78 ט”ו בשבט, תשע”ז

Shvilim0017-s

מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו’-ח’, מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ”ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:

ושוב אנו בחודש שבט. הכנסת חוגגת את חגה, הקרן הקיימת מציגה את פניה היפות ועצי השקד שוקדים על פריחתם ומקבלים שבועיים של תהילה בהזדרזם לפרוח לפני כל שאר העצים. בתקופה זו של השנה זוכה עץ השקד לשם שקדייה, שם אותו חידש לוין קיפניס בשנת 1919.

אולי נתחיל בשיר שיזכיר לנו את ילדותנו: ריקוד עצי הגן מאת אמיתי נאמן מאתר זמרשת הנפלא.

ניזכר במטען התרבותי של ט”ו בשבט בעזרת לוח “מולדתי – לנוער ולעם” משנת 1936, מטעם הקרן הקיימת לישראל, בהוצאת ראובן מס, ירושלים, בעריכת אהרן זאב בן ישי.

Moladeti-cricha

Moladeti-shaar

(שימו לב למניין השנים מן החורבן ומהכרזת בלפור, בכיתוב אשר מתחת לשנת ההוצאה לאור לעיל).

shvat-3-s

shvat-4-s

shvat-5-s

shvat-6-s

shvat-7-s

אמרות החודש המופיעות לעיל מצוטטות מאישים אשר נפטרו בט”ו בשבט. האחרון שבהם הוא המלך ג’ורג’ החמישי (נפטר שנה לפני צאת פרסום זה) שאת מקומו וכתרו תפס מיד אדוארד השמיני, אך התפטר לאחר שנה אחת בלבד, בשל אהבתו לגרושה אמריקאית בשם ווליס סימפסון.

וכמובן, הספרון מעודד את התרומה לקרן הקיימת, ומזכיר לקוראים בסוף כל חודש לרוקן את הקופסאות.

kufsa-kkl-moladeti032-s

הספרון “מולדתי” מקדיש לכל חודש מחודשי השנה שני עמודים ובהם תיאור התמורות בטבע, בנוף ובגרמי השמים. “השקד עוטה לבן”. שימו לב לקטע המחורז על ראשית וסוף החודש. הצפרדעים והקרפדות היו נפוצות יותר באותם ימים, אך לא כך שמות עבריים לצמחי הארץ ולחיפושיותיה:

shvat-1-s

shvat-2-s

ט”ו בשבט הוא חג הנטיעות, על מנת ללמוד מתי וכיצד נוטעים, פנינו לעזרתו של הספר “פרקים בחקלאות” ספר למוד לשנת הלימודים השביעית (כתה ז’), – הוצאת השדה, 1955.

netiaa-haklaut-1-s netiaa-haklaut-2-s netiaa-haklaut-3-s netiaa-haklaut-4-s

בשנים האחרונות התקבע ט”ו בשבט גם כחגו של הטבע, חג שמירת הטבע והנוף. חיפשתי קטע שימחיש זאת ומצאתי דובדבן (או ברוח החג – שקד מסוכר) בכתב העת “הגנת הטבע” מיוני-יולי 1966. זהו חוזר פנימי של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע (בטרם הפכה לרשות הטבע והגנים הלאומיים).

teva-2-s

על הכריכה – מפל הטחנה, צילום של עוזי פז. ובעמוד הראשון, למטה בצד שמאל, מכתב שהתקבל ברשות שמורות הטבע וכותרתו: פגיעה והתנצלות.

teva-1-s

ורק המכתב בהגדלה:

teva-crop-s

המכתב, אשר אולי מתאים להצגה גם ביום כיפור ולא רק בט”ו בשבט,  מדבר בעד עצמו, אך עם זאת מעורר כמה תמיהות (האם הילדים כתבו מיוזמתם?). לידיעה: עמישב הוקמה ב-1951 כמעברה וזו הפכה לאחר מאבקים פוליטיים לשכונה בפתח תקווה רק בשנת 1955. כיום אין בנמצא בשכונה בית ספר בשם זה.

והנה שני צילומים עדכניים (צולמו על ידי בתאריך 8.2.17) המעידים על ההכנות לחג. ראשית – אתר נטיעה בסמוך לצומת גולני – יער לביא:

tekes-kkl_1511-s

 

מה לקופיקו ולט”ו בשבט? לקק”ל פתרונים…

מודעה שהודבקה על דלת הכניסה של חדר האוכל בקיבוץ גדות:

modaa-s

מילות המפתח שאני מחלץ מן המודעה מעידות על סמנים תרבותיים בשילוב של ישן וחדש, מסורתי וניו-אייג’ – “פונץ’ חמים, פירות יבשים, תה צמחים, פיתות בטאבון” ;  “חדר-אוכל, גינה קהילתית, קפה ויקטור, סמארטפונים”. והכל ביחד – “כתב חידה” בקיבוץ המעודכן.

הערות העורך

א. ט”ו בשבט הוא חג הנטיעות, אך לא תמיד היה כך. במקרא לא מופיע מועד זה כלל כחג, ורק מאוחר יותר הוא הופיע במשנה כ”ראש השנה לאילן” ושימש כסמן חשוב במצוות שונות הקשורות לפירות כגון ערלה, תרומות ומעשרות, בהן יש חשיבות למניין שנותיו של העץ והפרי. כאשר היה עם ישראל בגולה היה נהוג בחמשה עשר בשבט לאכול מפירות ארץ ישראל, ביחוד שבעת המינים, והדרך היחידה אז להשיגם ולשנעם היתה כפירות יבשים, וכך השתרש מנהג זה עד ימינו. אך כיום התהפכה המגמה ואנו אוכלים דבלים מטורקיה ומשמשים מיובשים מאוזבקיסטאן. כאשר חזרנו לארץ ישראל וחודשה היכולת לקיים מצוות התלויות בארץ, חזר המועד לחשיבותו. את הרעיון של קביעת תאריך זה כחג נטיעות רשמי במערכת החינוך העלה ר’ זאב יעבץ מן האבות המייסדים של הציונות הדתית, אשר יצא עם תלמידיו בראשון לציון בשנת 1890 לנטיעה חגיגית והסביר זאת כך:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה’ לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.

בחוברת “טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ” משנת 1964 (חוברת ה’ כרך ו’) מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם דק מן הדק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט”ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל…

azaria-alon-s

ב. על פי ספרות חז”ל יש הבדל במשמעות המלים נטיעה ושתילה. עץ שתול הוא עץ שהועתק ממקום למקום, בעוד שעץ נטוע נותר לעולם במקומו המקורי. אנו משתמשים היום במונח “שתילה” לכל סוגי הצמחים, כולל עצים, אך במונח “נטיעה” רק לעצים. אך למעשה אנו מאמצים את המשמעות החז”לית מאחר ושתילים מיועדים לגדול במקום אחד (משתלה) על מנת להיות מועתקים ולהישתל במקום אחר.

 

62. ט”ו בשבט

ט”ו בשבט – ראש השנה לאילנות

על חודש שבט מתוך לוח החייל היהודי 1941 (ראו רשומה מספר 36):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בארצות מזרח אירופה היה שמו של החג “חמשה-עשר בשבט”, או בקיצור “חמשה-עשר”. הגדולים לא חשו באווירה מיוחדת בחג זה, משום שלא היו בו טקסים ומסורות הקשורים לחג ואף לא תפילות ופיוטים מיוחדים. אך ילדי החדרים ותלמודי התורה קיבלו יום חופש וחגגו באכילת פירות ארץ ישראל (במצבם המיובש). בייחוד זכו להצלחה הפירות המוזרים חרובים. בארץ ישראל המתחדשת, בימי העלייה הראשונה וחידוש קיומן של המצוות התלויות בארץ, עלה החג הזה לגדולה. שמו קוצר והוסב ל-ט”ו בשבט (על משקל ל”ג בעומר). מי שחידש את מנהג הנטיעות (שלא התקיים כמובן בכל שנות הגלות) היה הרב זאב יעבץ, היסטוריון מחנך וסופר, ממייסדי תנועת “המזרחי” כזרם של הציונות הדתית, אשר יצא בשנת תר”ן (1890) עם תלמידיו בבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, ובכך קבע באופן רשמי את ראש השנה לאילנות כחג הנטיעות. (עוד מידע מענין על ר’ זאב יעבץ ראו ב”הערות העורך” בתחתית הרשומה). בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט”ו בשבט כעל חג הנטיעות, כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. מאוחר יותר אומץ החג על ידי הקרן הקיימת לישראל, כסמל לפעולות הייעור בארץ. בט”ו בשבט תש”ט הפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה של מדינת ישראל, ולכן נחשב חג זה ליום הולדתה של הכנסת.

בתמונה – ילדים יהודים בט”ו בשבט בחוות גרוכוב – קיבוץ הכשרה של תנועת דרור החלוץ הצעיר ליד וורשה, הוקם ב-1919. צולם בשנות השלושים. מתוך הספר החלוץ הצעיר, בעריכת משה בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1944.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בכתב העת קונטרס, בטאון מפלגת אחדות העבודה, המוכר כבר היטב לקוראי בלוג זה, הופיעה בשנת 1920 כתבתו של ז. דויד, שעניינה קרוב למה שהתקבע בתודעה הקולקטיבית כסמלי ט”ו בשבט – ייעור ושמירת טבע. ז. דויד הוא שם העט של דוד זכאי, בעל מדור קבוע בקונטרס ולאחר מכן בעיתון דבר (בשם “קצרות”). עיתונאי ועורך בעל עין חדה ועט מושחזת שתר בארץ וכתב כתבות אווירה על מקומות ואנשים ותמיד עם מסר חברתי ואנושי וביקורת גלוייה. להלן סריקת הרשימה הקצרה ולאחריה הקלדת הטקסט למתקשים לפענח את הסריקה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כיצד מיָעֲרין?

על יד ביתי יש משתלה. מבקר-אור עד צאת הכוכבים טורח בה הגנן. מרקיד הוא את החול ומנפה אותו. משקה וחוזר ומשקה, פעם מעבה את הקלוח ופעם מדיקו – “לפי הטף”. מאהיל על עציציו בחום היום וחוזר ומגלם לעת ערב. ציץ ציץ וצרכיו ומשאלותיו. “קשה גדול עצים בארץ ישראל כקריעת ים סוף” – כה דברי הגנן. ממשתלתו יקחו הפעם ליעור הארץ, עבודתו עבודה לדורות.

וממול המשתלה לארך הרחוב בואך תל-אביבה עמדו חמש שקמים רבות-ענף וכבדות-צל, מ”יתר הענקים” שבארץ. לב מי מאתנו לא חרד בגיל למראה גאונם: לא שממה היא ארצנו קלוית-השמש וחסרת-הצל אם כאלה גִדֵלה. אל יפל רוחך, הגנן, עמלך לא שוא!

ובבקר יום אחד קם הערבי אשר לו השדה ובגבולו העצים והניף עליהם גרזן ומשור. שלשה ימים טרח ויגע לעין השמש ולעין המון עובר ושב עד כרות כלם. כי על כן השדה שדהו והעצים בגבולו. לא מושל העיר (לא התורכי בן-אסיה הפרא – זה בשעתו ידע לנטוע ביפו שדרת תמרים נהדרה! – אלא האנגלי בן אירופא בן תרבות), אף לא ועד העיר ואף לא ועד תל-אביב הקרובים אל החלל – לא נמצא בכל אלה גואל לעצים ומצילם מיד אכזריה. כי על כן אין אדונים לעיר ואין שומרים בה!

רק הצפרים התעופפו מסביב, חפשו קניהם ומצאו אותם ואת אפרוחיהם קבורים חיים מתחת כבד הענפים – וצרחו ופרחו –

עכשיו קרחה ועריה במקום השדרה המצילה. כי כן. עבודה לדורות אנו עומדים לעשות ואת זה אשר דורות רבים גדלוהו לפנינו ועשוהו כבר אין אנו יודעים לשמור.

הלא נִכָּלם!

ז. דויד

באותו כתב עת הופיעה לקראת החג המודעה הבאה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ברשותי כמה וכמה ספרים שעניינם הנחיות לעריכת טקסי החגים השונים והמלצה על קטעי שירה, קריאה ודקלום מתאימים. מלבד חגי ישראל העיקריים, כוללים ספרים אלו גם “חגי טבע ועבודה” (היורה, חג הגז, הקציר, הבציר, מסיבת המסיק) ו”חגי תנועה וזיכרון” (יום ההסתדרות, האחד במאי, יום הרצל, יום תל-חי, יום א.ד. גורדון, יום רחל). תוכנית טקסי החג המומלצת בהתיישבות העובדת הורכבה מתמהיל מדויק של ישן וחדש: קטעים מן המקורות, שירה ופרוזה מן הספרות שנכתבה באותו זמן וקטעי הגות של עסקן ציבורי שהיטיב לאחוז גם בעט הסופרים. ועל הכל נסוך תום אידיאליסטי-סוציאליסטי. בחרתי להציג דוגמה לכך מתוך הספר “מסיבות” מאת שושנה צ’נסטוחובסקה (הקיבוץ המאוחד, 1946), ולהביא לכאן את מלוא תוכנית הטקס, על מנת לאפשר לקורא להתרשם מן הקשר העז אל טבע הארץ ועבודת האדמה, וכיצד הוא הונחל לדור הצעיר. אני מתגעגע את האמונה היוקדת הזו, בגאולת הארץ ונשמות הילדים כאחד.  אפשר לבחון, על פי גוף הטקסט המייצג לשעתו, מי מן היוצרים (משוררים, מלחינים) שרד ועדיין מושר בגני הילדים ובבתי הספר עד לימים אלה, ומי נשכח ונעלם מן הקנון התרבותי שלנו. את קול ההגמוניה מייצג כאן יוסף ויץ, (שבנו יחיעם נהרג בפעולת ליל הגשרים ועל שמו נקרא קיבוץ יחיעם), מראשי ההתיישבות ורכישת הקרקעות, מנהל הקרן הקיימת ובעל כשרון כתיבה רהוטה וקולחת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

למי שהצליח להתגבר על כל קטעי הקריאה-שירה-דקלום והגיע עד הלום – מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו’-ח’, מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ”ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ולסיום – שיר קטן, עממי שמצאתי בספרו של דניאל פרסקי “זמנים טובים”

אדם ואילן היינו-הך; אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך – אדם ואילן היינו-הך.

הערות העורך

ר’ זאב יעבץ, היסטוריון וסופר, עלה לארץ בשנת 1887, מראשוני ההוגים של הציונות הדתית, כתב סיפורים בז’אנר האהוב על סופרי העלייה הראשונה – סיפורי מסע. תיאור של סיור (אמיתי או בדיוני) בארץ ישראל המתחדשת, ובתוך כך דיווח על הקשיים וההצלחות של המתיישבים הראשונים. ברובם היו אלו סיפורים ריאליסטיים, עד כדי כך שנדמו לרפורטאז’ות עתונאיות ולא לספרות בלטריסטית, שהיו מיועדים לקוראים היהודים שהיו עדיין בגולה (“להוציא לאחינו מזמרת הארץ ומפרי חמדתה”). זאב יעבץ כתב סיפורים מגמתיים, בעלי אופי של אגדה, בהם הבליט את היהודי-החדש המתגבר על כל הקשיים, מחדש את הקשר עם מכורתו בעבודת האדמה ושב כך אל סגנון החיים של אבותיו המקראיים, והכל על פי חוקי ההלכה והמצוות. יעבץ גילה פתיחות למדעי הטבע וקרא לכלול אותם בחינוך הציוני-דתי. הוא היה מן הראשונים שהטיפו לאמץ את גידול ההדרים. איכרי מושבות עלייה ראשונה גידלו במצוות הברון ופקידיו כרמי ענבים ושקדים, עצי תות לתולעי משי, גרניום לתעשיית הבשמים – גידולים שכולם נכשלו אגרונומית וכלכלית והביאום אל סף רעב ותלות בנדבת הברון, בעוד הערבים ביפו מגדלים בהצלחה מרובה אלפי דונמים של תפוזים ומייצאים אותם באוניות קיטור לאירופה. בסיפורו “ראש השנה לאילנות” (פורסם לראשונה בוורשה, 1892) מודגמת הטפה זו והאדרת הפרדס. לא רק שיעבץ מתאר את יפי הפרדסים ביפו ואת ריחם המשכר, הוא אף מציע לכלול את התפוזים בתקרובת המסורתית לכבוד החג ולאכול אותם יחד עם שאר מיני הפרי המסורתיים שהארץ נתברכה בם. כך הוא מעלה את התפוז למעלת שבעת המינים וכחלק מן הפולחן הדתי. היה זה חלק מתהליך “גיור” מטע התפוזים, שכלל גם את הענקת השם “פרדס” השאוב מן המקורות ככינוי לגן עדן. להלן סריקת העמוד הראשון של הסיפור מפרי עטו “ראש השנה לאילנות”. את הסיפור במלואו אפשר לקרוא באתר “פרוייקט בן יהודה”.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת