לאחר פרסום הרשומה נוספו צילומים שנשמרו בארכיון קיבוץ טירת צבי שם ביקר קרוסמן פעמיים. ראה בהמשך, לאחר תיאור ביקור הועדה בטירת צבי.
בשנת 1946, במשך כמאה ימים, פעלה “הועדה האנגלית-אמריקנית לחקירת הבעיות של יהדות אירופה ושל ארץ ישראל” בניסיון להציע פתרון לבעיה היהודית בארץ ישראל, כלומר לסכסוך בין הערבים והתנועה הציונית והעימותים בין היהודים לבין הבריטים בארץ ישראל. הועדה, אשר הוקמה ביוזמתו של ארנסט בווין, שר החוץ של בריטניה, יצאה לשמוע עדויות בארה”ב, באנגליה, במחנה דכאו בגרמניה, במחנות העקורים בווינה, בקהיר, ולבסוף בחודש מארס 1946 הגיעה לארץ ישראל. בועדה היו שנים עשר חברים, ששה אנגלים וששה אמריקאים. בין האנגלים היה ציר פרלמנט צעיר ממפלגת הלייבור, סוציאליסטי בהשקפתו – ריצ’רד קרוסמן .
קרוסמן כתב ספר בו הוא מתאר את מסעה של הועדה ואת התרשמותו האישית מכל מה ששמע וראה במהלך אותם מאה ימים דחוסים. הספר – Palestine Mission תורגם לעברית בשם “שליחות ארצישראלית” ויצא לאור בשנת 1947 (ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תרגום ש. גילאי).
ספר זה הוא בעיני אוצר בלום, בלום מכיוון שמשום מה נעלם מעיניהם של כותבי העיתים ואינו מופיע כמקור מידע ראשוני ובלתי אמצעי באתרי האינטרנט השונים, העוסקים בועדה ובקרוסמן עצמו. תיאוריו של קרוסמן יפים וחריפי מבע, אך בעיקר כנים ואישיים. הוא הגיע לכאן, על פי עדותו, ללא כל ידע מוקדם, מלבד חיידקי האנטישמיות בהם היה נגוע ככל אנגלי ממשפחה דתית, והספר מתאר את התהליך המחשבתי והרגשי שעבר עד להיותו תומך בעניין הציוני, והגיעו להחלטות המנוגדות לצפיותיו של שולחו א. בווין. הוא אינו חוסך שבטו מכל הצדדים המעורבים בסכסוך – יהודים, ערבים ואנגלים ואינו מתעלם מסבלם של שני העמים. קרוסמן מנסה להבהיר לעצמו את מקורות השנאה ההדדית בין היהודים והערבים, ומדוע האנגלים הם פרו-ערבים. אני בחרתי להציג כאן רק את הקטעים המרתקים בהם הוא מתאר את התרשמותו מן היהודים והערבים בעת סיורה של הועדה ברחבי פלסטינה. מדהים כיצד היהודים מפולגים בדעותיהם וביחסם לערבים בהתאם לשיוכם המפלגתי ובהתאם לזיקתם לדת, כאילו לא השתנה דבר מאז ועד היום, בחלוף שבעים ושלוש שנים. ומדהים לא פחות כיצד האיש החכם הזה מזהה בביקור חטוף את אופיין של הקהילות השונות אותן פגש. כמות הטקסט רבה הפעם, ולמי שאצה לו דרכו אני ממליץ לפחות לקרוא את תיאורי הפגישות בנהריה, קיבוץ משמר העמק וקיבוץ טירת צבי. שלושה קודקודים של משולש ישראלי-יהודי.
בתאריך 6 במארס יצאה הוועדה ברכבת מקהיר בדרכה לירושלים דרך עזה. חברי הועדה שכנו במלון המלך דוד והדיונים התקיימו מעבר לכביש ממול, בבית ימק”א , כפי שניתן לראות בסרטון של נתן אקסלרוד מתוך יומני כרמל. הנה כך מתאר קרוסמן את הגעתו לירושלים, בייחוד מעניין תיאור הדרך לאורך נחל שורק בואכה ירושלים, והמצב במלון המלך דוד: (לדעתי הוא שוגה במקמו את כנסיית הקבר בבית-לחם).
ביקור בביתו של חיים ויצמן “בכפר רחובות“. למי שמכיר כיום את בית הנשיא הראשון בתוככי מכון ויצמן, ייראה התיאור להלן מעניין מאוד. ויצמן היה כמעט עיוור לחלוטין באותו זמן, ועצוב לחשוב על כך שהסיבה היתה, ע”פ קרוסמן, קטראקט (בעברית ארכאית – “חרדלית”).
סיור בכפרים הערביים בשומרון ובמחנה המעצר בלטרון, שם היו כלואים אסירי המחתרות וההגנה, מעצר מנהלי ללא כתבי אישום, בתוקף תקנות לשעת חירום (מוכר לנו?). ובסיום הרהור פילוסופי על השנאה בין שני העמים:
ביקור בשני בתי ספר חקלאיים. בי”ס על שם כדורי, הערבי בטול-כרם ובית ספר חקלאי של התאחדות האיכרים בפרדס חנה. הנדיב כדורי, יהודי ממוצא עירקי שעשה הון רב, תרם סכום כסף גדול “לממשלת א”י” להקמת בי”ס חקלאי, ושלטון המנדט הבריטי בטענה שהוא ממשלת א”י נטל את הכסף והקים שני בתי ספר, לערבים בטול כרם וליהודים למרגלות התבור. שניהם עומדים וקיימים עד היום:
ביקור בנהריה, מקום מושבם של הייקים, העולים מגרמניה, קהילה שהוציאה מתוכה את שטראוס, זוגלובק, סטף ורטהיימר ואחרים. מענינת השקפת עולמם האנטי מיליטריסטית ויחסם לערבים:
ביקור בקיבוץ משמר העמק ובכפר הערבי השכן, כנראה אבו-שושה (אותו הוא מכנה “כפר מצחין”) ובעקבותיו דיון מלא כנות עם שוטרים בריטיים על הסיבה לכך שהם פרו-ערבים:
ביקור שני בקיבוץ משמר העמק:
ביקור מאלף בקיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן (את בית שאן קרוסמן מתאר כך: “עיר מלוכלכה, הנראית עגומה עוד יותר מפני שהיא בנויה אבן כחולה-שחורה וטיט. שתינו תה עם שישים נכבדים ערבים במלוא-פארם, ששנאתם ליהודים כבדה יותר משמצאתי בכל מקום אחר. בסביבתם עדיין נמשכת מכירת הקרקעות, ושליש מן האדמה כבר נשמט מידיהם”).:
תוספת מפתיעה
לאחר פרסום הרשומה, בעזרתה של נילי בן ארי וראובן אור (שלמד איתי באוניברסיטה לפני כך וכך שנים) מקיבוץ טירת צבי, נשלחו אלי צילומים שנשמרו בארכיון הקיבוץ. מסתבר שקרוסמן ביקר במקום פעמיים. בפעם הראשונה עם הועדה, כפי שתואר לעיל ובפעם השניה, לאחר עשר שנים, בשנת 1956, הפעם הגיע עם רעייתו. מלוויו דוברי האנגלית המוזכרים בספר הם דבורה גרוס ואליהו בלום. הנה כמה מן הצילומים שנשלחו מארכיון קיבוץ טירת צבי. תחילה, מביקור הועדה בשנת 1946: שימו לב לכיתובים מתחת לצילומים. תודה לארכיון טירת צבי!
בשלוש התמונות הבאות, קרוסמן ועמיתו מבקרים בבית הפעוטות על גג ה”טירה”
הצילומים הבאים הם מביקורו השני של קרוסמן (ורעייתו) בטירת צבי, 1956.
דבר העורך – הרחבה ומידע נוסף למתעניינים
הוועדה הוקמה ביוזמתו של בווין, שר החוץ הבריטי, בעקבות ביקורת בינלאומית על שילוחן של כמה אניות מעפילים עם פליטי השואה בחזרה לאירופה. בווין קיווה שהחקירה תראה שמרבית היהודים בעולם אינם מעוניינים לייסד בית לאומי בארץ ישראל ולעלות לא”י ושיהודי אירופה, שארית הפליטה, ישוקמו ויתערו מחדש באירופה. בווין קיווה להוכיח שהיהודים הם קבוצה דתית ולא לאום ולכן אינם זכאים לבית לאומי (בניגוד להצהרת בלפור). לכן אף בחר כנציגו את קרוסמן, שנחשב איש אמונו. אך קרוסמן איכזב אותו כאשר הגיע למסקנות הפוכות, תמך בענין הציוני ובתוכנית החלוקה. הועדה המליצה לבטל את הספר הלבן, כלומר לבטל את האיסור על מכירת קרקעות, ולנפק 100,000 סרטיפיקטים לעליית יהודים לארץ ישראל. כאמור, קרוסמן הבין שאין פיתרון שיעשה צדק עם כל הצדדים, וחתר להקטין את העוול לכל אחד מן הצדדים. את מדיניות האמריקאים במזרח התיכון הוא כינה “פוליטיקה של נפט“. בפני הנציגים הערבים שהעידו בפני הוועדה הוא הטיח את תמיכת המופתי בנאצים וגרם לסערה. הערבים הכחישו וקרוסמן הראה להם תצלומים. קטע זה הושמט מפרוטוקול הדיונים. את היחסים בין הסוכנות היהודית ופקידי הממשל המנדאטורי הוא מתאר כך: “הסוכנות היהודית מנהלת את ענייני הציבור היהודי, לשבט או לחסד, במידה ניכרת של זלזול בפקידי ממשלה אלה. זוהי באמת מדינה בתוך מדינה, עם תקציב משלה, עם קאבינט וצבא סודיים, ובייחוד עם שירות אינטליג’נס מיוחד. זהו האירגון היעיל, הדינאמי והחסון ביותר, שראיתי מימי, ואינו חושש מפנינו הרבה. זוהי כעין מדינה סוציאליסטית, שהוקמה לפני חטמה של האדמיניסטרציה הבריטית, למרות חבר הפקידים הבריטי, שהיא בזה לו, והמשפיל אותה בהתמדה. לבריטים יש סמכות אבטוקראטית גמורה, ואף על פי כן אינם יכולים להתמודד עם היהודים, מפני שבאינטיליגנציה הם נופלים מהם לאין שיעור, ואין להם מדיניות משלהם. חולשה עם כל עיטוריה של סמכות מכאן – חוזק בלי שום אחריות מכאן. ושני הצדדים שונאים זה לזה שנאת נפש.” ועוד הוא אומר על היהודים “בהגיעם למעמד של אומה, נעשו לאומנים […] יום יום ראיתי בארץ ישראל עדויות לעוורונם של יהודים לבעיה הערבית. […] אף שיהודי ארץ-ישראל, כל אחד בפני עצמו, היו שכנים טובים לערבים והביאו להם תועלת, הרי מבחינה פוליטית היו יהירים ומחוסרי-טאקט, ובלי יכולת להבין את נקודת-ההשקפה של הערבים.
קרוסמן אינו מסתיר את התרשמותו מבן-גוריון, אותו פגש בביתו קורא את כתבי אפלטון ביוונית. כאשר נפרדו אמר לו בן-גוריון: “אל תזלזלו בתבונתנו. אנו בקיאים בבעיה זו יותר מכם, ואיש לא יוכל לאחז את עינינו בנוסחה או בדיבורים נאים. החליטו כך או כך, וזכרו שבין כך וכך נילחם את מערכת דנקרק שלנו. לאחר פגישה זו עזבה הוועדה את ארץ ישראל בתאריך 28 מארס 1946, כלומר שהתה כאן 22 יום.
קרוסמן התפרסם כאשר ערך את האנתולוגיה “האל שהכזיב” בשנת 1950, בה כותבים ששה סופרים מפורסמים על אכזבתם מן הקומוניזם ומשלטון סטאלין, בהשפעת פרסום הספר “1984” שנה קודם לכן.
עם התמעטות העבודות הציבוריות בכבישים והתחלת תנופת הבנייה בעיר, עברו הפועלים והפועלות לעבוד בענף הבנייה ומאוחר יותר גם בתעשייה המתפתחת. אולם תנועת הפועלות, ברוחה של תנועת העבודה, עדיין ראתה חשיבות רבה בשילוב הנשים, בייחוד הצעירות שהגיעו בגלי העלייה המתגברים, בחקלאות. כאשר הוקמה ההסתדרות (1920) כצירוף של כל נציגי מפלגות הפועלים והתנועות השונות, הפכה תנועת הפועלות לחלק ממנה, תחת הכותרת מועצת הפועלות. הקמתה של מועצת הפועלות לוותה במאבקים על רקע מפלגתי. המזכירה הראשונה עדה מימון-פישמן ממפלגת הפועל הצעיר הוחלפה בשנת 1922 על ידי גולדה מאיר נציגת אחדות העבודה שהיתה בעלת כח פוליטי רב יותר, אך חזרה לתפקיד ובשנות השלושים אף כיהנה בוועד הפועל של ההסתדרות. ועידת הפועלות בשנת 1921 בבלפוריה, היתה הראשונה בה נאספו נציגי כל הפועלות מרחבי הארץ, חלוצות וותיקות ועולות חדשות כגוף ארגוני רשמי, המייצד נשים בלבד, תחת כנפי ההסתדרות.
