34. המסחר בתורה (1911)

א. המסחר בתורה

קטעים מתוך המדור: לעניני השעה. מאמר מתוך: הפועל הצעיר: כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ ישראל "הפועל הצעיר", שנה רביעית, מס' 9-10, יפו, כ"ב שבט התרע"א (20 בפברואר 1911).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

"המסחר בתורה                                                                                                                העתון האורתודוכסי "מוריה" שבירושלים מביא בגליון No. 54 ש"ז את שתי הידיעות הבאות:             א) "במושב זקנים". "הקול שיצא בעיר לפני זמן-מה אודות משבר במוסד הגדול ורב התועלת "מושב זקנים", גרם לו לנעילת דלת באמת. והמלווים, גם המפקידים נמנעו מלהלוות ומלהפקיד אצלו עוד את כספם, וזה הביא באמת את המוסד היקר הזה לידי משבר תכופי, ועמד לע"ע [לעת עתה] מלשלם את חובותיו בבת אחת. ולפי הידיעות שקבלנו בנידון זה ממקור רשמי, החליט המוסד לסלק את כל חובותיו במשך חמש שנים, עשרים למאה, עשרים למאה בכל שנה. […]".                                                  ב) בישיבת "תורת חיים". "המצב הכספי הרופף השורר כעת בהנהלת ישיבת "תורת חיים" הכללית, עורר מהומה גדולה בעיר, ושלשום ביום הרביעי נאספה לשם זה אספה רבתי בבית הרב הגאון רבי חיים ברלין שליט"א, ובאו כל גדולי ונכבדי העיר ובתי הדינים, לטכס עצה במה לקדם את פני הרעה הרעה. האספה ארכה עד שעה מאוחרת מאד בלילה, והחלט למנות קומיסיה שתקח לע"ע את ההנהלה בידיה ותעין בדבר היטב לברר את הדבר, ראשית-כל, כמו שהוא, ולהשתדל שהמוסד מצדו הכללי והרוחני יתנהל הלאה, ולהתפשר אחר כך עם הנושים, בנוגע לסדר התשלומין."

את זו הידיעה האחרונה מקדימה המערכת "מוריה" במאמר ראשי, שהמלה הכוללת שלו היא: "הרגעו!" ושכולו אינו אלא תחנונים לקהל לבל יביא לידי "חלול התורה" ע"י התרגשותו היתרה והבעת בטחון גמור "בנוגע למוסד אשר לעולם לא יפול, ותומכיו הרבים לעולם לא יפָסו מן הארץ".    "ואסור הוא הדבור כעת" – אומרת המערכת – "אסור לתלות כעת את הקולר בשום צואר, ואסור לדבר כלל כעת אודות אשמה בזה, יהיה זה אשם צבור או אשם יחיד, או אשם מי שיהיה. הדבור היחידי המותר הוא רק – להרגע עד כמה שאפשר. כבוד ירושלים דורש זאת. כבוד התורה, אבל, לא, עלבון התורה דורש זאת".

אלו הן הידיעות וזהו "המוסר הטוב", שהמערכת מלמדת אותנו בנוגע אליהן.

ולנו נדמה, כי מערכת, ולוא יהיה אפילו של "אורגן אורתודוכסי", צריכה היתה לעמוד על נקודת-השקפה קצת יותר גבוהה מזו שעומדת עליה מערכת "מוריה". כי "עלבון התורה" אינו בזה, שאחדים מאפוטרופסיה יתגלו בתור בוגדים בכסף זרים – מזה אין כבוד התורה סובל כלום. עיקר העלבון הוא בזה, שלמוד התורה בכלל הוא אצלכם ענף-מסחר כמו כל שאר ענפי המסחר: בין אלפי לומדי תורה שבירושלים נמצאים אולי יחידים, שהתורה היא נשמת חייהם ומספקת את צרכיהם הנפשיים, והשאר – הרוב היותר גדול – חוסים בצל התורה רק בשביל שיוכלו ליהנות משכר הבטלה שמשלמים להם. את כל ירושלים הפכתם לחנוּת. סוחרים בתורה, ביראת שמים, במקומות קדושים, בקמעות, בפתקאות אל הקברים והכותל, בברכות של הדיוטים ובכל מיני הבלים, שמקומם בין עובדי אלילים או בין רמאים; ומובן מאליו, שכשם שכל ענפי המסחר נוהגים שמיטות כספים, מעילות ובגידות, ככה נוהג הדבר גם בענף זה, ואולי עוד ביתר שאת, מפני שהוא כולו מיוסד על רמאות ומפני שהוא נמצא בידי פרנסי ירושלים, שאינם נוהגים לתת דו"ח על מעשיהם. העובדה גופה, ש"ישיבה" בירושלים, אשר אלפי תומכיה נותנים כסף לשם שמים, מתגלה פתאום לעינינו בתור "פירמה" עם פקדונות של יתומים ואלמנות, עם הלואות של עניים, עם פשיטת רגל ועם השתוות; העובדה, שמוסד צבורי מתנהל ובא לידי משבר פומבי והצבור, שעל חשבונו ובשבילו מתנהלים העסקים האלה, אינו יודע כלום, – עובדה זו מעידה למדי על השפלת כבוד התורה בידי שומריה, אפוטרופסיה ואך לחנם רוצה "מוריה" להרגיע, לכסות ולהגן על כבוד התורה. כבודה בעצם במקומו מונח וכבודה בפיות מגיניה בירושלים מחוּלל ועומד הנהו בהכרח המעשים וכל הגנה לא תועיל לה.

[…] משום שכל אותה השטה של לומדי תורה בעד כסף היא כעוּר בעיקרה, ומובן, שמסביב לכעור מתרכזים כל הרמשים שבעולם. כאן יש מקום לכל הגבאים, הממונים ושאר המשרתים בקדש העושים עם כסף הצבור כאדם העושה בתוך שלו;

[…] רוצים אתם להגן על כבוד התורה – הכריזו איפא מלחמה על הבטלה המנוולת, השתדלו לברוא בכספים המתקבלים ענפי עבודה, שאנשים יוכלו לחיות בה, שננו לאנשי ירושלים, כי "תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה", חנכו אותם שלא ימכרו את נשמתם בבצע כסף, ורק כשידעו להגן על כבוד נשמתם, אז ידעו להגן גם על כבוד התורה."

ב. יונתי תמתי

על מנת להותיר טעם טוב ולהשרות מעט אופטימיות (לאחר הקדרות של הקטע הקודם), אסיים בשירו של ד"ר יצחק קאמינער – "יונתי תמתי", אשר בו משליך המחבר את יהבו ואת חוסן אומתו על התורה ועל האמונה.

מתוך: פרדס, אוסף ספרותי, הוצאת י.ח. ראבניצקי, אדעסא, תרנ"ז (1895), עמ' 203.

הערת העורך: הקוראים מוזמנים לאתר את כל ההקשרים האינטרטקסטואליים שבשיר זה, בייחוד הארמזים מן המקורות ("אַלוּזיות מקראיות" בשפת חוקרי הספרות). בייחוד אפנה את תשומת לבכם אל הביטוי "חרב היונה" (ירמיהו מו, טז), ביטוי הכולל סתירה פנימית. חפשו את המשמעויות אשר ייוחסו לביטוי זה ע"י פרשני המקורות, ואף מחבר שיר זה, לעומת הוגי הדעות בימינו, למשל פרופ' אניטה שפירא אשר קראה לספרה משנת 1992 – חרב היונה : הציונות והכוח 1881-1948 (עם עובד 1992). ביטוי אקטואלי מאין כמוהו.

Yonati

הערות העורך

את מאמר המערכת מן הפועל הצעיר, כתב קרב לודאי עורך העתון באותה עת – יוסף אהרונוביץ. יוסף היה בעלה של הסופרת דבורה בארון, אשר שימשה כעורכת הספרותית של העתון. על הפועל הצעיר אפשר לקרוא באתר הספרייה הלאומית, מדור עתונות יהודית היסטורית.

המאסף הספרותי פרדס, בעריכת י.ח. רבניצקי, מככב ברשומתנו הקודמת אודות ביאליק.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

12. צהלולה או אסתורת? (1932)

לכבוד פורים

 א.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת עַדְלֹיָדַע

קטעים מתוך הספר "זמנים טובים", מאת דניאל פרסקי, הוצאת פרדס, ניו-יורק, תש"ד (1944).

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

בפרוס פורים תרצ"ב עלתה על הפרק בוועדה למפעלי פורים (שנתמנתה מטעם עירית תל-אביב) השאלה בדבר שם עברי למושג "קארניוואל", יען וביען נמצאו הרבה מערערים על המלה הזרה והקתולית הזאת, שאינה הולמת בשום אופן את החג העממי ארץ-הישראלי. ובכן הוכרז על התחרות פומבית עם פרסי-כסף הגונים. נקבע לשם כך חבר שופטים הלא הם: י. ד. ברקוביץ, יהודה גראזובסקי (בעל המלון העברי), א. סמיאטיצקי (עורך ספרי הוצאת "אמנות"), יעקב פיכמאן, יהודה קרני.

הקהל בתל-אביב הזדעזע. זה היה הנסיון הראשון בתולדות שפתנו, אשר שאלת מלה עברית נחוצה לא הוחלטה ביד סופר או חוקר יחידי; אלא נמסרה לרשותו של העם בעצמו ובכבודו. הכל נתנו את דעתם לענין החשוב הזה, שהשכיח באותה שעה את כל הצרות והדאגות. ברחובות, במסעדות, באספות, בתיאטרון, בקולנוע, בבית-הכנסת – בכל מקום ובכל מועדה על מה יהודים משוחחים? – מובן, על עברור קארניוואל. רבים צמאו לכבוד, לפרסום ולסיפוק-נפש, כי דווקא שמם המוצע יתקבל ויעמוד לדורי-דורות… אז ראיתי בעליל כיצד יושב לו עם על אבניים ומתאמץ ליצור בכוונה וביודעים את החסר עדיין בלשונו האהובה. ממש פסיכוסה בלשנית אחזה את רוח תושבי תל-אביב. לפתע-פתאום התחילו חוקרים ודורשים בספריות השונות על כל מיני כינויים ודבורים עתיקים המתייחסים לפורים – שמא יעלו משם משהו ראוי. וגם את הלמדנים והמדקדקים (שבטבעם הם רגזנים ורתחנים) הטרידו עד מות בשאלות ובספקות שונים. וכדרך כל התחרות, שמתן-שכרה בצדה, נעשו המשתתפים דיפלומאטים ודברו בלשון ערומים. בכל מיני כרכורים ונפתולים השתדלו להציל איש מפי אחיו את המצאתו.

מפה לאוזן התהלכו שמועות שונות על המתרחש מאחורי הפרגוד של חבר השופטים. שבעה ימים ושבעה לילות ישבו חמשת משיבי-הטעם הנבחרים, הזיעו וקימטו את מצחם – והכל בסודי-סודות. אף-על-פי-כן העידו אחדים ממכרי, שיש להם ידיד פקיד בעיריה, כי השם החזק ביותר הוא "חינגא-פּור" או: "חינגפּור" (הצלצול מזכיר את המדינה: סינגפור). ויש מניחים: ברי להם, כי כבר הוחלטה "פורימיאדה" (על משקל אולימפיאדה, מכביאדה)…

הסקרנות הולכת וגוברת – אך אין ברירה. השופטים הם ידידי. אני מתחכם לדובבם שילחשו רק על אזני האחת – אך שפתיהם חתומות בגושפנקה. תשובתם הקצרה: "תקרא בעתונים".

קצרה נפשי מצפות – עד שבוע עובר לפורים. השכמתי יום אחד והנה הודעה רשמית: השופטים, אחר ישוב-דעת ארוך וקשה, בחרו בשם "עדלידע" על סמך המאמר התלמודי: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז). השם הונח במין נקבה וצלצולו כצלצול: אולימפיאדה וכדומה. המדקדק ר' אברהם אברונין הופקד לנקד את השם. ובעל ההמצאה הריהו חברנו י. ד. ברקוביץ.

קצת תרעומות נתעוררו בלבנו: בנוהג שבעולם אין השופטים בעצמם מציעים משלהם, אלא מחליטים על הצעותיהם של אחרים… אך הודינו: יש חריפות עברית וחן מקורי במלה החדשה הזאת, שבלעה בקרבה שלש מלות שלמות – ויצאה בשלום.

תיכף לפרסום "עדלידע", פרץ פולמוס בעתונים ובצבור. החידוש הזה, ככל חידוש, גרר מחייבים ושוללים, מסכימים ועוררים. היו שטענו, כי כבר בתלמוד אנו מוצאים שם מיוחד "משוורתא דפוריא" או "שוורפוריא". ויש שדרשו לקבוע "פוריא". פשפשו ומצאו פגימות וסירכות במעשה זה או אחר מסביב לכל הענין הזה.

"וילונו העם" (כלומר: המתחרים), כנהוג. כנראה, טעתה העיריה שהכריזה ברבים על השם "עדלידע", שנקבע רשמית. אילו היו שומרים בסוד גמור את השם הזה עד היום הזה, כי-אז לא היה שום מתנגד לו אפילו ברמז…

כאשר באו להתאונן רע באזני ראש העיר ר' מאיר דיזנגוף, ענה בפה מלא: "חכו-נא, רבותי – ישוב במהרה ביאליק  מווינה ונבטל את המלה עדלידע. אילו היה ביאליק כאן בעיר, לא היינו מכריזים על התחרות, אלא מקבלים מפיו שם נפלא – וחסל".

המשורר החריף והסוער אברהם שלונסקי מוחה במחי-יד אחד את כל ההצעות למיניהן. הוא מוכיח בהמון ראיות, כי כולן לא יצליחו אלא לצור על פי צלוחית. האמת, כלומר: האמת לאמתה, היא רק בפיו. "צהלולה" היא האמת. פה יש צירוף של שתי מלים: צהלה-הילולה. והמוסיקה – מי אוזן לו ולא יתפעם מנועם הריתמוס והצלצול?…

 ב.

מאחר ובפורים עסקינן, ולמען נוכל להרבות בשמחה ולמלא בשחוק פינו, הרי להלן מכתבם של רבניצקי ודרויאנוב:

מתוך המדור מכתבים למערכת של: הפועל הצעיר, כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ ישראל "הפועל הצעיר". 30.1.1911

 אנחנו מכינים לדפוס שני קובצים (עברי וזרגוני) של מבחר ההלצות והבדיחות המתהלכות בעמנו. הדפסת הקובצים תתחיל בקרוב, כי כבר הספקנו לאסוף חומר רב. ואולם ודאי נעלמו מאתנו קצת הלצות ובדיחות הגונות, שראוי היה להכניסן אל קובצינו. לפיכך מרשים אנחנו לעצמנו לפנות אל כל המצויים אצל ענינים אלו בבקשה כי יואילו נא לרשום את ההלצות והבדיחות הידועות להם ולשלוח אותן לנו עפ"י אחת האדריסאות האמורות למטה. ביחוד ערוכה בקשתנו לאחינו הספרדים בכל מקומות מושבותיהם, כי יואילו נא גם הם להמציא לנו את ההלצות והבדיחות השגורות בפיהם. על האמור צריכים אנו להוסיף א) אין לנו צורך בהלצות ובדיחות שאדם ממציא מדעתו. אנו אוספים רק את ההלצות והבדיחות המתהלכות בעם ושחותם עברי טבוע עליהן; ב) אנו אוספים הלצות ובדיחות בנוגע לכל עניני החיים והויות העולם, גם במילי דאורייתא וחדודים של תלמידי-חכמים ויהודים מפורסמים; ג) לרשום צריך בקצור נמרץ ולהמנע מכל אריכות שלא לצורך; ד) לרשום אפשר עברית, יהודית, רוסית או גרמנית; ה) את הרשימות נבקש להמציא לנו עד סוף חודש שבט דהאי שתא.

ולמפרע אנו מביעים תודה רבה לכל אשר יבוא לעזרתנו וימציא לנו את ההלצות והבדיחות השמורות בזכרונו. את שמות כל אנשים האלה נפרסם במבוא לקובצינו.

בכבוד ויקר י. ח. רבניצקי אודסה, רוסלאנד; א. דרויאנוב וילנה, רוסלאנד.

ג.

ומן הגיליון הבא של הפועל הצעיר, 20.2.1911, אנו מביאים את ההזמנה לנשף המסכות של פורים:

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת

 הערות העורך

א. בנושא העדלאידע

י. ד. ברקוביץ, השופט והזוכה כאחד, במקרה זה, הוא חתנו של הסופר שלום עליכם, ומי שתרגם את כתביו מאידיש לעברית, והיה גם סופר נפלא בזכות עצמו.

ביאליק הציע את השם "שמחת אסתר" ואילו המשורר שאול טשרניחובסקי גרס שראוי לקרוא בעברית לקארניוואל של פורים בשם "אסתורת" במשקל "עשתורת".

ובאשר להצעתו של שלונסקי – צהלולה – בשנת 2000 התקבלה באקדמיה ללשון העברית הצעתו של הזמר חיים אוליאל משדרות לכנות בעברית את השמעת קולות השמחה של הנשים (קוּלוּלוּ) בשם צהלולים. מעניינת הקרבה בין המלים צהלולה של שלונסקי וצהלולים של אוליאל.

על דניאל פרסקי ומפעלותיו קראו כאן

בשנת 1935 התקיימה העדלאידע בתל-אביב בפעם האחרונה, בהשתתפות כ-250,000 איש.

על כתב העת החשוב "הפועל הצעיר" נרחיב בפעם אחרת.

ב. אלתר דרויאנוב הוציא לאור את "ספר הבדיחה והחידוד" בשנת 1922, 11 שנים לאחר שהחל במלאכת האיסוף. בשנת 1935 יצאה מהדורה מלאה בת 3 כרכים, אשר החזיקו  3170 בדיחות, הלצות וחידודים.

ג. נשף המסכות בשנת 1911 היה כישלון מהדהד. בכתבה אשר הופיעה בגיליון הבא של הפועל הצעיר מוטלת האשמה על ה-אפר (האחראי על האיפור), אשר התייצב למלאכת האיפור באיחור של 4 שעות. הנשף הסתיים במהומה רבה.