150 – י. מרגולין – הדוד יהושע

מאת: אורי רוזנברג agron@netvision.net.il

בלוג "נושנות" הגיע לרשומה מס' 150. החלטתי להקדיש רשומה חגיגית זו לאדם מיוחד – יהושע מרגולין – ממניחי היסודות המדעיים-חינוכיים של לימודי הטבע בארץ ישראל. זכיתי ללמוד בבית הספר העממי (כך קראו לזה אז) ממורה לטבע שפעל על פי משנתו ורוחו של מרגולין, בין כתלי הכתה, בטיולי החוג לטבע והחוג לאסטרונומיה, ובחדר הטבע שהיה מוזיאון לכל דבר, מורה שהשפיע על אישיותי ומהלך חיי.

יהושע מרגולין

אחרי אלפיים שנות ניתוק מן האדמה ומן הטבע של ארץ ישראל, החזרה אל "ארץ חמדת אבות בה תתגשמנה כל התקוות" היתה כרוכה במפגש ראשוני עם הריה ועמקיה, ביצותיה ונחליה, צמחייתה ובעלי החיים בה, ללא ידע מוקדם מלבד סיפורי התנ"ך, ובלי שיהיו בנמצא ספרי לימוד בעברית בתחום זה . הכרת טבע הארץ נחשבה כמרכיב חשוב בחזרה אל המולדת, שאנו מצווים לעבדה ולשמרה. וגם כלי לטיפוח אהבת המולדת והנכונות להקריב הכל למענה. יהושע מרגולין היה במשך חצי יובל שנים עמוד התווך של לימודי הטבע בארץ ישראל המתחדשת. בית המדרש למורים ולגננות הפך לסמינר, וזה הפך למכללה אקדמית, אך משנתו של מרגולין עדיין רלוונטית ותקפה ונלמדת ונחקרת במוסדות להכשרת מורים וגננות.

הנה רשימה של מרגולין ששמשה כהקדמה לספר שיצא לאור במלאת עשור לפטירתו."החינוך לטבע, משנת יהושע מרגוליןספר זיכרון, עשר שנים לפטירתו" (הקיבוץ המאוחד,1957). הספר יצא לאור במלאת עשור לפטירתו של מרגולין וחולק כשי לבוגרי מחזור תשי"ז בסמינר הקיבוצים. מרוכזים בו משנתו הפדגוגית של מרגולין, כמה פרקים אוטוביוגרפיים, קווים לדמותו ותוכנית ללימודי הטבע שכתב בשנת 1939. מקסים התיאור האידילי של טבע ארץ ישראל ונופיה, בשפתו הפיוטית של מרגולין:

מרגולין היה פורץ דרך בתחום החינוך ולימודי הטבע, ובהבנת נפשו של הילד. הוא העשיר את מדף הספרים המדעי-פדגוגי של לימודי הטבע, ותרם להכשרתם של מורים וגננות, סטודנטים ותלמידי בתי ספר שפקדו באלפיהם את המכון הביולוגי-פדגוגי ואוספיו. הוא היה החלוץ במה שנקרא היום "הוראת המדעים" ופרסם תוכניות לימוד לכל גילאי בית הספר. חדשנותו מתבטאת בכך שהוציא את כיתת הלימוד החוצה, לטבע, וחשב כיצד לנצל את לימודי הטבע לא רק להקניית ידע, אלא להעשיר את הילדים בחוויה בה משתתפים כל החושים, ובערכים של אהבת הטבע ושמירתו. הנה למשל קטע מתכנית הלימודים שהציע המתייחסת לחושים:

הנה כמה מן הנושאים שסביבם רקם מרגולין תוכניות לימוד. החומר העיוני היה מלווה תמיד בעבודה מעשית ועריכת ניסויים, והיה מתובל בשירים שחיבר מרגולין עצמו. או כפי שכותב אליעזר שמאלי: "כי מדע, אהבה לארץ ולטבע וחבה לספרותנו העתיקה מתאחדים בספרים טובים אלה, ויוצרים מזיגה מופלאה".

דוגמה לכמה מן הנושאים סביבם חיבר מרגולין תוכניות לימוד (מתוך 50 נושאים): גינת החורף, הגשם הראשון, הדבורה והכוורת, גידול תולעי משי, הים, חיות הבית, מחזור המים בטבע, הנחל והביצה, היער והחורש, שיחות על גוף האדם, הפחם והנפט, האור והקול, הגדרת צמחים בעזרת המגדיר, אקולוגיה של הצומח והחי, יסודות המכניקה, תורת המגנטיות והחשמל.

רשימת הספרים שחיבר מרגולין. חלקם יצאו לאור על ידי הוצאת אמנות כמובן:

צילמתי כמה מחוברות הניסויים שפרסם מרגולין. רמת המידע והניסויים גבוהה מאוד, ומתאימה גם כיום ללימודי הטבע בבתי הספר, הכם באמצעים פשוטים, זמינים וזולים. וגולת הכותרת – הנחיות להתנהגות במעבדה המופיעות בראש כל חוברת:

מרגולין היה איש אשכולות, רחב אופקים. ידע לצטט בעל פה את הספרות והשירה הרוסית, לרמונטוב ופושקין, ואת שירתו של ביאליק. עסק בתיאטרון ובמוסיקה. הנה דוגמה לשירים מפרי עטו ששילב בתוכניות הלימודים, מרגולין גם כתב סיפורים ושירים בנושאי טבע וחגים חקלאיים ב"דבר לילדים" תחת שם העט "הדוד יהושע" הכינוי שדבק בו על ידי הילדים. תחילה שיר בנושא הים:

ושיר נוסף מאת מרגולין, על החילזון, שהתלווה לסיפור לפעוטות מפרי עטו, כנראה פורסם בדבר לילדים:

תמצית עקרונות החינוך לטבע על פי מרגולין:

ללימודי הטבע שלושה שלבים או דרגות: א. חשיפת הילד בפני פלאי הטבע. ב. עובדות מחיי הטבע. ג. גילוי חוקי הטבע.

פעילות  תמיד של חניכים ומחנכים, עבודה חרוצה ומכוונת יפה אל התכלית.

הסתכלות  וחקר, חריגה מן הכתלים, הליכה אל הנוף וחיפוש אחרי מה שלא כתוב בספרים.

דרך ארץ  בפני החיים, בפני צמח וחיי ואדם, בפני כלל האדם והאדם היחיד, ובראש וראשונה בפני הילד.

(גילוי נאות – אני ממש מתרגש למקרא דברים אלה, בייחוד העיקרון האחרון. (איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?).

גולת הכותרת של מפעלו המדעי-פדגוגי של מרגולין היו שני הכרכים של ספר הזואולוגיה – חסרי חוליות, בעלי חוליות. הראשון יצא לאור בשנת 1943 ומאז במהדורות רבות. את החלק השני עליו טרח עד ליומו האחרון, לא זכה לראות. אני מדפדף בספר זואולוגיה מאת י. מרגולין ונזכר בנוסטלגיה לחלוחית בלימודי הטבע בבית הספר העממי. נזכר בהידרה ובדפניה, בשלשול ובעלוקה הרפואית, וכמובן תולעי המשי. הכהליה עם הכהל המפוגל, ריח הפורמלין. ספר זה הוא ספר הזואולוגיה הראשון בשפה העברית בהיקף זה. קשיים רבים נערמו על מי שחפץ לחבר ספר זואולוגיה או בוטניקה בעברית בשנים אלו. לא היו שמות עבריים למרבית היצורים והיה צורך להמציאם; את האיורים לקחו מספרים ברוסית או גרמנית. כל ספר כזה היה עבודה חלוצית שהתבססה על תצפיות בטבע הישראלי הבלתי מוכר על בוריו עדיין.

קורות חייו

מרגולין נולד בשנת 1877 בעיירה-כפר הורודייץ, מחוז רוגאטשוב, פלך מוהילוב, באימפריה הרוסית (היום, בלארוס). בשנת 1909 עלה לארץ ועבד כמורה. היה פעיל גם בתחום התיאטרון ובייסוד תנועת הפועלים. מפגשו עם הטבע בא"י הביאו לידי הכרה שעליו להתמסר ללימודי הטבע. הוא חזר לרוסיה ללימוד מדעי הטבע באוניברסיטת קייב. את הלימודים השלים כמוסמך למדעי הטבע בשנת 1921, והוא בן 45. מלחמת העולם הראשונה מנעה ממנו לשוב ארצה והוא לימד טבע באידיש בסמינר למורים יהודים, ולימד עברית בבית ספר חשאי של רשת "תרבות". את "תרבות" ייסד הבנקאי, איש העסקים הנדבן הלל זלטופולסקי, וכך הכיר מרגולין את בתו שושנה, שהתבקש ללמדה עברית, לימים שושנה פרסיץ, חברת הכנסת הראשונה עד השלישית, מייסדת ובעלת הוצאת הספרים האיכותית "אמנות" וכלת פרס ישראל לחינוך. (על הוצאת אמנות נכתב בפירוט רב יותר בערך שושנה פרסיץ שלעיל). יהושע התאהב בשושנה, אך היא נישאה, כיאה למעמדה, ליוסף יצחק פרסיץ, ממשפחה אמידה בעלת מפעלי סוכר ושמן. מרגולין לא התחתן ונותר כל חייו ערירי וחשוך ילדים. שושנה פרסיץ תמכה במרגולין ועזרה לו להשיג תמיכה כספית ציבורית בשנים הבאות.

שושנה פרסיץ

בשנת 1924 שב לארץ ישראל, לאחר הרפתקאות רבות, הברחת גבולות וישיבה בכלא בליטא. תחילה עבד כפועל חקלאי בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל" ואחר כך שימש שם כמורה לטבע במשך חמש שנים. מרגולין הקים במקוה חדר-טבע ופינת-חי ושם החל לגבש את עקרונותיו ללימוד טבע. בשנת 1930 נענה להצעת ועדת התרבות של ההסתדרות להיות מורה-מדריך בלימודי הטבע ביישובי עמק יזרעאל. כותב על כך מרגולין: "ותחום תחמו לי מנשר ועד כפר גלעדי, תחום שכלל אז בתוכו את רובה דרובה של ההתיישבות החדשה. הסכמתי. אכן, שנה זו היא אחת השנים היקרות ביותר בחיי: בה באתי במגע ישיר עם טבע העמק, היכרתי את הדומם, הצומח והחי שבו; קשרתי קשרים נפשיים עם ילדי העמק, עם הוריהם ומוריהם, תהיתי על החינוך המשותף ועל הגן וביה"ס המתרקמים שם. מצוייד במיקרוסקופ ובמעבדה קטנה יצאתי לטיולי מקיבוץ לקיבוץ וממושב למושב. הדרכתי, לימדתי, שבוע שבוע בקבוצה, בקיבוץ ובמושב. שעות הבוקר היו מוקדשות לטיולים ולהוראת הטבע בגן ובביה"ס ואילו שעות הערב – לשיעורים בבוטניקה חקלאית לאנשי הקיבוצים. מסיבות עונג-שבת – לשירת הטבע הא"י בתנ"ך, באגדה ובלבנו אנו…"

כריכת הספר האוטוביוגרפי של מרגולין – דרכו של מחנך עברי – ספרית פועלים, 1948

במשך שנת פעילותו בעמק נוכח מרגולין ש"רובם הגדול של המורים אינם יודעים טבע וכל עושר הטבע שמסביבם הוא כספר החתום לפניהם. […] גם בתי המדרש למורים שבארץ, ללא מעבדות, ללא אילן וחתימת דשא – גם בתי מדרש אלו לא הקנו לתלמידים ידיעה ממשית בטבע. הגיעו הדברים לידי כך, שגננת או מורה שזה עתה עלו מן הגולה, שלא הריחו ריח אדמה וריח עבודה, שעוף לא צייץ באוזניהם האטומות ופרפר לא פרח לפני עיניהם הסגורות, אלה הלכו ללמד תודה את ילדי נהלל ודגניה." (החינוך לטבע, משנת יהושע מרגולין, 1957, עמ' 147 – 148). בלבו של מרגולין גמלה ההחלטה להקים מכון להכשרת מורים לטבע. הוא רצה להקים את המוסד על גבול עמק זבולון ועמק יזרעאל, אך תלמידתו משכבר, שושנה פרסיץ, שעמדה אז בראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, יעצה לו להתחיל את יצירת המוסד בתל אביב. "אחרי חיפושים רבים נמצא לו גם מקום: צריף רעוע של בית הכנסת הראשון בתל אביב, שנסגר מטעמים אנטי סניטריים." בצריף זה, ברחוב יהודה הלוי 12 (היום מגרש חנייה), הקים מרגולין בשנת 1932 את "המכון הביולוגי-פדגוגי" שפעל במשך 20 שנה והפך בכוחותיו של מרגולין לבדו ובעזרת תקציב זעום ודל שארגנה שושנה פרסיץ (100 לא"י בשנה מטעם העיריה), למוסד מפואר, המושך אליו תלמידים, סטודנטים ומורים מכל קצווי הארץ, שבאו לקורסים והשתלמויות. בצריף הצטבר אוסף זואולוגי ענק של עופות ויונקים, חרקים ודגים. בחצר הגדולה הוקמו כלובים ובהם בעלי חיים ומאות עופות, זוחלים ודו-חיים, מינים מעניינים ונדירים מכל חלקי הארץ. צבאים, צבועים, נמיות, שועלים ותנים, גיריות ודורבנים, יעל וזאב. ואפילו תנין. השכנים התלוננו על מטרדי הרעש והריח שגרם "גן החיות" הזה בלב העיר, בייחוד אורחיו של המלון הסמוך, אולם שושנה פרסיץ, אשת הברזל, עמדה על המשמר. בחצר המכון היתה גינה ובה גודלו צמחים חקלאיים ונלמדו הפעולות החקלאיות – השקייה, זיבול, קטיף. ליד בית הבימה, על פני שטח בגודל חצי דונם, הוקמה גינת הדגמה שבה חיקוי לבתי הגידול של ארץ ישראל בזעיר אנפין, ובה היו השתלמויות לגננים. לאחר מותו של מרגולין, בהתאם לצוואתו, חולק האוסף יקר הערך בין סמינר הקיבוצים (כיום בבית מרגולין במכללת אורנים) לבין אוניברסיטת תל אביב, שם שימש כבסיס לאוספי האוניברסיטה (כיום במוזיאון הטבע החדש). אנשי האוניברסיטה – הזואולוג היינריך מנדלסון והבוטנאי יעקב גליל (גלימצ'ר), עזרו למרגולין בעבודתו במכון הביולוגי-פדגוגי ותרמו להגדלת אוספיו בצעירותם ובתחילת דרכם, ונעשו ראשי המחלקות באוניברסיטת ת"א. כותב על כך אליעזר שמאלי, שבהיותו מורה לטבע ביישובי העמק והגליל, השתתף בהכשרות ובסיורי הטבע של יהושע מרגולין, בספרו "החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל" (עם עובד, 1972):

ובאשר לחייו האישיים של הדוד יהושע – כאן לא שפר עליו גורלו. וכפי שכותב אליעזר שמאלי : "אכן עצוב האיש, וחייו אינם רפודים שושנים… כי גלמוד הוא וערירי, ללא אשה וללא ילדים…". כותב עליו ידידו המורה והסופר ברוך דגון (פישקו): "למרות הזעם שלו ולהט אש הקדמונים חונן ברוך נשי מיוחד ובעדינות נפש רכה. הוא אהב ילדים אהבת נפש, אהבת אשה-אם. החיים לא נתנו לו את אהבת האשה וחיי המשפחה, אולם רגש האבהות היה חזק בו כל ימיו." (מתוך עלון סמינר הקיבוצים, אוקטובר 1957).מרגולין היה מעריצו הגדול וידידו הטוב של חיים נחמן ביאליק, ויש אומרים שחלקו יחדיו את העריריות.

השנה בה שהה ולימד ביישובי עמק יזרעאל קרבה אותו אל התנועה הקיבוצית וערכיה. בעזרת מרדכי סגל, מורה מן הקיבוץ כפר גלעדי, שהשתלם במכון הביולוגי-פדגוגי של מרגולין, הגה מרגולין והקים בשנת 1939 את סמינר הקיבוצים בתל אביב, שמטרתו הכשרת מורים ומחנכים של התנועה הקיבוצית, לא בלימודי הטבע בלבד, אלא בכל מקצועות המדע והאמנות. הוא לימד בסמינר ואף קבע בו את ביתו הפרטי. המוסדות להכשרת מורים וגננות נקראו עד לא מכבר "סמינר", ובכתבים הישנים "סמינריון", אך בתחילה הם נקראו "בית מדרש למורים ולגננות". שם כל כך יפה, המאחד בין עבר הווה ועתיד. לאחרונה הפכו כולם ל"מכללה אקדמית". מרגולין דחף להקים סניף נוסף של סמינר הקיבוצים, בקרבת היישובים מהם מגיעים מורי הקיבוץ ללמוד, ואף בחר אתר, במקום שבו עמק זבולון ועמק יזרעאל נפגשים. ואכן, סמינר זה, סמינר אורנים, הוקם ב-1951, ליד טבעון, במועצה האזורית זבולון, ביער אלכסנדר. אך מרגולין כבר לא זכה לראות בהגשמת חלומו.

יהושע מרגולין נפטר בתל אביב בכ"ו באלול תש"ז, 11.9.1947, והוא בן שבעים. במלאת עשור למותו, הוקדש עלון סמינר הקיבוצים מאוקטובר 1957 לרשימות על משנתו ואישיותו של מרגולין. בעלון זה מופיעה צוואתו של מרגולין. שימו לב להקדשת כל כספו לטובת מלגות עבור בני העדה התימנית, והסברו לצעדו זה.

צוואת מרגולין ועלון הזיכרון של סמינר הקיבוצים מזמנים לנו שתי חידות.                       חידה ראשונה –  חידת יער אלכסנדר – מרגולין ביקש להיקבר בתל-אלכסנדר (יער אלכסנדר). מי הוא אותו אלכסנדר, שהיער נקרא על שמו? במחשבה ראשונה עולה על הדעת שמו של אלכסנדר זייד, שחי ונרצח קרוב לשם, אך האלכסנדר הזה הוא אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה או אלכסנדר קָארָאג'וֹרְגֶ'בִיץ', שנרצח על ידי מתנקש בצרפת בשנת 1934. כותבת על כך ד"ר מוקי גרוס, עד לא מכבר המנהלת של הגן הבוטני בסמינר (כיום מכללת) אורנים.

יער אלכסנדר ניטע באביב 1935 על ידי חברי קיבוץ שער העמקים שמקימיו הם יוצאי יוגוסלביה. במסגרת מאמציהם למצוא עבודה פנו חברי הקיבוץ לקק"ל בבקשה שתממן נטיעה על הגבעות הקרחות שמדרום לקיבוץ. במקביל, שלחו חברי הקיבוץ היוגוסלביים שליח לקהילה שם לערוך מגבית. מאחר ובאותו זמן התאבלה יוגוסלביה על רצח המלך- אלכסנדר, צץ הרעיון למלא את הקופה באמצעות נטיעת יער על שמו. השליח היה הילל ליבני ז"ל הגזבר והמנהלן הראשון של סמינר אורנים.

צילום: ד"ר מוקי גרוס, מכללת אורנים

מרגולין גם קבע בצוואתו מה יכתב על מצבת קברו, ואכן, כל המגיע לגן הבוטני היפה במכללת אורנים יכול לראות את הקבר החצוב בסלע ואת המצבה עם המשפט שציווה מרגולין.

במלאת שלושים לפטירתו עלו חבריו, תלמידיו וידידיו לקברו ושיתפו עצמם במעמד הנחת אבן פינה לביתו הקבוע של סמינר הקיבוצים "אורנים" ובו בנין "בית המדעים ע"ש מרגולין" (בית מרגולין), בו שוכן גם האוסף הזואולוגי שמקורו במכון הביולוגי-פדגוגי.​

חידה שניה – חידת הפסל – על כריכת עלון סמינר הקיבוצים שהוקדש למרגולין, מודפסת תמונת פסל, הפשטה של דמות אדם ממתכת. תכנית עצרת הזיכרון בצד הפנימי של הכריכה מציינת: "חנוכת הפסל, יצירת יחיאל שמי". יחיאל שמי היה מחשובי הפסלים והציירים בישראל, מקבוצת "אופקים חדשים", בן קיבוץ כברי, שאף לימד במחלקה לאמנות בסמינר אורנים. בהמשך החוברת מתאר הפסל שמי את הפסל שנעשה בהשראת מרגולין:

בביקוריי בגן הבוטני באורנים, ובקבר מרגולין שם, לא ראיתי את הפסל הזה. במרכז המידע הדיגיטלי לאמנות ישראלית של מוזיאון ישראל מצאתי את תמונתו של הפסל, ואכן נכתב שהוא נוצר בשנת 1957, אך הוא מוגדר בסתמיות כ-"דמות", ללא כל הקשר למרגולין ומיקומו המקורי. גובהו של הפסל 320 ס"מ ורוחבו 70 ס"מ.

הצילום במרכז המידע מוזיאון ישראל, הצלם: ישראל צפריר

ביקשתי מד"ר מוקי גרוס, שאף היא לא ידעה על קיומו של הפסל הזה, לברר מה עלה בגורלו. התעלומה נפתרה חיש מהר. משפחתו של י. שמי התרשמה שהפסל נשכח והוזנח ולקחה אותו לקיבוץ כברי, אל הסדנה בה יצר שמי את פסליו וציוריו במשך כ-50 שנה – "אטלייה שמי". ואכן, ביקור באתר האינטרנט של אטלייה שמי מגלה מייד את הפסל שנלקח מקבר מרגולין ומשתתף בתערוכות מתחלפות. כך חזר הפסל אל כור מחצבתו. באורנים שכחו את קיומו, ובמוזיאון ובקיבוץ כברי לא יודעים את הנסיבות בהן נוצר ומי נתן את ההשראה ליצירתו. הנה צילום מן האתר של אטלייה שמי:

בחרתי לסיים רשומה גדושה זו בטקסט המופיע על כריכתו האחורית של הספרון הקטן,האוטוביוגרפי מאת י. מרגולין "דרכו של מחנך עברי" (ספרית פועלים, 1948).

62. ט"ו בשבט

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות

על חודש שבט מתוך לוח החייל היהודי 1941 (ראו רשומה מספר 36):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בארצות מזרח אירופה היה שמו של החג "חמשה-עשר בשבט", או בקיצור "חמשה-עשר". הגדולים לא חשו באווירה מיוחדת בחג זה, משום שלא היו בו טקסים ומסורות הקשורים לחג ואף לא תפילות ופיוטים מיוחדים. אך ילדי החדרים ותלמודי התורה קיבלו יום חופש וחגגו באכילת פירות ארץ ישראל (במצבם המיובש). בייחוד זכו להצלחה הפירות המוזרים חרובים. בארץ ישראל המתחדשת, בימי העלייה הראשונה וחידוש קיומן של המצוות התלויות בארץ, עלה החג הזה לגדולה. שמו קוצר והוסב ל-ט"ו בשבט (על משקל ל"ג בעומר). מי שחידש את מנהג הנטיעות (שלא התקיים כמובן בכל שנות הגלות) היה הרב זאב יעבץ, היסטוריון מחנך וסופר, ממייסדי תנועת "המזרחי" כזרם של הציונות הדתית, אשר יצא בשנת תר"ן (1890) עם תלמידיו בבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, ובכך קבע באופן רשמי את ראש השנה לאילנות כחג הנטיעות. (עוד מידע מענין על ר' זאב יעבץ ראו ב"הערות העורך" בתחתית הרשומה). בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כעל חג הנטיעות, כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. מאוחר יותר אומץ החג על ידי הקרן הקיימת לישראל, כסמל לפעולות הייעור בארץ. בט"ו בשבט תש"ט הפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה של מדינת ישראל, ולכן נחשב חג זה ליום הולדתה של הכנסת.

בתמונה – ילדים יהודים בט"ו בשבט בחוות גרוכוב – קיבוץ הכשרה של תנועת דרור החלוץ הצעיר ליד וורשה, הוקם ב-1919. צולם בשנות השלושים. מתוך הספר החלוץ הצעיר, בעריכת משה בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1944.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בכתב העת קונטרס, בטאון מפלגת אחדות העבודה, המוכר כבר היטב לקוראי בלוג זה, הופיעה בשנת 1920 כתבתו של ז. דויד, שעניינה קרוב למה שהתקבע בתודעה הקולקטיבית כסמלי ט"ו בשבט – ייעור ושמירת טבע. ז. דויד הוא שם העט של דוד זכאי, בעל מדור קבוע בקונטרס ולאחר מכן בעיתון דבר (בשם "קצרות"). עיתונאי ועורך בעל עין חדה ועט מושחזת שתר בארץ וכתב כתבות אווירה על מקומות ואנשים ותמיד עם מסר חברתי ואנושי וביקורת גלוייה. להלן סריקת הרשימה הקצרה ולאחריה הקלדת הטקסט למתקשים לפענח את הסריקה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כיצד מיָעֲרין?

על יד ביתי יש משתלה. מבקר-אור עד צאת הכוכבים טורח בה הגנן. מרקיד הוא את החול ומנפה אותו. משקה וחוזר ומשקה, פעם מעבה את הקלוח ופעם מדיקו – "לפי הטף". מאהיל על עציציו בחום היום וחוזר ומגלם לעת ערב. ציץ ציץ וצרכיו ומשאלותיו. "קשה גדול עצים בארץ ישראל כקריעת ים סוף" – כה דברי הגנן. ממשתלתו יקחו הפעם ליעור הארץ, עבודתו עבודה לדורות.

וממול המשתלה לארך הרחוב בואך תל-אביבה עמדו חמש שקמים רבות-ענף וכבדות-צל, מ"יתר הענקים" שבארץ. לב מי מאתנו לא חרד בגיל למראה גאונם: לא שממה היא ארצנו קלוית-השמש וחסרת-הצל אם כאלה גִדֵלה. אל יפל רוחך, הגנן, עמלך לא שוא!

ובבקר יום אחד קם הערבי אשר לו השדה ובגבולו העצים והניף עליהם גרזן ומשור. שלשה ימים טרח ויגע לעין השמש ולעין המון עובר ושב עד כרות כלם. כי על כן השדה שדהו והעצים בגבולו. לא מושל העיר (לא התורכי בן-אסיה הפרא – זה בשעתו ידע לנטוע ביפו שדרת תמרים נהדרה! – אלא האנגלי בן אירופא בן תרבות), אף לא ועד העיר ואף לא ועד תל-אביב הקרובים אל החלל – לא נמצא בכל אלה גואל לעצים ומצילם מיד אכזריה. כי על כן אין אדונים לעיר ואין שומרים בה!

רק הצפרים התעופפו מסביב, חפשו קניהם ומצאו אותם ואת אפרוחיהם קבורים חיים מתחת כבד הענפים – וצרחו ופרחו –

עכשיו קרחה ועריה במקום השדרה המצילה. כי כן. עבודה לדורות אנו עומדים לעשות ואת זה אשר דורות רבים גדלוהו לפנינו ועשוהו כבר אין אנו יודעים לשמור.

הלא נִכָּלם!

ז. דויד

באותו כתב עת הופיעה לקראת החג המודעה הבאה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ברשותי כמה וכמה ספרים שעניינם הנחיות לעריכת טקסי החגים השונים והמלצה על קטעי שירה, קריאה ודקלום מתאימים. מלבד חגי ישראל העיקריים, כוללים ספרים אלו גם "חגי טבע ועבודה" (היורה, חג הגז, הקציר, הבציר, מסיבת המסיק) ו"חגי תנועה וזיכרון" (יום ההסתדרות, האחד במאי, יום הרצל, יום תל-חי, יום א.ד. גורדון, יום רחל). תוכנית טקסי החג המומלצת בהתיישבות העובדת הורכבה מתמהיל מדויק של ישן וחדש: קטעים מן המקורות, שירה ופרוזה מן הספרות שנכתבה באותו זמן וקטעי הגות של עסקן ציבורי שהיטיב לאחוז גם בעט הסופרים. ועל הכל נסוך תום אידיאליסטי-סוציאליסטי. בחרתי להציג דוגמה לכך מתוך הספר "מסיבות" מאת שושנה צ'נסטוחובסקה (הקיבוץ המאוחד, 1946), ולהביא לכאן את מלוא תוכנית הטקס, על מנת לאפשר לקורא להתרשם מן הקשר העז אל טבע הארץ ועבודת האדמה, וכיצד הוא הונחל לדור הצעיר. אני מתגעגע את האמונה היוקדת הזו, בגאולת הארץ ונשמות הילדים כאחד.  אפשר לבחון, על פי גוף הטקסט המייצג לשעתו, מי מן היוצרים (משוררים, מלחינים) שרד ועדיין מושר בגני הילדים ובבתי הספר עד לימים אלה, ומי נשכח ונעלם מן הקנון התרבותי שלנו. את קול ההגמוניה מייצג כאן יוסף ויץ, (שבנו יחיעם נהרג בפעולת ליל הגשרים ועל שמו נקרא קיבוץ יחיעם), מראשי ההתיישבות ורכישת הקרקעות, מנהל הקרן הקיימת ובעל כשרון כתיבה רהוטה וקולחת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

למי שהצליח להתגבר על כל קטעי הקריאה-שירה-דקלום והגיע עד הלום – מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו'-ח', מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ"ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ולסיום – שיר קטן, עממי שמצאתי בספרו של דניאל פרסקי "זמנים טובים"

אדם ואילן היינו-הך; אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך – אדם ואילן היינו-הך.

הערות העורך

ר' זאב יעבץ, היסטוריון וסופר, עלה לארץ בשנת 1887, מראשוני ההוגים של הציונות הדתית, כתב סיפורים בז'אנר האהוב על סופרי העלייה הראשונה – סיפורי מסע. תיאור של סיור (אמיתי או בדיוני) בארץ ישראל המתחדשת, ובתוך כך דיווח על הקשיים וההצלחות של המתיישבים הראשונים. ברובם היו אלו סיפורים ריאליסטיים, עד כדי כך שנדמו לרפורטאז'ות עתונאיות ולא לספרות בלטריסטית, שהיו מיועדים לקוראים היהודים שהיו עדיין בגולה ("להוציא לאחינו מזמרת הארץ ומפרי חמדתה"). זאב יעבץ כתב סיפורים מגמתיים, בעלי אופי של אגדה, בהם הבליט את היהודי-החדש המתגבר על כל הקשיים, מחדש את הקשר עם מכורתו בעבודת האדמה ושב כך אל סגנון החיים של אבותיו המקראיים, והכל על פי חוקי ההלכה והמצוות. יעבץ גילה פתיחות למדעי הטבע וקרא לכלול אותם בחינוך הציוני-דתי. הוא היה מן הראשונים שהטיפו לאמץ את גידול ההדרים. איכרי מושבות עלייה ראשונה גידלו במצוות הברון ופקידיו כרמי ענבים ושקדים, עצי תות לתולעי משי, גרניום לתעשיית הבשמים – גידולים שכולם נכשלו אגרונומית וכלכלית והביאום אל סף רעב ותלות בנדבת הברון, בעוד הערבים ביפו מגדלים בהצלחה מרובה אלפי דונמים של תפוזים ומייצאים אותם באוניות קיטור לאירופה. בסיפורו "ראש השנה לאילנות" (פורסם לראשונה בוורשה, 1892) מודגמת הטפה זו והאדרת הפרדס. לא רק שיעבץ מתאר את יפי הפרדסים ביפו ואת ריחם המשכר, הוא אף מציע לכלול את התפוזים בתקרובת המסורתית לכבוד החג ולאכול אותם יחד עם שאר מיני הפרי המסורתיים שהארץ נתברכה בם. כך הוא מעלה את התפוז למעלת שבעת המינים וכחלק מן הפולחן הדתי. היה זה חלק מתהליך "גיור" מטע התפוזים, שכלל גם את הענקת השם "פרדס" השאוב מן המקורות ככינוי לגן עדן. להלן סריקת העמוד הראשון של הסיפור מפרי עטו "ראש השנה לאילנות". את הסיפור במלואו אפשר לקרוא באתר "פרוייקט בן יהודה".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

 

 

58. רוח זמננו וסרסוריו (1940)

א.

מתוך ספרו של אליעזר ריגר "החנוך העברי בארץ ישראל: יסודות ומגמות" הוצאת דביר (1940). פרק יז' – העתונות, הקולנוע והרדיו  –  רוח זמננו וסרסוריו

מובא בזאת החלק הראשון של הפרק, ההקדמה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

למען הסר ספק, זה נכתב לפני 74 שנים. (על אליעזר ריגר ראו ב"הערות העורך"). מאחר ומדובר ברשימה לעיל על הרדיו, העתונות והקולנוע, יש לתת ייצוג הולם גם לטלוויזיה:

ב.

בחודש פברואר, שנת 1962 נערך דיון פומבי ("סימפוזיון מיוחד") מטעם אגודת העתונאים על הנושא "טלביזיה בישראל". זאת לאחר שמומחי אונסק"ו המליצו על הקמת טלוויזיה חינוכית בישראל. בספר השנה של העתונאים (בהוצאת אגודת העתונאים בתל אביב, תשכ"ב) הופיע סיכום הדיון. ראו להלן את העמוד הראשון מתוך הדיווח, בראשיתו מוזכרים המשתתפים בדיון, ובהמשך אצטט כמה מן הפנינים שדליתי מן הדיווח.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

עוד מתוך הדיון:

"את מירב הרצאתו במסגרת סימפוזיון זה, הקדיש המבקר פרופ' ברוך קורצווייל לחלקה של הטלביזיה במיתוס של שלטון הטכניקה על האדם. […]  הוא ראה בהקמת טלביזיה – בלא לציין כלל את סוגה – קץ התרבות לגבי דור, שהספר לא יתפוס מקום בחייו, ואשר צלילי בטהובן, מוצארט או באך יהיו זרים לו: "התיאטרון יתחסל; מתוים את הדרך לחיסולו. השיחה האמיתית בין האדם החי לרעהו – תידום. מספיק הסלוגאן; מספיקה ההתגלות שעל-יד המכונה המאגית". ומה יתפוס את מקומם של כל אלה? הידענות הפסבדו-אנציקלופדית, שהטלביזיה תהיה לה שופר ראשי: "כיום כבר רואים את השממה הנוראה בנשמתו של האדם הצעיר. הטלביזיה תרחיב את השממה. ישנה ידענות פסבדו-אנציקלופדית אשר עושה שמות. אנו יודעים יותר על השטח – יודעים פחות בעומק. גם הידיעה בשטח היא מדומה, מיכנית, לא מובנת". הדובר הרחיב את היריעה, בציינו כי מה שלפנים נחשב כעיקר, היינו ידיעת המקצועות ההומאניסטיים, היה לתפל, לאביזר של רומנטיקה: "חידה בעיני, משום מה רובוטים טכנוקראטיים זקוקים עוד לשיפוץ הומאניסטי בכלל". הטלביזיה, אומר קוצווייל, תוסיף לתת תנופה לאותה ידענות קלוקלת: "כמו שכבר היום, לצערי הרב, מכוונים מורים תלמידיהם לקריאה מתוך אנציקלופדיות מטומטמות, שטחיות, במקום ליצור את המגע בין הילד ובין הספר המקורי, האמיתי, כך, חוששני, ישתמשו בטלביזיה למטרות חינוכיות, כביכול". (האם חזה קורצווייל בשנת 1962 את הגוגל והוויקיפדיה?) 

העיתונאי רם עברון נקט בוויכוח את העמדה הברורה והבוטה ביותר נגד הטלוויזיה, וצידד בחיזוק השימוש ברדיו: "שיטה תמוהה היא, סבור הדובר, לקום ולנסות מכשירים חדשים וקורצים, בטרם נוסו כלים קיימים ומבוססים (הראדיו), שהוכיחו את מידת יעילותם הפוטנציאלית". רם עברון הדגיש את הסכנה שהטלוויזיה החינוכית תהפוך עד מהרה לטלוויזיה המשדרת בידור ופרסומות מסחריות, כדרישת ההמון. "עצם קיומה יהיה אסון, וכל מה שישאר לעשות הוא להביע צער וחרטה". על כך השיב לו טדי קולק מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומראשי התומכים בטלוויזיה, "שאינו חושש מפני מיסחור המכשיר. הוא רואה את התהליך כטבעי. מאחר שהטלביזיה תכוון דווקא לחוגי ישובי העולים אין סכנה גדולה של מיסחור, כיוון אין זה קהל קונים גם מבחינה אובייקטיבית". עוד הביעו הדוברים את חששם שלא ירחק היום והצופים הישראלים יוכלו לראות שידורים ישירים של טלביזיה מארה"ב ואירופה. "איש לא יוכל למנוע מן המסתכל לראות תכנית אירופית זולה, על ההשפעות השליליות הנלוות לה". כמו כן הובע החשש שבמושבי העולים יצפו בשידורי הטלוויזיה מארצות ערב וב"תעמולת הסטריפ-טיז של רשתות הטלביזיה השכנות"."

ומה מתאים יותר מן הפרסומת הזו לסיום הרשומה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

איש החינוך אליעזר ריגר (מחבר הספר ממנו הובא הציטוט לעיל) היה ממניחי היסוד לחינוך העברי בארץ ישראל. היה המפקח הכללי על החינוך, פעל לביטול הזרמים בחינוך ולחיזוק החינוך הממלכתי. בשנת 1935 הקים את בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה (ליד"ה) בבית הכרם בירושלים. מונה לפרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית ובשנת 1950 הפך למנכ"ל משרד החינוך תחת השר בן-ציון דינור.

העיתונאי רם עברון היה כאמור מן המתנגדים הבולטים להקמת הטלוויזיה בישראל. היה זה אך טבעי שעם הקמת הטלוויזיה היה מראשוני שדרני החדשות בה ומנחה תוכניות תרבות ואירוח (זה הזמן, הופכים דף, הקצב הנכון).

28. הסברה מתודית והוראות דידקטיות

הצצה אל ספרי הלימוד הישנים מלמדת אותנו לא רק על גוף הידע שהועבר לילדים באותה עת, אלא גם מה היתה רוח התקופה, מה היתה האידיאולוגיה של ההגמוניה השלטת וכיצד נוצלה מערכת החינוך, בכל אחד מזרמיו, על מנת להנחיל  את אותה אידיאולוגיה וערכיה לדור הבא ולעצב אותו באופן הרצוי. הבאתי להלן דוגמאות מלימודי החקלאות, החשבון והטבע, ולאו דווקא ספרות, מולדת או תנ"ך, על מנת להדגים כיצד האידיאולוגיה מצאה את דרכה אל כל פינותיו של שדה החינוך. בארץ-ישראל המתחדשת לא היה אפשר ללמד כך סתם על חילזון או שלשול בגינה, מבלי לרתום זאת לתקומה ותחייה. לא היה אפשר ללמוד חיבור וחיסור מבלי להזכיר עלייה וקליטה ותרומות לקק"ל.

מתוך הספר: מדריך חקלאי למורה, מאת: א. גונדלמן, י. לבנון, הוצאת ספרית השדה (1955).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קטעים מתוך המבוא –  העבודה היא חיינו: החינוך לחקלאות:                                                    טובי מחנכינו היו חדורים הכרה, כי השיבה לטבע ולעבודת האדמה היא מקור תחייתנו ויסוד לעצמאותנו: אותנו מטרידה השאלה איך להשיב את אומתנו אל רקמת הטבע, איך להחיותה בעבודה, שרק קומץ מעפילים רואים את מכאוביה בהרי הארץ ובעמקיה. ליצירה חדשה זו נשקפת הסכנה שתידחה לקרן זווית, אם לא נשתף בה את כל הער והרענן בעם. מן ההכרח לאזרח את הילד ביצירה הזאת, כי אם לא נחדיר לתוכו את הרגש החלוצי המוסיף רוח ועוז ועצמה, אזי ישאר סתמי, בינוני. צריך שתיווצר כאן כבגולה תנועה חלוצית. הילד, לאחר עזבו את בית הספר, שואף לתכלית, להשתלמות, שיהיה שופט, עורך דין, רופא. והרי באו מהגולה צעירים שעברו לחיי עבודה מתוך שכחת עצמם, מתוך כיבוי המאורות הקודמים, מתוך שינוי ארחות חיים אלה. "היהדות מושתתת על התבונה המעשית אשר פירושה שעבוד הרצון לפרינציפים נעלים. התבונה המעשית הזאת המניבה את כח היצירה לא מתה עדיין בקרב היהדות. ב"עמק" הולך ונטווה חוט המוּסַר העברי, רעיון הגאולה העצמית, רעיון שכל החובות והזכויות צריכות לנבוע מתוך העבודה. זוהי חוליה נוספת ליהדות הקדומה; זהו תרגום מוּסַר היהדות לשפת המחרשה והמעדר" (שלמה שילר). "המסורת הגלותית אינה מעודדת את העברתם של הכוחות הצעירים בעמנו לחקלאות, אך כל צעד לקראת תחיית העם במולדת קשור בשבירת המסורת הגלותית ובהעברת הכוחות הרעננים, הצעירים, לעבודת האדמה בקנה מידה גדול" (מנאום פ. נפתלי, שר החקלאות, תשי"ג).

מתוך הספר: האדם : יסודות האנטומיה, הפיסיולוגיה וההיגיינה של גוף האדם, ספר-לימוד וספר-עזר ללימודי-הטבע בכיתות העליונות של בית-ספר עממי והמקבילות להן בבית-ספר תיכוני, מאת: ד"ר שלמה-ברוך אולמן. הוצאת הספרים הארץ-ישראלית ירושלים (1947).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קטעים מן ההקדמה – בספר זה – "האדם" – הובאו כמה חידושים, אשר אינם בנמצא ברוב ספרי-לימוד הטבע. קודם כל, הודגש בספר ההבדל היסודי שבין האדם לבעלי-חיים. דעתו המוטעית של הדרוויניזם על מוצא האדם – לא נזכרה כלל; אדרבא, נרמזו רמיזות לביטולה מבחינה מדעית. לעומת "תורת ההתפתחות", הודגש רעיון הבריאה: האדם נברא ע"י בורא העולם. הורחק כל ביאור מיכניסטי של הופעות הטבע. להיפך, הוסבר, במידת קליטתו של ילד בן 12 – 13 תיאום כל אברי הגוף לתפקידם ובניינם בכוונה תחילה לשם תכלית מסויימת ולפי תכנית קבועה מראש. במקום שדובר על הבלוטים בעלי הפרשה פנימית, בואר בהבלטה ובהדגמה, שאין לדבר על "איברים מיותרים". הוסבר המבנה המפליא של גופנו והפעולות הפיסיולוגיות המסובכות הנעשות בתוכנו. כל ההסברים ניתנו, בגבול קליטתו של ילד, ברוח וויטאליסטית-טיליאולוגית. הודגש, שיש להבדיל בין גוף ונשמה, בין החומר הכלה ובין החיוּת האלוקית, הנותנת את כוח החיים לגופנו – בחינת "ואתה מחיה את הכל". הספר שווה לכל בית-ספר עברי. ברם, נועד הוא קודם כל לספק את צרכי החינוך הדתי על כל טיפוסיו (בית-ספר מטעם "המזרחי" שברשת החינוך, ת"ת וישיבה שלימודים כלליים נלמדים בהם, בית-ספר לבנות "בית יעקב").

ואחרונה-אחרונה – תעמוד על הברכה "הוצאת הספרים הארץ-ישראלית", שביזמתה התחלתי בפרסום סידרת ספרי-לימוד וספרי-עזר ללימודי הטבע בבית-ספר עממי ברוח ויטאליסטית-טיליאולוגית, בניגוד לרוח דרוויניסטית-אוולוציוניסטית, השולטת עדיין בספרות המדעית ובספרי-הלימוד בעברית.

ב"ה ירושלים, בין כסה לעשור, תש"ו.

מתוך הספר: הצעת תכנית ללמודי הטבע בבית-הספר העממי, מבוארת ומוסברת הסברה מתודית ודידקטית, מאת י. מרגולין, הוצאת המכון הביאולוגי-פדגוגי (1939).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קטעים מתוך הפרק: הסברה מתודית והוראות דידקטיות לתכנית למודי הטבע בבית-הספר העממי – אמנם בתקופה זו של חידוש חיינו וחידוש מולדתנו העתיקה נתונים אנו בעיקר לא לקיים ולקבוע בטבע הארץ אלא לנוזל ולשוטף שבו, כלומר לחוקים הפועלים בטבע שבכוחם לשנות את הקיים והקבוע, אבל יחד עם זה אין לנו להסיח את דעתנו גם מסדרי בראשית של טבע הארץ, לא רק משום שהם רובם קבועים ועומדים עדיין, אלא גם משום שהם השפיעו השפעה עצומה על רוח אבותינו הקדמונים שחיו ויצרו בתנאי טבע אלו במשך אלפי דורות והשפעה זו משתקפת בפרי רוחם, ביצירות הספרותיות הנצחיות שיצרו: בתנ"ך, במשנה ובאגדה. כל היצירות האלו רובן ככלן בנות טבע הארץ הן, בכל דף ודף של היצירות האלו מפעמת נשמת הטבע, תמונות ומראות נוף עולים ונצבים חיים לנגד עינינו: מראות נוף אביביים מלבלבים ומבושמים אומרי "שיר השירים", עמקים עוטפי בר, חרבוני קיץ ולהט חמסינים, תפלה וערגה למים (כאיל תערוג על אפיקי מים), גשמי נדבות וטללי תחיה. ואין הדברים האלה מובנים לכל עמקם אלא למי שעינו פקוחה ואזנו קשובה למראות ולצלילי הטבע כפי שהם קיימים מימים קדומים. ומשום כך אין להוציא ישן מפני חדש, אלא עלינו להקנות לילדים את הטבע כמו שהוא ביסודו על הקיים והקבוע שבו יחד עם השנויים החלים בו בכוח שלטונו של האדם על הטבע. אותם התלמידים החיים בסביבה שהיא כולה מכוסה פרדסים המוריקים כל ימות השנה יש להוביל מזמן לזמן לשדות חרוכי השמש ועטופי האבק בשלהי דקיטא או להרים הסמוכים השוממים, ישוו את המקום הזה למקום מטע הפרדסים, יתנו את דעתם על זה שכל השטח הנטוע עתה פרדסים היה בימים קדומים וגם לפני שנים מעטות שומם וחרב כשדות האלו. יראו הילדים ויבינו עד כמה נעשה האדם שותף לימות המשיח והוא "שם מדבר לכרמל… וארץ ציה למוצאי מים".

הנה כמה מנושאי הלימוד אותם מציע י. מרגולין: הגשם, מחזור המים בטבע, החטה והלחם, הפרדס, הדבורה והמכוורת, הגפן, הגינה, הנחל והבצה, היער והחורש, הרפת ומשק החלב, הים, שיחות על גוף האדם (בקשר עם כללי ההיגיינה של הגוף), המים והאויר, חיי הצמח. לכתה ז' – הפחם והנפט, יסודות המכניקה, האור והקול. לכתה ח' – תורת ההתפתחות, אויקולוגיה של הצומח והחי, תורת המגנטיות והחשמל (שלשים וחמש שעות לימוד), העבודה.

פרטים נוספים על יהושע מרגולין ראה בסעיף "הערות העורך". להלן כמה דוגמאות מספרי הלימוד. כדאי מאוד להקליק על התמונות ולקרוא את הטקסטים.

מתוך הספרים פרקים בחקלאות, מהדורת תשט"ז לשנת הלימודים השביעית ומהדורת  תשל"א לשנת הלימודים השמינית.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ההקדמה הנפלאה לספר פרקים בחקלאות, (להקליק לשם הגדלה וקריאה)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מתוך פרקי הספר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מתוך הספרים: פרקים בתורת החי, מאת חנה נמליך, מהדורת תש"ו ומהדורת תשט"ו חסרי חוליות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

school-6

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מענינים המשפטים בספר, המעידים על המצאות בעלי חיים אשר כבר נעלמו מנוף ארצנו, או שנצטמצמה מאוד תפוצתם: "הצלופח חי בנחלים אשר מימיהם הולכים לים התיכון". "האמנון שוכן במים מתוקים בכל רחבי ארצנו". קרפדות, צפרדעים, טריטונים, סרטני נהרות, הצבוע וארנבת הבר.

מתוך הספר: חשבון מעשי, מאת י. פלר, לשנת הלימודים החמישית, (1936).

שאלות בחשבון הקשורות לפעילות הקרן הקיימת ואיסוף תרומותיה, (שימו לב לתרומת הקופסאות ולהערות על התרומות מן המדינות השונות בשנים אלו):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שימו לב לנושאים מתוך מציאות התקופה של שאלות החשבון:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

יהושע מרגולין (מחבר הספר על הוראת הטבע לעיל) חיבר ספר אוטוביוגראפי בשנת 1948. מן העטיפה של הספר אפשר ללמוד על חייו ועל משנתו:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

עוד על י. מרגולין אפשר לקרוא באתר האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (ללחוץ על NEXT בראש העמוד לשם מעבר לעמוד הבא על מרגולין), וכן באתר מכללת אורנים, שם גם נמצא קברו עליו חקוקות מלותיו של האיש שחי ערירי ללא משפחה: "את רעבוני וצמאוני לאדמת ארץ ישראל, לא אשבור ולא ארווה עד אשר אשוב אליה ואנוח בחיקה מנוחת עולמים".

17. מ"עדן הילדים" עד מִיקִי-מַהוּ (1896 – 1946)

שלוש תחנות בהתהוותה של ספרות ילדים עברית.

א.

עדן הילדים ספר מקרא לילדים ולילדות עם תרגום המלים בארבע לשונות: רוסית, אשכנזית, צרפתית ואנגלית. מאת ישראל חיים טַבְיוֹב. הוצאת "תושיה". ווארשא תרנ"ו. (1896).                              קטעים ממאמר ביקורת מאת: ב"ק, מתוך "פרדס": אוסף ספרותי, הוצאת י. ח. ראבניצקי. אדעסא,         (1896).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

"חברת ההוצאה החדשה "תושיה" החלה לדאוג לא רק לטובת הקוראים הגדולים, לתת בידם ספרים טובים ומועילים למקרא, כי אם גם בשביל תינוקות של בית רבן, להוציא למען הקטנים ספרי קריאה ולמוד. על הדבר הזה יחזיקו ל"תושיה" טובה גדולה ההורים והמורים בישראל, כי ברכה מרובה בו ונחיצותו מרגשת מאוד בעולם החנוך בזמן הזה. בימים הטובים הראשונים לא ראו מלמדי ישראל כל צורך בשיטות ישרות וקלות בדרכי תלמוד-תורה, הם ידעו שעליהם ללמד תורה ולא לשון,ובדרכי התורה בחרו דרך ארוכה הקצרה לדעתם, ויאחזו בידם את הכללים הגדולים העתיקים: "אין מוקדם ומאוחר בתורה ואין סדר למשנה", ובלי כל סדר והדרכה נכונה, בלי כל כללי הפדגגיה החדשה עלתה בידם והצליחו להביא את תלמידיהם הקטנים למחוז חפצם של אבותיהם ולהורותם לפרוש ידיהם הרכות ולשחות כשוחה זקן ורגיל במלוא רחבי ים התלמוד, יען לא היה להם לחשוב חשבון השעות, כי עשו את תורתם קבע לכל ימיהם לרבות הלילות ומעולם לא פנו אל לבם לדברים אחרים אף לשעה קלה. אולם הזמן ההוא חלף הלך לו. ובזמננו לא רק ההורים הנאורים, "האבות המתוקנים" (אשר בשבילם, לפי דברי המחבר בהקדמתו, חרד את כל החרדה הזאת לברוא את "העדן") כי אם גם הרבה מהאבות היראים והחרדים רואים נחיצות לעשות פשרה עם רוח הזמן החדש, וברצונם או שלא ברצונם מלמדים הם את בניהם בימי ילדותם מלבד למודי קדש גם הרבה למודי חול הדרושים לאדם באשר הוא אדם. עתה לא יוכלו עוד הבנים הקטנים להקדיש כל שעות היום רק לתורה בלבד, ומה שעשה הזמן בימים ההם צריך שיעשה השכל, הסדר והדרך הישרה, בזמן הזה.

[…] ובכן אין להשתמש, לפי דעתנו, ב"עדן הילדים" במוקדם לתורה, אך אם תתנהו ענין למאוחר יוכל באמת לעַדן את נפש הקוראים הקטנים ולהביא ברכה ותועלת. כי הספורים הבאים בספר המקרא אשר לפנינו רובם ספורי שעשועים המושכים את לב הילד ומבדחים את דעתו. וספורים כאלה מתאימים אל המטרה הדרושה להרגיל את הקטנים לקריאה בספרים עברים מתחלה בעזרת מוריהם, ואח"כ לאט לאט ירכשו להם דעת השפה באופן שיוכלו לקרוא דברים קלים בעצמם בלי עזרת מורה וספר-מלים, והדבר הזה הוא נכבד ביותר ואליו נושא את נפשו כל פדגוג אמן. הקורא הקטן יתענג על רובי ספורי "העדן" המלבבים, המביאים אותו אל עולם נודע לו וקרוב ללבבו או אל עולם חדש נחמד ונעים, אשר שם כל בעלי-החיים למיניהם מבעלי-כנף עד רמש האדמה ישתעשעו כילדים גם יפצחו פיהם לדבר כילדים בני גילם, ואף הבריאה המתה למראה עינים, ציצים ופרחים למיניהם, על כלם ירד טל ילדות, טל של תחיה, ויקומו וישחקו לפנינו כילדי חן.

[…] מלבד זאת רצה המח', כפי הנראה, לזכות את ילדי ישראל בכל אוצרות השפה לפיכך הרבה להם מלים גם מאוצר התלמוד, ולא שם על לב כי אין לתפוס מרובה ולילד קטן לא תחסר מאומה אם לא ידע מלין תלמודיות כמו כרבלת, רעוע, פאה-נכרית, אמבטי, מלחך-פנכי, ותר, כשכש, כעכע וכדומה, אבל הח' עוד לא אמר די בזה ולא נתקררה רוחו עד שהביא לעדן ילדיו גם את "המלה האחרונה" של "חכמת הלשון", כל המלים המחודשות בביהמ"ד החדש של המחדשים, ושם תמצאו מצבע, מפשעה, חשבון, משקפים, לקקן, אניות, גם שעון ועתון, גם התחמר – היה לחמור, ואף המלה הנודעת רצינות לא נעדרה, גם סימן ההקטנה לפי דעת "האחרונים" לא יחסר: סלסל – סל קטן, כחלחול – כחול מעט. מחבר ספר-למוד לילדים, לפי דעתנו, לא רק אינו צריך להכניס לספרו חדושים כאלה, כי אם גם אינו רשאי. הגע בעצמך, פלוני ערך ספר-למוד ויכניס בו מלים חדשות ככל העולה על רוחו, ובא רעהו ומוציא ספר-למוד אחר ובו להוראות אלה מלים אחרות מאשר מצאו חן בעיניו, ובא השלישי ומטיל על התלמידים ללמוד מלים אחרות וכו' וכו'. היתכן דרך כזאת? הנה למשל המלה טראָטואַר, מחבר הספר אשר לפנינו יתרגם מפשעה, ומח' אחר, כמדומני ה' יעבץ בירושלים, מתרגם מדרכה, והשלישי ימצא לטוב משעלה, והרביעי – מצעדה וכו', ואם כן אין לדבר סוף ותחת "שפה ברורה" אחת תהיינה לנו שפות רבות לא ברורות כלל."

ב.

שדה הפקר (מעין הערה)                                                                                                    מאת: "איקס"                                                                                                                  קטעים מן המאמר, מתוך: "דפים", בעריכת דב קמחי (1922).

"הכוונה: לספרות-הילדים שלנו בארץ ולספרות בית-הספר. זה שדה הפקר הוא לגמרי. וכי גם בשביל לכתוב למען תינוקות דרוש כשרון? אותה פרוסת-הלחם, שיש להגישה לפי הגדולים, נוטל המחבר בפיו ולועסה פעם ופעמיים ותוחבה לפי הקטנים. והמהדרין מוסיפין מעט נופת – והמהדרין מן המהדרין אפילו סכרין…                                                                                                                              הנה, למשל: למען "הגדולים" כותבים: החתול קפץ – ולמען הקטנים חוזרים שתי פעמים: החתול "קפץ-קפץ"; למען הגדולים אפשר לשיר "הבוקר בא" – ולקטנים מוסיפים: – טרא-ל-ל-ל—. למען הגדולים יש ספר ישן-נושן, הפותח ב'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' (אגב: טולסטוי ז"ל היה נוהג ללמד את "הספר הישן" הזה ככתבו וכלשונו לקטנים מבלי לעיסה עממית-תינוקית-ילדותית…), ולמען הקטנים מחברים ספורי תורה ממותקים בנופת: נח הצדיק נסע דוקא באניה – וקין ז"ל היה שר, כשהאלוהים גרשוהו מן הגן-עדן, את השיר "נודד אני"…   ואין להאריך.                                                        ואולם זו ספרות לתינוקות היא. שדה הפקר לגמרי. שכל החפץ פורץ לתוכה. אבל יש עוד ספרות אחרת – והיא: ספרי הקריאה העברים לבתי-הספר. ועל ספרות זו ניתנה בשנים האחרונות הגושפנקא של "ועד החנוך", וגושפנקא זו גרשה מבית-הספר את כל ספרי הקריאה האחרים. כוונתי לספרי הקריאה העברים "ספרנוּ".                                                                                                                              כי בעצם גם בחבור ספרים אלה, "ספרנו", נהגו המחברים – כבודם בתור מורים-מחנכים במקומו מונח – באותה שיטה פשוטה ובדוקה: חלקו העבודה ביניהם ואספו חומר מספרי למוד ומחבורי מחברים שונים וצרפו אותם יחד. ואולם דומני, שזהו היחס הקלוקל ביותר לחבור שביצירה. כי אמנם חבור ספר קריאה אינו נתון בשום פנים ביכלתו של המורה העברי, אלא בידיו של היוצר-המשורר העברי. וזהו ההבדל. לש. בן-ציון וליעקב פיכמן ולח. נ. ביאליק מותר לחבר ספרי למוד, ולהאדונים יחיאלי, אדלר וכו' אסור. רוח השירה אינה שורה עליהם, כלומר: רוח הקודש אינה שורה עליהם; ובלא אלה אפשר רק להטליא טלאים בלבד – ואין רוח ואין הרמוניה, ואין כלום. וכאן הסבה העמוקה לשעמום הרב שבספרים האלה. יש כאן אמנם, לכאורה, הכל, אבל העיקר חסר מן הספרים: היוצר חסר. […] אני מאמין באמונה שלמה, שאפילו ב"פסיק" וב"נקודה" נכר האדם. והמשורר על-אחת-כמה-וכמה. כשנטל ביאליק בידיו את האגדה, ויעשה את ספריו ליצירה. כשבא "רב צעיר" וחבר קצור התלמוד, נתן ספר נכבד ובעל-ערך רב וחשוב, אבל יצירה לא נתן. זהו ההבדל. ולילדינו אסור לנו להגיש חבורי לקט, ואם גם של פדגוגים כי אם ספרי-יצירה של יוצרים, של משוררים."

ג.

ולבסוף, מתוך ספר-הילדים הקלאסי של שלונסקי – עלילות מיקי מהו – טעימה קטנטנה בלבד: (1946)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

 

 

 

 

 

 

 

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

חיריק / חיריק / וו פתוחַ / מרכאות / וסיר נפוּח / סָמֵך סָמֵך / קו כפוּף / והרי לכם פרצוּף

ולסיום הספר:

MikiMahu-end-s

הערות העורך

יהושע חנא רבניצקי ערך את כתב-העת "פרדס" בין השנים 1897 – 1892.

על ישראל חיים טַבְיוֹב אפשר לקרוא כ א ן. מומלץ מאוד להכיר את "אוצר המשלים והפתגמים" שלו, המופיע בפרוייקט בן-יהודה, כ א ן.

על הוצאת הספרים "תושיה" ומייסדה בן-אביגדור, חלוץ המו"לות העברית, ארחיב באחת הרשומות הבאות.

את הקונטרס "דפים" הכרנו כבר ברשומה מס' 3 "על מצב הספרות בארץ"

בספר-הילדים "עלילות מיקי-מהו" הפליא המשורר אברהם שלונסקי בחרוזי איגיון (נונסנס) וירטואוזיים. עלילות מיקי-מהו פורסמו תחילה במוסף הילדים של עיתון דבר, החל משנת 1933, ואז לבש הגיבור דמות של עכבר, בהשפעת מיקי-מאוז של דיסני. בשנת 1946 כונסו כמה עלילות לספר, בו היתה למיקי-מהו, או קונציון, דמות אנושית. מי שרוצה להעמיק ולהתעמק ברבדים נוספים של יצירה זו, יכול למצוא זאת כ א ן  וגם  כ א ן.    בל נשכח גם את הצייר אריה נבון, צייר ותפאורן רב-פעלים וזכויות, שהציב את היסודות לציורי הקומיקס ולסרטי ההנפשה בארצנו, המאייר של ספרי לאה גולדברג.

4. תכנית הלמוד בבתי הספר העממיים של המזרחי – 1931

לאור העניין הרב והתגובות אשר התקבלו למקרא רשומה מס' 1 (תכנית הלמודים בבתי-הספר העממיים העירוניים תרפ"ג), החלטתי להביא בפניכם, לשם השוואה את תכנית בתי הספר הדתיים של זרם "המזרחי", משנת 1931, תשע שנים מאוחר יותר. הציטוטים מובאים מן ההערות המלוות את תכנית הלמודים עצמה.

 תכנית הלמודים הנהוגה בבתי-הספר העממיים של המזרחי

מחלקת החנוך של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל

ירושלים, 1931.

Mizrachi

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

תפלה – בתכנית למודי הקדש תופסת התפלה מקום בראש. חמר התפלה עשוי לעורר את הרגש הדתי. התפלות כוללות את עקרי האמונה, הן משרות על התלמיד מצב רוח מרומם ומעוררות בלבו רגשי אהבה לתורה, חבה למצוות, געגועים לשיבת ציון ותשוקה לגאולה ולנעם ה'. על המורה להשתמש בלמוד הזה לשם טפוח הרגשות הללו.

נביאים וכתובים – שאיפתנו בלמוד זה היא להקנות לילדינו את תכן הספורים והרעיונות הנשגבים שבכתבי הקדש ולהעביר לפניהם את האישים הגדולים שאנו נפגשים בהם בתנ"ך בהבלטת אפים ושעור קומתם. יש לותר על רבוי באורים ועל אותם דקדוקי הלשון המפריעים בעד תפיסת עצם הרעיון והקיפו. המורה צריך להסתפק בפרוש פשוט ומלבב. הספרים והפרקים המכילים ענינים שבחקירה (איוב, קהלת) נלמדים מתוך לקוטים ודלוגים.

עברית – ספר הקריאה צריך שיהיה עשוי לעורר בלב הילד רגשות חברתיים, אהבת רע, אהבה לתורה, לעם ולארץ.

דברי הימים – "מעשי אבות סמן לבנים", בלב הילד העוקב בהתענינות והתפעלות את חיי האבות נוצרת התשוקה להמשיך את חוט חייהם ולצרור את חייו בצרור חייהם ומעשיהם. על המורה מוטל, איפוא, לסדר בכוון זה את משנתו לפני תלמידיו. למוד התולדה שלנו בקשר עם דברי ימי העמים יביא את התלמיד לידי הכרה, שההשגחה העליונה מתגלית לנו בהליכות ההיסטוריה באפן מיוחד. הקיום הממושך של עמנו הקטן והדל בתוך המון ענקי עמים, עמים חזקים ואיתנים, אשר למרות כחותיהם המדיניים והקולטוריים עברו ובטלו, קובע את הכרת כחה של תורת ישראל וההשגחה הפרטית החופפת עלינו. הכרה זו היא שתקשר את התלמיד קשר אמיץ אל עם ישראל ואל ארץ-ישראל, ארץ מולדת אומתנו והקרקע של תורת הנביאים וחז"ל.

חשבון – מטרת למוד החשבון היא להקנות לתלמידים ידיעה במקצוע זה במדה שהם זקוקים לו, בכדי לפתר במהירות ובאפן בטוח שאלות החשבון המתעוררות בחיי יום יום. אין להלאות את הילדים בשאלות מסובכות ורחוקות מן המציאות.

ידיעות הטבע – המורה ימצא כאן את ההזדמנות לקבע הכרה בלב הילד על ההשגחה העליונה, שהיא עלת העלות וסבת הסבות, הכח הנסתר היוצר ודוחף את דרכי ההתפתחות בכל דבר קטן וגדול. מן החוקיות הנגלית על המורה לעבור אל הפרשה הסתומה שאי אפשר להשיגה ע"י למוד וחקירה והמובילה אל דרך האמונה ביוצר הטבע. למוד זה עשוי לעורר התפעלות ליצירת ויראת הרוממות בפני יוצרה.

ציור, זמרה והתעמלות – בבתי-הספר לבנים קובעת מערכת השעות לכל המקצועות האלו יחד 2 שעות בשבוע, החל מכתה ד'. הערה: מחלקת החנוך של הסוכנות היהודית מעירה לנו, שמספר השעות (בס"ה 2 שעות בשבוע) הנתן לציור, זמרה והתעמלות – בהחלט אינו מספיק.

בתי-ספר לבנות – מפני נמוקים שונים היה מן הצורך להכניס לתכנית זו שנויים עקריים, הנובעים בעקר מתוך ההבדלים בכוון הרוח ובתכונות הנפש בין הבנים והבנות. הקו העיוני, האינטלקטואלי, מפותח ביותר אצל הילד, ואצל הילדה מכריע הרגש על האינטלקט. למוד הגמרא מבוסס ברובו על עיון, על שקול דעת וסברא. בבתי-הספר לבנים הוא עומד במרכז הלמודים בכתות ה'-ח'. לעומת זה תופס מקום חשוב בתכנית הלמודים בבתי-הספר לבנות מקצוע הפונה בעיקר אל הרגש, היינו למודי באורי תפלה.

מלאכת יד ותפירה – תכלית הלמוד היא לסגל את הבנות לסוגי המלאכות, שהחיים בעתיד דורשים מאת בעלת בית. ההרגל הזה יעשה לטבע, והעבודה תעשה על ידי התלמידות מתוך אהבה ומתוך חדוה ליצירה.

תורת הבשול וההזנה – למוד המקצוע הזה עשוי להכשיר את הבנות לעבודות בית ולעבודת מטבח. התלמידות תתמחינה בהכנת תבשילים בפועל, בהנהלת מטבח, בשים לב לכשרות ולמנהגי ישראל ובעריכת שלחן באופן מסודר ובטעם.

ד"ר י. מהרש"ק: לשאלת ספר הקריאה.

בישיבת הועדה לעבוד התכנית נתעוררה שאלת ספר הקריאה, המתאים לבתי-הספר לחרדים. אולם, לדעתי, לחנם מתחבטים אתם בשאלת ספרי הקריאה המתאימים וטובים לנו. אל נפתור את השאלה רק למחצה. הגיעה השעה שנוציא לגמרי את ספר הקריאה מבית ספרנו. נגזור על ספרי הקריאה שיהיו ב"בל יראה ובל ימצא". אין להוסיף שבביה"ס לחרדים הביא ספר הקריאה רק נזק. הילד הפעוט המתיחס באותה ההערצה לתנ"ך ולספר הקריאה – הנהו מעשה בכל יום. אין הילד יודע להבדיל בין ספר לספר. הוא לומד בתנ"ך ולומד גם בספר הקריאה שלו, ואל תזלזלו בהרגשות כאלו בגיל הילדות. ספר-הקריאה כספר למוד בשעות קבועות – הנהו לשטן לספר הספרים. בחדר היתה מטרה אחת – פתוח הדת והמוסר מתוך קריאה עיונית בספרי הדת והמוסר. והרי אנחנו רוצים להיות יורשי החדר בכוונו החנוכי – ואין אנחנו יכולים להגיע למטרה זו מתוך הכוון של ביה"ס המודרני כמו שהוא. הסתעפות המקצועות מטשטשות את המטרה הדתית-מוסרית בחנוך. בודאי את שלמות החדר לא נשיג יותר, גרשנו מגן-עדן פדגוגי זה ואבדנו את הדרך לשוב בה. אבל אין זה מפטר אותנו מהתקרב ל"ארחא דהימנותא". יהיה התלמיד לכל הפחות בארבע המחלקות הנמוכות – בעולם שכלו טוב – עולם התנ"ך הכולל דת, מוסר ומולדת ושאר המקצועות מסביב לו. התנ"ך יהיה בכתות הללו לא מקצוע רגיל אלא מעין נובע המפרה את נפש הילד ופותח את לבו להבין ולהרגיש מתוך התנ"ך את השפה, המולדת, החיים הקולטורים – ועל כלם הדת והמוסר.

Mizrachi-Sefer

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

הערות העורך

 ד"ר י. מהרש"ק היה מנהלו של בית-הספר תחכמוני, בית-הספר הדתי-ציוני העברי הראשון בתל-אביב, נוסד 1925 (כיום אולפנא לבנות).

על זרם המזרחי בחנוך, אשר על בסיסו הוקם החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד) ראה כאן וגם כאן.

2. "התלמידים המפגרים והנשארים"

 

שמואל גולן / על מחקר אחד בחינוך

קטעים ממאמר מתוך:  השומר הצעיר, י"א ניסן תרצ"ט (31 במארס 1939)

ShomerZair0001 Golan

"עם פירסום מחקרו של מ. בריל על "התלמידים המפגרים והנשארים" מתעוררות בעיות חינוך חמורות מאוד. נדהמים הננו עומדים בפני תוצאות המחקר הסטאטיסטי הזה. מעולם לא פיללנו, שיש אחוז גבוה כל-כך של ילדים מפגרים ונחשלים בין תלמידי בתי-הספר שלנו. המספרים קובעים כי 30,4 אחוז של כל תלמידי בתי-הספר העממיים הם מפגרים או נשארים. על גודל האחוז תלמדך ההשוואה עם מיספר התלמידים המפגרים בארצות הברית, המגיע ל-19,7 אחוז. אם אמנם המחקר הוא נכון – והעבודה נושאת אופי של עבודה רצינית – הרי אין אנו רשאים להתעלם ממנו. משום-מה האחוז הגדול הזה? כלום המורים שלנו הם פחות מוכשרים ואינם יודעים את מלאכתם? ספק, אם יש לתלות את הקולר במורים, כי אין להניח, שהנם נופלים ביכולתם ממורים בינוניים בכל מדינה אחרת. אולם עוד יותר קשה לתלות את הקולר בחומר התלמידים. מה קרה פתאום והורע במידה כזאת החומר האנושי של התלמידים? הרי בדרך-כלל הננו רגילים לראותם בממוצע כחומר טוב ומעולה בהשוואה לתלמידי אומות העולם? השאלות האלה אומרות – דרשנו.

רגילים היינו בדרך-כל להניח, כי מספר התלמידים המפגרים גדול הוא אצל עדות המזרח וזקפנו את העובדה המעציבה הזאת על חשבון התנאים החברתיים והכלכליים של עדות אלו; כמו-כן חשבנו על המנטאליות המיוחדת של הילדים, בני עדות המזרח, ועל הקושי הנובע מהצורך בהסתגלות לסביבת תלמידים אחרת, יותר מעולה. אכן מפליאות ומשונות הן גם מבחינה זאת תוצאות המחקר. בין הסיבות, אשר המחבר מונה אותן ומנסה להסביר על ידן את הופעת האחוז הגבוה של תלמידים מפגרים, באות בחשבון סיבות פסיכיות (חוסר יחס רצוי ללימודים, התפתחות שכלית בלתי-מספקת, חוסר הסתגלות פסיכית), סיבות שבסביבה (חוסר השגחה, מצב חומרי רע וכו'), סיבות שבבריאות הגוף, סיבות אדמיניסטרטיביות (?) ואי-ידיעת הלשון. הסיבות האלה חלות, בהבדלים לא גדולים, במידה שווה על ילדי אשכנזים וילדי עדות המזרח. כן הננו קוראים, כי המסיבות הפסיכיות מהוות אצל האשכנזים 60,8 אחוז מכל הסיבות לעומת 54,3 אחוז בעדות המזרח; הסיבות שבסביבה הן 15,0 אחוז אצל האשכנזים לעומת 20,5 אחוז אצל ילדי עדות המזרח (הננו למדים מזה, שגם אצל ילדי האשכנזים רבה היא מידת הפיגור ורבים גורמיה). אחוז התלמידים הנשארים בכיתות בין כלל המפגרים מגיע ל-9,1 ועד 10,6 אחוז; כאן בולט ההפרש בין העדות (7,4 אצל האשכנזים לעומת 18,0 אצל ילדי עדות המזרח).

[…] ואנו למדים גם מתוך המחקר, שמיספר גדול של תלמידים מתיאש מבית-הספר ועוזב אותו בכלל. העובדה שמבין 100 תלמידים אצל בני עדות המזרח גומרים רק 11 את שמונה הכיתות של בית-הספר העממי הנה האשמה כבדה נגד החינוך העברי.

[…] לא ייתכן להשלים עם אחוז גבוה כל-כך של ילדים מפגרים ונחשלים בין ילדי ישראל, שאין לו כל הצדקה אובייקטיבית. אנחנו מצווים להתיצב בפרץ ולאסור מלחמה על התופעות המעציבות האלה. עלינו להניע את כל הכוחות ולהשתמש בכל האמצעים, על מנת לתקן את המעוות הזה ובהקדם. אחד התפקידים הנעלים של בית-הספר הוא להתגייס למלחמה בנגע הכאוב, אשר ממנו פינה ויתד לפגעים סוציאליים כבדים, שסופם להתנקם ביישוב, להנמיך את רמתו האינטלקטואלית, להגדיל את מיספר האנשים מחוסרי ההשכלה האלמנטארית; יתר-על-כן, סכנה נשקפת לנו, שעל-ידי חינוך לקוי בבית-הספר העממי יגדל צבא הילדים המופקרים, העבריינים הצעירים וכו'. מתפקידו של בית-הספר לשמש לגבי רבבות ילדים מעין "חילוף-סביבה" המבריא אותם מפגעי הבית והרחוב; עליו לשמש להם הזדמנות של עליה חברתית ותרבותית. בית-הספר חוטא לתפקידו זה, בהתעלמו מן הבעיה הרצינית הזאת ובהשתמטו ממתן פתרון לה."

משמר-העמק

הערות העורך

בטאון זה יצא לאור 6 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עם פלישת גרמניה לפולין.

מחבר עבודת המחקר אליה מתייחס המאמר הוא ד"ר משה בריל (1910 – 1943) היה מרצה לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1943 פרסם יחד עם אהרון קצ'לסקי (קציר) וישעיהו ליבוביץ' ספר בשם "חידושי המדע במלחמה", בו הם טוענים שהניצחון בשדה הקרב מותנה ביכולת המדעית-טכנולוגית של הצדדים הלוחמים ובנכונותם להשתמש בה.

שמואל גולן (מילק גולדשיין) (1901 – 1960) היה איש חינוך ופסיכואנליטיקאי, ממנהיגי תנועת השומר הצעיר, ממייסדי קיבוץ בית אלפא. שמואל גולן היה התיאורטיקן של החינוך המשותף וממייסדי מפעל החינוך בקיבוץ הארצי.

במאמר שלעיל בולטת אי התקינות הפוליטית, בכל הקשור לתלמידים בני עדות המזרח וכן השימוש במושג "מפגרים" שלא היה מוצא את מקומו במאמר חינוכי דהיום.

1. תכנית בתי הספר העממיים, תרפ"ג

 

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

 

תכנית בתי הספר העממיים העירוניים
מחלקת החנוך של ההנהלה הציונית בא"'. תשרי תרפ"ג (1922).

בחוברת צנומה זו מפורטת תכנית הלימודים לבתי הספר העממיים (יסודיים) על פי המקצועות השונים בכתות א' – ח'.
מקצועות הלימוד: תנ"כ, עברית, משנה, מולדת, גיאוגרפיה, טבע, דברי הימים, חשבון הנדסה והנהלת חשבונות, ציור וכיור, זמרה, מלאכת-יד ותפירה, עבודת גנה, התעמלות, אנגלית (החל מכתה ה'). "מכתה ג' והלאה מנהלים התלמידים רשימות מזג-האויר".
התכנית מפרטת גם אלו סיפורים יש ללמד בכל אחת מן הכתות, אלו שירים לשיר, וכן אלו תפילות וברכות ("כל התפלות נלמדות ע"פ"). בולטת ההקפדה על לימודי הזמרה, ההתעמלות ועל לימודי התפירה לבנות. הבנות והבנים לומדים אותם המקצועות, אך בכמות שעות לימוד שונה.

נושאי הלמוד והיקפם מעניינים מאוד. מפאת קוצר היריעה בחרתי להביא ציטוטים חלקיים, תוך דילוגים והשמטות, בייחוד מן ההערות הדידקטיות המובאות בשולי תכנית הלימודים. הציטוטים מועתקים כלשונם וככתבם (כתיב חסר).
כתיבה וקריאה: על המורה לשים לב שישיבת התלמידים תהיה נכונה, שיחזיקו את העפרון ואת העט כהוגן ושיכתבו בכתב ברור ובאותיות גדולות. יש לדקדק ביפי הכתב, בנקיון המחברות, ברחב השוליים שבעמוד ובסדר השורות.
ציור וכיור: מדריכים את התלמידים לציר את הצורה הנתונה ככל האפשר בתנופת-יד חפשית אחת ולהשאיר את השגיאות שנפלו בה עד אשר נעשה התקון הנכון. העקר הוא שהעצם הנבחר לדגמה יכר נכון בדמותו האפיונית ויציר באפן חי ובטוח. את הכרת חזיונות הפרספקטיבה, ההארה והצבעים מסגלים לתלמידים לא ע"י באורים תיאוריים אלא ע"י אמון למעשה בהתבוננות בעצמים מתאימים.
במשך כל שנות הלמוד צריך לעורר את התלמידים בכל שעת-כשר להביא לידי בטוי עצמי את יצר היצירה שבקרבם.
עברית: בכל שנות הלמוד מחנכים את התלמידים לענות על שאלות המורה ולהביע את רעיונותיהם ואת רגשותיהם בשפה ברורה ומקשרת. "תשובות שלמות", המכילות את המלים שבשאלה, אינן טבעיות וע"כ צריך להרחיקן מביה"ס. לתשובות כאלה יש מקום רק בשנת הלמוד הראשונה, במקרה שהעברית אינה שפת-הדבור של התלמידים; אבל לאחר שסגלו להם את שפת הדבור החי צריכה הטבעיות בהבעה לתפס את מקומה הראוי לה. כמו כן יש לטפח את הדקלום הטבעי של השירים המתאימים הנלמדים ע"פ [על פה] בתשומת לב לנעימות ההבעה ולשנויים בקול, כדי לפתח את החוש האסתטי ולהגביר את ההתרשמות.
כתיבת חיבור: התלמיד צריך גם להתרגל לעבד חמר שאין בו משום ספוק יצר לבו, כי כזאת ידרשו ממנו החיים בעתיד; ע"כ [על כן] נתנים במחלקות העליונות על יד החבורים החפשים גם עבודות שהחיים דורשים בהן צורה קבועה, כגון מכתבי מסחר, הזמנות, ברכות, בקשות וכדומיהם.
זמרה: תשומת לב רבה יקדיש המורה לנעימות הקול בשירת הילדים, שלא תהא זו צעקנית אלא בטוב טעם וברגש.לאט לאט ובהדרגה מרגילים את הילדים לגוון הקול בשירה וע"י זה מפתחים בהם את הטעם הטוב ואת רגש היפי. כדי לשמר על נימי הקול הרכים של הנער יש להזהר מעבר את גבולות הקולות של כל גיל וגיל.
התלמידים העומדים בתקופת התחלפות הקול (וכן גם לקויי השמע המוסיקלי) אינם שרים, אבל יושבים נוכחים בשעורי הזמרה והמורה מעוררם להקשבה ולהתענינות פנימית בשירת חבריהם ומשתפם בהוראה התיאורית.
אין להזניח את התלמידים הנראים כ"מחסרי קול"; אלא על המורה להשתדל לפתח את קולם בסבלנות רבה ובמשך זמן רב עד שיכשירם לזמרה, כי כמעט כל התלמידים מסוג זה אינם אלא מחסרי כשרונות מוסיקליים מדמים וזקוקים אך לטפול שיטתי כדי שיוכלו לשיר בקול צלול.
תפירה: על המורה להרגיל את התלמידות לישיבה נכונה (במובן ההיגיני) בשעת התפירה, לשמוש הנכון במכשירים, לנקיון הידים והחמר ולסדר. הרקמה, הסריגה וה"אפליקציה" הן שניות במעלה אחר עבודת התפירה והתקונים וע"כ אין להקדיש להן זמן רב מדי. עבודת התקונים (בגדים וגרבים) צריכה לתפס מקום חשוב בתכנית.
תנ"כ: תכלית למוד התנ"כ תושג רק אז, אם המורה לא יסתפק בבאור המשפטים ובפרוש המלים בלבד, אלא יביא את תלמידיו לידי התעמקות בנבואה – לפי כחות נפשם – עד כדי התרשמות מתכנה ומצורתה. הפרקים בתנ"כ שיש בהם דברים שאינם מתאימים לרוח הילדים נשמטים.
8 – 10 פרקים נבחרים מספרי הנביאים נלמדים בכל השנה בע"פ. תשומת לב מקדשת לדקלום הטבעי ולקריאה המטעמת בספר. (שנת למוד ד').
טבע: כדי לחנך את התלמידים להסתכלות בטבע המולדת ובחיי כלכלתה ולעורר בהם את השאיפה להבין ולהכיר את תופעות הטבע, את החקים השוררים בו ואת מכשירי העבודה של האדם, צריך הלמוד הזה להתבסס כולו על הסתכלות בלתי אמצעית בטבע ובחיים. לתכלית זו יש לערך תיורים וטיולים תכופים בשדה, במקומות העבודה שבסביבה וכו' לשם מטרות קבועות. סדור אספים בוטניים, זואולוגיים ומינרלוגים ע"י התלמידים מסיע הרבה להגביר את התענינותם, לפתח את כשרון הסתכלותם ולהעמיק ולהרחיב את ידיעותיהם.
שמירת הבריאות: נושאי הלמוד בכתה ד' – המזון. אמצעי הזהירות בפני זבובים ואי-נקיון.הזהירות באכילת פרות בלתי מבשלים ופרות ארסיים, הצרך באכילת פת-שחרית לפני הלמודים ובאכילה בזמנים קבועים בכלל. נטילת הידים לפני האכילה ואחריה. הצרך בזהירות בשתית מים.
בכתה ה' – ערך העבודה והמנוחה להתפתחות העצמות והשרירים, הנזק של ישיבה ועמידה לא נכונה, תנאי שנה מבריאה, הוראות בנקיון הגוף (השמוש בסבון) והבגדים, בנקיון הפה, השער והצפרנים. הלאות והחלפת הכח. אפן נקוי האזנים. האויר ואור השמש – אמצעי חטוי לחדרים ולבגדים.
התעמלות: כדי שהבנות תוכלנה לעשות את כל התרגילים הנתונים בתכנית נחוץ שתהיה להם תלבשת מתאימה (מכנסי התעמלות). במחלקות שאין להן תלבשת כזו פוסחים על תרגילים הפוגעים ברגש הבושה הטבעי שבלב הבנות.
ההתעמלות צריכה-להעשות מתוך עליצות ורעננות ולעורר בלב המתעמלים חדות התנועה ושמחה מתוך הכרת התעוררות גופם ושליטתם בו.
תשומת לב חיבים להקדיש לשמירת הסדר והמשמעת בשעת ההתעמלות העממית והמשחקים כמו בשעת תרגילי ההתעמלות. חדות החיים וששון התנועה ואמוץ הכחות המלוים את הפעולות האלה אינם צריכים להוציא את התלמידים מתוך גבולות הסדר והנמוס הטוב.
בתכנית שיעורי ההתעמלות ("תרגילי-גוף") מפורטים בשמותיהם המשחקים בהם יש לשחק:
השועל הפסח, חומת ירושלים, ריב מקומות, אמנון ותמר, עכבר ושני חתולים, חיות היערה, המקשקש, שני זריזים, רודף נרדף, ארנבות בחורים, העיט והזגתה, הזאב והרועה, יום ולילה, כדור נודד, שכן רע, רקודים בלוית זמרה.
מולדת: תכנית הלימוד בשנת-למוד א' – שיחות על בעלי חיים, צמחים ועצמים אחרים ועל עבודת האדם. שיחות על החגים, ימי הזכרון, מנהגי-הדת. ספורים, אגדות, שירים, משלים ופתגמים בקשר עם הנושאים הקודמים.
תפלות: מודה אני, שמע ישראל, מברכות-הנהנין ועל הדלקת הנרות; ד' הקושיות.
תשומת לב רבה צריך להקדיש בשנה זו, כמו בכל שנות הלמוד הבאות, ללשון הדבור של התלמידים שתהא נכונה ומקשרת; אולם עם זה יש להזהר שלא תחלש דעתם ע"י תקונים מרבים ושאלה לא יפריעום מבטוים העצמי.
מתוך רשימת ספרים לקריאה: הלב מאת ד'אמיציס, בימי חמלנצקי מאת א.ז. רבינוביץ, וילהלם טל, מאת שילר בתרגום ח.נ. ביליק, הרמן ודורתיאה מאת גיתה, תרגום ש. בן-ציון, שירים נבחרים מאת ביליק, צרניחובסקי ועוד.

הערות העורך

תכנית הלימודים ותכניה מזכירים לי מאוד את לימודיי בבית הספר העממי (ביה"ס בארי, נתניה) בשנות השישים של המאה הקודמת, ארבעים שנה לאחר פרסום חוברת זו. גם מורינו הקדישו שעות לימוד רבות לשיעורי התעמלות, מולדת, זמרה, מלאכת-יד (נגרות לבנים, תפירה, סריגה ורקמה לבנות). שעות רבות ומהנות בילינו בעבודת האדמה בגנת בית-הספר. בהפסקה הראשונה בכל יום, היינו מתייצבים למסדר והנפת הדגל (לקול תיפוף התופים) ואח"כ תרגילי התעמלות.

בשוליים העליונים משמאל בעמוד הראשון של החוברת רשום בכתב זעיר השם של בעלי החוברת – ל.י. ריקליס. לוי יצחק ריקליס היה איש חינוך, אשר ערך את הספר "המורה", בו כונסו מאמריו של שמחה חיים וילקומיץ (1871 – 1918), מראשוני המורים ברחובות ובמושבות הגליל. ספר נוסף של ריקליס הוא "מורי" – ספר לימוד השפה העברית למבוגרים.