מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו’-ח’, מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ”ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:
ושוב אנו בחודש שבט. הכנסת חוגגת את חגה, הקרן הקיימת מציגה את פניה היפות ועצי השקד שוקדים על פריחתם ומקבלים שבועיים של תהילה בהזדרזם לפרוח לפני כל שאר העצים. בתקופה זו של השנה זוכה עץ השקד לשם שקדייה, שם אותו חידש לוין קיפניס בשנת 1919.
אולי נתחיל בשיר שיזכיר לנו את ילדותנו: ריקוד עצי הגן מאת אמיתי נאמן מאתר זמרשת הנפלא.
ניזכר במטען התרבותי של ט”ו בשבט בעזרת לוח “מולדתי – לנוער ולעם” משנת 1936, מטעם הקרן הקיימת לישראל, בהוצאת ראובן מס, ירושלים, בעריכת אהרן זאב בן ישי.
(שימו לב למניין השנים מן החורבן ומהכרזת בלפור, בכיתוב אשר מתחת לשנת ההוצאה לאור לעיל).
אמרות החודש המופיעות לעיל מצוטטות מאישים אשר נפטרו בט”ו בשבט. האחרון שבהם הוא המלך ג’ורג’ החמישי (נפטר שנה לפני צאת פרסום זה) שאת מקומו וכתרו תפס מיד אדוארד השמיני, אך התפטר לאחר שנה אחת בלבד, בשל אהבתו לגרושה אמריקאית בשם ווליס סימפסון.
וכמובן, הספרון מעודד את התרומה לקרן הקיימת, ומזכיר לקוראים בסוף כל חודש לרוקן את הקופסאות.
הספרון “מולדתי” מקדיש לכל חודש מחודשי השנה שני עמודים ובהם תיאור התמורות בטבע, בנוף ובגרמי השמים. “השקד עוטה לבן”. שימו לב לקטע המחורז על ראשית וסוף החודש. הצפרדעים והקרפדות היו נפוצות יותר באותם ימים, אך לא כך שמות עבריים לצמחי הארץ ולחיפושיותיה:
ט”ו בשבט הוא חג הנטיעות, על מנת ללמוד מתי וכיצד נוטעים, פנינו לעזרתו של הספר “פרקים בחקלאות” ספר למוד לשנת הלימודים השביעית (כתה ז’), – הוצאת השדה, 1955.
בשנים האחרונות התקבע ט”ו בשבט גם כחגו של הטבע, חג שמירת הטבע והנוף. חיפשתי קטע שימחיש זאת ומצאתי דובדבן (או ברוח החג – שקד מסוכר) בכתב העת “הגנת הטבע” מיוני-יולי 1966. זהו חוזר פנימי של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע (בטרם הפכה לרשות הטבע והגנים הלאומיים).
על הכריכה – מפל הטחנה, צילום של עוזי פז. ובעמוד הראשון, למטה בצד שמאל, מכתב שהתקבל ברשות שמורות הטבע וכותרתו: פגיעה והתנצלות.
ורק המכתב בהגדלה:
המכתב, אשר אולי מתאים להצגה גם ביום כיפור ולא רק בט”ו בשבט, מדבר בעד עצמו, אך עם זאת מעורר כמה תמיהות (האם הילדים כתבו מיוזמתם?). לידיעה: עמישב הוקמה ב-1951 כמעברה וזו הפכה לאחר מאבקים פוליטיים לשכונה בפתח תקווה רק בשנת 1955. כיום אין בנמצא בשכונה בית ספר בשם זה.
והנה שני צילומים עדכניים (צולמו על ידי בתאריך 8.2.17) המעידים על ההכנות לחג. ראשית – אתר נטיעה בסמוך לצומת גולני – יער לביא:
מה לקופיקו ולט”ו בשבט? לקק”ל פתרונים…
מודעה שהודבקה על דלת הכניסה של חדר האוכל בקיבוץ גדות:
מילות המפתח שאני מחלץ מן המודעה מעידות על סמנים תרבותיים בשילוב של ישן וחדש, מסורתי וניו-אייג’ – “פונץ’ חמים, פירות יבשים, תה צמחים, פיתות בטאבון” ; “חדר-אוכל, גינה קהילתית, קפה ויקטור, סמארטפונים”. והכל ביחד – “כתב חידה” בקיבוץ המעודכן.
הערות העורך
א. ט”ו בשבט הוא חג הנטיעות, אך לא תמיד היה כך. במקרא לא מופיע מועד זה כלל כחג, ורק מאוחר יותר הוא הופיע במשנה כ”ראש השנה לאילן” ושימש כסמן חשוב במצוות שונות הקשורות לפירות כגון ערלה, תרומות ומעשרות, בהן יש חשיבות למניין שנותיו של העץ והפרי. כאשר היה עם ישראל בגולה היה נהוג בחמשה עשר בשבט לאכול מפירות ארץ ישראל, ביחוד שבעת המינים, והדרך היחידה אז להשיגם ולשנעם היתה כפירות יבשים, וכך השתרש מנהג זה עד ימינו. אך כיום התהפכה המגמה ואנו אוכלים דבלים מטורקיה ומשמשים מיובשים מאוזבקיסטאן. כאשר חזרנו לארץ ישראל וחודשה היכולת לקיים מצוות התלויות בארץ, חזר המועד לחשיבותו. את הרעיון של קביעת תאריך זה כחג נטיעות רשמי במערכת החינוך העלה ר’ זאב יעבץ מן האבות המייסדים של הציונות הדתית, אשר יצא עם תלמידיו בראשון לציון בשנת 1890 לנטיעה חגיגית והסביר זאת כך:
למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה’ לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.
בחוברת “טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ” משנת 1964 (חוברת ה’ כרך ו’) מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם דק מן הדק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט”ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל…
ב. על פי ספרות חז”ל יש הבדל במשמעות המלים נטיעה ושתילה. עץ שתול הוא עץ שהועתק ממקום למקום, בעוד שעץ נטוע נותר לעולם במקומו המקורי. אנו משתמשים היום במונח “שתילה” לכל סוגי הצמחים, כולל עצים, אך במונח “נטיעה” רק לעצים. אך למעשה אנו מאמצים את המשמעות החז”לית מאחר ושתילים מיועדים לגדול במקום אחד (משתלה) על מנת להיות מועתקים ולהישתל במקום אחר.
