108 – שליחות לפלסטינה, 1946

לאחר פרסום הרשומה נוספו צילומים שנשמרו בארכיון קיבוץ טירת צבי שם ביקר קרוסמן פעמיים. ראה בהמשך, לאחר תיאור ביקור הועדה בטירת צבי.

בשנת 1946, במשך כמאה ימים, פעלה “הועדה האנגלית-אמריקנית לחקירת הבעיות של יהדות אירופה ושל ארץ ישראל” בניסיון להציע פתרון לבעיה היהודית בארץ ישראל, כלומר לסכסוך בין הערבים והתנועה הציונית והעימותים בין היהודים לבין הבריטים בארץ ישראל. הועדה, אשר הוקמה ביוזמתו של ארנסט בווין, שר החוץ של בריטניה, יצאה לשמוע עדויות בארה”ב, באנגליה, במחנה דכאו בגרמניה, במחנות העקורים בווינה, בקהיר, ולבסוף בחודש מארס 1946 הגיעה לארץ ישראל. בועדה היו שנים עשר חברים, ששה אנגלים וששה אמריקאים. בין האנגלים היה ציר פרלמנט צעיר ממפלגת הלייבור, סוציאליסטי בהשקפתו – ריצ’רד קרוסמן .

מקור – ויקיפדיה.

קרוסמן כתב ספר בו הוא מתאר את מסעה של הועדה ואת התרשמותו האישית מכל מה ששמע וראה במהלך אותם מאה ימים דחוסים. הספר – Palestine Mission תורגם לעברית בשם “שליחות ארצישראלית” ויצא לאור בשנת 1947 (ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תרגום ש. גילאי).

ספר זה הוא בעיני אוצר בלום, בלום מכיוון שמשום מה נעלם מעיניהם של כותבי העיתים ואינו מופיע כמקור מידע ראשוני ובלתי אמצעי באתרי האינטרנט השונים, העוסקים בועדה ובקרוסמן עצמו. תיאוריו של קרוסמן יפים וחריפי מבע, אך בעיקר כנים ואישיים. הוא הגיע לכאן, על פי עדותו, ללא כל ידע מוקדם, מלבד חיידקי האנטישמיות בהם היה נגוע ככל אנגלי ממשפחה דתית, והספר מתאר את התהליך המחשבתי והרגשי שעבר עד להיותו תומך בעניין הציוני, והגיעו להחלטות המנוגדות לצפיותיו של שולחו א. בווין. הוא אינו חוסך שבטו מכל הצדדים המעורבים בסכסוך – יהודים, ערבים ואנגלים ואינו מתעלם מסבלם של שני העמים. קרוסמן מנסה להבהיר לעצמו את מקורות השנאה ההדדית בין היהודים והערבים, ומדוע האנגלים הם פרו-ערבים. אני בחרתי להציג כאן רק את הקטעים המרתקים בהם הוא מתאר את התרשמותו מן היהודים והערבים בעת סיורה של הועדה ברחבי פלסטינה. מדהים כיצד היהודים מפולגים בדעותיהם וביחסם לערבים בהתאם לשיוכם המפלגתי ובהתאם לזיקתם לדת, כאילו לא השתנה דבר מאז ועד היום, בחלוף שבעים ושלוש שנים. ומדהים לא פחות כיצד האיש החכם הזה מזהה בביקור חטוף את אופיין של הקהילות השונות אותן פגש. כמות הטקסט רבה הפעם, ולמי שאצה לו דרכו אני ממליץ לפחות לקרוא את תיאורי הפגישות בנהריה, קיבוץ משמר העמק וקיבוץ טירת צבי. שלושה קודקודים של משולש ישראלי-יהודי.

בתאריך 6 במארס יצאה הוועדה ברכבת מקהיר בדרכה לירושלים דרך עזה. חברי הועדה שכנו במלון המלך דוד והדיונים התקיימו מעבר לכביש ממול, בבית ימק”א , כפי שניתן לראות בסרטון של נתן אקסלרוד מתוך יומני כרמל. הנה כך מתאר קרוסמן את הגעתו לירושלים, בייחוד מעניין תיאור הדרך לאורך נחל שורק בואכה ירושלים, והמצב במלון המלך דוד: (לדעתי הוא שוגה במקמו את כנסיית הקבר בבית-לחם).

ביקור בביתו של חיים ויצמן “בכפר רחובות“. למי שמכיר כיום את בית הנשיא הראשון בתוככי מכון ויצמן, ייראה התיאור להלן מעניין מאוד. ויצמן היה כמעט עיוור לחלוטין באותו זמן, ועצוב לחשוב על כך שהסיבה היתה, ע”פ קרוסמן, קטראקט (בעברית ארכאית – “חרדלית”).

סיור בכפרים הערביים בשומרון ובמחנה המעצר בלטרון, שם היו כלואים אסירי המחתרות וההגנה, מעצר מנהלי ללא כתבי אישום, בתוקף תקנות לשעת חירום (מוכר לנו?). ובסיום הרהור פילוסופי על השנאה בין שני העמים:

מקור – הארכיון הציוני.

ביקור בשני בתי ספר חקלאיים. בי”ס על שם כדורי, הערבי בטול-כרם ובית ספר חקלאי של התאחדות האיכרים בפרדס חנה. הנדיב כדורי, יהודי ממוצא עירקי שעשה הון רב, תרם סכום כסף גדול “לממשלת א”י” להקמת בי”ס חקלאי, ושלטון המנדט הבריטי בטענה שהוא ממשלת א”י נטל את הכסף והקים שני בתי ספר, לערבים בטול כרם וליהודים למרגלות התבור. שניהם עומדים וקיימים עד היום:

משקיפים ממרומי התבור בלווית אחד הנזירים. מקור: הארכיון הציוני
בבית הספר החקלאי פרדס חנה. מקור: הארכיון הציוני.

ביקור בנהריה, מקום מושבם של הייקים, העולים מגרמניה, קהילה שהוציאה מתוכה את שטראוס, זוגלובק, סטף ורטהיימר ואחרים. מענינת השקפת עולמם האנטי מיליטריסטית ויחסם לערבים:

ביקור בקיבוץ משמר העמק ובכפר הערבי השכן, כנראה אבו-שושה (אותו הוא מכנה “כפר מצחין”) ובעקבותיו דיון מלא כנות עם שוטרים בריטיים על הסיבה לכך שהם פרו-ערבים:

מקור – הארכיון הציוני.

ביקור שני בקיבוץ משמר העמק:

דיוני הוועדה. מקור – הארכיון הציוני.

ביקור מאלף בקיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן (את בית שאן קרוסמן מתאר כך: “עיר מלוכלכה, הנראית עגומה עוד יותר מפני שהיא בנויה אבן כחולה-שחורה וטיט. שתינו תה עם שישים נכבדים ערבים במלוא-פארם, ששנאתם ליהודים כבדה יותר משמצאתי בכל מקום אחר. בסביבתם עדיין נמשכת מכירת הקרקעות, ושליש מן האדמה כבר נשמט מידיהם”).:

תוספת מפתיעה

לאחר פרסום הרשומה, בעזרתה של נילי בן ארי וראובן אור (שלמד איתי באוניברסיטה לפני כך וכך שנים) מקיבוץ טירת צבי, נשלחו אלי צילומים שנשמרו בארכיון הקיבוץ. מסתבר שקרוסמן ביקר במקום פעמיים. בפעם הראשונה עם הועדה, כפי שתואר לעיל ובפעם השניה, לאחר עשר שנים, בשנת 1956, הפעם הגיע עם רעייתו. מלוויו דוברי האנגלית המוזכרים בספר הם דבורה גרוס ואליהו בלום. הנה כמה מן הצילומים שנשלחו מארכיון קיבוץ טירת צבי. תחילה, מביקור הועדה בשנת 1946: שימו לב לכיתובים מתחת לצילומים. תודה לארכיון טירת צבי!

בחדר האוכל. מאחור על הקיר העקומים (גראפים) שמזכיר קרוסמן.
מחוץ לחדר האוכל. ברקע ה”טירה” הבניין המרכזי שעל גגו ראה קרוסמן את בית התינוקות.
שיחה עם חברי המשק ליד מטע הבננות
מפגש עם חברי המשק בשדרת העצים ליד הקיבוץ.

בשלוש התמונות הבאות, קרוסמן ועמיתו מבקרים בבית הפעוטות על גג ה”טירה”

המזוקן: יהושע ברוכי
שני משמאל אליהו בלום ומשמאלו דבורה גרוס 1946

הצילומים הבאים הם מביקורו השני של קרוסמן (ורעייתו) בטירת צבי, 1956.

במרכז: דבורה גרוס, ששימשה כמתורגמנית בביקור הראשון.
קרוסמן ודבורה גרוס. 1956

דבר העורך – הרחבה ומידע נוסף למתעניינים

הוועדה הוקמה ביוזמתו של בווין, שר החוץ הבריטי, בעקבות ביקורת בינלאומית על שילוחן של כמה אניות מעפילים עם פליטי השואה בחזרה לאירופה. בווין קיווה שהחקירה תראה שמרבית היהודים בעולם אינם מעוניינים לייסד בית לאומי בארץ ישראל ולעלות לא”י ושיהודי אירופה, שארית הפליטה, ישוקמו ויתערו מחדש באירופה. בווין קיווה להוכיח שהיהודים הם קבוצה דתית ולא לאום ולכן אינם זכאים לבית לאומי (בניגוד להצהרת בלפור). לכן אף בחר כנציגו את קרוסמן, שנחשב איש אמונו. אך קרוסמן איכזב אותו כאשר הגיע למסקנות הפוכות, תמך בענין הציוני ובתוכנית החלוקה. הועדה המליצה לבטל את הספר הלבן, כלומר לבטל את האיסור על מכירת קרקעות, ולנפק 100,000 סרטיפיקטים לעליית יהודים לארץ ישראל. כאמור, קרוסמן הבין שאין פיתרון שיעשה צדק עם כל הצדדים, וחתר להקטין את העוול לכל אחד מן הצדדים. את מדיניות האמריקאים במזרח התיכון הוא כינה “פוליטיקה של נפט“. בפני הנציגים הערבים שהעידו בפני הוועדה הוא הטיח את תמיכת המופתי בנאצים וגרם לסערה. הערבים הכחישו וקרוסמן הראה להם תצלומים. קטע זה הושמט מפרוטוקול הדיונים. את היחסים בין הסוכנות היהודית ופקידי הממשל המנדאטורי הוא מתאר כך: “הסוכנות היהודית מנהלת את ענייני הציבור היהודי, לשבט או לחסד, במידה ניכרת של זלזול בפקידי ממשלה אלה. זוהי באמת מדינה בתוך מדינה, עם תקציב משלה, עם קאבינט וצבא סודיים, ובייחוד עם שירות אינטליג’נס מיוחד. זהו האירגון היעיל, הדינאמי והחסון ביותר, שראיתי מימי, ואינו חושש מפנינו הרבה. זוהי כעין מדינה סוציאליסטית, שהוקמה לפני חטמה של האדמיניסטרציה הבריטית, למרות חבר הפקידים הבריטי, שהיא בזה לו, והמשפיל אותה בהתמדה. לבריטים יש סמכות אבטוקראטית גמורה, ואף על פי כן אינם יכולים להתמודד עם היהודים, מפני שבאינטיליגנציה הם נופלים מהם לאין שיעור, ואין להם מדיניות משלהם. חולשה עם כל עיטוריה של סמכות מכאן – חוזק בלי שום אחריות מכאן. ושני הצדדים שונאים זה לזה שנאת נפש.” ועוד הוא אומר על היהודים “בהגיעם למעמד של אומה, נעשו לאומנים […] יום יום ראיתי בארץ ישראל עדויות לעוורונם של יהודים לבעיה הערבית. […] אף שיהודי ארץ-ישראל, כל אחד בפני עצמו, היו שכנים טובים לערבים והביאו להם תועלת, הרי מבחינה פוליטית היו יהירים ומחוסרי-טאקט, ובלי יכולת להבין את נקודת-ההשקפה של הערבים.

קרוסמן אינו מסתיר את התרשמותו מבן-גוריון, אותו פגש בביתו קורא את כתבי אפלטון ביוונית. כאשר נפרדו אמר לו בן-גוריון: “אל תזלזלו בתבונתנו. אנו בקיאים בבעיה זו יותר מכם, ואיש לא יוכל לאחז את עינינו בנוסחה או בדיבורים נאים. החליטו כך או כך, וזכרו שבין כך וכך נילחם את מערכת דנקרק שלנו. לאחר פגישה זו עזבה הוועדה את ארץ ישראל בתאריך 28 מארס 1946, כלומר שהתה כאן 22 יום.

קרוסמן התפרסם כאשר ערך את האנתולוגיה “האל שהכזיב” בשנת 1950, בה כותבים ששה סופרים מפורסמים על אכזבתם מן הקומוניזם ומשלטון סטאלין, בהשפעת פרסום הספר “1984” שנה קודם לכן.

קרוסמן (מימין) בפתחו של בית ימק”א. מקור – הארכיון הציוני.

80 -עדה מימון ועיינות – ליום האשה

12.3.17 – צורף ציטוט חשוב של אליעזר יפה משנת 1919, על מעמדה של האשה, ומתאים גם כתשובה לדברי הרב יגאל לוינשטיין – שלח ד”ר עמי זהבי – ראו בתחתית הרשומה.

לאחר שתקראו רשומה זו, מומלץ לקרוא גם את הרשימה הקודמת בנושנות לכבוד יום האשה 2014 – שני מאמרים על יופייה של האשה (משנת 1912, ו – 1919).

רבים מאתנו חולפים מידי פעם בכביש 42, דרומית לצומת בית-עובד לכיוון יבנה, על פני השער של כפר הנוער החקלאי “עיינות” המוקף עצי פיקוס ענקיים, אך לא יודעים שלמקום הזה היסטוריה מעניינת וחלק חשוב במאבקן של נשות ישראל לשוויון. 

לכבוד יום האשה הבינלאומי ברצוני להאיר את דמותה של עדה מימון ושל המוסד אותו הקימה וניהלה – עיינות. סיפורה של עדה מימון מדגים את ההבדל בין עשייה לבין עסקנות, בין רהב וצניעות, בימים שפמיניזם עדיין לא היה מושג שגוּר ונשיות עדיין לא היתה מגדָר.

ada-portrait

עדה מימון פישמן (מקור: הארכיון הציוני)

עדה מימון  (1893 – 1973)

הודל פישמן, לימים עדה מימון, היתה מן הלוחמות הנועזות ביותר למען שוויון האשה בישראל. עמדה בראש ארגוני נשים בראשית דרכם, ופעלה לסלול את הדרך לשילוב נשים בחברה הישראלית. עלתה בשנת 1913 מבסרביה (אז רומניה). עמדה בראש תנועת הפועלות מטעם מפלגת הפועל הצעיר ופעלה להשגת אישורי עלייה לנשים רווקות ולמתן זכות חתימה לנשים מול המוסדות הציוניים. היתה מזכירת מועצת הפועלות וחברה בוועד הפועל של ההסתדרות כראש מחלקת העלייה וכן חברה בהנהגת ויצ”ו. היתה חברת כנסת בכנסות הראשונה והשנייה והיתה מעורבת בחקיקה לקידום האשה, כגון חוק גיל הנישואין, חוק שיווי זכויות האשה, חוק עבודת נשים, חוק הגנת הדייר. כאשה בעלת חינוך דתי פעלה ברוח הציונות הדתית ואף השתתפה בחקיקה בנושאים דתיים בכנסת. עדה לא התחתנה ומתה ערירית. עדה כתבה כמה ספרים על תולדות תנועת הפועלות. בשנת 1958 יצא לאור הספר “חמישים שנות תנועת הפועלות: 1904 – 1954“. (עם עובד). צניעותה של עדה מימון ניכרת בכך שלמרות שהיתה מעורבת בכל הפעילות אותה היא מתארת בספר כמנהיגה וכמובילה, שמה אינו מוזכר כלל בספר (מלבד שם המחבר). בשנות פעילותה נפגשה וצולמה עם שועי עולם, אך בספר אין לכך זכר. גם את המלה ‘העצמה’ לא תמצאו כאן. מתוך ספר זה ברצוני להביא את סיפורה של עיינות.

ada-book-s

סיפורו של משק הפועלות עיינות, אשר הוקם ונוהל שנים רבות על ידי עדה מימון, מגלם בתוכו רבדים רבים של המעשה הציוני: קליטת עלייה, החינוך הציוני ושלילת הגולה, היחס לבני עדות המזרח, כיבוש השממה. אך מעל הכל את המאבק לשוויון הנשים. לפיכך בחרתי בו לציון יום האשה.

משק פועלות – עיינות

בשנת 1922 העלתה מועצת הפועלות את הצורך להקים משקי פועלות אשר ישמשו מקום הכשרה לעולות לפני עברן לחיי עבודה קבועים בקבוצה או במושב. המטרה היתה להכשיר את הנשים הצעירות בעבודות חקלאיות על מנת למנוע את העסקתן בענפי המטבח והכביסה בלבד. עד 1930 הוקמו על אדמת הקרן הקיימת ששה משקי פועלות בנחלת יהודה, פתח תקווה, שכונת בורוכוב, ירושלים, חדרה, עפולה. במשקי הפועלות נשמר העיקרון של עבודה, הדרכה וניהול עצמי בידי הבנות ופועלות וותיקות בלבד, ללא מעורבות של גברים, על מנת “לעורר את הכוחות הרדומים בקרב הפועלות”. ההכשרה לחיי עבודה ויצירה חקלאיים נמשכה שנתיים. רעיון הקמת משק הפועלות עיינות, ליד נס ציונה עלה בשנת 1926 והיווה קפיצת מדרגה. משקי הפועלות עד אז היו בגודל 30 – 40 דונם, וכאן הושג מק.ק.ל שטח בן 500 דונם שיכול לעזור גם בקליטת עלייה ובהעסקת פועלות מחוסרות עבודה בשדות שלחין ולא רק בגן ירק קטן. מסירת השטח, שהיה מוצף במים ומועד לקדחת, התעכבה עד לאחר מאורעות הדמים של תרפ”ט, סוף קיץ 1929. המימון לבניית ולתפעול המקום הושג מתנועת ויצ”ו ברומניה. העלייה על הקרקע היתה ב-30 במארס 1930. הנה כמה קטעים מספרה של עדה מימון אודות המוסד שהקימה וניהלה שנים רבות:

ada-1-s

ada-2-s

ada-4-s

בשנים 1935 – 1939 חלו 70% מן הבנות בקדחת. הביצה בעיינות נוקזה, אך באזור נבי-רובין, שפך נחל שורק, נותרה ביצה עד שהבריטים הקימו שם מחנה צבאי וניקזוה. 

poalot-1-s

העבודה במשתלת צמחי נוי

משק הפועלות שימש לקליטת עולות חדשות והכשרתן לחיים יצרניים בארץ ישראל החל מהקמתו. מעניין תיאורה והתייחסותה של עדה מימון לקליטת נערות מעדות המזרח :

ada-mizrach-s

ada-8-s

ada-5-s

תמונה כגון זו נפוצה בפרסומים רבים מאותה תקופה, גם בפרסומי עליית הנוער, ומעט מקוממת. אנו רואים את הנערה “לפני” ואחרי”. תהליך מחיקת הזהות הקודמת של הנערה (המזרחית תמיד בתמונות אלה) כוללת גם שינוי משמעותי במראה. כעת היא לבושה בחולצה רוסית רקומה – אות וסימן לקליטתה המוצלחת.

הנה תמונות בסגנון דומה מתוך פרסום של עליית הנוער באנגלית – 1949 (הבנות נקלטו בכפר הנוער שפייה) שימו לה גם לטקסטים הנלווים (אני התאהבתי ברוחמה, השואפת להיות עקרת בית אחראית):

Aliya-5

Aliya-6

בשנות מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיינות גם נערות מן הארצות השכנות, סוריה ולבנון. תיאור הנערות הסוריות והלבנוניות שליאות מזרחית באבריהן מעורר חיוך מסוייג:

ada-9-s

משימה קשה עוד יותר היתה קליטתן של הנערות שחוו את אימי השואה.

ada-11-s

time-to-work

מקור שתי התמונות: הארכיון הציוני

store-room

בתאריך 22 בינואר 1945 במלאת שבעים שנה לנשיא ההסתדרות הציונית, ד”ר חיים וייצמן, נערכה לו קבלת פנים מיוחדת בעיינות. תיאור האירוע הזה מרגש עד דמעות:

ada-3-s ada-6-s

teheran-1943

ילדים מטהרן הנמצאים זמנית בעיינות לומדים עברית על גג בית הספר 1943 (מקור: הארכיון הציוני)

בשנת 1952 הפך משק הפועלות לבית ספר חקלאי מעורב (בנים הורשו לבוא בשעריו) ועבר לאחריות ויצ”ו, יחד עם בית הספר החקלאי כנות. גם משקי פועלות אחרים הפכו לבתי ספר חקלאיים, למשל משק הפועלות בפתח תקווה הפך לבית הספר לגננות ושתלנות. היה זה עידן של יוקרה ושגשוג לבתי הספר החקלאיים (ולחקלאות בכלל), די אם נזכיר את כדורי. בשיא תפארתם היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים. אתר כפר ופנימיית מעיינות היום

poalot-2

הערות העורך

קיצור תולדות תנועת הפועלות – הנשים הצעירות שעלו לארץ ישראל, החל מן העלייה השנייה ואילך, לא הצליחו להשתלב כרצונן בפעילות החלוצית ההתיישבותית ובעבודה החקלאית. בניגוד להצהרות ולשיח שנשמעו בחוגי העלייה השנייה ובכתביהם, אודות השוויון לנשים ברוח הסוציאליסטית, הצעירות, אשר היוו מיעוט בחברה הגברית החלוצית, נדחקו בעיקר לעבודות המטבח בקבוצות הפועלים, ושם זכו ליחס מזלזל ומשפיל ולתנאי עבודה קשים ומחפירים. חוות-הלימוד בכנרת שנוסדה ב-1911 היתה הצעד הראשון להכשרת צעירות-חלוצות לעבודה חקלאית ונסיון להוכיח את יכולתן בעבודות שנחשבו גבריות. בשנה זו התאספה בכנרת אסיפת הפועלות הראשונה ביוזמתה של חנה מייזל מקימת חוות כנרת. מספר המשתתפות הגיע ל-17. שלוש שנים אחר כך התכנסה במרחביה ועידת הפועלות בה השתתפו 30 צירות שייצגו 209 פועלות. במקביל יצאו הבוגרות הראשונות של חוות כנרת לבן-שמן ולמרחביה ולאחר מאבק הקימו שם קבוצות עצמאיות שעבדו בגן-ירק והוכיחו שעבודתן יעילה ורווחית. שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים קשות של גירושים, מאסרים, חוסר עבודה וחרפת רעב, אך הפועלות המשיכו בהתמדה לכבוש את מקומן בחקלאות. אחד הנושאים שנידונו רבות באסיפות הפועלות באותן שנים היה הטיפול המשותף בילדים בקבוצות ובקיבוצים (לינה משותפת) שנועדה למנוע את הפיכת הילדים ל”רכוש פרטי”!  כיבוש הארץ בידי הבריטים הביא להתנדבות נשים לגדודים העבריים, בהנהגת רחל ינאית בן-צבי. אחרי המלחמה החלו הנשים, כעת גם בנות העלייה השלישית,  במאבק להשתלב בעבודות נוספות. תחילה הקימו קבוצות בתוך גדודי העבודה שסללו כבישים – טבריה-טבחה, עפולה-נצרת וכד’. הנשים עבדו במחצבה, בחצץ, בסלילה, וגם בעבודת המטבח, הכביסה והטיפול בחולים.

hazaz-sעם התמעטות העבודות הציבוריות בכבישים והתחלת תנופת הבנייה בעיר, עברו הפועלים והפועלות לעבוד בענף הבנייה ומאוחר יותר גם בתעשייה המתפתחת. אולם תנועת הפועלות, ברוחה של תנועת העבודה, עדיין ראתה חשיבות רבה בשילוב הנשים, בייחוד הצעירות שהגיעו בגלי העלייה המתגברים, בחקלאות. כאשר הוקמה ההסתדרות (1920) כצירוף של כל נציגי מפלגות הפועלים והתנועות השונות, הפכה תנועת הפועלות לחלק ממנה, תחת הכותרת מועצת הפועלות. הקמתה של מועצת הפועלות לוותה במאבקים על רקע מפלגתי. המזכירה הראשונה עדה מימון-פישמן ממפלגת הפועל הצעיר הוחלפה בשנת 1922 על ידי גולדה מאיר נציגת אחדות העבודה שהיתה בעלת כח פוליטי רב יותר, אך חזרה לתפקיד ובשנות השלושים אף כיהנה בוועד הפועל של ההסתדרות. ועידת הפועלות בשנת 1921 בבלפוריה, היתה הראשונה בה נאספו נציגי כל הפועלות מרחבי הארץ, חלוצות וותיקות ועולות חדשות כגוף ארגוני רשמי, המייצד נשים בלבד, תחת כנפי ההסתדרות.

golda-s

maabara_s

maabara-babies-s

 

נשלח על ידי ד”ר עמי זהבי: ציטוט של אליעזר יפה מן החוברת “יסוד מושבי עובדים, 1919.

אכן בשאלת האשה שלנו פה בארצנו ישנו צד יותר מכאיב ובולט באי-הצדק שבו.  והשאלה היא:  היש לבנות ישראל, אשר לא מצאו את דרכן אל חיי המשפחה, היש להן, לבנותינו אלה, חלק ונחלה עצמיים בבנין ישובנו? או גם כאן נשאֵר עבדים נרצעים למשפט החברה: כי אין קנין וזכות חיים לאשה אלא בבית בעלה?

ואשה אשר לא מצאה, או לא נמצא לה איש אשר יקרֵא שמו עליה, אשה כזו יגרע חלקה בנחלת העם?  מי זה הִטיל על האשה את גורל הדבורה בכוורת, להיות משוללת זכויות אם אינה מקיימת תולָדות?  והן מן האיש לא ישללו את הזכויות איך שלא יהיו הרגליו ודרכי חייו!.. –

רגילים משנות דור לחזות את האשה כצלעו וצלו של האיש.  האשה תלַוֶה את האיש ותִלָוה אל האיש בכל מקום;  ואולם את האשה עצמה, לבדה ונפרָדה מן האיש, אין מכניסין בחשבון לשום ענין.  ובנדון שלנו מוסכם כבר וידוע מראש כי החומר האנושי למושבות ומושבים הם הגברים, בשבילם כל הטורח ומהם נשקפת התכלית…

ואולם הנשים – אלה מחוץ לחשבון הן.  הן בודאי תִלָוינה אל הראשונים, אם בתור מבשלות ואחיות רחמניות או בתור נשים לבעלים, ולא יותר.  יש גם כי יביטו על “מלוות” אלו כעל רע הכרחי, מַקשה, ומכביד על “בוני העם וישובו”.

וכדאי לבלתִּי לשכוח, כי הצער של האשה לרגלי הגבלת יכלתה בעבודה, צער זה איננו אף כטִפה לעומת ים הצער האִלֵם, תהום הסבל הצנוע על הגבלת יכלתה להיות אם. [את זה הוא כמובן אומר כנגד הקיבוצים]. ׁ

בשום אופן לא מספיק לתת לאשה שלנו רק את חלקה בעבודה;  יש לה גם חלק בארץ ובחייה העצמיים הבלתי תלויים באיש.  ובתכניות למושבי עובדים העתידים צריך להִנתן מקום לנשים כמו לאנשים.

וכשם שבכניסת אנשים למושבים אין בודקים אחריהם, אם הם בעלי משפחה או רוָקים, או שאינם עומדים כלל להכנס לחיי משפחה, כן גם ישנה הזכות לנשים להכנס בתור חברות למושבים, מבלי אשר יחקרו אותן ועל אודותיהן אם הן עומדות להנשא בזמן מן הזמנים או לאו.

מושבי העובדים שלנו, צריכים הם לחנך לנו את האדם העברי הקיצוני במסירותו, לחיי האמת והצדק.  אולי גם יצליחו להסיר מעל הפרק את שאלת האשה, זה כתם החברה האנושית.

וזה הזכיר לי כמובן את סיפור משה ובנות צלפחד:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: “כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן (במדבר כ”ז)

אליעזר יפה                                                          החוברת יסוד מושבי עובדים  1919.

אליעזר יפה היה פעיל ציוני בעל חזון ויוזמה כבר מגיל צעיר. בגיל 16 כבר הקים אגודה ציונית לנוער וגם כתב בעיתונות העברית על נושאי הציונות והעלייה לארץ.

הוא נולד בשנת 1882 בבסרביה ובגיל 22 היגר לארה”ב כדי ללמוד חקלאות בחווה ע”ש הברון הירש בדרום ניו ג’רזי. ב-1910 עלה לארץ, ותחילה עבד במושב עין גנים ליד פתח תקווה, שם פגש והתחבר עם א”ד גורדון. שנה לאחר מכן עבר לחוות כינרת, שם עסק גם בניסויים בגידול ירקות, בין השאר בתירס, שהוא הראשון שהביא אותו לארץ מארה”ב. הקבוצה שבאה אתו לארץ הביאה את השימוש במיכון החקלאות בשיטות שלא היו מוכרות כאן עד אז. ב-1919 הקים וערך את עיתון ‘השדה’ שכל מי שמקורב לחקלאות מכיר עד היום הזה. בחוברת “ייסוד מושבי עובדים” באותה שנה, 1919, הוא הגדיר את עקרונות הניהול של מושב העובדים, ובהמשך גם הקים את מושב נהלל.

כתב בעיקר ספרי הדרכה חקלאיים ואפילו מילון למילים נרדפות.

 

 

26. הנשיא הראשון

המרוץ לנשיאות מתחמם וצובר תאוצה, מספר המועמדים הנושאים את עיניהם אל המשרה הרמה הולך ועולה, כאשר ברקע נשמעים דיבורים על ביטול מוסד הנשיאות, והכול מתוך שיקולים פוליטיים ואישיים. בימים אלה, ומתוך סמיכות זמן ליום העצמאות, כדאי להיזכר בימים בהם נשמעו פעמי ההיסטוריה, עת התכנסה לראשונה הכנסת והחליטה בהצבעתה הראשונה על בחירת הנשיא הראשון לישראל. התיאור להלן מצליח להעביר את הראשוניות, התקווה והחגיגיות לנוכח סממני השלטון והממלכתיות ברגעי היוולדם.

א.

מתוך הספר: ממנדאט למדינה, מאת: יוסף קליר, הוצאת ראובן מס, 1952.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

קטעים וצילומים מתוך עמודים 221 – 230 :

13.2.49                                                                                                                         הוועד הלאומי פורק היום בירושלים. […] הוועד הלאומי שהיה הגוף הנבחר של הישוב בזמן שלטון המנדט, התפרק ומסר את מקומו לממשלת ישראל שמועצתה המכוננת תפתח מחר. […] הפרלמנט הישראלי הראשון ייפתח מחר בירושלים. […] היום, ערב המאורע ההיסטורי, גדל מספר האנשים בירושלים בעשרות פקידים, במבקרים ובאורחים שבאו לעיר לכבוד המאורע, כמעט כל בתי המלון והפנסיונים מלאים עד אפס מקום. העיר עצמה עסוקה בהכנות ליום הגדול. האורות שכבו מאז ההפגזות בחודש מאי, הודלקו ברחובות. החנוונים קישטו את חלונות הראווה שלהם. ההתרגשות גברה וירושלים התעוררה שוב מאז המצור.                                                                                              הרפובליקה סן-מארינו, בת 13,000 תושבים, היושבת בהרי האפנינים ליד רימיני, הכירה במדינת ישראל.

14.2.49 (ט”ו בשבט תש”ט)                                                                                               […] אחד הימים הגדולים ביותר בדברי ימי ישראל היה יום פתיחת הפרלמנט הראשון במדינת ישראל. הנבחרים התאספו באווירה חגיגית בבירתה הנצחית של האומה. […] תזמורת משטרת ירושלים ניגנה את “התקווה”, כשראש הממשלה, מר דוד בן גוריון, עמד שם ושערו הלבן התנופף ברוח. […] מר מ. רוזטי, מזכיר הכנסת, הכה בפטיש שלוש פעמים על השולחן והנשיא וייצמן החל לקרוא את נאום הפתיחה שלו. שלוש פעמים במשך נאומו הפסיק ד”ר וייצמן לזמן מה את דבריו, הסיר את משקפיו ומחה את הדמעות מעיניו. פעם אחת בהפסקה גדולה יותר התכופף אל שלישו שישב לימינו ולחש לו פעמיים: “איני יכול לדבר, איני יכול לדבר” אולם לאחר רגע הוסיף במאמץ כבד: “הכל בסדר” והמשיך בנאומו. […] היה זה יום כביר ומלא התרגשות.

מתוך נאומו של ויצמן“… אנחנו העם שנתן פעם לעולם כולו את בשורת הרוח שהיתה ליסוד התרבות האנושית. עינו הרוחנית של העולם צופיה עכשיו אלינו לראות איזו דרך נבחר לנו בסידור חיינו, מה דמות נעצב למדינה שלנו. אזנו קשובה לשמוע אם תצא בשורה חדשה מציון ומה תהיה הבשורה. אכן, לא קלים הם חבלי הלידה של בשורה חדשה. בשורת הרוח היוצר רואה אור רק לאחר הרבה עמל ויגיעה, סבל ותלאה. כוח היצירה של עמנו עומד במבחן חדש וחמור; חוקת יסוד זו שהוטל על הכנסת לקבוע לישראל היא אבן בוחן ראשית…   כל ימי עמלתי וחתרתי לעשות את המדע והמחקר יסוד למפעלנו הלאומי. אבל ידעתי גם ידעתי כי מעל למדע יש ערכים נשגבים אשר רק בהם מרפא לנגעי האנושות – ערכי צדק ויושר, שלום ואחווה…”

16.2.49                                                                                                                          פרופ’ חיים וייצמן נבחר כנשיאה הראשון של ישראל בהצבעה הראשונה שנערכה בכנסת. הוא קבל 83 קולות; 15 קולות קיבל פרופ’ יוסף קלוזנר. על התוצאה הודיע יושב ראש הכנסת, מר יוסף שפרינצק, שהכריז: “חיים בן עוזר וייצמן נבחר נשיא ראשון למדינת ישראל”. חברי הכנסת קמו על רגליהם ושרו את ההימנון. ד”ר נחום ניר וד”ר יוסף בורג נבחרו כסגנים ליו”ר הכנסת.

17.2.49                                                                                                                             יום בחירת הנשיא וייצמן היה לירושלים אחד הימים הגדולים במאה האחרונה. המאורע הראשון שהסב את תשומת לב הציבור היתה שיירת מכוניות שהסיעו חברי כנסת לרחובות לביתו של הנשיא וייצמן על מנת להזמין את הנשיא החדש לקבל את משרתו. בשעה 10 צעד ברחובות הראשיים משמר הכבוד של הנשיא על מנת לתפוש מקומו ממול בנייני הסוכנות היהודית. הוא נתקבל בתרועות לאורך כל דרכו. המשמר כלל מחלקת חיילים של הצי, פלוגת חיל רגלים, מחלקה של חיל האוויר ויחידה ממשטרת ירושלים. כשהגיעה שיירת הנשיא לשערי ירושלים, ברוממה, נעצרו המכוניות לפני שער שנשא את הסיסמא “עיר עוז לנו” (ישעיהו כ”ו, 1). שער זה הואר בכל לילה במשך שבוע זה. לרוחב הדרך היה מתוח סרט שנותק על ידי הנשיא וייצמן לאחר שראש העיר, מר דניאל אוסטר, קיבל את פניו. המספריים בהם חתך הנשיא את הסרט נעשו במאה ה-17 על ידי אומן יהודי בא”י. הם עשויים ברונזה וברזל מצופים זהב ונושאים את צורת עץ החיים. עליהם היה חרוט: “מעיריית ירושלים לנשיא הראשון של ישראל”. אחר כך הגיש ראש העיר לנשיא את מפתח העיר. מפתח הכסף שגדלו 25 ס”מ, אף הוא יצירת המאה ה-17 ונעשה בגרמניה למטרה דומה. למפתח צורפה מגילת קלף מטעם עיריית ירושלים. מרת אוסטר מסרה למרת וייצמן צרור פרחים.  כעבור כמה רגעים המשיך ד”ר וייצמן בדרכו למלון “עדן”. לפניו נסעה יחידה של שוטרים צבאיים, חבושי כובעי פלדה ושרווליהם הלבנים מבהיקים. אחריהם באה יחידת משטרה ומכונית משוריינת כשבאשנבה מוצב מקלע. אחריהם נסעו ג’יפים קרביים שבתוכם ישבו חיילים ליד מקלעיהם. הנשיא שהה שם כמה רגעים ונכנס למכוניתו. במרחק מה משם עצרו שלושה תלמידים, ילד וילדה בגיל 7 וילדה בגיל 13 שנה, את מכונית הנשיא בעמדם באמצע הדרך כשבידם צרור פרחים. גב’ וייצמן פתחה את דלת המכונית וסייעה בידי הילדים להכנס למושב האחורי, בכדי להגיש את תשורתם לנשיא. מלווה בתשואות סוערות המשיכה מכוניתו של ד”ר וייצמן ונעצרה ליד רחבת בית הסוכנות; יחידת שומרי הכבוד, שפוקדו על ידי סרן זרודינסקי הצדיעו כשנשקם מורם. תזמורת המשטרה ניגנה את “התקוה”, ובסיימה, סקר ד”ר וייצמן את מסדר הכבוד כשהוא מלווה על ידי גב’ וירה וייצמן, שלישו ומפקדי שלושת החיילות והמשטרה. אף כאן ליווהו מחיאות הכפיים הסוערות של אלפי אנשי ירושלים אשר צבאו ברחובות, בחלונות, בגזוזטראות ומעל לגגות. הנשיא נכנס לאולם בו התקיים הטקס. את כניסת הבאים בישרו שני יהודים חרדים, שמונו על ידי הרבנות הראשית, על ידי תקיעת שופרות. הצלילים נשמעו בהירים ונאמנים. השופר הראשון תקע את התקיעה הרגילה שתוקעים בראש השנה וצליליו נתמזגו בצלילי השופר השני.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

[…] דממת מות נשתררה באולם כשצעדו הנכנסים כלפי הבמה. הכל ליוו בעיניהם בדממה את הנשיא כשניגש למקומו לצד יושב הראש. […] פניו עטורי זקן לבן של רבי אברהם צוובנר, חבר ה”מזרחי” בכנסת, נתבלטו כשקם ממקומו בתוך הסיעה הדתית ונשא את התפילה: “ברוך אבינו שבשמים שחלק מכבודו ליראיו”. זוהי הפעם הראשונה מאז 2000 שנה שנאמרה הברכה המסורתית לשליט בישראל, במדינה החופשית של היהודים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

ב.

מתוך החוברת נשיא ראשון בישראל, מאת: מ. סמילנסקי, שי לילדי ישראל (ללא תאריך, כנראה 1949).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

מתוך נאומו של דוד בן גוריון בטקס חנוכת מכון ויצמן למדע בשני לנובמבר 1949, יום ההולדת של הכרזת בלפור: “נתכנסנו היום – נציגי העם היהודי בישראל ובחו”ל ושליחי המדע בארץ ובעולם, להביע הוקרתנו למפעל-החיים וליצירת-הרוח של איש סגולה, אשר זכה לדבר יקר-המציאות ביותר, בלתי שכיח אפילו בהיסטוריה הארוכה והמופלאה של עמנו עתיק-היומין: לשאת על ראשו שני כתרים – כתר מלכות וכתר תורה. – הנשיא הראשון של מדינת-ישראל הוא ראש-המדינה היחיד בדורנו – ונדמה לי בהרבה דורות – שלא המדינה עשתה אותו, אלא הוא עשה את המדינה…”

ואלו עמודי הסיום של החוברת, פרי עטו של משה סמילנסקי, בן המושבה רחובות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

 

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הערות העורך

ד”ר חיים וייצמן מונה לנשיא מועצת-המדינה הזמנית יום אחד לאחר הקמת המדינה, בתאריך 16.4.1948. ישיבתו הראשונה של הפרלמנט הישראלי, הכנסת, היתה בתאריך 14.2.1949 (ט”ו בשבט תש”ט), ד”ר חיים וייצמן נשא את נאום הפתיחה. בתאריך 16.2.1949 נערכה ההצבעה הראשונה בכנסת, ובה נבחר וייצמן כנשיאה הראשון של ישראל. יום לאחר מכן, ב-17.2.1949 התקיים טקס השבעת הנשיא בבנייני הסוכנות היהודית בירושלים.

ד”ר חיים וייצמן – מדען דגול, מדינאי, מנהיג התנועה הציונית – היה חולה והחל לאבד את מאור עיניו בעת שנבחר לכהונת הנשיא. וייצמן סרב לקבל משכורת מן המדינה. לאחר שנים רבות של פעילות עניפה, הוא לא השלים עם כך שתפקידו ייצוגי בלבד, וידועה אמרתו: “המקום היחיד אליו אני רשאי לדחוף את אפי הוא הממחטה שלי”. וייצמן נבחר שנית בנובמבר 1951 ונפטר לאחר שנה בנובמבר 1952.

משה סמילנסקי, מחבר החוברת “נשיא ראשון בישראל” היה איש רב-פעלים שהותיר אחריו יצירות ספרות רבות וכתיבה תיעודית והיסטורית רחבת-היקף. משה סמילנסקי הוא דוד אביו של הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר). החוברת הקטנטנה (12 ס”מ על 8 ס”מ) כוללת את נאומו של דוד בן גוריון בטקס חנוכת מכון ויצמן למדע ואת תולדות חייו של ד”ר חיים וייצמן, בלשון מליצית ואוהבת.

בשוק הפשפשים התגלה החודש במקרה אלבום תמונות של צלם אלמוני שתעד את ארוע ההשבעה של הנשיא הראשון. בסרטון הזה רואים גם קטעי ארכיון מוסרטים מן הארוע.

https://www.youtube.com/watch?v=DnAUG5Jl8Gw

 

 

22. יָד וָשֵם (1948)

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה

בחודשים הראשונים של שנת 1948 (שנה חמישית למרד גטו ורשה), עוד בטרם “הוקמה” המדינה וכוננו מוסדות השלטון בישראל, הופצה בציבור חוברת קטנה (15.5 ס”מ גובהה ורוחבה) ובה פורט חזון הקמת אתר יד ושם בירושלים. החוברת מתארת את מרכיבי האתר ומפעלי ההנצחה המתוכננים לקום בו, וכוללת גם את מכתבו של חיים וויצמן (נבחר לנשיא מדינת ישראל כשנה לאחר מכן, בפברואר 1949). להלן סריקת החוברת כולה, אשר היתה כנראה המסמך הראשון שהופץ בציבור הרחב מטעם יד ושם.

שימו לב לאישים ולמוסדות החתומים על המנשר ולהדגשה של מוטיב הגבורה בנוסף למוטיב השואה.

יש להקליק על התמונות לשם הצגתן בגודל מלא. יש להציב את סמן העכבר על התמונה לאחר הגדלתה, ואם הסמן מכיל סימן (+)  יש להקליק שנית להגדלה מקסימלית. לאחר הצפייה בכל תמונה לחזור בעזרת חץ  Back שבפינה שמאלית עליונה במסך.

Yad-Vashem1

Yad-Vashem2

Yad-Vashem3Yad-Vashem4Yad-Vashem5Yad-Vashem6Yad-Vashem7Yad-Vashem8Yad-Vashem9Yad-Vashem10Yad-Vashem11Yad-Vashem12Yad-Vashem13Yad-Vashem14

הערות העורך

כדאי לבקר באתר ויקיפדיה המוקדש ליד ושם וכן לאתר הרשמי של יד ושם, ולהשוות את מרכיבי יד ושם כיום לעומת התכנון המוצהר בשנת 1948.

כמה נקודות ציון בהיסטוריה של יד ושם:                                                                               1953 – קבלת חוק יד ושם בכנסת.                                                                                    1954 – התחלת איסוף דפי עד.                                                                                          1957 – הקמת הבניין הראשון בהר הזיכרון, בניין המנהלה.                                                    1958 – תערוכה ראשונה מוצגת בבניין המנהלה.                                                                 1961 – חנוכת אוהל יזכור, אתר ההנצחה הראשון ביד ושם.