רשומות קודמות בבלוג נושנות על ביאליק: ביאליק יום יום, ראשיתו ואחריתו, ביאליק והחתולים, צהלולה או אסתורת, יש לנו תיש.
עם ישראל מציין בימים אלה 147 שנים ליום הולדתו של חיים נחמן ביאליק – 9 לינואר 1873. אין לנו תיעוד על הולדתו וימי ילדותו של ביאליק בכפר ראדי, מלבד עדותו שלו עצמו בסיפור “ספיח“, אך מותו הפתאומי תועד באופן נרחב בכל כתבי העת של אותם ימים – יולי 1934. הנה, למשל, מודעת האבל אשר פורסמה בירחון “השדה” כתב העת החקלאי.
השיר המצוטט במודעת האל הוא הבית הראשון מתוך שירו של ביאליק “אחרי מותי“, שיר שמרבים להקריאו בהספדים וערבי זיכרון. אם תחפשו את השיר בספר שירי ביאליק המצוי בכל בית, תראו שמתחת לכותרת שם השיר כתוב: “לזכר N”. יודעי דבר מספרים שהשיר נדפס לראשונה ב-1904 בעיתון “הצופה”, ואז הכיתוב היה “לזכר פ.”, כנראה לזכר הסופר מרדכי זאב פיירברג. במהדורת 1908 של שירי ביאליק הוא שינה זאת לנוסח “לזכר N“- רמז לשמו של ביאליק עצמו, נחמן. השינוי של אות אחת שינה את משמעות השיר ומקובלת הפרשנות שביאליק רומז לקוראיו שהציפייה למזמור שלא הושמע היא ציפיית שווא, כפי שנרמז גם בשירו “צנח לו זלזל” (וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי, עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –, שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.). ואכן עד למותו כתב ביאליק רק עוד תשעה שירים. בהספד שכתב אשר ברש בספר השנה תרצ”ד בהוצאת “שם”, הוא מתאר את ביאליק במונחים בוטניים, כעץ במלוא חוסנו, כעין תשובה לשיר “צנח לו זלזל”.
כאשר חגג ירחון השדה, אשר נוסד בשנת 1920 עשרים שנה לקיומו, פורסם בכרך כ”א מכתבו של ביאליק אשר נשלח אל העיתון בשנת 1925.
והרי בימים אלה הסתיים סבב של שבע שנים של לימוד הדף היומי של הש”ס הישן.
ביאליק נפטר בווינה, לאחר שעבר ניתוח פשוט לכאורה להוצאת אבנים בכליות. גופתו נשלחה לישראל באוניה (ביאליק פחד מטיסות), ובמקביל יצאה לקראתו משלחת של נכבדי היישוב אשר עלתה לאוניתו בלרנקה בקפריסין. הלוויה נערכה שנים עשר יום לאחר פטירתו של ביאליק (16.7.1934). ארונו של ביאליק הוצב באולם אוהל שם ברחוב בלפור, שם הנהיג וניהל ביאליק ערבי קבלת שבת מידי שבוע. 30,000 איש עברו לפני הארון. על הבמה מאחור מוצגים ספריו של ביאליק. משמר הכבוד במכנסיים קצרים, גרביים ארוכות וכובעים אוסטרליים – מדים משונים, משהו שבין תנועת הצופים וחיילי המנדט הבריטי בארץ טרופית.
במסע הלוויה השתתפו על פי ההערכה כמאה אלף איש. אם הערכה זו נכונה הרי היה זה כשליש מתושבי ישראל באותה עת. אנשים התקבצו על המרפסות והגגות ועל הבניינים נתלו דגלים שחורים.
בכתב העת בוסתנאי, ביטאון התאחדות האיכרים, נסקרה הלוויה.
ובחלוף שבעה ימים הגיעה עת ההספדים:
ואי אפשר ללא שיר של ביאליק, ומה מתאים יותר לבלוג זה מאשר השיר “נושנות“. את השיר סרקתי מתוך ספר שיריו שיצא לאור בהוצאת דביר בשנת 1944.
על הספר שברשותי מתנוססת הקדשה, שלשונה (לאחר תיקון שגיאות הכתיב): “ליאיר בצרופך למניין דע שעליך להיות לבן אדם למענך למען הוריך ולמען הארץ והעם”. כנהוג באותם ימים רחוקים, הנער בר המצווה, שמעתה יכול להימנות במניין המתפללים, מחויב לא רק לעצמו ולמען משפחתו אלא גם למען הארץ והעם.
השיר, שהוא בין המוקדמים שכתב ביאליק, נכתב בשנת 1893. כאשר פורסם השיר בשנת 1901 הוסיף ביאליק את הבית האחרון, אשר לא נכתב בגירסה המקורית. ושוב, שינוי זה שינה לחלוטין את אופי השיר, שהוא דיאלוג בין שני בני זוג נאהבים. בית זה הופך את השיר לפרודיה על כתיבת שירי אהבה, לשיר פיתוי המכיל קלישאות ריקות ונושנות.
בשנת 1950 הוציאה לאור הוצאת דביר ארבעה ספרונים קטנים יפהפיים עם כריכת בד כחולה, בהם נאספו יצירות ביאליק מן הסוגות השונות (שירים, סיפורים, דברי ספרות). באותם ימים רווח הנוהג לצרף את תמונת דיוקנו של המשורר בראש הספר. הנה שתייים מן התמונות הפחות מוכרות שסרקתי מתוכם:
