רשומות קודמות בבלוג נושנות על ביאליק: ביאליק יום יום, ראשיתו ואחריתו, ביאליק והחתולים, צהלולה או אסתורת, יש לנו תיש.

עם ישראל מציין בימים אלה 147 שנים ליום הולדתו של חיים נחמן ביאליק –  9 לינואר 1873. אין לנו תיעוד על הולדתו וימי ילדותו של ביאליק בכפר ראדי, מלבד עדותו שלו עצמו בסיפור “ספיח“, אך מותו הפתאומי תועד באופן נרחב בכל כתבי העת של אותם ימים – יולי 1934. הנה, למשל, מודעת האבל אשר פורסמה בירחון “השדה” כתב העת החקלאי.

השיר המצוטט במודעת האל הוא הבית הראשון מתוך שירו של ביאליק “אחרי מותי“, שיר שמרבים להקריאו בהספדים וערבי זיכרון. אם תחפשו את השיר בספר שירי ביאליק המצוי בכל בית, תראו שמתחת לכותרת שם השיר כתוב: “לזכר N”. יודעי דבר מספרים שהשיר נדפס לראשונה ב-1904 בעיתון “הצופה”, ואז הכיתוב היה “לזכר פ.”, כנראה לזכר הסופר מרדכי זאב פיירברג. במהדורת 1908 של שירי ביאליק הוא שינה זאת לנוסח “לזכר N“- רמז לשמו של ביאליק עצמו, נחמן. השינוי של אות אחת שינה את משמעות השיר ומקובלת הפרשנות שביאליק רומז לקוראיו שהציפייה למזמור שלא הושמע היא ציפיית שווא, כפי שנרמז גם בשירו “צנח לו זלזל” (וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי, עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –, שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.). ואכן עד למותו כתב ביאליק רק עוד תשעה שירים. בהספד שכתב אשר ברש בספר השנה תרצ”ד בהוצאת “שם”, הוא מתאר את ביאליק במונחים בוטניים, כעץ במלוא חוסנו, כעין תשובה לשיר “צנח לו זלזל”.

כאשר חגג ירחון השדה, אשר נוסד בשנת 1920 עשרים שנה לקיומו, פורסם בכרך כ”א מכתבו של ביאליק אשר נשלח אל העיתון בשנת 1925.

והרי בימים אלה הסתיים סבב של שבע שנים של לימוד הדף היומי של הש”ס הישן.

ביאליק נפטר בווינה, לאחר שעבר ניתוח פשוט לכאורה להוצאת אבנים בכליות. גופתו נשלחה לישראל באוניה (ביאליק פחד מטיסות), ובמקביל יצאה לקראתו משלחת של נכבדי היישוב אשר עלתה לאוניתו בלרנקה בקפריסין. הלוויה נערכה שנים עשר יום לאחר פטירתו של ביאליק (16.7.1934). ארונו של ביאליק הוצב באולם אוהל שם ברחוב בלפור, שם הנהיג וניהל ביאליק ערבי קבלת שבת מידי שבוע. 30,000 איש עברו לפני הארון. על הבמה מאחור מוצגים ספריו של ביאליק. משמר הכבוד במכנסיים קצרים, גרביים ארוכות וכובעים אוסטרליים – מדים משונים, משהו שבין תנועת הצופים וחיילי המנדט הבריטי בארץ טרופית.

במסע הלוויה השתתפו על פי ההערכה כמאה אלף איש. אם הערכה זו נכונה הרי היה זה כשליש מתושבי ישראל באותה עת. אנשים התקבצו על המרפסות והגגות ועל הבניינים נתלו דגלים שחורים.

בכתב העת בוסתנאי, ביטאון התאחדות האיכרים, נסקרה הלוויה.

ובחלוף שבעה ימים הגיעה עת ההספדים:

ואי אפשר ללא שיר של ביאליק, ומה מתאים יותר לבלוג זה מאשר השיר “נושנות“. את השיר סרקתי מתוך ספר שיריו שיצא לאור בהוצאת דביר בשנת 1944.

על הספר שברשותי מתנוססת הקדשה, שלשונה (לאחר תיקון שגיאות הכתיב): “ליאיר בצרופך למניין דע שעליך להיות לבן אדם למענך למען הוריך ולמען הארץ והעם”. כנהוג באותם ימים רחוקים, הנער בר המצווה, שמעתה יכול להימנות במניין המתפללים, מחויב לא רק לעצמו ולמען משפחתו אלא גם למען הארץ והעם.

השיר, שהוא בין המוקדמים שכתב ביאליק, נכתב בשנת 1893. כאשר פורסם השיר בשנת 1901 הוסיף ביאליק את הבית האחרון, אשר לא נכתב בגירסה המקורית. ושוב, שינוי זה שינה לחלוטין את אופי השיר, שהוא דיאלוג בין שני בני זוג נאהבים. בית זה הופך את השיר לפרודיה על כתיבת שירי אהבה, לשיר פיתוי המכיל קלישאות ריקות ונושנות.

בשנת 1950 הוציאה לאור הוצאת דביר ארבעה ספרונים קטנים יפהפיים עם כריכת בד כחולה, בהם נאספו יצירות ביאליק מן הסוגות השונות (שירים, סיפורים, דברי ספרות). באותם ימים רווח הנוהג לצרף את תמונת דיוקנו של המשורר בראש הספר. הנה שתייים מן התמונות הפחות מוכרות שסרקתי מתוכם:

בשיטוטיי המענגים בין דפיהם המצהיבים של כתבי עת ישנים, תכניות תיאטרון וכד’ נתקלתי להפתעתי בשפע של פרסומות לסיגריות במגוון רחב של מותגים. בדיקה קצרה העלתה שהחל משנות העשרים המוקדמות פרחה כאן תעשיית הסיגריות וגם גידול הטבק. היו כאן סיגריות שטוחות וסיגריות עגולות, עם פילטר ובלעדיו. ריכזתי מדגם שאינו מייצג של פרסומות משנות הארבעים והחמישים, וכן מבחר כרזות בנושא סיגריות וגידול טבק, אשר הוענקו לבלוג נושנות באדיבות הארכיון הציוני המרכזי. וגם כמה עדויות על גידול הטבק, גידול חקלאי שעלה כמטאור אך עלה בעשן לאחר כמה שנים (ראה הערות העורך להלן). ריבוי הפרסומות מעיד על תחרות עזה, בין היצרנים המקומיים לבין עצמם ובין היצרנים הערבים והיהודים. היו אלה שנים בהן עדיין לא נודעה השפעתן המזיקה של הסיגריות, ומפליא שגם כיום, כאשר הידע הוא נחלת הכלל, לא פס מן העולם מנהג משונה זה, שהוא עדיין בעל כוח כלכלי אדיר. מבט אל תעשיית הטבק פותח צוהר נוסף לראשיתה של התעשייה העברית והחקלאות העברית בארץ ישראל.

א.  פרסומת משנת 1941, של חברת מַספֵרוֹ (ראו בהערות העורך), המיועדת לחיילים העברים בצבא אנגליה, המצויים על אדמת אירופה בעת מלחמת העולם השניה, רחוק מן הבית. קופירייטינג במיטבו, הפורט על הנימים הנכונות:

ב. מדגם של פרסומות נוספות למותגי סיגריות משנות הארבעים והחמישים.

פרסומת (1949) ששלח אלי ידידי מקוראי הבלוג מרמת הגולן:

ג. כרזות פרסומת לסיגריות המצויות בארכיון הציוני המרכזי בירושלים:

ד. עדות על גידול טבק מתוך: ירחון השדה, 1923 (ראה על ניסיונות נוספים שכשלו בהערות העורך). בירחון השדה פורסמו מידי חודש הנחיות לגידול טבק. (שימו לב לשימוש בקולטיבטור-סוס).

ה. כרזות הקשורות לגידול הטבק ולהתארגנות יצרני הסיגריות לשם עמידה בתחרות מול הסיגריות המיובאות. הכרזות באדיבות הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.

יצרני הסגריות היהודים התארגנו לשם התחרות בסיגריות המיובאות, והקימו גוף בשם “ברית נאמני התוצרת“. הם פרסמו כרזות כגון זה המופיע לעיל על לוחות המודעות. כרזה נוספת פורסמה בזו הלשון: “ברית נאמני התוצרת” ואף פרסמו פשקווילים על לוחות המודעות, כמו זה ששלחת וגם בנוסח הזה: “לקהל המעשנים, הייתכן שעוד היום תמשיך לעשן סיגריות מתוצרת לא עברית??? התגרום עוול לאחיך? התפגע בריעך ובנפשך אתה? אף אם אתה בעצמך מעשן סיגריות מתוצרת עברית – עדיין לא יצאת ידי חובתך. חובה קדושה מוטלת עליך להסביר לחברייך ולכל קרוב אליך כי אלפי פועלים עברים מתפרנסים מתעשיית הסיגריות העברית. מאות משפחות עבריות סובלות מחרפת רעב בגלל ההרגל הנפסד של חלק מהקהל  להמשיך עוד כיום לעשן סיגריה מתוצרת זרה. אזרח עברי – זכור ושמור לעמוד בפרץ בשעת חירום זאת.”

הערות העורך

ייצור הסיגריות בארץ ישראל קשור בתקופת היישוב ובתקופת המדינה לחברת מספֵרוֹ שהיתה חברת-בת של ענקית הטבק British American Tobacco. היא החלה את פעילותה בארץ ישראל בשנת 1921 ולפני כן פעלה במצרים. מי שהיה אחראי על הבאתה לישראל ואף על הדרכת החקלאים בגידול טבק הוא יוסף ויקטור לופ. בשנת 1956 הפסיקה החברה את פעילותה בישראל כמו חברות בינלאומיות אחרות בשל החרם הערבי ומכרה את מותגיה לחברת דובק, שהפכה ליצרן הסיגריות היחיד בישראל. עם נעקוב אחר שמות הסיגריות, אשר הופיעו בעשרותיהם, ניווכח שהם נעים בין שמות האמורים לעורר גאווה לאומית ציונית (עדן, נשיא, אל על, כנסת, דגל, כרמל, דפנה, גלבוע) לבין שמות בעלי ניחוח של “חוצלארץ” ותדמית בינלאומית (אסקוט, ראודור, נובלס, רויאל, נלסון, מונטבלאן, אימפריאל, פולריס, לידו, ברודווי, מונטנה, מוסטאנג). סקירה קצרה על תחילתה של תעשיית הטבק בישראל נמצאת כאן. כאמור, גידול הטבק על ידי חקלאים יהודים (הייצור נשלט על ידי הערבים והדרוזים) החל בשנת 1921, עם החלת חוקי המנדט הבריטי וביטול המונופול והמיסוי הכבד של השלטון העותמני. הגידול ידע פריחה קצרה, אך דעך במהרה בשל עודף ייצור ומס כבד שהטילו האנגלים על תעשיית הטבק. ניסיון לגדל טבק בקיבוץ הראל מתואר כאן, ותיאור נוסף של פריחת הענף הקצרה ונפילתו מצוי כאן על גידול הטבק ברעננה. למעוניינים – עבודה מקיפה על גידול הטבק במושבות הגליל בשנות העשרים.