בימים אלו, ימי-קורונה, כשארצנו סגורה ומסוגרת ואי אפשר לצאת לטיול בחו”ל, לא נותר אלא לצאת לטיול בארץ ישראל. אך בעוד אנו מתחברים לאפליקציית הניווט המתאימה, לובשים את הבגדים הנושמים ונועלים את נעלי ההליכה המתוחכמות, הבה ניזכר כיצד עשו זאת כאן לפני מאה שנים. סקירה של מדריכי הטיולים, הנדירים, משנות השלושים של המאה הקודמת, מגלה פרטים מרתקים על נופיה של הארץ, אוכלוסייתה ותרבות הטיולים שעשתה אז את צעדיה הראשונים. מאחר ואנו מעלים את זכרם של טיולים מתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כדאי לתאר בקצרה את האפשרויות שעמדו בפני המטיילים.

מצד אחד, כל המרחב מסביב לארץ ישראל היה נגיש ובלתי מוגבל, ללא גבולות מדיניים עדיין. יכולת לעלות על רכבת בקנטרה שעל גדות תעלת סואץ ולסיים את המסע בדמשק. הרכבת עברה דרך עזה ולוד לחיפה (10 שעות נסיעה) בתוואי ויא מאריס – דרך הים. ומחיפה עוד 10 שעות לדמשק, במסילה החיג’אזית. טיולים יצאו לעבר הירדן המזרחי לאתרים כפטרה, מידבא וגרש, וכן למרומי החרמון, לבניאס, ולאתרים בלבנון כמבצר הבופור. לעין גדי ולמצדה היה אפשר להגיע בהפלגה בסירה שיצאה מצפון ים המלח (קליה) דרומה.

מאידך, הנגב היה טרה אינקוגניטה – ארץ לא-נודעת. היישוב היהודי הדרומי ביותר היה באר-טוביה (קסטינה או קוסטינה). המפות מאותה תקופה הסתיימו בקו הרוחב של לשון ים המלח או דרום ים המלח לכל היותר. ואם המפה מכילה את השטח דרומה עד עקבה, הרי שאין בה כל פירוט טופוגרפי מדויק, אלא רק שטח גלי מדומיין. בשנת 1943 הוקמו שלושת ישובי המצפה: בית-אשל, גבולות ורביבים, והנוכחות היהודית ביצעה “קפיצה” דרומה. רק שלוש שנים אחר כך, באוקטובר 1946 הוקמו בנגב ישובי 11 הנקודות. צפונות המדבר ושביליו התגלו רק על ידי סיירי הפלמ”ח לקראת קום המדינה, כאשר יצאו למסעות וסיורים בעוקפם את תחנות המשטרה הבריטיות. בצילום – סיירי הפלמ”ח בדרך למצדה.

יש לזכור שבאותה עת היו בארץ ישראל מאות כפרים ערביים שבימים כתיקונם היו ידידותיים והיה אפשר להתארח אצלם, לנוח ולאכול ולנצל את הכנסת האורחים המסורתית, לעיתים שוכרים שם חמור או פרדה לסחיבת ארגזי המזון הכבדים. דבר זה מתבטא בטקסט המצוטט להלן בהמשך, המדריך את המטיילים כיצד מתנהגים בכפר הערבי או במאהל הבדואי.

מי טייל? בעיקר בתי הספר (הגימנסיות), תנועות הנוער – בייחוד הצטיינה בכך תנועת “המחנות העולים“, וחוגי משוטטים. בית ספר למל מירושלים היה הראשון לצאת לטיולים במדבר יהודה, בשלהי המאה התשע עשרה. בתחילת המאה העשרים הצטרפו גם גימנסיה הרצליה, הגימנסיה בירושלים ובית הספר הריאלי בחיפה.

שתי דוגמאות לאופיים של טיולים אלה אפשר למצוא בשני ספריו של רפי טהון, חבר קיבוץ מעוז חיים (בנו של יעקב טהון, סגנו של רופין במשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית ומנהלה של חברת הכשרת היישוב). הספר הראשון “הקפנו את ים-המלח ברגל” (הקיבוץ המאוחד 1977) מתאר את מסעם של 14 נערים מתנועת הנוער “המחנות העולים” סביב ים המלח בשנת 1934.

הספר השני “הלכנו לחרמון והגענו לדמשק” (הקיבוץ המאוחד 1979) מתאר מחנה עבודה של תנועת “המחנות העולים” בתל-חי, בשנת 1933, משם יצאו הנערים לטיולים אל הבופור, אל ביצת החולה ולפסגת  החרמון, משם המשיכו לדמשק. בחבורה גם נערה בשם רות שוורץ, שהפכה ברבות הימים לרות דיין.

והיו גם “חוגי המשוטטים” בהדרכת מורי הדרך הידענים כזאב וילנאי, יוסף ברסלבסקי וד”ר נתן שלם.

בשנת 1924 הקים דוד בנבנישתי אגודת משוטטים בירושלים, בשנת 1927 הפכה לאגודה כלל-ארצית, ועשר שנים לאחר מכן, בהיותו מורה לידיעת הארץ בגימנסיה בירושלים, כתב עם פנחס כהן, מורה למדעי הטבע בבית הספר הריאלי בחיפה, שהנהיג חוג משוטטים בצפון, ספר הדרכה לטיולים של בני נוער. זהו כנראה מדריך הטיולים לבתי ספר ותנועות נוער הראשון מסוגו. קדמו לו ספרם של ח.ל. זוטא ול. סוקיניק “ארצנו“, משנת 1920, בו כונסו סיורים בירושלים וסביבותיה, וספרו של זאב וילנאי “מדריך ארץ ישראל” משנת 1935 (הוצאת סטימצקי), הכולל מידע מקיף על ארץ ישראל באותה תקופה, אמצעי התחבורה ומסלולי טיול.

להלן ההקדמה לספר “מורה דרך בארץ ישראל – למשוטט, למורה ולתיר” מאת פנחס כהן ודוד בנבנישתי. המדריך עב הכרס יצא לאור בשנת 1937. מדהים לקרוא את ההוראות המפורטות והמוקפדות ואת כללי ההתנהגות הנוקשים בהם נדרשו לעמוד בני הנוער היוצאים לטיול. יש לזכור את הציוד הדל שעמד לרשות המטיילים (חנויות ריקושט ולמטייל עדיין לא פתחו שעריהן). תרמיל הבד (“שבכיסו נותנים תנ”ך קטן”) שעליו קשורה השמיכה (שקי שינה עדיין לא היו בנמצא), צפחת המים, המזון הבסיסי (“שתי פומפיות לפרום בהן גבינה קשה”).  הציוד ארוז בכלי פח, ארגזי עץ ושקיות בד (הפלסטיק עדיין לא עמד לרשותם). זכרו שהטיול רגלי ובכל יום גומאים קילומטרים בהר ובמדבר. את הלבנים מחליפים כל ג’ ימים ואת גרבי הצמר אחת ליומיים. וכמובן – הטיול ככלי חינוכי, לא רק להכרת נופי הארץ, הטבע ואתרי הארכיאולוגיה, אלא לחיזוק הרגש הלאומי והקניית ערכים, כפי שמשתמע מן ההקדמה לספר. כמובן שלא כל הטיולים התנהלו “על פי הספר” והיו גם הרפתקנות ומשובת נעורים, וגם אסונות.

המידע העולה מן הספר כל כך מרתק בעיני, שהחלטתי להביאו כמעט בשלמות (החסרתי את פרק העזרה הראשונה) ומומלץ לקרוא ולמצוא את הפנינים המשובצות בו לרוב. הרי זמן לא חסר לנו כעת, בהיותנו ספונים בבתים מפחד הקורונה.

מסקרן מאוד האיור על שער הספר. הצבי המזנק על רקע מפת ארץ ישראל והאותיות א.מ.א.י. מסביב הוא סמלה של אגודת משוטטים ארץ ישראלית, שההפכה לאגודה כלל ישראלית ב-1927.

בראש הספר הקדשה למטיילים שקיפחו את חייהם בטיולים. מיהם מטיילים אלו ומה היו נסיבות מותם? ראו בתחתית הרשומה בסעיף “דבר העורך“

דבר העורך

הספר מוקדש לזכרם של שלושה מטיילים:

בטיול פסח של גימנסיה הרצליה בשנת 1934, בעת הטיפוס בעזרת חבלים למצדה, התדרדרה אבן ופגעה בראשה של התלמידה חיה ורטה. היא נפטרה במהלך החילוץ. כמה ימים לאחר מכן, בטיול של מחנות העולים הגיעה קבוצת המטיילים לראש מצוק פשחה וישבה שם לנוח. תרמילו של אחד הנערים התגלגל על הקרקע המשופעת, פגע בגבה של התלמידה שרה רבינוביץ בת ה-14 והיא נפלה אל מעבר לשפת המצוק ונהרגה במקום. ועדת החקירה בראשותו של שמריה גוטמן הגיעה למסקנה שאיש לא אשם באסון. עובדי מפעל האשלג בסדום יצאו בחופשת ראש השנה של שנת 1937 לטיול במצדה.איש הוועד אהרון אגסי הדריך את הקבוצה ולפתע מעד ונפל מהמצוק לתהום.