111 – שיעור מולדת

אני חובב של ספרי לימוד ישנים ואוסף אותם בחמדנות. ספרים ללימוד חקלאות, טבע, גיאומטריה, היסטוריה, ידיעת הארץ. בעזרתם אפשר ללמוד על "רוח התקופה" בכל דור ודור. ספרי הלימוד של מדעי הטבע אמורים להיות ניטראליים ואובייקטיביים ולספק מידע עדכני לעת הוצאתם, אולם ספרים ללימוד ספרות, היסטוריה וגיאוגרפיה (ולאחרונה ספרי לימוד אזרחות) נתונים לבחירת חומרים סלקטיבית ולפרשנות המחברים, ויכולים לשמש למטרות לאומיות וחברתיות. באמצעותם יכול השלטון לעצב בתודעת הדור הצעיר נרטיב היסטורי או תרבותי מסוים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מצוי אצלי ספר ללימוד ידיעת-הארץ שיצא לאור בשנת תש"ט (1949) וברצוני להראות לכם כיצד מוצגים בו ערביי ארץ ישראל. בעמוד 188, בפרק "משק הארץ", בין שאלות ההכנה בראש הפרק מופיעה השאלה הבאה:

"האכר הערבי מסתפק במחיר מועט מהמחיר שדורש האכר היהודי עבור תוצרתו. מהי הסיבה?"

ובכן, לא הייתי צריך לחפש הרבה, וכבר בעמוד 190 נמצאה התשובה המלאה לשאלה זו. הנה הטקסט – לא נגענו:

צא ולמד כמה ערכים חשובים רכש התלמיד הנבון רק מקריאת קטע קצר זה, וכל זאת בנוסף לידע בסיסי על כלכלה, תמחור, והרגלי התזונה והניקיון של הפלח הערבי.

בשלב זה התעוררה סקרנותי וניגשתי לקריאת הפרק על היישוב הערבי על מנת להעמיק את ידיעותיי על "הפלחים". הנה קווים לדמותם:

ומייד עברתי לעמוד 66 על מנת להשוות בין הכפר היהודי והכפר הערבי ובין העיר הערבית והעיר היהודית, כי אולי הנושא יתעורר פתאום בשיעור חברה:

השאלות בסוף הפרק נועדו להדגיש את המסר. אני מתאר לעצמי את תשובות התלמידים החרוצים…

הציטוטים לעיל מובאים מן הספר "ארץ-ישראל – ספר ללמוד ידיעת-הארץ לשנת הלמודים השמינית של בתי הספר העממיים" (הוצאת יהושע צ'יצ'יק, 1949), מאת י. פאפוריש וא. דובניקוב.

ד"ר יהויקים פאפוריש, גיאוגרף ומנהל "תיכון חדש", כתב ספרי לימוד רבים, שנלמדו במערכת החינוך בישראל במשך כ-30 שנה.  אף אם נבין שבעת שפורסם הספר שלפנינו היה צורך לגבש את הזיכרון הקולקטיבי של הדור הצעיר ברוח הלאומיות והנאמנות למולדת הנדרשים לעמידה במשימות שלפניו, הרי אין צורך בטקסטים הכוללניים והדוחים האלה, המקבעים סטריאוטיפים מעוותים.   למרות שהספר יצא לאור בשנת 1949, אין בו כל אזכור על נטישת הכפרים הערביים, או על הפליטים הערבים. בתחילה חשבתי שזוהי מהדורה שנכתבה לפני מלחמת העצמאות, אך הכיבוש ונטישת גוש עציון מוזכרים, כלומר זוהי מהדורה מעודכנת (באופן סלקטיבי): "במשך שנים היו הישובים היהודים בגוש עציון מבודדים ומוקפים כפרים ערבים עוינים וחורשי רעות. בימי מלחמת ישראל עמדו מגיני גוש עציון המעטים במשך חדשים רבים מול המוני האויב, הצרים עליהם. קומץ המגינים הוכרע לבסוף על ידי גייסות ערב, שעלו עליהם לאין-ערוך בכוחם ובמספרם וכל ישובי גוש עציון נכבשו ונהרסו." (עמ' 122).

מחברי הספר מתגאים ומתנאים ביישוב היהודי המודרני, היפה, הנקי ושופע צמחייה, אך בל נשכח כיצד נראו במשך מאות שנים השכונות היהודיות בערי היישוב הישן – ירושלים, חברון, צפת וטבריה. הנה למשל כמה ציטוטים מספרו הנפלא של עגנון "תמול שלשום" (הוצאת שוקן, 1945) בהם מתוארת באופן ריאליסטי ירושלים, ברובע היהודי וגם מחוץ לחומות. חזקה עלינו שעגנון אוהב את ירושלים, עיר הקודש, ולא יוציא דיבתה רעה. וכך מתאר אותה גיבור הספר יצחק קומר: "וכתי כתות של כלבים מזוהמים רבוצים תחתיהם מרושלים, וזבובים ויתושים מרקדים בין עיניהם. מטה יצחק עצמו לצדי הבתים, ריחות רעים יוצאים מהם, מטה עצמו לצד הרחוב, פגרי חתולים ועכברים מעלים סרחון" (מהדורת 1998, עמ' 255). […] ירד לשער יפו ונכנס לפנים מן החומה. הקיף כמה בתים וחצרות והגיע לסימטא צרה ומלוכלכת שאין מלוכלכת כמותה, והלך ונכנס לסימטא מלוכלכת ממנה." (עמ' 263). […] הדרכים מלאות שוחות וגומות חריצין ונעיצין, עפר ואבנים, וכרמליות שוממות משתרעות והולכות אילך ואילך. אלמלא פגרי חתולים וכלבים ושקצים ורמשים דומה היתה ירושלים כמדבר. וריח רע מפעפע מן הפגרים וכל מיני זבובים ויתושים שורצים בין הפגרים, והם מעוטפים אבק כדי שלא יכירו בהם, כדי שיבואו עליך פתאום ויעקצוך." (עמ' 302). ועוד כהנה וכהנה, תיאורים של דלות, חוסר הגיינה בסיסית ומחלות ומגפות נוראות.

ומייד באותו עמוד משווה עגנון את ירושלים ליפו, שהיתה כידוע עיר ערבית בזמן המתועד בספר: "וכאן ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העינים והרימונים האדומים רצופים חיבת יופי כעין הבטחה מתוקה. דקלי תמרים מנענעים עצמם ברוח ושקמים עתיקות פורסות את גרופותיהן ונותנות לך צל. ובתים לבנים טבולי חמה שרויים בתוך הפרדסים, וכרמים נמשכים והולכים…"

ואגב, האם מישהו ביקר לאחרונה בבני ברק? ברחובות ובחצרות הבתים? בחדרי המדרגות? תאר את רשמיך…

טוב, אני אומר לעצמי, זה היה מזמן… מחלות ילדות… היום זה לא יכול להיות. יש משרד חינוך… שר חינוך… חוזר מנכ"ל… חוזר מפמ"ר… ראש ממשלה!

דבר העורך

מצאתי ציטוט מאת י. פאפוריש, המעיד שכתב את מה שראינו לעיל באופן מודע ומכוון. פאפוריש מתיימר בציטוט זה לעשות סינתזה בין הגישה הלאומית לגישה האקדמית ומציע לכאורה להציג את ההיסטוריה אמנם לא באופן ניטרלי, על מנת לשרת מטרות לאומיות וחברתיות, אך באופן שלא ייצור דור פנטי. קריאת התיאורים לעיל מראה שפעל בדרך שונה מן המוצהר.

"גם אנו לא נוותר על המטרות הלאומיות והחברתיות שבהוראה ולא נהפוך את המקצוע ל"ניטרלי" כדוגמת רוב הלימודים במדעי הטבע. אולם אל לנו לצמצם את המטרה בנקודה מוגבלת וחד צדדית. הדרך המקובלת לחנך באמצעות ההיסטוריה דור פנטי, השואף להשיג בכל הדרכים את מטרתו הפוליטית המצומצמת, מבלי להבין לרוח זולתו ומבלי לדעת אפילו על קיום אידיאלים נשגבים אחרים, היא מסוכנת ויש לראות בה פגם כלל אנושי. מלבד המטרות הלאומיות והחברתיות נגלה במקצוע ערכים חינוכיים כלל אנושיים וערכים המסוגלים לעזור להתקדמותו הרוחנית של התלמיד ולעיצוב דמותו". פאפוריש, י' (תש"ח). להוראת ההיסטוריה בבתי-הספר התיכוניים. אורים, 33(ב), 173-165.עמ' 115.