89 – ביאליק יום-יום

 

הקדמה

בשנת 1945 יצא לאור (הוצאת הקבוץ המאוחד) ספרו של חיים גליקסברג  "ביאליק יום יום".

חיים גליקסברג (הערך בויקיפדיה) היה צייר, שהתמחה בציור נופים ודיוקנאות. בשנת 1929 פגש בביאליק בתל אביב, הפך לידידו וליווה אותו במשך חמש שנים, עד לפטירתו של ביאליק ב-1934, והוא בן 61 שנים. גליקסברג צייר את מניה, אשתו של ביאליק וגם את ביאליק עצמו, אשר לשם כך ישב מולו במשך כשעתיים מידי בוקר, עד להשלמת הציורים. בספר "ביאליק יום-יום" מתעד גליקסברג את חייו ופעילותו של ביאליק וחבריו בתל אביב, לבושו ושפת הגוף שלו. כצייר הוא מתאר כל קמט בפניו, את צבע העיניים והמבט. הוא מצטט מאמרותיו, "הברקותיו" וזיכרונותיו של ביאליק ומעטר באיוריו וציוריו. בתוך כך מצטיירת דמותו של ביאליק ואנו יכולים גם להתוודע לחיי הרוח בתל אביב של אותן שנים, שנות הרחבה, בנייה ושגשוג בעיר העומדת לקראת חגיגות חצי יובל. ביאליק רוכב על סוס ברחובות העיר לאחר שהרופאים ציוו עליו את הרכיבה. גם העברית של 1945 מבצבצת מבין דפי הספר – הקיוסק ברח' רוטשילד נקרא בפי המחבר "סוכת גאזוז", מסעדה היא "בית אוכל", אך אם אין היא מגישה בשר היא נקראת "צמחוניה". המסעדה של תנובה נקראת "מחלבה". ביאליק משוחח באידיש, רוסית ועברית וניכר שנוח לו ביותר באידיש. בספר המרתק והמקסים מתאר ביאליק את תהליך היצירה של האמן והסופר בכלל ושלו עצמו בפרט.

ביאליק עלה לישראל בשנת 1924, לאחר שעבר מאודסה לגרמניה ב-1921. בשנת 1926 עבר לגור בבית שזכה לשם "בית ביאליק" עם רעייתו והוריה. שנים אלו היו חלק מתקופת השתיקה של ביאליק, אשר לאחר כתיבת "צנח לו זלזל" בשנת 1911 כתב עד למותו רק עוד תשעה שירים בלבד. אולם בשנים אלה היה פעיל מאוד בעריכת ספרים ובהוצאת ספרים לאור (יחד עם רבניצקי ופיכמן, בין השאר בהוצאת "דביר") והיווה גורם מרכזי בחיי הרוח והאמנות בתל אביב, אשר לא מעט בזכותו הפכה למרכז חיי תרבות. ספר זה מהווה עוד ביטוי להערצה לה זכה ביאליק עוד בחייו, על ידי אנשי רוח והציבור הרחב כולו. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" בשל התייחסותו בשיריו למאורעות לאומיים (כמו "על השחיטה" על הפוגרומים ברוסיה) ובגלל שהביוגרפיה האישית שלו תואמת ומייצגת את התהליך שעבר על יהדות רוסיה ומזרח אירופה באותה תקופה – תהליך החילון וההשכלה, תחיית השפה העברית, הכמיהה לארץ ישראל והעלייה אליה. ביאליק שנא תואר זה, ובכלל תיעב כל פעילות של עסקנות ציבורית שחייב מעמדו, והעדיף להיות הרחק מן ההמון הסוער, אולם עזר ותמך בכל פעילות תרבותית בחיי העיר, התרים כספים ותרם מכספו למוסדות תרבות והרבה לנאום בפתיחות של תערוכות ואירועים שונים (ב-1931 נפתח מוזיאון תל אביב לאומנות). לגליקסברג הוא אומר: "לו יכולתי למצוא לי חדר קטן, שאיש לא ידע את מקומי, – הייתי מאושר. הייתי סוגר את עצמי ועובד."

מן הספר מצטייר ביאליק כאדם של ניגודים, החווה מעברים חריפים במצבי הרוח. הוא אדם עצוב ומלנכולי, פוחד ממחלות וממוות, לעיתים פזור-נפש, אך נוהג גם לעשות מעשי משובה ו"למתוח" את חבריו ובני משפחתו בעזרת תחפושות, מעשי קונדס וכישרונו הדרמטי. ביאליק מלא רחמים וחומל על כל נזקק שעם סבלו הוא מזדהה עד סערת הנפש, אך הוא גם רתחן ומהיר חימה ולא חוסך משבטו ומלשונו החדה ממי שראוי לכך על פי דעתו. יחסיו עם אשתו מניה צוננים והוא חשוך ילדים, אך אוהב ילדים בכל מאודו. חי כחילוני אך קשור למסורת ולמקורות היהודיים בכל נימי נפשו.

ציטוטים מן הספר "ביאליק יום יום"

(*) – "לפני נסיעתו האחרונה של ביאליק לוינה בא להסתפר. במספרה ישבו ילדי הספר. אומר אלישע לעוזי: זהו ביאליק. – אל תקשקש, – אומר הקטן לבכור – ביאליק זה רחוב. נאנח ביאליק, בשעת נגיבת פניו ואומר: ביאליק רחוב, ביאליק שיר, ואין איש מעלה על דעתו, כי ביאליק זה יסורים קשים מיסרים אותו עכשיו – ויצא."

(*) – "יצאנו מן הבית. הזמין אותי לבית-קפה, ביקש בירה. הוא גמע ונתן בי את עיניו מעל לכוס. – שמע-נא, למה הכל מציירים אותי, כשפני זועפות. זה לא נכון, בהחלט. הלא בעצם אין סלחן כמוני, ואני שוכח את הרעה שעושים לי. […] ו_ _ צייר אותי בקלות, מפני שהוא בעצמו, כנראה, קל. – צייר וצילם אותי כמה פעמים מכל הצדדים. בתמונה זו כאילו גהץ אותי בעשרה מגהצים. ואני מטבעי שונא את המסורק והמגוהץ. מקס באנד צייר אותי ומכר את התמונה באמריקה בכסף רב. גם חנה אורלוב כיירה אותי. נדמה לי, לא רע, אולם יודע אתה מה שאגיד לך? סקולפטורה אינה מדברת על לבי. לציור ולצבעים היתה לי תמיד משיכה משונה עוד מילדותי. נדמה לי, כי אילו הייתי צייר, הייתי הופך עולמות. שאלתיו, אם ניסה פעם לצייר ואמר, שניסה, אבל בעיקר חיות ועופות, כלבים, ציפרים וכו'."

(*) – "פרופ' ד. שור סיפר לי: ביום אביב אחד יפה פגש את ביאליק, שאמר לו: אלוהים ברא את האביב. אך בשביל מי ברא?… בשביל נערים ונערות פתאים."

(*) – בטקס פרידה מדיזנגוף של אגודת ידידי המוזיאון, לקראת צאתו לחו"ל לאיסוף תרומות עבור מוזיאון ת"א, ולאחר שדיזנגוף התלונן על כך שלא הצליח לאסוף תרומות בארץ, אומר ביאליק: "פני מתעוותים מבושה ולבי כואב למראה היחס הזר וההתנכרות של ציבורנו אל צרכי התרבות ונכסיה. בין-רגע שונו פניו. בין גבותיו נתעמקו חריצים, עיניו נפקחו לרווחה ואישוני עיניו התרוממו ונעשו אפורים-עכורים. על ראשו נתבלבלו שערותיו הבודדות ונדבקו אל מצחו הרחב. פעם בפעם הזיז את כוס המים, שנשפכו על המפה. צלו פרכס ונע על העמוד הלבן ועל הברוש שמאחוריו. –  …יש בתוכנו בעלי-יכולת, עשירים מופלגים, שאינם נוקפים אצבע קטנה למען ספרותנו ותרבותנו, ולמען המוזיאון בפרט, ערלי-לב אלה אוכלים מזבחי-מתים, רק כדי לקיים את הגוף וליהנות משאר הגשמיות, ולא תמצאו אותם בשום ענין ציבורי, מפחד, שמא יעלה להם הדבר בכמה לירות. הוא המה ורתח. קולוהרעים ושסע את האויר הדחוס. הוא הכה בחזקה על גבי השולחן ושכני, יהודי ספרדי מגושם, שנמנם כל הזמן, נזדקף בבהלה. – …מנהגי החזירות האלה הכו, לחרפתנו, שרשים עמוקים ביחוד בין בעלי היכולת." (הרעיון להקים מוזיאון לאמנות בת"א היה של ביאליק). ומיד אחר כך ממשיך גליקסברג לספר כיצד הלך ביאליק לבקש תרומה לטובת תיאטרון "הבימה" מאת אליעזר הופיין, מנהל בנק אנגלו-פלסטיין, וכשזה השיב את פניו ריקם "ביאליק יצא בחימה מן החדר וצעק בקול באולם הגדול ועל המדרגות: אסור לגדל חזיר בארץ ישראל."

(*) – בעת ציירו את ביאליק, שם גליקסברג לב שפניו של ביאליק משתנות כל העת בהשפעת מצב רוחו, אפילו צבע העיניים. כאשר הוא מעיר לביאליק על כך, אומר ביאליק: "– ככה! – חייך ואמר – כן, פני מתחלפים, כי גם אני מתחלף בכל רגע. אולי חוץ מבשעה שאני מדבר על עניין אחד. כבר אמרו לי ציירים דבר זה. אתה יודע, פני כלבנה בין העננים, נסתרת ונגלית, מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני. ואחד העם היה אומר: פניך הם כאילו מזכוכית, ואפשר לראות מה שנעשה בחדרי חדריך…"

(*) – ביאליק שופך את ליבו בעת שהוא יושב מול גליקסברג המציירו, כאשר בתל אביב נעשות הכנות לחגיגות ברוב עם במלאת 60 לביאליק: "– אתה יודע, אני שונא את הרעש ואת הטאראראם. את הכבוד לא אהבתי מימי. אוהב אני להיות חפשי ורוצה גם יחס פשוט אלי, שהרי גם אני, מטבעי, יהודי פשוט, כאחד מן הרחוב. אינני סובל תשומת-לב מרובה: לא נוח לי בכך, כמו בכובע חדש, או בנעליים מצוחצחות. […] פעמים הייתי רוצה, שלא יכירוני – שאהיה יהודי סתם. גם כשאני עומד ומתחיל לנאום, יש לי הרגשה בלתי נעימה. מרגיש אני את עצמי בודד, ואלפי עיניים הנעוצות בי, מגדילות בלבי מעין אימתא דצבורא." וזכורות שורותיו של ביאליק כתגובה לנאום מליצי ונבוב שנשא לכבוד יובל החמישים שלו יצחק אלתרמן (אביו של נתן): שחה נפשי לעפר / תחת משא אהבתכם; / אללי, כי הייתי / איסתרא בלגינתכם.

על אמנות ועל תהליך היצירה

(*) עוד על תהליך היצירה – ביאליק היה ידוע בכך שכתב טיוטות רבות, כתב ומחק שוב ושוב עד שנחה דעתו מן היצירה שיצאה תחת ידו. הוא קם להביט על ציור הדיוקן שלו, אותו מצייר גליקסברג, ואז אומר: "מוצא חן בעיני שאתה מוחק ומתקן. סימן, שאתה מבקש את עצמך. כל יצירה, שיש בה ממש, נקנית ביסורים. אל תקרא אמנות, אלא נאמנות!. מסתובב במהירות אלי: – הלא אמת ואמן משורש אחד. אני מחקתי יותר משכתבתי, […] אבל אל תחשוב שכל אחד רשאי למחוק ולתקן; דווקא על ידי כך נעלמים לעתים קרובות הרעננות, הרעיון, הברק הראשון, והיצירה הולכת לאיבוד. רק כשרון גדול יכול לגמור את העבודה עד הסוף בלי שירגישו את הזיעה. […] צריך להתרומם ולהשתחרר מן החומר. האוכל להגיד איך "יצא" השיר? זה יוצא מאליו, מתחת לסף ההכרה, בלא יודעים. תקרא לזה איך שתחפוץ: אינסטינקט, אינטואיציה, אמוציה, רוח הקודש – זה הכל ביצירה. והוסיף: – כלומר, מבין אתה, יכול אני להסביר איך כתבתי, אך עד גבול ידוע; אפשר לתאר את המלאכה, את המטבח, את הטכניקה של השיר, ואחרי זה לא אוכל להגיד מאומה, כשם שלא אוכל להסביר איך נברא העולם. הלא יצירה אמיתית נבראת במצב של טירוף-הדעת."

בתמונה על הקיר – דיוקן אחד העם

(*) – על המיצג "חלום יעקב" שהוכן לתהלוכת פורים בשנת 1933 כתב ביאליק: "מדת השמים על ראש כל עם כמדת הארץ אשר תחת רגליו" (בתחילה כתב 'אדמה' אחר כך שינה ל-'קרקע' ולבסוף כתב 'ארץ'.

(*) – רשרוש – ביאליק וגליקסברג עומדים ברחוב. "אותה שעה חלפה צעירה בשמלה ירוקה, הפכה פניה לאחוריה. – (אומר ביאליק): כדרך לטאה. הראית פעם לטאה המחזירה ראשה בגנדרנות, ממצמצת בעינים חדות, מרשרשת ונעלמת." המעניין במשפט זה, מלבד כושר ההבחנה של ביאליק, היא העובדה שאת המלה "רשרוש" המציא ביאליק, והיא התקבלה מיד ופשטה בספרות העברית.

(*) – גליקסברג מתאר כיצד לא מצליח ביאליק להיגמל מעישון, למרות רצונו. קשה היה לו להתגבר על יצרו. "ביאליק הפסיק לעשן לאחר שישב פעם במחלבה "בריאות" בשדר' רוטשילד בחברת אחד-העם ורבניצקי. את אחה"ע אחזה פתאום התקפה קשה של מחלתו, שבאה לו, לפי דברי אחה"ע עצמו, מרוב עישון. ביאליק נידכדך מאוד, וכשיצא משם אמר לרבניצקי: – נו, מעכשיו איני מעשן עוד! ולמכר הראשון שיזדמן בדרכי אמסור את קופסת-הכסף לסיגריות." ביאליק לא עישן כמה חודשים, אך כאשר הציע לו מישהו סיגריה חזר לעשן עד אחרית ימיו. וידועה הגדרתו של ביאליק לסיגריה: בקצה אחד אש, בקצה השני טיפש, ובאמצע עשב יבש.

(*) – כאשר ראה לראשונה את הציור של אשתו, אותו צייר גליקסברג בעת שביאליק היה בחו"ל, אמר: "כן זאת היא. הרבה מצאת בה. היא נאמנה מאוד, ודבר זה הצלחת למסור. הלא אני מכיר אותה יפה. היא שקטה ונאמנה. […] אקח את התמונה ואתלנה בקאבינט שלי. צר לי שלא ציירו אותה לפני שלושים שנה. היתה אז בעלת גוף עדין מאוד ושערות יפות להפליא. תאמין לי, שאין הרבה נשים כמוה, היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא גם בעלת חוש דק מן הדק ובעלת טאקט, והעיקר, היא אמיתית וצנועה, אין בה מן ההתנפחות, המציינת לרוב את הנשים של אנשי שם. […] ועוד אגיד לך: איני סובל אהבה בקול רם, כשם שנוהג _ _ _ עם אשתו."

מניה, רעייתו של ביאליק

מודעות פרסומת