מאת: אורי רוזנברג
תקציר
העשביה – אוסף הצמחים, היא חלק מאוספי הטבע הלאומיים של האוניברסיטה העברית בפקולטה למדעי הטבע בגבעת רם. האוסף בעשביה מכיל כ-1.5 מיליון גיליונות צמחים, ספריה בוטנית עשירה ואיורים בוטניים. הפתקיות המקוריות על גבי גליונות הצמחים, וכן מסמכים נוספים הקשורים לאוסף, מהווים כעין ארכיון, באמצעותו אפשר ללמוד רבות על חלוצי הבוטניקה ועל תולדות מדע הבוטניקה בארץ ישראל. ברשימה זו אציג את תפקיד העשביה ושימושיה המדעיים, וכן אסקור היבטים היסטוריים באיסוף ומחקר צמחיית ארץ ישראל ואת תולדות העשביה – כיצד הוקם והתפתח אוסף הצמחים. בייחוד ארחיב על העשביה של אלכסנדר אייג, אשר היוותה את הבסיס הראשוני לאוסף הצמחים, וכן על העשביה מעזבונו של אהרן אהרנסון.
רשימה זו נכתבת לרגל פרישתה של הגר לשנר מן המשרה אותה מלאה במשך שמונה עשרה שנים – “מנהלת אוסף הצמחים”. עוד על הגר בסוף הרשימה. השנה אנו מציינים 90 שנה לשני אירועים חשובים: חנוכת הגן הבוטני בהר הצופים והופעת מגדיר הצמחים הראשון, שערכו א. איג, מ. זהרי ונ. פיינברון.
Luca Ghini, רופא ובוטנאי איטלקי, הקים בעיר פיזה את העשביה הראשונה בעולם ואת הגן הבוטני הראשון בעולם, בשנת 1544. Ghini היה מרצה לצמחי מרפא באוניברסיטת פיזה, כך שילב את שני תחומי הידע שלו. הגן הבוטני נמצא עדיין באותו מקום, וידוע בשם Orto botanico di Pisa. כדי להסביר את הקמת העשביה אמר גיני כי “עשביה היא גן הפורח גם בחורף”. לשם הקמת העשביה יובשו הצמחים בין גיליונות נייר, תוך כדי כבישתם בלחץ, והצמחים היבשים הודבקו על גבי לוחות קרטון. כיום, כעבור כ- 500 שנים, לא השתנתה כמעט כלל השיטה לשימור והצגת הצמחים בעשביה.
תמונה מס’ 1 – Luca Ghini ייסד את העשביה והגן הבוטני הראשונים בעולם. מקור: ויקיפדיה
תמונה מס’ 2 – מכבש הצמחים בפעולה. צילום: אורי רוזנברג
מהי עשביה (Herbarium)?
העשביה היא אוסף צמחים בעל רציונל מדעי. הרציונל יכול להיות למשל כיסוי גיאוגרפי של אזור מסוים (פלורה – Flora), או אוסף של צמחים בעלי שימוש מסוים – צמחי מרפא, צמחי נוי, צמחי תבלין. בעשביה אוסף של צמחים מתים, יבשים, בעוד שבגנים הבוטניים, שהרציונל המדעי שלהם דומה, הצמחים חיים. העשביה היא כעין ספריה של צמחים, המאורגנים בסדר שמאפשר למצוא אותם בקלות – אלף-בית של שמותיהם המדעיים על פי כללי הטקסונומיה הבוטנית; או סדר סיסטמתי. העשביה בירושלים כוללת, מסיבות היסטוריות, צמחים עילאיים, טחבים, אצות, חזזיות ופטריות וכן ספריה בוטנית ואוסף תמונות גדול.
תמונה מס’ 3 – העשביה כוללת גם ספריה בוטנית עשירה. צילום: אורי רוזנברג
כל גיליון עשביה כולל, מלבד הצמח המיובש, תווית ובה מידע על מקום וזמן איסוף הצמח, שם האדם שאסף את הצמח ופרטים נוספים. מלבד התווית המודפסת, נשמרת גם הפתקית המקורית אשר נכתבה ע”י האדם שאסף את הצמח. פתקיות אלה ומסמכים נוספים הקשורים לאיסוף וזיהוי הצמחים, מהווים מעטפת ארכיונית בעלת חשיבות רבה לחקר ההיסטוריה של מדע הבוטניקה בישראל. הפתקיות המקוריות “מספרות” את סיפורו של האוסף ואת התפתחותו, וכך למשל אפשר למצוא בעשביה פתקיות שנכתבו ע”י אהרן אהרנסון, טוביה קושניר,נוח נפתולסקי, אלכסנדר אייג, מיכאל זהרי, נעמי פיינברון ואחרים. מידע ארכיוני זה עובר לאחרונה סריקה וקטלוג ובקרוב יהיה נגיש לחוקרים.

תמונה מס’ 4 – תווית של צמח שום שאסף נח נפתולסקי בנחל פולג ב-1929 והוגדר ע”י נעמי פיינברון.
עד אחרי מלחמת העולם השניה היתה שפת התקשורת הבוטנית המדעית לטינית, לצד השפה המקומית, ומאז משמשת בעיקר האנגלית למטרה זו, ותוויות הצמחים כתובות בהתאם. העשביה מקבלת בברכה כל צמח, מכל מקום בעולם, אך עיקר התמחותה בצמחי דרום מערב אסיה, המזרח התיכון והארצות הקרובות, עם הרחבה לצפון אפריקה, אגן הים התיכון כולו, הקווקז ועד גבולות אפגניסטן. הרעיון הוא שהאוסף ייצג את קבוצות הצמחים הקרובים לצמחי ארץ ישראל. מבחינה זו, על אף שהאוסף לא נחשב כגדול בקנה מידה עולמי, הוא בעל חשיבות מדעית רבה, שכן הודות למסעות האיסוף הרבים שעשו החוקרים לדורותיהם, זהו האוסף המקיף ביותר בעולם של צמחי המזרח התיכון.
היבטים היסטוריים ותולדות העשביה
העניין בצמחי התנ”ך התעורר כבר בזמנים קדומים מאוד. תרומות בלתי משמעותיות לנושא נעשו כבר על ידי חכמי יוון ורומא, כגון: אריסטו, אפלטון, דיוסקורידס, הרודוטוס, תיאופראסטוס ופלוטרכוס. צמחים ומוצרי צמחים מוזכרים בגרסאות הרבות של הברית הישנה, הברית החדשה ובספרים החיצוניים אשר לא נכללו בין כתבי הקודש הקנוניים (Books of the Apocrypha), ולכן לא ייפלא שתיאולוגים, מלומדים ואנשי כמורה בעולם הנוצרי כתבו מאמרים וספרים רבים בנושא זה. כותבים אלה לא היו בעלי השכלה או רקע בבוטניקה וניסיונותיהם לזהות את הצמחים, המוזכרים בכתבי הקודש בשמותיהם בעברית או ביוונית, התבססו על טיעונים מיסטיים, פילוסופיים, מוסריים, פילולוגיים, ועל דעותיהם של “אבות הכנסייה”. חלקם ניסו למצוא מקבילות לצמחי התנ”ך בצמחים הגדלים בארצותיהם – גרמניה, צרפת, איטליה, אנגליה או סקנדינביה. כאמור, כל המלומדים ואנשי הדת הללו שעסקו בניסיון לזהות את הצמחים בכתבי הקודש, עשו זאת ללא מתודולוגיה מדעית וללא תצפיות ומחקר ישיר, כלומר מבלי לראות בעיניהם את נופי התנ”ך בארץ הקודש (The Holy Land) ואת הצמחים עצמם, מה שהביא לרוב לתוצאות שגויות. בעיני רוחם הצטיירה ארץ ישראל כמקום אבסטראקטי ואלוהי, מקום שופע צמחייה כמתואר בכתבי הקודש.
חוקרי טבע ובוטנאים מאירופה החלו להגיע לארץ ישראל החל מאמצע המאה ה-16. זרם החוקרים גבר במאות ה-18 וה-19 בהן הגיעו לארץ ישראל חוקרי טבע רבים מאירופה וארה”ב כדי לסקור את החי והצומח בארץ ישראל וסביבותיה, ארצות התנ”ך – רבים מהם מתוך מניעים דתיים. הצמחים אותם אספו והגדירו נשלחו לעשביות בארצות מהן הגיעו. בשנת 1749 יצא Fredrik Hasselquist תלמידו של קרולוס לינאוס, אבי מדע הטקסונומיה המודרנית, למסע אל ארצות המזרח – מצרים, ארץ ישראל, סוריה, קפריסין רודוס ואיזמיר, כדי לחקור ולתעד את הצמחים ובעלי החיים במקומות אלו. בארץ ישראל שהה הסלקוויסט חמשה שבועות בהם הספיק לאסוף ולתעד כ-600 צמחים. בפעם הראשונה נעשה ניסיון מדעי לזהות את צמחי התנ”ך במקום גידולם, על פי מאפייני מורפולוגיה ובית גידול כמתואר בכתבי הקודש. כך החל עידן חדש בחקר צמחי התנ”ך. למרבה המזל שלח הסלקוויסט את רשמיו, וכן את כ-600 הצמחים שאסף וייבש, לשוודיה. בדרכו הביתה בתום מסעו נפטר הסלקוויסט באיזמיר ממחלת השחפת, והוא בן 31 בלבד. חמש שנים לאחר מותו הוציא לינאוס לאור את יומן המסע של הסלקוויסט בשם “מסע לפלסטינה” (Iter Palaestinum). הספר בן 619 העמודים תורגם מייד לגרמנית, אנגלית וצרפתית, בפקודתה של מלכת שוודיה. מאוחר יותר הגדיר וקטלג לינאוס את הצמחים שאסף הסלקוויסט בארץ ישראל ופרסם את רשימת שמותיהם בכותרת “Flora Palaestina”.
תמונה מס’ 5 – דיוקנו של פרדריק הסלקוויסט (1752-1722) מקור: ויקיפדיה.
הכומר וחוקר הטבע הנרי בייקר טריסטראם ביקר בארץ כמה פעמים במחצית השנייה של המאה ה-19. הצמחים המיובשים שליקט כאן הועברו למוזיאון הבוטני בקיימברידג’. ג’ורג’ אדוארד פוסט היה אמריקאי שחי בבירות שבלבנון בסוף המאה ה-19. בצד עבודתו ככומר, כמנתח, כרופא-שיניים וכדיקן הפקולטה לרפואה בקולג’ הפרוטסטנטי-סורי, ערך פוסט כבוטנאי חובב סיורי מחקר רבים באזור וחיבר את הספר “Flora of Syria, Palestine and Sinai” , אשר שימש “כתנ”ך” של חלוצי הבוטניקה בארץ עד להופעת המגדיר העברי הראשון ב-1931. הצמחים שאסף בארץ ישראל נשמרו בעשביית האוניברסיטה האמריקאית בבירות. פייר אדמונד בואסייה, חוקר טבע ומתמטיקאי שוויצרי, היה כאן ב- 1846 ושלח את הצמחים שאסף לעשביה שהקים בז’נבה. הוא חיבר את הספר החשוב “Flora Orientalis” בן חמשת הכרכים, ובו מידע על שנים עשר אלף צמחים, כמחציתם חדשים למדע. נזכיר גם את הרופא הצרפתי שרל גאיארדו, רופאו האישי של סולימאן פאשא המצרי, שאסף כאן צמחים רבים, השמורים באוניברסיטת יינה שבגרמניה.
שתי עשביות חשובות שהוקמו כאן בראשית המאה ה-20 אינן קיימות עוד. האחת של הבוטנאי ג’ון אדוארד דינסמור, שחי במושבה האמריקאית בירושלים וערך מחדש את ספרו של פוסט. העשביה שלו הועברה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים אך נלקחה על ידי הירדנים (על פי גרסתו של הלל אופנהיימר הועברה העשביה לאבו עובידה ושם נזנחה). חלקים מעשביה זו נמצאים באוסף האוניברסיטה העברית וכן בעשביות של אדhנבורו וקיו וחלקים בעמאן באוסף הלאומי של ירדן. השנייה של הוגו בויקו שהיה האקולוג הראשון בארץ ישראל וחלוץ גידול צמחים במים מליחים. בשנת 1936 עלו בני הזוג הוגו ואליזבט בויקו ושלושת ילדיהם לישראל מווינה ובנו את ביתם בדרום ירושלים, בשטח מבודד, שומם וטרשי, בין שכונת ארנונה לרמת רחל, באזור הידוע כגבעת אליהו. הבית הגדול (“בית בויקו” – מצוי היום בתחומו של קיבוץ רמת רחל) היה מוקף מטע עצי פרי וגן בוטני גדול, ששימש כתחנת ניסויים והדגמה לגידול ירקות ועצי פרי בתנאים הרריים, ללא תמיכה ממסדית. בויקו הקים בביתו עשביה שהכילה 60,000 פרטים מיובשים מישראל ומה שליקט במסעותיו ברחבי העולם. כאשר כבשו הכוחות המצריים את אזור רמת רחל ב-1948, נאלצה משפחת בויקו לנטוש, תחת מטר יריות, את הבית על כל תכולתו. מטע עצי הפרי והגן המטופח עלו באש וכך גם הספריה הענקית והעשביה.
אוסף אלכסנדר איג
הבסיס הראשוני לעשביה של האוניברסיטה העברית היה אוספו האישי של אלכסנדר איג. איג היה הבוטנאי הארץ-ישראלי הראשון וממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל, חלוץ בשני תחומים חדשניים בזמנו – פיטוגיאוגרפיה – תפוצתם הגיאוגרפית העולמית של הצמחים ומהיכן הגיעו לבתי הגידול שלהם בישראל; ופיטוסוציולוגיה – חברות הצמחים. איג שהיה אוטודידאקט וללא השכלה אקדמית, סייר בכל פינות הארץ ובארצות השכנות, אסף והגדיר צמחים והקים, החל משנת 1920, ללא עזרה או מימון ממסדי, עשביה גדולה. עזר לו בכך חברו וידיד נפשו אליעזר פקטורובסקי (נפטר ב-1926). לאחר השירות בגדודים העבריים, בתום מלחמת העולם הראשונה, נעשה איג ספרן נודד מטעם הסתדרות העובדים, וכך נדד מיישוב ליישוב עם הספרים ועם מכבש צמחים גדול עמוס על גבו. בתפקידו זה הוא גם הכשיר את המורות והגננות העבריות ללמד את הילדים על צמחים. בשנת 1925 מפרסמים איג ופקטורובסקי את “לוחות להגדרת המשפחות של צמחי א”י” שהיה מגדיר הצמחים העברי הראשון. תחילה שכנה העשביה שלהם במחסן שכור בשכונת נורדיה בתל אביב, עד שנשכר איג על ידי ההסתדרות הציונית לעבוד ב”מכון לחקלאות ומדעי הטבע” בתל אביב, בתור עוזר למחלקת הבוטניקה השימושית. איג מעביר את העשביה למכון, ששכן ליד גימנסיה הרצליה. כאשר הוקמה האוניברסיטה העברית בהר הצופים, הזמין אותו מנהל “המכון לחקירת טבע ארץ-ישראל” פרופ’ אוטו ורבורג להצטרף לסגל האוניברסיטה. בשנת 1928 רכשה האוניברסיטה מאיג את העשביה שלו ובעזרת הכסף שקיבל מימן את נסיעתו לאוניברסיטת מונפלייה בצרפת, שם קיבל את תואר הדוקטור, על עבודתו על האלמנטים הפיטוגיאוגרפיים של הפלורה הארץ-ישראלית. בשנת 1930 חזר איג לאוניברסיטה העברית כמרצה ובהמשך כראש המחלקה לבוטניקה; והמשיך בסיוריו ברחבי המזרח התיכון (תורכיה, סוריה, עירק) ובהרחבת אוסף הצמחים בעשביה. אלכסנדר איג נפטר ממחלה קשה ביולי 1938 בהיותו בן 43 שנים.
תמונה מס’ 6– אלכסנדר איג אוסף צמחי ריבס בעבר הירדן המזרחי, 1936.
האוסף של איג אינו היחיד בעשביה. במהלך השנים צורפו לעשביה אוספים שונים, פרטיים ומוסדיים. חלקם נותרו כאוספים סגורים, כלומר, האוסף מאוכסן בנפרד ולא נוספים לו צמחים חדשים, כמו למשל אוסף צמחי סקנדינביה שתרם לעשביה הכומר השבדי Nils Johansson. אוספים אחרים נטמעו והשתלבו באוסף הכללי. אוספים כאלה הם אלו שהתקבלו ממוזיאון בית אוסישקין, אוניברסיטת בן-גוריון, המכון הביולוגי בחיפה, קיבוץ עין דור, קיבוץ מעברות. מבין האוספים המיוחדים בעשביה ניתן לציין את:
אוסף הטחבים של פליקס בילבסקי, אשר הורחב ע”י קלרה חן ואילנה הרנשטאדט.
אוסף הפטריות (בעיקר פיטופתוגניות) של טשרנה רייס, האשה הראשונה אשר זכתה לתואר פרופסור באוניברסיטה העברית.
אוסף קטעי גזעים של צמחים מעוצים מהארץ והעולם של אברהם פאהן. באוסף זה מצוי הפריט העתיק ביותר בעשביה – קטע ממחצלת מן האלף הרביעי לפנה”ס (כלומר לפני 6000 שנה) שנמצאה במדבר יהודה.
אוסף צמחי מרפא של דוד זייצ’ק, מייסד המחקר האתנו-בוטני בישראל. זייצ’ק עסק גם בארכיאובוטניקה – זיהוי צמחים בחפירות ארכיאולוגיות, והיה אסטרונום חובב.
תמונה מס’ 7 – אוסף גזרי העץ של אברהם פאהן. צילום: אורי רוזנברג
תמונה מס’ 8 – אוסף הטחבים. אוסף זה מקוטלג בשלמותו. צילום אורי רוזנברג
אחד האוספים המעניינים ביותר בעשביה ובעל חשיבות מדעית והיסטורית, הוא אוסף אהרן אהרנסון, שצורף לעשביה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת.
אוסף אהרן אהרנסון
בין השנים 1900 – 1916 ערך אהרנסון מסעות מחקר ברחבי ארץ ישראל וארצות הלבאנט (מצרים, סוריה, לבנון, אלג’יר, תוניס, ערב הסעודית) ואף לתורכיה, גרמניה ורומניה הגיע. את חלק מן המסעות בארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה הוא עשה לבדו, רכוב על סוסתו הנאמנה “פרחה”, ואת חלקם כחבר במשלחות מדעיות עם מומחים מתחומים שונים. בייחוד חשובים המסעות לאזור ים המלח, עבר הירדן והערבה וכן אזור חיג’אז בערב הסעודית, אותם עשה כחבר במשלחת מדעית מטעם האימפריה העות’מאנית, בראשותו של מקס לודוויג פאול בלנקנהורן הגיאולוג הגרמני, בשנים 1904, 1905, 1908. אהרנסון ליקט 800 מיני צמחים במהלך המסעות של המשלחת המדעית העותומאנית, כולל מיני אצות וצמחי מלחה, רבים מהם חדשים למדע, ואף מאובנים ודוגמאות של מינרלים. מקום נרחב בעשבייתו של אהרנסון תופסים צמחי החרמון. בביקוריו בבירות קיבל אהרנסון גיליונות צמחים מפוסט, וכן קיבל צמחים מבוטנאים שונים ברחבי אירופה ומגיאורג שוינפורט הגרמני, שהיה זה שעודד אותו לחפש את “אם החיטה”.
תמונה מס’ 9 – ארון אוסף אהרן אהרנסון. צילום: אורי רוזנברג
בשנת 1919 מצא אהרנסון את מותו כאשר מטוסו נעלם באופן מסתורי מעל תעלת למאנש, והותיר בעשבייתו כ-10,000 גיליונות של צמחי ארץ ישראל ומספר דומהה של גיליונות צמחים מאירופה ומארה”ב. האוסף כלל גם מדור של אקליפטוסים שחלקם הובאו ע” אבשלום פיינברג מה”וילה אקליפטה” שבבירות.
אהרנסון לא היה בוטנאי וטקסונום ולא הגדיר בעצמו את הצמחים שאסף. עזרו לו בכך אחותו רבקה אהרנסון, רחל רוגוב, אחותו של ד”ר הלל יפה, שסיימה תואר מוסמך בבוטניקה במונפלייה והקימה עשביה ביבניאל, ורחל ינאית בן-צבי שעבדה בתחנת הניסיונות בעתלית. כאשר חשפו התורכים את מחתרת ניל”י הם פיזרו את ספרייתו הענקית ואת כתביו של אהרן. העשביה ניצלה בזכות רבקה אהרנסון, אשר טמנה אותה במקום מסתור מתחת לפני האדמה.
משפחת אהרנסון שכרה בשנת 1926, שנה לאחר שעלה לישראל, את הלל אופנהיימר, (בהמלצתו של הבוטנאי הרוסי הידוע ניקולאי ואווילוב, שביקר אז בארץ ישראל) לנהל את אוסף אהרנסון ולטפל בו. אופנהיימר, לימים מרצה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל, קיבל תואר דוקטור בגרמניה. במחקרו גילה את החומרים מעכבי הנביטה, המונעים את נביטת הזרעים בפירות עסיסיים כמו עגבנייה ומלפפון. הוא הופקד על סידור, מיון וארגון העשביה המוזנחת והגדרת כל המינים שלא הוגדרו. המלאכה ארכה ארבע שנים, בהן נסע אופנהיימר כמה פעמים לעשביה של בואסייה בז’נווה. לשם השלמת ההגדרה של הצמחים הוא נעזר בדוגמאות הצמחים המצויות בעשביה של פוסט בבירות, בעשביה של דינסמור בירושלים, בעשביה באוניברסיטת מונפלייה בצרפת ובמכונים הבוטניים בברלין ופרנקפורט. אופנהיימר כינה את אוסף הצמחים בשם “מעשב” ולא בשם עשביה. שם זה יפה וראוי בעיניי. כאשר הושלמה רשימת הצמחים יצא לאור בז’נווה בשנת 1930 הספר “צמח עבר הירדן”, ולאחר שהצטרף לפרויקט גם מיכאל אבן ארי, יצא לאור הכרך השני של הספר “צמח מערב הירדן“. מאוחר יותר תורגמו הספרים לעברית. האוסף של אהרן אהרנסון בעשביה נותר כאוסף נפרד, כאשר גולת הכותרת בו הם כמובן צמחי חיטת הבר אותם גילה בראש פינה ב-1906.


תמונה מס’ 10 – כריכת הספר “צמח עבר הירדן” במהדורה הצרפתית ובתרגום לעברית
תמונה מס’ 11 – קטע מגיליון המכיל שיבוליות מצמח של צמח “אם החיטה” שגילה אהרנסון בראש פינה ב-1906.
תמונה מס’ 12 – פתקיות מקוריות על גיליון שיבוליות “אם החיטה”. מימין פתקית שנכתבה ע”י רבקה אהרנסון. משמאל פתקית בצרפתית בכתב ידו של אהרן.
===
העשביה אינה ארכיון, אלא חומר למחקר מדעי, תיעוד ולימוד. הגר מגדירה זאת כך: “העשביה איננה מוזיאון לאמנות”. כבישת הצמחים וייבושם בצורה נכונה ומבוקרת מותירים ומשמרים את מרבית תכונות הצמח (מלבד חלק מצבעיו). בתחילת המחקר הבוטני התבסס המחקר הטקסונומי רק על מורפולוגיה. באמצע המאה הקודמת נוספו שיטות גנטיות, ובשיטות המחקר המודרניות יש חשיבות רבה גם למטען הגנטי של הצמח. החומר הגנטי נשמר בצמחים היבשים למשך שנים רבות, ואפשר להשוות בין ה-DNA של מיני צמחים השמורים בעשביה במשך מאות שנים לבין זה של אותם מיני צמחים בני ימינו. הצמחים זמינים לבחינתם של טקסונומים ובוטנאים, על אף שעקב כך עלול להיגרם להם נזק. לפיכך נאספים ונשמרים במעטפה קטנה בגיליון העשביה של הצמח גם חלקים ואברים שנשרו ממנו בעת הבדיקה. יוצאים מכלל זה הצמחים המשמשים כאבטיפוס למין. גיליונות אבטיפוס הם הצמחים ששימשו את החוקרים בבואם לתאר את המין (או הטקסון). יש רמות שונות של גיליונות אבטיפוס, והחשובים ביותר הם גיליונות הולוטיפוס (Holotypus) שבהם צמח יחיד המייצג את המין או הטקסון ונבחר לשם כך על ידי מי שהגדיר את המין ונתן לו את שמו. בפרטים אלו המכונים בז’רגון העשביה Types, נמנעים מבדיקות הרסניות. בעשביה בירושלים כ-3500 גיליונות אבטיפוס מרמות שונות.
תמונה מס’ 13 – גיליון אבטיפוס של סתוונית ירושלים. התווית מלמדת שהצמח נאסף ע”י זהרי ופיינברון בירושלים באזור של שדות מעובדים ומטעי זיתים, בשנת 1927 והוגדר כמין אחר. נעמי פיינברון תיארה את סתוונית ירושלים ב-1955 על פי צמח זה וצמחים נוספים של המין, אך היא לא בחרה פרט אחד שישמש כ- Holotypus. מאוחר יותר בחר Persson בצמח הזה כפרט המייצג את המין. פרט כזה קרוי Lectotypus (כלומר פרט נבחר) שכן הוא נבחר מתוך כל הצמחים ששמשו לתיאור המין לאחר שהמין כבר פורסם. בחירה של לקטוטיפוס נעשית בד”כ על ידי חוקר שאינו החוקר המקורי שתיאר את המין (ראו בתווית האדומה).
סיווג נוסף הוא גיליונות של צמחי עדות (Voucher). אלו הם צמחים המוזכרים בפרסום מדעי או אחר, בקטלוג או בכל אופן אחר. כך לדוגמה – צמחים ששימשו לחוקר לשם כתיבת מונוגרפיה, או מאמר מדעי אחר, נשמרים כרפרנס בעשביה כדי שחוקרים אחרים יוכלו לבחון את ממצאיו. דוגמה נוספת הם גיליונות עדות לזרעים הנאספים ע”י בנק הגנים של מנהל המחקר החקלאי בבית-דגן שנשמרים יבשים בעשביה, ומשמשים להבטחת הזיהוי הנכון של הצמחים שזרעיהם נשמרים בבנק הגנים. בבנק הגנים שמור חומר חי, במצב גדילה או זרעים בקירור.
העשביה של האוניברסיטה העברית ממוחשבת באופן חלקי ביותר (כ- 10%) ורוב גיליונות הצמחים לא עברו עדיין תהליך של סריקה ודיגיטציה. תהליך קטלוג הפריטים נמצא בתחילתו ורק מיעוטם של הצמחים עברו קטלוג. לכן הדרך לאיתור הצמחים בעשביה היא באמצעות העובדה שהם מסודרים בארונות האכסון בסדר אלף-ביתי.
הגר לשנר, כמנהלת אוסף הצמחים, אחראית על הצד הטכני של קליטת הצמחים המובאים לעשביה, זיהויים, ייבושם והכנתם לגיליון העשביה. כמו כן היא משמשת כתומכת-מחקר, כלומר פועלת להנגשת הצמחים ושאר הפריטים בעשביה לשימושם של חוקרים, תלמידים וחובבים. צוות העשביה כולל גם את המנהלת המדעית – ד”ר נטע מנלה. ד”ר נעמי יובל-נאה מהחוג להיסטוריה אחראית על החקר הארכיוני-היסטורי בעשביה. ד”ר אילנה הרנשטט-האס היא האוצרת של אוסף הטחבים.
על הגר לשנר
כאמור, בימים אלה מסיימת הגר את תפקידה כמנהלת האוסף בעשביה של האוניברסיטה העברית בירושלים, תפקיד אותו היא ממלאה כ-שמונה-עשרה שנים. הגר נמשכה לצמחים ולבעלי חיים כבר בילדותה בקיבוץ משמר העמק, שם חינכו את הילדים לאהבת הטבע. בהיותה בת תשע הגדירה הגר ללא עזרה את הצמח הראשון בחייה (פרע צמיר) בעזרת מגדיר הצמחים, ומאז היה המגדיר ידידה הטוב. בבגרותה עברה לקיבוץ גבולות שבנגב, ומשם יצאה ללימודי התואר הראשון בביולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים. הגר עבדה כמדריכה וכבוטנאית בחברה להגנת הטבע, ונמנתה עם צוות ההקמה של בית-ספר שדה אלון תבור. את דרכה באוניברסיטה החלה כעוזרת-מחקר של פרופ’ אבי שמידע בחוות עבדת, שם גם עשתה את עבודת השדה של המחקר לתואר המוסמך שלה, בנושא אקולוגיה של צמחים חד-שנתיים בתנאי מדבר (מיקרו בתי גידול). חוות עבדת הוקמה בשנת 1959 ע”י מיכאל אבן-ארי, נפתלי תדמור ולסלי שנן כמרכז ניסויים בחקלאות מדברית. המחקרים בחווה היו חלק מן הפעילות של המרכז לחקר אקוסיסטמות מדבריות. הגר שימשה כבוטנאית של המרכז במשך כ-15 שנה. באוגוסט 2003, שנתיים וחצי לאחר פרישתו של קודמה דוד הלר, זכתה במכרז וקיבלה את תפקיד מנהלת אוסף הצמחים.
אני מודה להגר על הסיור בעשביה, בו חשפה לפניי עולם מרתק, ועל הסבריה מאירי העיניים, אשר עזרו לי בכתיבת רשימה זו.
תמונה מס’ 14 – הגר לשנר בעבודתה בעשביה. צילום: אורי רוזנברג
רשימת ספרות
אוסף הצמחים – אתר אוספי הטבע הלאומיים
אופנהיימר, ה. (1959). מעשב אהרן אהרנסון. טבע וארץ, כרך א’, חוברת ד’ עמ’ 110-114.
אופנהיימר, ה. (2004). מבט אחורה: זיכרונות. הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ’ 130-133.
רוזנברג, א. (2016). איג ופקטורובסקי – בלוג נושנות
רוזנברג, א. (2017). “צמח עבר הירדן ועזבון אהרן אהרנסון” – בלוג נושנות
רוזנברג, א. (2019). הוגו בויקו – אין נביא בעירו – בלוג נושנות
שמאלי א. (1972). החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל. הוצאת עם עובד, עמ’ 89-96.
H.N. Moldenke, A.L Moldenke (1952). Plants of the Bible. The Ronald Press Company P 1-11