדות האיכרים בשנת 1934, שנת פטירתו של הנדיב הידוע, על קרקעות שרכש הברון, ונועד לחינוכם של בני האיכרים מן המושבות. הנה התרשמותו של ריצ’ארד קרוסמן, אחד מן הנציגים האנגלים, כפי שמופיעה בספרו שתורגם לעברית בשם “שליחות ארצישראלית“.

דבר העורך

בשנת 1948 היו בארץ ישראל 36 מוסדות חינוך-חקלאי: בתי-ספר חקלאיים, חוות לימוד ובתי-ספר יסודיים בעלי כיתות המשך בחקלאות. למדו במוסדות אלו 3000 תלמידים בני 14 – 18 שנים, אך ללא תוכנית לימודים אחידה ומחייבת, וברמות לימוד שונות בהתאם לכל מוסד. עשר שנים אחר כך, בשנת 1958, למדו במוסדות החינוך החקלאי 7400 תלמידים, אשר היוו 15% מתלמידי ישראל. למעשה הגישו מועמדותם תלמידים רבים יותר, אך תפוסת בתי הספר החקלאיים היתה מוגבלת, בעיקר בגלל שמוסדות אלו כללו פנימיות. כמו כן למדו בשנה זו כ-5000 תלמידים נוספים במסגרות חינוך-חקלאי חלקיות שונות, שיועדו לעולים חדשים ובני יישובים חדשים. בשנת 1958 גובשה תוכנית לימודים אחידה ונקבע שמסלול הלימודים הוא בן שלוש שנים, ולמעוניינים שנת השלמה נוספת לשם קבלת תעודת בגרות חקלאית. בין בתי-הספר החקלאיים מוסדות וותיקים, אשר חוו שנות זוהר וביקוש רב, והוציאו מקרבם תלמידים מפורסמים וידועים, עד שירדה קרנה של החקלאות. רשימה חלקית: מקווה ישראל – נוסד ב-1870 ע”י קרל נטר ואגודת “כל ישראל חברים”. בית הספר החקלאי בנהלל – נוסד ב-1923 ע”י חנה מייזל שוחט עבור בנות. בית הספר החקלאי בעיינות הוקם אף הוא כמשק פועלות, בשנת 1930, ע”י עדה מיימון. וכך גם משק הפועלות בנחלת יהודה בשנת 1922. בית הספר החקלאי ע”ש הברון רוטשילד בפרדס חנה הוקם ב-1934 ע”י התאחדות האכרים. הכפר הירוק (1950) וכמובן כדורי. כמו כן חמשה בתי ספר חקלאיים דתיים. על פי כתבה בירחון “חקלאות בישראל” משנת 1959, מטרתם היא “חינוך של תלמידי-חכמים לחקלאות ואכרות, כשהם מושרשים בתורת ישראל. המטרה המרכזית בפני המחנכים והמורים – קירוב לבות הנערים והנערות לאביהם שבשמיים ולאמא-אדמה.”. מלבד המסלול הדתי במקווה ישראל, בתי הספר החקלאיים-דתיים הם בראשונה כפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים (1937), הישיבה החקלאית כפר הראה, בי”ס חקלאי דתי “עליה” בפתח תקווה וכפר בתיה ברעננה.

בתי הספר החקלאיים איבדו מזהרם בעקבות ירידת קרנה של החקלאות, רמת הלימודים הנמוכה בחלקם, הצורך לחיות בפנימייה ולעבוד במשק החקלאי ושינוי סדר העדיפויות בחברה הישראלית מלימודים מקצועיים ללימודים עיוניים. המוסדות הפכו בחלקם לבתי-ספר רגילים, חלקם עברו לניהול ע”י וויצ”ו ועליית הנוער וניצלו את תנאי הפנימיות לקליטת נערים ונערות עולים חדשים או ממשפחות מוחלשות. דוגמה למהלך זה ולכשל המובנה של חלק ממוסדות אלו אפשר להראות בעזרת בית הספר החקלאי “אשל הנשיא” בנגב. בית-הספר הוקם בשנת 1952 עבור בני המושבים הצעירים באזור מרחבים, רובם ככולם עולים חדשים מעדות המזרח. במגמה המקצועית התגוררו הילדים בפנימייה ועבדו ששה ימים בשבוע במשק החקלאי, החל מחליבת הפרות השכם בבוקר עם אור ראשון, ועד שעות אחר הצהריים, ואז החלו הלימודים עצמם, כאשר התלמידים כבר מותשים. במקביל, היתה גם מגמה עיונית, בה למדו רק בני הקיבוצים מן הסביבה, אשר לא נאלצו לעבוד במשק החקלאי וחזרו לביתם בתום כל יום לימודים. בשנות השבעים הגיע המוסד לשפל וחוסר ביקוש מוחלט ונאלץ לשנות את פניו. בוטלה המגמה המקצועית, הובאו תלמידים מיישובים חזקים כמו עומר ולהבים ושודרגה תוכנית הלימודים. בניגוד לבתי-ספר חקלאיים אחרים לא בוטל החינוך החקלאי, אך הוא קיבל אופי מחקרי-מדעי מתקדם.

תהילתם החולפת של בתי-הספר החקלאיים מעידה על שינוי פני החברה בישראל. ממרביתם נותרה רק הנוסטלגיה, מן העידן בו מן ההתיישבות העובדת יצאו חברי כנסת וקציני צבא. ונותרו השירים.

רבים מאתנו חולפים מידי פעם בכביש 42, דרומית לצומת בית-עובד לכיוון יבנה, על פני השער של כפר הנוער  “עיינות” המוקף עצי פיקוס ענקיים, אך לא יודעים שלמקום הזה היסטוריה מעניינת וחלק חשוב במאבקן של נשות ישראל לשוויון. 

לכבוד יום האשה הבינלאומי ברצוני להאיר את דמותה של עדה מימון ושל המוסד אותו הקימה וניהלה – עיינות. סיפורה של עדה מימון מדגים את ההבדל בין עשייה לבין עסקנות, בין רהב לבין צניעות, בימים שפמיניזם עדיין לא היה מושג שגוּר ונשיות עדיין לא היתה מגדָר.

עדה מימון פישמן (מקור: הארכיון הציוני)

עדה מימון  (1893 – 1973)

הודל פישמן, לימים עדה מימון, היתה מן הלוחמות הנועזות ביותר למען שוויון האשה בישראל. עמדה בראש ארגוני נשים בראשית דרכם, ופעלה לסלול את הדרך לשילוב נשים בחברה הישראלית. עלתה בשנת 1913 מבסרביה (אז רומניה). עמדה בראש תנועת הפועלות מטעם מפלגת הפועל הצעיר ופעלה להשגת אישורי עלייה לנשים רווקות ולמתן זכות חתימה לנשים מול המוסדות הציוניים. היתה מזכירת מועצת הפועלות וחברה בוועד הפועל של ההסתדרות כראש מחלקת העלייה וכן חברה בהנהגת ויצ”ו. היתה חברת כנסת בכנסות הראשונה והשנייה והיתה מעורבת בחקיקה לקידום האשה, כגון חוק גיל הנישואין, חוק שיווי זכויות האשה, חוק עבודת נשים, חוק הגנת הדייר. כאשה בעלת חינוך דתי פעלה ברוח הציונות הדתית ואף השתתפה בחקיקה בנושאים דתיים בכנסת. עדה לא התחתנה ומתה ערירית. עדה כתבה כמה ספרים על תולדות תנועת הפועלות. בשנת 1958 יצא לאור הספר “חמישים שנות תנועת הפועלות: 1904 – 1954“. (עם עובד). צניעותה של עדה מימון ניכרת בכך שלמרות שהיתה מעורבת בכל הפעילות אותה היא מתארת בספר כמנהיגה וכמובילה, שמה אינו מוזכר כלל בספר (מלבד שם המחבר). בשנות פעילותה נפגשה וצולמה עם שועי עולם, אך בספר אין לכך זכר. גם את המלה ‘העצמה’ לא תמצאו כאן. מתוך ספר זה ברצוני להביא את סיפורה של עיינות.

סיפורו של משק הפועלות עיינות, אשר הוקם ונוהל שנים רבות על ידי עדה מימון, מגלם בתוכו רבדים רבים של המעשה הציוני: קליטת עלייה, החינוך הציוני ושלילת הגולה, היחס לבני עדות המזרח, כיבוש השממה. אך מעל הכל את המאבק לשוויון הנשים. לפיכך בחרתי בו לציון יום האשה.

משק פועלות – עיינות

בשנת 1922 העלתה מועצת הפועלות את הצורך להקים משקי פועלות אשר ישמשו מקום הכשרה לעולות לפני עברן לחיי עבודה קבועים בקבוצה או במושב. המטרה היתה להכשיר את הנשים הצעירות בעבודות חקלאיות על מנת למנוע את העסקתן בענפי המטבח והכביסה בלבד. עד 1930 הוקמו על אדמת הקרן הקיימת ששה משקי פועלות בנחלת יהודה, פתח תקווה, שכונת בורוכוב, ירושלים, חדרה, עפולה. במשקי הפועלות נשמר העיקרון של עבודה, הדרכה וניהול עצמי בידי הבנות ופועלות וותיקות בלבד, ללא מעורבות של גברים, על מנת “לעורר את הכוחות הרדומים בקרב הפועלות”. ההכשרה לחיי עבודה ויצירה חקלאיים נמשכה שנתיים. רעיון הקמת משק הפועלות עיינות, ליד נס ציונה עלה בשנת 1926 והיווה קפיצת מדרגה. משקי הפועלות עד אז היו בגודל 30 – 40 דונם, וכאן הושג מק.ק.ל שטח בן 500 דונם שיכול לעזור גם בקליטת עלייה ובהעסקת פועלות מחוסרות עבודה בשדות שלחין ולא רק בגן ירק קטן. מסירת השטח, שהיה מוצף במים ומועד לקדחת, התעכבה עד לאחר מאורעות הדמים של תרפ”ט, סוף קיץ 1929. המימון לבניית ולתפעול המקום הושג מתנועת ויצ”ו ברומניה. העלייה על הקרקע היתה ב-30 במארס 1930. הנה כמה קטעים מספרה של עדה מימון אודות המוסד שהקימה וניהלה שנים רבות:

בשנים 1935 – 1939 חלו 70% מן הבנות בקדחת. הביצה בעיינות נוקזה, אך באזור נבי-רובין, שפך נחל שורק, נותרה ביצה עד שהבריטים הקימו שם מחנה צבאי וניקזוה. 

משק הפועלות שימש לקליטת עולות חדשות והכשרתן לחיים יצרניים בארץ ישראל החל מהקמתו. מעניין תיאורה והתייחסותה של עדה מימון לקליטת נערות מעדות המזרח :

תמונה כגון זו נפוצה בפרסומים רבים מאותה תקופה, גם בפרסומי עליית הנוער, ומעט מקוממת. אנו רואים את הנערה “לפני” ואחרי”. תהליך מחיקת הזהות הקודמת של הנערה (המזרחית תמיד בתמונות אלה) כוללת גם שינוי משמעותי במראה. כעת היא לבושה בחולצה רוסית רקומה – אות וסימן לקליטתה המוצלחת.

הנה תמונות בסגנון דומה מתוך פרסום של עליית הנוער באנגלית – 1949 (הבנות נקלטו בכפר הנוער שפייה) שימו לה גם לטקסטים הנלווים (אני התאהבתי ברוחמה, השואפת להיות עקרת בית אחראית):

בשנות מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיינות גם נערות מן הארצות השכנות, סוריה ולבנון. תיאור הנערות הסוריות והלבנוניות שליאות מזרחית באבריהן מעורר חיוך מסוייג:

משימה קשה עוד יותר היתה קליטתן של הנערות שחוו את אימי השואה.

בתאריך 22 בינואר 1945 במלאת שבעים שנה לנשיא ההסתדרות הציונית, ד”ר חיים וייצמן, נערכה לו קבלת פנים מיוחדת בעיינות. תיאור האירוע הזה מרגש עד דמעות:

 

בשנת 1952 הפך משק הפועלות לבית ספר חקלאי מעורב (בנים הורשו לבוא בשעריו) ועבר לאחריות ויצ”ו, יחד עם בית הספר החקלאי כנות. גם משקי פועלות אחרים הפכו לבתי ספר חקלאיים, למשל משק הפועלות בפתח תקווה הפך לבית הספר לגננות ושתלנות. היה זה עידן של יוקרה ושגשוג לבתי הספר החקלאיים (ולחקלאות בכלל), די אם נזכיר את כדורי. בשיא תפארתם היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים. אתר כפר ופנימיית מעיינות היום

הערות העורך

קיצור תולדות תנועת הפועלות – הנשים הצעירות שעלו לארץ ישראל, החל מן העלייה השנייה ואילך, לא הצליחו להשתלב כרצונן בפעילות החלוצית ההתיישבותית ובעבודה החקלאית. בניגוד להצהרות ולשיח שנשמעו בחוגי העלייה השנייה ובכתביהם, אודות השוויון לנשים ברוח הסוציאליסטית, הצעירות, אשר היוו מיעוט בחברה הגברית החלוצית, נדחקו בעיקר לעבודות המטבח בקבוצות הפועלים, ושם זכו ליחס מזלזל ומשפיל ולתנאי עבודה קשים ומחפירים. חוות-הלימוד בכנרת שנוסדה ב-1911 היתה הצעד הראשון להכשרת צעירות-חלוצות לעבודה חקלאית ונסיון להוכיח את יכולתן בעבודות שנחשבו גבריות. בשנה זו התאספה בכנרת אסיפת הפועלות הראשונה ביוזמתה של חנה מייזל מקימת חוות כנרת. מספר המשתתפות הגיע ל-17. שלוש שנים אחר כך התכנסה במרחביה ועידת הפועלות בה השתתפו 30 צירות שייצגו 209 פועלות. במקביל יצאו הבוגרות הראשונות של חוות כנרת לבן-שמן ולמרחביה ולאחר מאבק הקימו שם קבוצות עצמאיות שעבדו בגן-ירק והוכיחו שעבודתן יעילה ורווחית. שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים קשות של גירושים, מאסרים, חוסר עבודה וחרפת רעב, אך הפועלות המשיכו בהתמדה לכבוש את מקומן בחקלאות. אחד הנושאים שנידונו רבות באסיפות הפועלות באותן שנים היה הטיפול המשותף בילדים בקבוצות ובקיבוצים (לינה משותפת) שנועדה למנוע את הפיכת הילדים ל”רכוש פרטי”!  כיבוש הארץ בידי הבריטים הביא להתנדבות נשים לגדודים העבריים, בהנהגת רחל ינאית בן-צבי. אחרי המלחמה החלו הנשים, כעת גם בנות העלייה השלישית,  במאבק להשתלב בעבודות נוספות. תחילה הקימו קבוצות בתוך גדודי העבודה שסללו כבישים – טבריה-טבחה, עפולה-נצרת וכד’. הנשים עבדו במחצבה, בחצץ, בסלילה, וגם בעבודת המטבח, הכביסה והטיפול בחולים.

עם התמעטות העבודות הציבוריות בכבישים והתחלת תנופת הבנייה בעיר, עברו הפועלים והפועלות לעבוד בענף הבנייה ומאוחר יותר גם בתעשייה המתפתחת. אולם תנועת הפועלות, ברוחה של תנועת העבודה, עדיין ראתה חשיבות רבה בשילוב הנשים, בייחוד הצעירות שהגיעו בגלי העלייה המתגברים, בחקלאות. כאשר הוקמה ההסתדרות (1920) כצירוף של כל נציגי מפלגות הפועלים והתנועות השונות, הפכה תנועת הפועלות לחלק ממנה, תחת הכותרת מועצת הפועלות. הקמתה של מועצת הפועלות לוותה במאבקים על רקע מפלגתי. המזכירה הראשונה עדה מימון-פישמן ממפלגת הפועל הצעיר הוחלפה בשנת 1922 על ידי גולדה מאיר נציגת אחדות העבודה שהיתה בעלת כח פוליטי רב יותר, אך חזרה לתפקיד ובשנות השלושים אף כיהנה בוועד הפועל של ההסתדרות. ועידת הפועלות בשנת 1921 בבלפוריה, היתה הראשונה בה נאספו נציגי כל הפועלות מרחבי הארץ, חלוצות וותיקות ועולות חדשות כגוף ארגוני רשמי, המייצד נשים בלבד, תחת כנפי ההסתדרות.

נשלח על ידי ד”ר עמי זהבי: ציטוט של אליעזר יפה מן החוברת “יסוד מושבי עובדים, 1919.

אכן בשאלת האשה שלנו פה בארצנו ישנו צד יותר מכאיב ובולט באי-הצדק שבו.  והשאלה היא:  היש לבנות ישראל, אשר לא מצאו את דרכן אל חיי המשפחה, היש להן, לבנותינו אלה, חלק ונחלה עצמיים בבנין ישובנו? או גם כאן נשאֵר עבדים נרצעים למשפט החברה: כי אין קנין וזכות חיים לאשה אלא בבית בעלה?

ואשה אשר לא מצאה, או לא נמצא לה איש אשר יקרֵא שמו עליה, אשה כזו יגרע חלקה בנחלת העם?  מי זה הִטיל על האשה את גורל הדבורה בכוורת, להיות משוללת זכויות אם אינה מקיימת תולָדות?  והן מן האיש לא ישללו את הזכויות איך שלא יהיו הרגליו ודרכי חייו!.. –

רגילים משנות דור לחזות את האשה כצלעו וצלו של האיש.  האשה תלַוֶה את האיש ותִלָוה אל האיש בכל מקום;  ואולם את האשה עצמה, לבדה ונפרָדה מן האיש, אין מכניסין בחשבון לשום ענין.  ובנדון שלנו מוסכם כבר וידוע מראש כי החומר האנושי למושבות ומושבים הם הגברים, בשבילם כל הטורח ומהם נשקפת התכלית…

ואולם הנשים – אלה מחוץ לחשבון הן.  הן בודאי תִלָוינה אל הראשונים, אם בתור מבשלות ואחיות רחמניות או בתור נשים לבעלים, ולא יותר.  יש גם כי יביטו על “מלוות” אלו כעל רע הכרחי, מַקשה, ומכביד על “בוני העם וישובו”.

וכדאי לבלתִּי לשכוח, כי הצער של האשה לרגלי הגבלת יכלתה בעבודה, צער זה איננו אף כטִפה לעומת ים הצער האִלֵם, תהום הסבל הצנוע על הגבלת יכלתה להיות אם. [את זה הוא כמובן אומר כנגד הקיבוצים]. ׁ

בשום אופן לא מספיק לתת לאשה שלנו רק את חלקה בעבודה;  יש לה גם חלק בארץ ובחייה העצמיים הבלתי תלויים באיש.  ובתכניות למושבי עובדים העתידים צריך להִנתן מקום לנשים כמו לאנשים.

וכשם שבכניסת אנשים למושבים אין בודקים אחריהם, אם הם בעלי משפחה או רוָקים, או שאינם עומדים כלל להכנס לחיי משפחה, כן גם ישנה הזכות לנשים להכנס בתור חברות למושבים, מבלי אשר יחקרו אותן ועל אודותיהן אם הן עומדות להנשא בזמן מן הזמנים או לאו.

מושבי העובדים שלנו, צריכים הם לחנך לנו את האדם העברי הקיצוני במסירותו, לחיי האמת והצדק.  אולי גם יצליחו להסיר מעל הפרק את שאלת האשה, זה כתם החברה האנושית.

וזה הזכיר לי כמובן את סיפור משה ובנות צלפחד:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: “כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן (במדבר כ”ז)

אליעזר יפה                                                          החוברת יסוד מושבי עובדים  1919.

אליעזר יפה היה פעיל ציוני בעל חזון ויוזמה כבר מגיל צעיר. בגיל 16 כבר הקים אגודה ציונית לנוער וגם כתב בעיתונות העברית על נושאי הציונות והעלייה לארץ.

הוא נולד בשנת 1882 בבסרביה ובגיל 22 היגר לארה”ב כדי ללמוד חקלאות בחווה ע”ש הברון הירש בדרום ניו ג’רזי. ב-1910 עלה לארץ, ותחילה עבד במושב עין גנים ליד פתח תקווה, שם פגש והתחבר עם א”ד גורדון. שנה לאחר מכן עבר לחוות כינרת, שם עסק גם בניסויים בגידול ירקות, בין השאר בתירס, שהוא הראשון שהביא אותו לארץ מארה”ב. הקבוצה שבאה אתו לארץ הביאה את השימוש במיכון החקלאות בשיטות שלא היו מוכרות כאן עד אז. ב-1919 הקים וערך את עיתון ‘השדה’ שכל מי שמקורב לחקלאות מכיר עד היום הזה. בחוברת “ייסוד מושבי עובדים” באותה שנה, 1919, הוא הגדיר את עקרונות הניהול של מושב העובדים, ובהמשך גם הקים את מושב נהלל.

כתב בעיקר ספרי הדרכה חקלאיים ואפילו מילון למילים נרדפות.

אהרן אהרנסון אשר זכה לכינויים “המדען הישראלי הראשון” “חלוץ המדע בארץ”, היה איש אשכולות, חקלאי, מדען, סייר, פוליטיקאי, מרגל, שסיים את חייו בפתאומיות, אולי באופן מסתורי, והוא בן 43 שנים בלבד.

בשנת 1931 יצא לאור בז’נבה, בשפה הצרפתית, הראשון מבין הפרסומים של “עזבון אהרנסון” אשר מנציח ומתעד את פועלו המדעי, מכתביו ויומניו, ביוזמת בני משפחתו. בשנת 1934 מתפרסם הספר גם בשפה העברית. הספר נקרא “צמח עבר הירדן” והוא כולל פרקים בביוגרפיה של אהרנסון, יומני מסעות החקר שלו סביב ים המלח, מפות המסעות ורשימת הצמחים אשר ליקט במסעותיו שם.  12 שנה קודם לכן (1919) מת אהרנסון כאשר מטוסו אבד מעל תעלת למאנש.

סיפורו של עזבון זה הוא סיפור מרתק וטראגי, כפי שמתואר בהקדמה לספר:

“בימים הראשונים לספטמבר 1917 נודע לשרה אהרנסון אל נכון, כי שלטונות הצבא התורכי חושדים אותה, שהיא עומדת בראש תנועת ריגול. ידע ידעה כי תאסר בקרוב וכי אבדה כל תקוה ממנה. אז התאזרה מרץ כביר ובעזרת אביה הישיש שקדה לטמן באדמה את מרבית כתבי אחיה אהרן אהרנסון. שרה, אשר ידעה בכמה שקידה מאומצת ועמל ממושך עלה מעֲשֵב אהרן, דאגה יותר למלט את הצמחים מנקמת התורכים מאשר להציל את נפשה היא; כבשה באמונה את הצמחים במכבש ואחר טמנה אותם במגורה נסתרה.

אחרי ענויי שרה ומותה שוּלח אביה מן הכלא שבנצרת לביתו, רצוץ מן היסורים הקשים אשר יסרוהו שם. ואדם זה – והוא אז בן שבעים שנה – ידע להתחמק בלילות מן המשמר שהועמד על ביתו מטעם המפקד התורכי, ולזחול עד המטמון כדי להגן על האוצר היקר מפני התקפת העכברים ושרצי העוף.

ואת אוצר הספרים הגדול של אהרן, הכולל יותר משלשה ועשרים אלף כרך, זרו התורכים לכל הרוחות. וכאשר נכנסו הגדודים הבריטיים לדמשק, אחרי הדפם לפניהם את צבא האויב, היו החנונים הערביים כורכים את סחורתם בדפים שנעקרו מתוך הספרים היקרים של אוצר זה. הקלישאות מאוסף יחידי למראות אסיה הקטנה, אשר צילם הצלם הארמני חלדג’יאן ועִבדם במשך חמש ועשרים שנה במאמצים לאין תאור, והפקיד אותם ביד אהרן בתחנה לנסיונות בעתלית, אבדו גם הם ועקבותיהם לא נודעו עד היום הזה.”

הצלת העזבון ופרסום הספר “צמח עבר הירדן” הצריכו מאמצים בינלאומיים והתגייסות של אנשים רבים. ספרים ותעודות נאספו מדמשק עד קושטא. אהרנסון השאיר עשבייה בת כ- 10,000 גליונות של מיני צמחים שליקט במסעותיו ועל הלל אופנהיימר הוטלה המשימה למיין ולסדר את האוסף, לאמת את הגדרת הצמחים ולהכין את המידע לפרסום. אופנהיימר החליט לפרסם בשלב ראשון רק את הצמחים שהובאו ממסעות המשלחת המדעית העותומאנית לים המלח, הערבה ועבר הירדן. עבודתו נמשכה ארבע שנים. לשם השלמת הגדרת הצמחים הוא נעזר בדוגמאות הצמחים המצויות בעשבייה של פוסט בבירות, בעשבייה של בואסיה בז’נבה, בעשבייה של דינסמור בירושלים, בעשבייה באוניברסיטת מונפליה בצרפת ובמכונים הבוטניים בברלין ופרנקפורט. ב-1930 נשלמה כתיבת רשימת הצמחים. את ציורי הצמחים עשה ג. בּובֶר (Beauverd) ממונפליה. חברי קהיליית הבוטנאים בישראל יודעים שרשימת שמות זו (פוסט, בואסיה, דינסמור) היא היכל התהילה של ראשית חקר הבוטניקה בארץ ישראל וסביבותיה, בטרם הועבר הלפיד לחוקרים בני המקום.

דוגמא לעמוד מרשימת הצמחים בעריכת אופנהיימר – משפחת הקטניות נקראת כאן “תרמיליים“. אפשר להשוות גם את הגדרתם ושמותיהם העבריים של שאר הצמחים לעומת שמותיהם כיום. למשל ה”כליס” הוא ינבוט. “שיטת צאל” – השם המדעי על שם נחל סיאל, העברי על פי השם התנ”כי “צאלים”. שימו לב לביטוי “שקדי דרור” כלומר שקדי בר. הציור בהמשך הוא של הצמח כדן, הנקרא כאן “בולבס אהרנסוני” – בהיותו צמח חדש למדע נקרא ע”ש מגלהו – אהרנסון.

על המהדורה העברית של הספר שקד צוות של אנשי מדע ורוח מהטובים ביותר בישוב העברי באותה תקופה. פרופסור הלל אופנהיימר היה מבכירי הבוטנאים באוניברסיטה העברית (תחילה במחלקה לבוטניקה ואחר כך בפקולטה לחקלאות) ובמכון וולקני. הוא זכה בפרס ישראל לחקר החקלאות לשנת תשי”ט. את תרגום הספר מצרפתית לעברית עשו שניים: יצחק אפשטיין ומרדכי אזרחי.

יצחק אפשטיין, המורה הדגול מראש פינה שהיה גם בלשן וחידש מילים רבות בשפה העברית (תורשה, פעילות, תצפית, רגישות, תופעה, תודעה, לתפקד). הספר משופע בתחדישי הלשון של אפשטיין בתחומי הגיאולוגיה והבוטניקה, מרביתם לא נקלטו לבסוף בשפה העברית. כך למשל למאובנים הוא קורא “אחפרים”, צמח בר הוא “צמח דרור”, צמחים רב-שנתיים הם “צמחים נִצָחים”, צמחים חד-שנתיים הם “צמחים יחידי שנה”. לפלורה (כל הצמחים הגדלים בארץ מסוימת) קרא “מצמח” ואילו לצמחים הגדלים באזור מסוים של הארץ קרא “מצמחה”. למה שאנו קוראים היום עשבייה (אוסף צמחים מיובשים) קרא “מעֲשֵב”.

מרדכי אזרחי  (וגם באתר האקדמיה ללשון עברית). היה מראשוני המורים לטבע בעברית בארץ ישראל. היה חבר ועד הלשון מתרפ”ו (1925). בשנים תרצ”ג–תש”ה היה מעורכי המדור ‘לשוננו לעם’ בעיתון הארץ. היה חבר בוועדות המקצועיות למונחי צמחים, זואולוגיה, חקלאות, לוועדה ללשון העיתונות ולוועדה לתקנת הלשון, חיבר את “ילקוט הצמחים” (עם פ’ אוירבך, תר”ץ)

על תרגום החלק הבוטני הופקד י. אביזהר, המוכר מגליונות “מצמחי הארץ – חודש חודש וצמחיו”. על  הגיאולוגיה הופקד נתן שלם, גיאולוג ממוצא סלוניקאי ומייסד “חבורת המשוטטים”, שנלחם ללא הועיל במשך 25 שנים בניסיון להתקבל לאוניברסיטה העברית.

מסעות החקר של אהרונסון

בין השנים 1900 – 1915 ערך אהרנסון מסעות מחקר ברחבי ארץ ישראל וארצות הלבאנט (מצרים, סוריה, לבנון, אלג’יר, ערב הסעודית) ואף בתורכיה, רומניה וגרמניה. את חלק מן המסעות בארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה הוא עשה לבדו, רכוב על סוסתו הנאמנה “פרחה”, ואת חלקם כחבר במשלחות מדעיות עם מומחים מתחומים שונים. בייחוד חשובים המסעות לאזור ים המלח, עבר הירדן והערבה וכן אזור חיג’אז בערב הסעודית, אותם עשה כחבר במשלחת מדעית מטעם האימפריה העותומאנית, בראשותו של פרופסור מקס לודוויג פאול בלנקנהורן (Blanckenhorn), הגיאולוג הגרמני, בשנים 1904, 1905, 1908. על בלנקנהורן הטיל השולטן התורכי עבדול חמיד השני לבצע סקר מינרלים באזור ים המלח, בייחוד פוספאטים. אל המשלחת השניה הצטרף גם הזואולוג ישראל אהרוני, אך בעוד אהרנסון ובלנקנהורן יורדים דרומה ומזרחה במסע מפרך ומסוכן, נותר אהרוני ביריחו, שם ישב במשך שלושה חודשים ורכש מן הציידים הבדווים בעלי חיים מתים או חיים. (אהרנסון מציין ביומנו שאהרוני אינו מתאים למסעות מעיפים). אהרנסון ליקט 800 מיני צמחים במהלך מסעות אלו, של המשלחת המדעית העותומאנית,  כולל מיני אצות וצמחי מלחה, רבים מהם חדשים למדע, ואף מאובנים ודוגמאות של מינרלים.  במחקר האצות עזרה לו רחל יפה (רוגוף), אחותו של ד”ר הלל יפה מחדרה, שהיתה מורתו הפרטית של אהרנסון לבוטניקה.

יומני המסע המפורטים מאוד שכתב אהרנסון, ובהם עירוב של עובדות מדעיות, דעות אישיות ופרטים שוליים, מאירים את התקופה, תושבי הארץ השונים ותנאי השטח באותם ימים ומהווים אוצר יקר-ערך. המסעות היו מבצע לוגיסטי מורכב, שכלל סוסים ופרדות, אוהלים, אנשי שירות ושומרים חמושים שהתנהלו בתוואי שטח קשים מאוד. אהרנסון לא פסח ביומנו אפילו על פירוט המאכלים שאכל בכל יום בארוחת הבוקר והערב, שעת שתיית התה, ומה היה טיב שנתו בכל לילה. הוא מציין כמה פעמים בכל יום את קריאות הטרמומטר והברומטר, הרוחות והמשקעים ואת שעת היציאה וההגעה לכל יעד, כאומדן למרחקים בין האתרים שעברו. השטח, בשולי האימפריה העותמנית, חסר דרכים ומלא סכנות, היה נתון לשליטת שבטים שונים של בדווים ואנשי המשלחת נאלצו לשכור את שירותיהם של נציגי כל שבט וחמולה בדרכם כ”מורי דרך” או “שומרים” – בשיטת ה”פרוטקשן” השרירה וקיימת באזור עד ימינו. אהרנסון מציין כמה שילמו לכל אחד ואחד מהם עבור “שירותיהם”. במקרה אחד הזדרזו ומסרו לבדווים את כל מלאי הטבק שברשותם כדי לפייסם. במסעותיהם עברו החוקרים באתרים היסטוריים וארכיאולוגיים רבים, כגון מצדה, ג’רש, פטרה, מידבא (ומפתה המפורסמת), פוּנוּן (מכרות הנחושת של העת העתיקה), ואהרנסון צילם את המקומות במצלמת הקודאק הקטנה שלו. בעוד נתוני מכשירי המדידה ושמות הצמחים והמינרלים מופיעים בפירוט ובקפדנות רבה, הרי תיאור של אתרים ארכיאולוגיים, שאהרנסון היה בודאי מן היהודים הראשונים לבקר בם, אינם זוכים לכל תיאור מלבד אזכור שמם וצילום. כך למשל מתואר הטיפוס הקשה למצדה אך רק כדי למסור מידע גיאולוגי ובוטני. יוצאת מכלל זה מידבא, שם נמצאה מפת הפסיפס המפורסמת. וזהו תיאורו היובשני של אהרנסון: “שלחנו להגיד לשויש כי נבקש חיל, ופנינו אל בית הכנסת היוני לראות את מפת הפסיפסין. צעיר אחד מדריך אותנו שם ושאל אם יש בידינו מכתב מאת הפטריארך בירושלים. עניתיו ביונית כי אין צרך בזה וכי אין לנו מכתב. המוזאיקה מכוסה סורג שהאבק יכול לעבור דרכו. אכן עבה שכבת האבק; טאטאו והעבירו סחבה לחה על פני המפה, עתה נראות יריחו, בית שמש וירושלים. אחרי שראינו הכל הגשנו חצי מג’ידיה לנער והתמרמר, הוספנו לו עוד עשרה מטליקים ועדיין לא נחה דעתו.” (שויש = סגן קצין תורכי. מג’ידיה ומטליקים = מטבעות תורכיים). אחר כך לקחם המדריך אל שודדי עתיקות שהראום פסיפסים נהדרים בביתם, ראשי נשים ובעלי חיים שונים.

דוגמה לעמוד מיומן המסע של אהרנסון באזור מצדה:

בתום מסעות אלה, בשנת 1908, יצאו בלנקנהורן, אהרוני ואהרנסון עם שלל אוספיהם באוניה לקושטא (קונסטנטינופול – איסטנבול), להציג את ממצאיהם בפני השולטן. הם שהו חודשיים בארמון אילדיז לשם מיון האוספים והצגתם. וכך כותב אהרנסון בסוף הדו”ח המסכם את מסעות החקר: “הוד מלכותו הואיל להביע כי המלאכה השלמה משביעה אותו רצון וחנן את כל אחד משלשת החוקרים אות הכבוד “ליאקאט של זהב” – <לאות זכות>.   פרטים חריפים: לא נמסרו אותות הכבוד לאדונים האלה, ואגב אף לא סלקו להם את ההוצאות למסעם לקושטא ולכלכלתם בעיר זו, ואפילו לא משכורתם.”

לאחר שהקים אהרנסון את תחנת הנסיונות בעתלית, יצא פעמים אחדות למסעות מחקר בארצות הברית ונשלח מטעם משרד החקלאות האמריקאי לחקור את התמרים במצרים. בשנת 1921 רכשה האוניברסיטה העברית אוסף של ממצאים גיאולוגיים מאת בלנקנהורן. האוסף הגיע להר הצופים בשנת 1934 וכלל כ-40,000 פריטים שאסף החוקר במסעותיו בישראל ומצרים.

תרומתו המדעית של אהרנסון

עלינו לזכור שבתקופה בה פעל אהרנסון עדיין לא פתחה האוניברסיטה העברית את שעריה (רק ב-1925) וכל חלוצי המדע כאן היו אוטודידאקטים או שרכשו את השכלתם בניכר. עובדה שאינה ידועה לרבים היא שרחל בלובשטיין (רחל המשוררת) למדה אגרונומיה בטולוז שבצרפת, וכך גם המשורר נתן אלתרמן והסופר שלמה צמח.

אהרנסון היה בקשר אישי ומדעי עם טובי הבוטנאים באירופה ובארצות הברית. מלבד גילוי מיני צמחי בר חדשים למדע, כאשר גולת-הכותרת היא חיטת הבר, תרם אהרנסון רבות, כבוטנאי ואגרונום (ללא תואר אקדמי רשמי) להחדרת גידולים חקלאיים רבים (ואף עצי סרק למטרות ייעור) למשק הישראלי. חלקם מן האזור הקרוב, וחלקם אינטרודוקציה ממקומות רחוקים (כגון דקל וושינגטוניה מקליפורניה, זני חרוב מקפריסין שהרכיב על המין המקומי ועדיין מניבים פרי נפלא במורדות הכרמל). וכך הוא כותב בשנת 1907 לבוטנאי David Fairchild בוושינגטון: “השנה הכנסתי לבין מטעי שמונה גוני משמש מדמשק. גדול המשמש הוא רב ערך מאד בעיר זו. אני בחרתי שם שמונה גונים מצוינים בצורתם, במראם ובטעמם. […] גונים ידועים הם מרי הגרעינה, וסגולתם זו יוצרת ענף מסחר חשוב. בצפת הפרי מתקינים ריקוע (קמרדין) שהערבים מלפתים בו את הפת, והגרעינות המרות מוכנסות במעשי אופה ומוצאות לחוץ לארץ. את הזנים מתוקי הגרעינות מיבשים ומעססים. אחדים מהם מסוגלים למסע ארוך, ואת האחרים צריך להתקין במקומם. כדמשק כן גם חומץ וחמת מהוות מרכזים חשובים לסחר פרי זה.”

אהרנסון היה חלוץ הניסיון להשתמש בצמחי בר על מנת להשביח על ידי הכלאות והרכבות את תכונותיהם של גידולי התרבות. כך חקר את האגס הסורי “הגדל בר בהרינו, בגבעות הרזות ביותר ואפילו בתוך הסלעים עצמם“, ואת העוזררים ושקדי הבר “העולים יפה בהרי ציה בגבה 2000 – 2500 מטר.”. הוא גם תרם רבות למדע הגיאולוגיה ותורת הקרקע.

ואלה תולדות – אהרנסון נולד ברומניה (1876) והגיע עם הוריו בהיותו בן שש לזכרון יעקב בשנת 1882, השנה אותה מציינים ההיסטוריונים כתחילתה של העלייה הראשונה לישראל. כילד, התחנך אהרן על ברכי השפה והתרבות הצרפתית, בזכרון יעקב הנשלטת בידי פקידי הברון, ואלו זיהו כבר בגיל צעיר מאוד את התלמיד המצטיין ומינוהו לסגן מפקח על החקלאות במושבה בהיותו בן 13 בלבד. בגיל 17 נשלח לצרפת ללמוד בפקודת הברון בבית הספר הגבוה לחקלאות בעיר גריניון. כעבור שנתיים, בטרם ישלים את חוק לימודיו, שלח אותו הברון בחזרה לארץ ישראל והוא מונה לאגרונום במטולה שזה עתה נוסדה. זו היתה שיטתו של הברון לא לאפשר לאגרונומים להשלים את התואר על מנת שיהיו תלויים בחסדיו ויוכלו לעבוד רק במושבותיו. אהרנסון בעל המזג הסוער והמרדן הסתכסך במהרה עם איכרי ופקידי מטולה ונאלץ לנטוש את משרתו. כך היה גם בעוד כמה מקומות עבודה ויוזמות מסחריות, בחווה גדולה שניהל בתורכיה, בחברה ליבוא מיכון חקלאי שייסד עם שותף גרמני, ובניהול פרדסים בחדרה. הוא הקים עם המהנדס טריידל והאגרונום ד”ר סוסקין את “המשרד לחקירות טכניות לחקלאות” וניצל את עבודתו לתור את הארץ על סוסתו הנאמנה “פרחה” ולחקור את צמחיה ואבניה. בתוך כך החל לצאת למסעות חקר בכל אזור הלבאנט. גם במישור האישי לא צלחה דרכו. כותב על כך אחיו אלכסנדר: “תקפתהו אהבה עזה לאשת אחד מבחירי רעיו, אשה כלילת יופי וחן, והיא אוהבת את בעלה. אהרן הודה לרעו ולאשתו על סודו הערב והקורע לב… ומאז לא הוציא אף הגה מפיו על הדבר הזה, ועד יום מותו היה רע נאמן ומסור לשני הנאהבים אשר היו הוגים לו הערצה נאמנה”.

בעקבות היכרותו של אהרנסון עם אוטו ורבורג ועם גילוי חיטת הבר בהיותו בן שלושים, הוא זכה לפרסום ולתהילת עולם. בשנת 1910 הוא יוצא למסע בארצות הברית, שם הוא זוכה לכבוד גדול, לכינוסים רבי משתתפים ולהצעה למשרת פרופסור באוניברסיטה יוקרתית, על אף שאינו בעל תואר אקדמי. מסעו זה בארה”ב עזר לגיוס כספים לשם הקמת תחנת הניסיונות בעתלית בשנת 1911 ולשלוש שנים של עבודה מדעית פוריה, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. סיפורה של ניל”י ידוע היטב וכך גם מוכר הסבל והאובדן שנגרמו לבני משפחתו ועוזריו של אהרנסון. לאחר המלחמה, הוא משתייך למשלחת הציונית לקונגרס השלום בפריז ומשתתף בדיונים על גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל. מעיד על כך יועצו של הנשיא וילסון, W. C. Bullitt: “שם הגיד לי כי מתעתד הוא להתיצב כמליץ לציון לפני מועצת הארבעה, ושאל לדעתי: היבין קלימנסו ואורלנדו, לויד ג’ורג’ ווילסון, את משאלתו לכלול במדינה הציונית שדה בן חמשה אקרים בגלל דוגמה לצמח בר, יחידה בארץ, הגדלה שם? שכן מצווה לקיימה למען המדע; היהודים יטפלו בה, ואלו הערבים עלולים לזלזל בה!“. בעת דיוני קונגרס השלום, במאי 1919, בטוסו מלונדון לפריס, נעלם המטוס הצבאי הקטן בו טס אהרנסון מעל לתעלת למאנש.

דבר העורך

משפחת אהרנסון שכרה בשנת 1926, שנה לאחר שעלה לישראל, את הלל אופנהיימר, (בהמלצתו של הבוטנאי הרוסי הידוע ניקולאי ואווילוב, שביקר אז בארץ ישראל) לנהל את אוסף אהרנסון ולטפל בו. אופנהיימר, לימים מרצה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל, קיבל תואר דוקטור בגרמניה. במחקרו גילה את החומרים מעכבי הנביטה, המונעים את נביטת הזרעים בפירות עסיסיים כמו עגבנייה ומלפפון. הוא הופקד על סידור, מיון וארגון העשביה המוזנחת והגדרת כל המינים שלא הוגדרו. המלאכה ארכה ארבע שנים, בהן נסע אופנהיימר כמה פעמים לעשביה של בואסייה בז’נווה. לשם השלמת ההגדרה של הצמחים הוא נעזר בדוגמאות הצמחים המצויות בעשביה של פוסט בבירות, בעשביה של דינסמור בירושלים, בעשביה באוניברסיטת מונפלייה בצרפת ובמכונים הבוטניים בברלין ופרנקפורט. אופנהיימר כינה את אוסף הצמחים בשם “מעשב” ולא בשם עשביה. שם זה יפה וראוי בעיניי. כאשר הושלמה רשימת הצמחים יצא לאור בז’נווה בשנת 1930 הספר “צמח עבר הירדן”, ולאחר שהצטרף לפרויקט גם מיכאל אבן ארי, יצא לאור הכרך השני של הספר “צמח מערב הירדן“. מאוחר יותר תורגמו הספרים לעברית. האוסף של אהרן אהרנסון בעשביה נותר כאוסף נפרד, כאשר גולת הכותרת בו הם כמובן צמחי חיטת הבר אותם גילה בראש פינה ב-1906.

בנושא גילוי חיטת הבר (“אם-החיטה”) בישראל ע”י אהרנסון, כדאי לקרוא את מאמרה המקיף של הגר לשנר באתר כלנית

ועוד על יצחק אפשטיין: אפשטיין היה הראשון שביטא באופן פומבי את נושא הבעייה הערבית בארץ ישראל. במאמר בשם “שאלה נעלמה” שפורסם ב-1907 בעתון השלוח, בעקבות הרצאתו בקונגרס הציוני ב-1905, הוא יוצא כנגד היחס לערבים וההתעלמות של התנועה הציונית מנוכחותם בארץ ישראל. מאמר בעל חשיבות היסטורית. נוסח מלא של המאמר אפשר לקרוא כאן באתר של ישראל בן תור – מחקרים היסטוריים שימושיים.

במסענו בהיכל-התהילה של מייסדי המדע המתהווה בארץ ישראל, אנו עוצרים בתחנה נוספת.

ברשומה הקודמת סופר על הבוטנאי (נהוג היום לכתוב גם בוטניקאי) אלכסנדר איג, שעל אף העדר השכלה אקדמית רשמית היה ממניחי היסוד לבוטניקה המודרנית בישראל ופיתח אסכולה המוכרת בכל העולם המדעי כ”אסכולת ירושלים”. גיבורה של רשומה זו הוא אגרונום ובוטנאי נוסף, (ללא תואר רשמי), אשר פעל במקביל באותן שנים, אך לא היה חלק מן הממסד, האקדמי או אחר, ופעל כיזם פרטי, כאיש אשכולות רחב יריעה, ללא מימון וללא עזרה, ואולי כבר נשתכח מן התודעה הקולקטיבית – ברוך צ’יז’יק.

ברוך נולד באוקראינה, כבכור מבין עשרה אחים ואחיות, בשנת 1884. בשנת 1905 עלה לארץ והיה פועל חקלאי בפרדסיו של משה סמילנסקי ברחובות. בשנת 1907 עלה לגליל והפך לאיכר, אחד מבין שמונה איכרים/אריסים שייסדו את המושבה כנרת. משם עבר למושבה מלחמיה (כיום מנחמיה) מן המושבות שהוקמו על האדמות שרכש חיים קלווריסקי- מרגליות, לשם הצטרפה כל המשפחה שעלתה מאוקראינה. עם התגייסו לצבא התורכי בעת מלחמת העולם הראשונה, מונה על ידי ג’מאל פאשה (בהמלצת נחום וילבושביץ, מייסד מפעל “שמן”) לגנן הראשי של דמשק ונטע עצים וגנים ברחובותיה. איכרים אחרים מן המושבה גויסו ל”עבודת הסוחרה” – בעזרת עגלותיהם עזרו בהובלת אספקה לצבא התורכי, בדיוק כמו “רכב מגוייס” כיום. בתום המלחמה, כאשר חזר ארצה, נטש את המושבה והצטרף בהמלצת האגרונום עקיבא אטינגר למחלקת החקלאות וההתיישבות של ועד הצירים לארץ ישראל ועזר לאטינגר בהקמת מוזיאון הטבע והחקלאות הראשון בישראל. על אטינגר והמוזיאון אפשר לקרוא ברשומה קודמת בנושנות, כאן.

ברוך צ’יז’יק היה מומחה לשתלנות ועסק כל ימיו באינטרודוקציה של גידולים שונים לשם שילובם בחקלאות הישראלית, למשל הבאת עצי אלת הבטנה (פיסטוק) מסוריה, עירק ואירן והקמת מטע בהרי גוש עציון. במקביל החל בכתיבה מקצועית-מדעית. הוא היה מעורכיו של כתב העת החקלאי “השדה” (נוסד בשנת 1920, גם לי היה הכבוד לפרסם בו מאמרים חקלאיים).

פרסומו העצמאי הראשון היה הספר “אגדות צמחיאל” (1930), אוסף אגדות מקוריות שחיבר על צמחי ארץ ישראל.  בשנת 1937 פרסם את המונוגרפיה “צמחי הדלועיים” ושנה לאחר מכן, בשנת 1938 החל במפעל חייו האדיר – “אוצר הצמחים“. בשנים הראשונות יצאו לאור חוברות, כל חוברת בת 16 עמודים, בהן נמסר מידע מקיף על הצמחים, שהופיעו על פי סדר הא-ב של שמותיהם.

כריכת חוברת ה’ ועליה ההערה על פרס ביאליק:

בשנים 1938 – 1948 יצאו לאור 34 חוברות, ולאחר מכן החל צ’יז’יק לרכז את החומר לקראת הופעת הכרך הגדול, אשר יצא לאור רק בשנת 1956. ברוך לא זכה לראות את האנציקלופדיה, הוא נפטר בשנת 1955 ורעייתו, שרה לבית אטקס, היא זו שהשלימה את הדפסת הספר עב הכרס – 932 עמודים, 1114 ציורים.

עמוד השער של האנציקלופדיה “אוצר הצמחים”. ניתן לראות את חותמת ספריית מפעל “שמן”:

בספר שברשותי מצאתי דף פרסומת משנת הוצאתו של הספר, עם הפנייה מאת אשתו שרה, אשר השלימה את הפקת והדפסת האנציקלופדיה. בציטוט מתוך הקדמת הספר אפשר להתרשם מהיקף החומרים אשר שמשו את צ’יז’יק כמקורות מידע לכתיבת הספר ועל סיוריו בארצות השכנות לשם מחקר השוואתי:

כתיבתו של ברוך צ’יז’יק היתה שילוב בין מדעי הטבע לבין מדעי הרוח. במידע שמסר בכתביו על הצמחים הוא הקדיש משקל שווה לתיאורים אנטומיים, נוסחאות ותהליכים ביוכימיים ופיסיולוגיים, אזכורים מן המקורות היהודיים ומתוך ממצאים ארכיאולוגיים, אגדות שהוא חיבר ותיאור שימושים חקלאיים ותעשייתיים קדומים ומודרניים של הצמחים ברחבי העולם. הכל היה מלווה בציורים, איורים וצילומים. הכתיבה האנציקלופדית התרחבה והתפרשה לתחומים רבים. למשל – אם תיאר צמחי מים, כתב באריכות גם על כל שאר היצורים החיים בסביבה המימית – רכיכות, דגים, דו-חיים ויונקים. לפרק על צמח גפן היין צירף כמאה עמודים בהם סקר את ייצור היין לכל פרטיו, היסטוריה, מיקרוביולוגיה וביוכימיה. אופן כתיבה זה, הנפרש על יריעה רחבה, גרם לכך שלאחר כמעט 20 שנות עבודה על “אוצר הצמחים” הגיע המחבר לאות… א’ (הערך האחרון בספר עב הכרס הוא “אגס”). צ’יז’יק חידש מונחים עבריים רבים בתחום הבוטניקה ותחומי מדע אחרים, והעניק שמות עבריים לצמחים רבים שעדיין חסרו שמות בעברית, תוך הסתמכות על המקורות העבריים ותרגום מילולי של השמות המדעיים הלטיניים. על אף שחידושיו ותחדישי הלשון שלו התקבלו בהתלהבות על ידי הקוראים, הם לא אומצו על ידי הקהילייה המדעית. צ’יז’יק הציע זיהויים לצמחים המוזכרים בתנך, במשנה ובתלמוד שזהותם נתונה לוויכוח בין החוקרים עד ימינו. כדוגמה לכך יכול לשמש הסעיף המוקדש לשושן הצחור, ובעניין זה כדאי לקרוא את מאמרו של עוזי פז במגזין כלנית (לינק למעלה). כבר בעמוד השער של האנציקלופדיה, מלווה את הציטוט משיר השירים “כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים” בציור של צמחי איריס ושושן צחור. את השושן הוא מכנה “שושנת המלך”, מתאר פרט שמצא בפקיעין (מקום בו לראשונה נמצא שושן צחור על ידי נח נפתולסקי וזוהה והוגדר כשושן צחור על ידי אוטו וארבורג) ומצרף אגדה על ימי החשמונאים ומטבעות מתקופתם. (מקובל לראות בציור ע”ג המטבע רימונים ולא כדעתו של ברוך פרחי שושן).

על הציור חתומה נעמי צ’יז’יק איילון, בתו, אשר החלה לצייר את הצמחים בכישרון רב בשלבי העבודה המאוחרים. (נעמי הפיקה מחדש את הספר אגדות צמחיאל לאחר שיצרה עבודות ריקמה על פי האגדות, כפי שניתן לראות כאן). ציירים אחרים שתרמו מכישרונם למפעל האנציקלופדי היו אהרון הלוי, ששירת עם ברוך בדמשק וכבר אז רקמו יחדיו את חלום אוצר הצמחים (מידע נוסף על אהרון הלוי באתר מכון וולקני), עליזה ברגמן-רובינגר וכמה בוגרי בצלאל נוספים.

צ’יז’יק הוציא לאור בעצמו את ספריו ואת כל חוברות “אוצר הצמחים” וכך גם שרה אשתו שהשלימה את הוצאת האנציקלופדיה הגדולה שנה לאחר מותו, ללא כל תמיכה כספית מגורם ממסדי. זאת על אף שקיבל את פרס ביאליק ופרס ההסתדרות על שם יוסף אהרונוביץ כהכרה במפעלו התרבותי-חינוכי; ועל אך שבחים רבים שחלקו לו אנשי המקצוע המובילים. אני מניח שתקופת איכרותו הרחיקה אותו מן הממסד הסוציאליסטי ומן ההגמוניה השולטת וגם העובדה שלא היה שייך לחוגי האקדמיה. הוא פנה במכתבים רבים לגופים ואישים שונים בבקשות תמיכה, אך פניו הושבו ריקם. לדוגמה: מכתבו לדוד בן גוריון לאחר צאת החוברות ראשונות בשנת 1938 (למכתב צורפה אחת החוברות):

“לכבוד החבר בן-גוריון

ידוע לך בטח מספר השנים שחי אני בארץ. מן השנה הראשנה לבואי ארצה עד עתה עוסק אני בחקירת הצומח. לפרסם את ידיעותי החילותי עם הופעת “השדה”, שהייתי גם בין עורכיו בשנים הראשונות להופעתו.

במשך שנים רצופות הדפסתי את המונוגרפיות שלי, בצירוף כל מיני צילומים וציורים אוריגינלים. גם הציורים, הצלומים והקלישאות כלם נעשו על חשבוני הפרטי. רק בזמן האחרון משלם “השדה” עבור הקלישאות, הצילומים  והציורים נעשים גם כיום על חשבוני.

רב הוא החומר הספרותי המצפה והמפוזר פה ושם והנה יש לי הרצון הכביר לכנס את כל אותו החומר המודפס ולהוסיף עליו כל מה שלא נדפס עדין, בצורת אנציקלופדיה לצמחים. זהו מפעל עז מצדי, אולם מרגיש אני שיש בכחי לעשות את הדבר הזה.

צרה אחת בצד – האפשרויות הכספיות. החלטתי א”כ להוציא לאור את אוצר הצמחים שלי חוברות, חוברות, מה שיקל על ההוצאה וגם על בני הישוב לרכוש להם את הספר בפרוטות, פרוטות.

רציתי להתראות אתך עוד לפני הופעת החוברת ולא עלה בידי והנה עתה, לאחר שיכול אני להראות דוגמה חיה וקימת, הנני פונה אליך כאל אדם המבין את ערכו של מפעל זה ואשר יש בידו גם לעזור. הנני מבקש שתשתדל לסדר תמיכה כספית מאיזה מוסד שהוא, יהיה זה מוסד ביאליק או מוסד אחר אשר ירצה לתת את הסיוע לאדם העמל ועובד זה למעלה משלושים שנה בחקירת הצומח בארץ.

רוצה אני לקוות שתעמוד לי איזו שהיא זכות, שתקרא את במכתב בעיון ותמלא את בקשתי.

בברכת חברים

ברוך צ’יז’יק”

ברוך ורעייתו שרה התגוררו בהרצליה וביתם עם הגן הבוטני המקיף אותו משמש כיום כמוזיאון “בית ראשונים”.

אחותו של ברוך, שרה צ’יז’יק, נהרגה בתל-חי בשנת 1920, לצדו של יוסף טרומפלדור והונצחה באנדרטת “האריה השואג” ובשמה של העיר “קריית שמונה”.

אחיו של ברוך, אפרים צ’יז’יק, היה חבר בארגון ההגנה ונשלח לעזור בהגנה על חוות חולדה, אשר הותקפה על ידי מאות ערבים בשנת 1929 (מאורעות תרפ”ט) ושם מצא את מותו.

הערות העורך

הסופר ס. יזהר  כתב בשנת 1946 את הסיפור “החורשה בגבעה” המנציח את מאורעות אותו לילה בחולדה, בו הותקפו קומץ בני המשק על ידי המון רב, שלווה בנשים שבאו לאסוף את השלל. החורשה – על שום מה שנקרא היום “יער חולדה” והיה היער הראשון שנטע בארץ ישראל ע”י הקק”ל בשם “יער הרצל” בשנת 1907, שלוש שנים לאחר מותו של הרצל (היער השני נטע בבן-שמן). הנטיעה, שהיתה של 95,000 עצי זית, נכשלה כליל, ומאוחר יותר הוחלפו הזיתים בעצי סרק כגון אקליפטוס ואורן. בתוך החורשה הוקם “בית הרצל” בית אבן יפהפה בתכנונו של יוסף ברסקי (שוחזר ושופץ במלאת 50 למדינת ישראל). בתמונה – בית הרצל כיום:

לאחר שהגורן, הרפת והלול נשרפו בידי הפורעים, מצאו בני המשק מקלט בבית הרצל, אך אפרים צ’יז’יק נורה ונהרג בהיותו בחוץ, חשוף לכדורי התוקפים. הבריטים פזרו את התוקפים אך לא נתנו רשות לפנות את גופתו של אפרים, אשר נקבר במקום על ידי אחותו רק לאחר שבוע. הפסלת בתיה לישנסקי הקימה במקום את “אנדרטת העבודה וההגנה” בה נראות דמויותיהם של אפרים ושרה צ’יז’יק (שנהרגה בתל-חי) ובנימין מונטר איש חולדה, שנהרג אף הוא בתל-חי. האנדרטה נחנכה בשנת 1937.

סיפורו של יזהר “החורשה בגבעה” יצא לאור לראשונה בשנת 1947 (ספרית פועלים) כקובץ בו נכללו גם סיפורו הראשון משנת 1938: “אפרים חוזר לאספסת” ושני סיפורים נפלאים: “מסע אל גדות הערב”, “לילה בלי יריות”.

העמוד בספר בו מתואר מותו של אפרים, המכונה “אברשקה” בספר:

מהדורה נוספת של הסיפור יצאה לאור בשנת 1979 (הקיבוץ המאוחד).

בספר המוקדם חתומה על הציורים נעמי וולמן, שם נעוריה בטרם הפכה לנעמי סמילנסקי, רעייתו של יזהר. הנה אחד מציוריה בו מתוארים הרגעים לאחר מותו של אפרים:

יזהר הוסיף הקדמה קצרה לספר, בה, באופן נפתל, אפשר לחוש את הקונפליקט שחש, בין הכתיבה הריאליסטית והביוגרפית שאפיינה אותו בכל יצירתו, יצירה הצמודה לזמן ומקום ומבוססת על דברים שראה וחווה, לבין התיאוריה בה דגל, ולפיה לסיפור יש חיים עצמאיים, ומרגע שנכתב כבר אינו מייצג את המציאות, אפילו אם נכתב אודותיה.

מכתבו של ברוך צ’יז’יק לבן-גוריון מצוי בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (תודה לענת). העותק של האנציקלופדיה “אוצר הצמחים” הושאל לי לצורך הכנת הרשומה על ידי עתי יפה מקיבוץ נתיב הל”ה. עתי מספר שהספר ניתן לו על ידי אראלה הורביץ, המאיירת המיתולוגית, אשת הפלמ”ח, ממייסדי נתיב הל”ה.

ובאו על התודה והברכה.

התרבות והפועל העברי

מאת: ד”ר א. ש. ולדשטיין

מתוך: “אחדות העבודה: קובץ”, הוצאת התאחדות ציונית-סוציאלית של פועלי ארץ-ישראל “אחדות-העבודה”, יפו, תרע”ט (1919).

(קטעים מתוך המאמר)

הגלות צמצמה אצלנו את המושג תרבות עם צמצום העבודה התרבותית. החיים התרבותיים התרוששו ועמדו על הספר בלבד. פרחה נשמת האומה והתכנסה לתוך הפוליו של התלמוד ולתוך הגויל של מגלת הצער והסבל, ושם היא התלבטה בתוך ד’ אמות של הלכה בלי מעשה ובלתי מעשית, פרפרה בתִנוּי הצרות והיסורים הלאומיים. […] ועכשיו, כשאנו מתעתדים לסדר בארצנו את חיינו הלאומיים בכל היקפם, וכשאנו מדברים על תרבות ועל עבודה תרבותית, אנו עלולים שוב לטשטש את המושג ולפרשו בטרמינים המובאים מהגלות.

[…] עברה התקופה שבה הביטו על הפועל כעל סרסור הנאת החיים בלבד, שהוא יכול ליהנות מיגיע כפיו רק עד כדי להמשיך את קיומו, בכדי להיות לכלי שרות לששון החיים של אחרים. עבר הזמן, שבו היה נחשב העובד לעם הארץ, לפּלֶבּס, ל clown, שאין לו שום תביעות על התרבות, על הספרות והאמנות, ושאלה צריכות לפטרונות, למצנטיות מצד האצילים ואילי הממון.

[…] תפקיד הסוציאליות ביחס לפועל העברי הוא עכשיו, איפוא, לא להגביל את התפתחותו לכוון אחד – לספר, אלא להקנות לו תרבות מרובת הצדדים. הפרולטריון העברי התעורר עכשיו ליצירת תרבות לאומית חדשה ורחבה, ובעובדה הזו צומחת האפשרות לפניו לקחת את החלק הכי חשוב ביצירת החיים התרבותיים. […] המגדל הפורח באויר של מרכז רוחני ותרבותי בלי עזרת הפועל העברי התפקע, משפע האויר שבו, זה מזמן, וירד תהומה. הנצחון של הפועל העברי הוא נצחון העם העברי. […] אך בכל זה עוד לא נגמר תפקיד הסוציאליות העברית כלפי הפועל העברי. השתלמות הפועל העברי דורשת את פתוחו גם בנידון יפי החיים ושפורם. והנה אם נכונה ההגדרה ש”היופי הוא בטוי החדוה שהאדם מרגיש בעבודתו”, אפשר להשתמש בהגדרה הזאת קודם כל ביחס לעבודת האדמה. וכשמתקרב עכשיו העם העברי, כשמתקרב הפועל העברי לטבע, כשהוא יוצא מצרות החיים, מהלחץ והדוחק של ה”סבֶט שופ” למרחב הטבע, לא רק שהוא יכול לשאוף אויר במלא חזהו, לא רק שהוא מתקרב יותר למקור יפי החיים והיצירה האמיתית, אלא העבודה החקלאית גופה מסוגלה לפתח את היופי וההרמוניה הפיזולוגית, וביחד עם זה את רגש היופי וההרמוניה. כי מכל העבודות הגופניות אין לך דבר היכול לברא הרמוניה בין אברי הגוף כמו עבודת האדמה, ואין לך עבודה היכולה לתת מקום לתנועות כל כך מלאות חן כמו הזריעה, הקצירה והזריה, למשל, – שלש פעולות המקבילות לשלשת הממדים המתמטיים-אסתטיים: האורך, הרוחב והגבה, והמסמלות אותם. ואם העבודה בעיר בבית החרשת, אצל המכונה, מטה את האדם יותר למדעיות, לתועלת, מובילה אותו העבודה בשדה, בטבע החופשי, יותר ליופי והרמוניה. […] הטבע והעבודה בטבע יכולים להיות איפוא מקור של יופי ושל יצירה אמתית בלתי פוסק. אולם הפועל העברי צריך להכשיר את עצמו ולשפר את חייו כדי להיות כלי קבול מתאים ליופי שבטבע וליצירה שבעבודת הטבע. להתפתחות טבעית בלבד אין להשאיר את הדבר. חיי הערבי הקרוב לטבע ולעבודה בטבע זה שנות אלפים אינם כלל סמל השפור והיופי. ואפילו הפועל העברי, בעברו עכשיו אל החיים בתוך הטבע, נוטה, כאמור, לחפש קודם כל את התועלת בטבע אפילו על חשבון היופי. וכלום אין הטבע עצמו צריך לטפול, בכדי שיתגלה בכל יפיו והודו! לנגוע ביערות העד שבאפריקה ובשלג עולמים של החרמון לשם השבחה ושפור היה חלול הקודש, – הודם הפראי זהו תפארתם. אולם השושנה הכי נהדרה היא סוף סוף השושנה המקולטרה, הרי יהודה והגליל, עם כל הודם הפראי, עדין מחכים לידים עובדות כדי לשבחם ולשפרם.

[…] בעבודה החקלאית אין חלוקת העבודה במובן התעשיתי. מטבע העבודה החקלאית הוא שהעובד מוכרח להשתלם בכל ענפי המקצוע הזה ולעבוד בכולם: החרישה והשדידה, הזריעה והקצירה, הדישה והזריה. הפועל החקלאי יכול להתבונן למהלך ההתקדמות של עבודתו ההדרגתית ולהיות בתוכו, מנביטת השתיל או קליטת הזרע, עד ההפך החטה לככר לחם והתנוסס התפוח בזהבו בירקרק הפרדס. העבודה הזאת נותנת לפועל רגש של שלמות מחלטת, וממילא גם שביעת רצון בעבודתו.

[…] כל זה ייצור בשביל הפועל העברי את השמחה בעבודה ואת חדות החיים. חדות החיים – זהו דבר הצריך לתשומת לב מיוחדה ביחס לפועל העברי, ביחוד בארץ ישראל. בסבלו הכפול, בתור יהודי ובתור פועל, הוא מלא יאוש, התמרמרות, עצבנות. מצד אחד הוא רציני יותר מדי, עד כדי לא להבין לשמחה מה זו עושה, ומצד שני, כשהוא נותן רסן לעליזות, הוא עובר להוללות קיצונית, שאין בה לא מן היופי ולא מן ההרמוניה. תפקידנו הוא להכניס את החדוה האמיתית, חדוה שיש בה יופי והרמוניה, גם לתוך חיי הפועל שמחוץ לעבודה. תזמרות ומקהלות, חגיגות מסודרות בטעם, ספריות מסודרות, אספים אמנותיים, יצירת שירי עבודה, יהא אפילו מתורגמים, לא כאלה המדברים על מציצת דם והקוראים לחרב ונקמה, אלא שירים שיש בהם מחדות החיים ומששון העבודה, – כל אלה ימנו חסרון גדול בחיי הפועל העברי של עכשיו.

[…] וכשיגיע תור התחיה האמתית בארצנו, והעובד החפשי הזה יתרומם מעבודתו על הרי הגליל, כשהוא יזדקף בכל שעור קומת האיש שבו, אחרי נטעו את עץ האיקליפטוס האחרון בשורה האחרונה של היער ההולך ומכסה את רוכסי ההרים – ועמד בזרועותיו החשופות והשזופות, והביט בגאוה אל מעשהו; והשפיל את מבטו לעמק וראה כנופיות כנופיות חבריו, העובדים החפשים כמותו; ואל הכנרת ישקיף וראה והנה הוא מנוקד סירות דוגה וסירות קיטור, הנעבדות בידי אנשים חפשים; אז לא יפתח עוד את פיו נגד השמש הגוועת בארגמן הרקיע בקללה על מרי יומו וקשי גורלו, אלא ירים את קולו בשיר כעין שיר הרנסנס האיטלקי הטפוסי, המלא געגועי חדות החיים:                                                           “החיים בתענוגיהם היום לנו תֵּנָה…”

בסופו של הספר, התווסף עמוד נוסף, ובו מספיד ד”ר הלל יפה את שרה שמוקלר, חובשת ואחות רחמנייה, אהובתו של ברל כצנלסון (שמאמרו פותח את הקובץ), שמתה באותה שנה מקדחת צהובה וקבורה לצידו על שפת הכנרת.

 

הערות העורך

קובץ המאמרים יצא לאור בשנת 1919 לרגל כינונה של מפלגת “אחדות העבודה”, פרי התמזגותן של המפלגות “פועלי ציון” בראשות בן-גוריון ו”הבלתי מפלגתיים” בראשות ברל כצנלסון, שאף חיבר את מצע המפלגה המאוחדת. בשנה זו כבר שלטו הבריטים בא”י בממשל צבאי והחלה העלייה השלישית.

על שלל המפלגות הסוציאליסטיות וגילגוליהן ראה כ א ן.