הוויכוחים הניטשים כעת בסוגיית שילוב חיילות בחיל השריון כלוחמות בטנקים כוללים טיעונים דתיים, בטחוניים-מבצעיים ופמיניסטיים, ומתקיימים בצל פרשיות בוכריס וחטיבת גבעתי. ובמקביל – מתגייסים רבים במחזור הגיוס האחרון סירבו להיות מוצבים בחיל השריון ונשלחו לכלא. הנה כמה הקשרים לנושא זה, כהרגלנו – מתוך טקסטים נושנים.

נתחיל בשירו של חנוך לוין “בלדה מחושלת על חייל וחיילת“, אשר נכתב בשנת 1966 ופורסם גם באסופה “מה אכפת לציפור – סאטירות, מערכונים, פזמונים” בהוצאת ספרי סימן קריאה הקיבוץ המאוחד מועדון הספר העברי. כדרכו, כותב לוין בציניות מרירה ומלנכולית על יחסי אנוש שתוחלתם נכזבת.

יחסים נרקמים בין גברים ונשים, כלומר: בין קציני שריון ופקידות, גם בספרו של יריב בן-אהרן “הקרב” (עם עובד, 1966), המתאר הווי של פלוגת מילואים בשריון בעת מלחמת קדש. הדברים נכתבו בעידן שתקינות פוליטית עדיין לא חדרה אל השיח החברתי והספרותי, אך כמדומני שגם בימינו אלה היא עדיין לא שולטת לחלוטין בשיח המילואימניקי (למרות שאת המלה “נפקה”, כלומר זונה, החליפו מילים אחרות). הדיבור כאן הוא אודות מ”פ הפלוגה, עמוס. כמובן שהחיילת היא האשמה במצב העניינים המתואר להלן, שהרי היא “נותנת” אפילו לחוגרים, לא רק לקצינים:

בשנת 1975, יצא לאור ספר הילדים “אבא שלי שריונאי”, אף הוא בהוצאת עם עובד, ספרית שפן הסופר, בו מתארת הילדה רנה את קורותיו של אביה במלחמת יום הכיפורים.

ילדים יקרים. הביטו נא בתמונה בה נראה אבא, לבוש במדי ב’ מרופטים ומרושלים, נפרד בפתח הבית מבנותיו, ויוצא לשירות מילואים בשריון. כעת קראו את הטקסט והחליפו את המלה “אבא” במלה “אמא” בכל מקום בו היא מופיעה. ילדים יקרים – האם בעתיד יופיע ספר זה במהדורה מעודכנת בשם “יש לי אמא שריונאית”? שימו לב ביחוד למשפט “איך אמא יכולה להיות גם אבא?” אשר הצחיק את הילדים של שנת 1975.

ולסיום –  בשנת 1969 חולקה למתגייסים לחיל השריון החוברת “אגרוף הברזל”, הסוקרת את ההיסטוריה המפוארת של חיל השריון בכל המערכות, כולל מלחמת ששת הימים.

בראש החוברת מופיע דברו של מפקד גייסות השריון האלוף אברהם אדן, כאשר הפנייה היא אל ה”שריונאי” בלשון זכר כמובן.

אנצל את ההזדמנות ואצטט מן החוברת מידע אודות פרשייה אחת מעלילות השריון,  שכונתה “מבצע יונה”:

הטנקים והזחלמ”ם שועטים זה לצד זה

הערות העורך

א. את מבצע יונה ביצעה חטיבה 7 בפיקודו של אורי בן ארי (שהיה לימים מפקד גייסות השריון, וסגנו של גורודיש) * ובו הגיעו לישראל טנקי סופר-שרמן ו- AMX-13 . במבצעים שנעשו לאחר מכן (מבצע אביבה ומבצע שחרית) הגיעו לארץ מצרפת, באופן חשאי, מטוסי המיסטר-4 והדקוטה. כל זאת במסגרת ההכנות למבצע קדש. בן גוריון הזמין את המשורר נתן אלתרמן להיות נוכח בנמל קישון בעת פריקת הטנקים והתחמושת במבצע יונה. לאחר מכן הקריא בן גוריון את השיר אותו כתב אלתרמן בהשראת מה שראו עיניו, אך רק בצורה מרומזת:

עוד יסופר לחרדה ולפלא איך ניצבו תולדות העם בין ים אילת וים תיכון על כברת ארץ ראשונה ואחרונה כמו על צוק ישראלי בים ערב, וקהל אויבים אשר אך תמול הוכה ושב למאורתו עלי גחון שופע מחדש כלי-אש בל ידעם, נכון לזנוק בכל משטמותיו ומכונותיו. […] אולי זה לילה שהיה, או לילה שיהיה, זה לילה שכיום אין תאר לו ושם. אך בבוא עת – יקום גלוי. נקוב בתאריך, והוא אולי הסף אשר מעבר לו – המרחבים והשלום, ליל חול פשוט אשר עודו אלם אך כל אשר ראהו או יראהו, כה יאמר: ראיתי ליל בו הכרעה הכף. אולי זה לילה שהיה או ליל חלום, בחלומו-ברזל, ברזל חדש. נושא קנים מאורכים, רועם על שרשרות פלדים, מגיע מרחוק, עולה על חוף, ובעוד כולו דמיון, כבר הוא כולו ממש, ועם נגיעתו הראשונה באדמה הוא נהפך לכח יהודי.

• נכדו של תא”ל אורי בן ארי, עדו בן ארי, נהרג בהתהפכות טנק ברמת הגולן בחודש שעבר. אביו של עדו, נמרוד, היה מג”ד בחטיבה 7.

ב. יריב בן-אהרן הוא בנו של יצחק בן-אהרן, שהיה יו”ר ההסתדרות. יריב השתתף כחייל בשריון במבצע קדש וכתב בעקבות זאת את הספר “הקרב” שצוטט לעיל. לאחר מלחמת ששת הימים היה בין המשתתפים ב”שיח לוחמים”. יריב נפטר לאחרונה, בתאריך 15 לאוקטובר 2016 בקבוץ ראש הנקרה.

ג. והערה אחרונה: יריב מכנה בספרו את לוחמי השריון בשם “טנקאים” בחוברת אגרוף הברזל ובספר הילדים שלעיל, הם נקראים “שריונאים”. גילוי נאות – גם אני הייתי בשריון, בחטיבה 7 ואנחנו קראנו לחבר’ה מהטנקים פשוט “טנקיסטים”.