רשומה זו עוסקת בהנצחה וזיכרון אך גם בשכחה, השתקה והדחקה. הרשומה נולדה בעקבות שיר שנכתב אודות אם שכולה בשנת 1950, שגרם לי לצאת למסע חיפוש אחר תיעוד היסטורי חמקמק ונעלם. ההקשר לט”ו בשבט הוא השתלבות מפעלות הייעור של קק”ל בתרבות ההנצחה והשכול בישראל. נתמקד בייחוד ביער אחד שניטע בט”ו בשבט תש”ט – “יער המגינים“. באותו יום, ט”ו בשבט תש”ט (14.2.1949), התרחש אירוע נוסף, אירוע מכונן בתולדות המדינה שאך זה קמה.

כבר מראשיתו של מפעל הייעור בארץ ישראל, שולבה נטיעת היערות בתרבות השכול וההנצחה. בתחילה שימשה עבור קק”ל הקדשת היער לאישיות מסוימת כאמצעי לגיוס כספי התורמים. כך מותגו שני היערות הכושלים הראשונים של קק”ל (עצי זית) בבן-שמן ובחולדה כ”יער הרצל“. כך גם נעשה עם “יער בלפור” בהרי נצרת בסוף שנות העשרים, יער המלך בודואן, יער אלינור רוזבלט, יער המלך ג’ורג’ החמישי, יער המלכה אליזבט, יער הברון בזכרון יעקב, ועוד ועוד. יער אשתאול מכיל אתרי הנצחה, בחלקם מבנים גרנדיוזיים, המוקדשים למנהיגים וגנרלים ממדינות אמריקה הלטינית. יערות רבים מוקדשים להנצחת תורמים מן הקהילות היהודיות בגולה (כמתואר בצורה סאטירית בסרט “סאלח שבתי” וכן בסיפור של א.ב. יהושע “מול היערות” – ראה ציטוטים בתחתית הרשומה בדבר העורך). וכמובן “יער הקדושים” לזכר ששה מיליון שנספו בשואה. בתקציר לעיתונאים בדצמבר 1952, לקראת נטיעת יער הקדושים, נכתב: “מסורת ישראל אינה מחבבת פסלים, עימודים וקשתות-זכרון. את זכר 6 מיליוני קדושינו ינציחו האילנות שישתלו באדמה הקרובה יותר ללבו של כל יהודי ויהודי.” אולם ביערותינו נטועים גם אלפי אנדרטאות, פסלים והקדשות, ציוני זיכרון והנצחה. שמות חקוקים על לוחות שיש או נחושת, על שלטים מעץ או ממתכת. יער על שם, חורש על שם עץ על שם.

מיד כשהסתמן סיומה של מלחמת העצמאות, בחודש פברואר 1949, הוחלט לטעת יער להנצחת חללי המלחמה – “יער המגינים“. חיפוש באתר קק”ל אחר יער המגינים מפנה אותנו אל היער המצוי בסמוך לצומת נחשון בגוש היערות גזר-נחשון. האתר גם מסביר: “השם “יער המגינים” מעיד שהיער מוקדש לזכר הנופלים במערכות ישראל.”

יער המגינים, יער אורנים נטוע, משתרע על פני 3500 דונמים בין היישובים כרמי יוסף בצפון ומושב בקוע וצומת נחשון בדרום, ובחלקו המזרחי משקיף על עמק איילון. גילוי נאות: יער זה הוא אתר אהוב עלי לבילוי ומפגשים משפחתיים עם ילדיי ונכדיי. את הקטע על הרקפת בסרט “עוזי והפרחים” אודות ד”ר עוזי פז, צילמתי ביער המגינים. 

ד”ר עוזי פז בין הרקפות ביער המגינים, מתוך הסרט הדוקומנטרי “עוזי והפרחים”

ביער עובר קטע ממסלול האופניים מים אל י-ם. בין עצי היער נטועים אנדרטאות וציונים רבים להנצחת חללי מלחמות ישראל, ביניהם מטוס התובלה “נורד” וכן זחל”ם, שהובאו לכאן בשלמותם. צופה על נופי עמק איילון ולטרון אנדרטת “משבר לתקווה“, שלושה סלעים המקיפים עץ זית, המנציחה את זכרם של 436 אנשי גח”ל (גיוס חוץ לארץ), ניצולי שואה שהיו שריד אחרון למשפחתם, ונפלו במלחמת העצמאות.

בנקודה הגבוהה ביותר ביער, מצפה בקוע (256 מ’) נטוע עץ דקל גבוה, ומסביבו תשעה סלעים גדולים עליהם חקוקים ציוני דרך בחייו ובפעילותו הציבורית של משה שרת.

לא מכבר ראיתי בכתב העת “ניב הקבוצה” (בטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים) שיר עצוב, שנכתב ב-1950 לציון שנה לנטיעת יער המגינים (בט”ו בשבט תש”ט) ומתאר אם שכולה. השיר עורר בי תהיות לגבי זהותו של יער המגינים. האם היער המוכר כיום בשם זה הינו יער המגינים המקורי? הנה השיר:

כותרת המשנה של השיר מזמנת לנו הפתעה “ליום השנה לנטיעת יער המגינים בשער-הגיא בט”ו בשבט תש”ט”. מוטיב השקדיה בשיר מזכיר לנו שהארוע התרחש בט”ו בשבט. מסעה של האם מתחיל מבית לחם, מדרך אפרתה, כדי לדמותה לרחל המבכה על בניה, עובר דרך אשתאול, כרמז ל”דרך בורמה” שהפכה ל”כביש הגבורה” הסלול, ומסתיים בשער-הגיא. האם יער המגינים המקורי ניטע בשער הגיא ולא ליד צומת נחשון? אם כך הוא הדבר, כיצד נעלם ונשכח היער המקורי? יצאתי למסע בעקבות ההיסטוריה החמקמקה של יער המגינים, ובדרך לפתרון התעלומה גיליתי דברים מעניינים מאוד.נחזור בהמשך לשיר, שמחברו אינו מזוהה, אך בודאי היה נוכח בטקס הנטיעה, על פי הרמזים בשיר.

ספק נוסף מתעורר בשל העובדה שביער המגינים בגוש גזר-נחשון אין כלל הנצחה לחללי מלחמת העצמאות. בכניסה אל היער לוח עץ בו מפורטות כל נקודות ההנצחה ביער, ליחידות צהליות שלמות וגם לחיילים יחידים. על פי השלט, ביער יש 105 נקודות הנצחה, מרביתן לחללי מלחמת יום כיפור ומיעוטן מלחמת ששת הימים ומלחמות לבנון. אין ביער זה כלל הנצחה ללוחמי מלחמת העצמאות.

יומני יוסף ויץ

התחנה הראשונה בחיפוש אחר יער המגינים המקורי מצויה ביומניו של יוסף ויץ. במהלך כל שנות עבודתו הציבורית ניהל יוסף ויץ, אבי היער ואבי הטרנספר, יומן יומיומי ששילב בין הציבורי והאישי. בשנת 1965 הפכו היומנים לחמישה כרכים מודפסים, כל כרך בן מאות עמודים, בהוצאת מסדה. יומנים אלו זכו לתהודה לאחרונה בעקבות סרטה הדוקומנטרי של מיכל ויץ, נינתו של יוסף ויץ “קופסה כחולה”.

בכרך ד’ בתאריך המתאים, מתעד יוסף ויץ את ט”ו בשבט 1949, ומתאר את שני המאורעות הממלכתיים בהם השתתף באותו יום: בבוקר – טקס נטיעת יער המגינים בשער הגיא, אחה”צ – הישיבה הראשונה של האספה המכוננת. בתאריך 25 בינואר 1949 נערכו בחירות לאספה המכוננת, אשר היתה אמורה לכונן את החוקה לישראל. בט”ו בשבט היא התכנסה לישיבתה הראשונה החגיגית ויומיים אחר-כך הפכה לכנסת הראשונה. מאז ט”ו בשבט נחשב חגה של הכנסת. ויץ מתאר את אותו יום פעמיים. כציטוט מיומנו וכמכתב ששלח לרמה, (רמה סמסונוב) אלמנתו של בנו יחיעם שנפל ביוני 1946 בפיצוץ גשר א-זיב. בנובמבר אותה שנה עלו חברי גרעין “הסלע” אל מבצר ג’דין והקימו קיבוץ, שיוסף ויץ דאג להקמתו וביסוסו במקום מבודד ומסוכן זה, שעל פי הסכם החלוקה היה אמור להיות בשטח הערבי, ואף פעל ששמו יוסב לקיבוץ יחיעם על שם בנו. הנה קטעי היומן:

ובכן – הוסר כל ספק. יער המגינים המקורי היה בשער הגיא. איני יודע מה היה מיקומו המדויק, יוסי שפנייר ממכללת אפרתה כותב לי כך: “היער היה בצידו הדרומי של הכביש מעט מזרחה לבית המשאבות שבשער הגיא”. כיום לא נותר ממנו זכר. יתכן ולא שרד את פגעי כנימת המצוקוקוס בשנות השבעים ואת השריפות הגדולות, והוא נשכח מן הלב. היה זה טקס ממלכתי רב-רושם, בהשתתפות אלפי אנשים. המדינה הצעירה שזה אך הוקמה, גילתה כושר אירגון וניהול, ואף הוכיחה שהיא אינה שוכחת את בניה שנפלו למענה. יוסף ויץ כותב בריחוק, אולי אפילו באירוניה, על נאומו של בן-גוריון ועל בכי ההורים השכולים, אך בל נשכח שהוא עצמו היה אב שכול ואבל.

חיפוש בכמה ארכיונים מזמן עוד כמה הפתעות, אך תחילה הנה כמה צילומים וכרזות מן הארוע, אשר מצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. בארכיון קק”ל רק שני צילומים מן הארוע, באחד מהם, כמובן, יו”ר קק”ל אברהם גרנות (גרנובסקי) נואם. זהו השער שקיבל את פני הבאים לטקס ועליו ציטוט מירמיהו, המופיע גם בשיר “האם” לעיל. כזכור, מדובר ברחל אמנו: כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.(ירמיהו לא, יד). ותשובת האל: כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. (ירמיהו לא, טו). לדעתי, זוהי דרישה אכזרית מאם שכולה, להמנע מבכי.

מראה כללי של אתר הטקס. החיילים ממתינים על המדרון הטרשי, ליד בורות הנטיעה, להורים השכולים (כיצד הם יצליחו לעלות לשם?)

מבט קרוב יותר לאתר הנטיעה. כך נראה אז שער-הגיא, הר טרשים קרח

בן-גוריון נוטע עץ. כובעי המצחייה של הקצינים נראים כאילו נלקחו מעודפי לגיון הזרים הצרפתי. בתמונה הבאה בן-גוריון נואם, או כדברי השיר הנ”ל “נאום איש שיבה”.

הנה כמה תמונות של ההורים השכולים. הלב נחמץ למראם, וגדול הצער וגדולה התמיהה כיצד נשכח אתר זה, על שלטיו וציוניו?

מסתבר שנטיעות ביער המגינים המשיכו גם לאחר ט”ו בשבט, הנה כרזה המתעדת נטיעה ע”י משמר העם בל”ג בעומר, עם סמל-לוגו יער המגינים, סמל שהוצב גם ביער עצמו (בתמונה הבאה).

וכמובן – התקווה המפעמת לשלום, מאז ועד עתה.

יער המגינים ביחיעם – שיירת יחיעם

תוך כדי החיפוש אחר מידע אודות יער המגינים המקורי בשער הגיא, מצאתי סרטון של יומני כרמל משנת 1949, בו מתועד טקס נטיעה של יער מגינים ביחיעם, לזכר חללי גדוד 21. בארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים (וגם ביוטיוב) מופיעות שלוש גרסאות של צילומי הטקס ביחיעם מתוך יומני כרמל, עם ציון תאריכים שונים ( 8 ינואר 1949 שתי גרסאות ו-26 פברואר 1949). בשני התאריכים משולבים קטעים מן הטקס בשער הגיא, בייחוד בהם מופיע בן-גוריון. בכל הגרסאות ניתנה לסרטון הטקס ביחיעם הכותרת “נטיעות ט”ו בשבט 1949 של יער המגינים“. ט”ו בשבט חל ב-1949 בתאריך 14 פברואר, כך שטקס שחל ביום זה לא היה יכול להופיע ביומן כרמל מינואר. פתרון החידה מצוי בקריינות הסרטון, על פיה הטקס התקיים ביום השנה להקמת גדוד 21, לפיכך הטקס ביחיעם התקיים בתאריך  25 דצמבר 1948. כלומר, תש”ט כן, ט”ו בשבט לא. נראה שהצילומים המקוריים מן הטקס ביחיעם עברו עריכה כמה פעמים, מופיעים תחת תאריכים שגויים ומעורבבים עם צילומים מן הטקס בשער-הגיא טעות נוספת בכיתוב היא שבית הקברות מצוי ביחיעם בעוד שהוא מצוי בנהריה.++ הנה הגרסה האמינה ביותר, הכוללת קריינות, ++ מתוך ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים: (כאשר הסרטון עולה, יש לחזור לתחילתו בעזרת העכבר יש לצפות בקטע המצוי ממש בתחילת הסרטון). שימו לב שהשער משער-הגיא עם הציטוט מירמיהו שורבב גם לסרטון זה.

סרטון זה של יומני כרמל הוא העדות היחידה על יער המגינים ביחיעם. הוא אינו מופיע בכתובים (על פי חיפוש שעשיתי) ואף לא בארכיון הצילומים של קק”ל. מי הם חללי גדוד 21 וכיצד מצאו את מותם?

ב-27 במרס יצאה שיירת הספקה ומזון מנהריה לקיבוץ יחיעם המבודד והנצור, מלווה ב-90 חיילי גדוד 21. שרשרת של כשלים והתעלמות ממידע מודיעיני אמין על התארגנות הערבים להתקפה קדמו לצאתה של השיירה. בדרך הם הותקפו ממארב ע”י כ-1000 ערבים. 47 לוחמי גדוד 21 של חטיבת כרמלי נהרגו, כולל המג”ד בן-עמי פכטר. המשוריין השני בשיירה התהפך וחסם את דרך המילוט לשאר השיירה. האויב התעלל בגופותיהם של החללים. אף אחד לא חש לעזרתם. משפחות החללים לא הורשו להיות נוכחים בקבורתם  והופץ כרוז האומר: “לצמצם את האבל בתחומי הבית, לבל ישמע קול בכי בחוצות נהריה, החרדה לעתידה”.

על פי עמנואל הראובני אשר גבה עדויות אישיות מניצולי השיירה בין השנים 1970-1978, כתב על כך ספר שהפך גם לתוכנית רדיו שזכתה בפרס רשות השידור, “למעלה משלושים שנה נותר סיפור השיירה עלום וחבוי, מעולם לא סופר במלואו. לב ערל גרם להדחקתו עמוק-עמוק במרתף השיכחה.” (עמנואל הראובני, “שיירת יחיעם”, משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1990). אצבעו המאשימה של מחבר הספר מופנית למשה כרמל, מייסדה ומפקדה הראשון של חטיבת כרמלי, מי שמכונה בסרטון “מפקד החזית”. האם היעלמותו של יער המגינים מן הזכרון הקולקטיבי והעובדה שאינו מופיע כלל בכתובים, הן תוצאה של פעולות ההשתקה וההדחקה? בעדות היחידה לקיומו, הסרטון הנ”ל, לא מוזכרת בקריינות הרקע שיירת יחיעם ולא כיצד מצאו חללי גדוד 21 את מותם.

תמוהה ביותר העובדה שיוסף ויץ לא מזכיר כלל את יער המגינים ביחיעם ביומניו, ולא היה נוכח בטקס, על אף הקשר שלו לקיבוץ יחיעם. יתכן והדבר קשור להאשמות שהוטחו בו על שהקים יישוב במקום מבודד ומוקף כפרים עוינים זה, ללא יכולת להגן עליו.

כשלון שיירת יחיעם הצטרף לשני אסונות נוספים שארעו באותו חודש – שיירת נבי דניאל לגוש עציון באותו יום ושיירת חולדה ב-31.3.48. באפריל נהרגו אנשי שיירת הדסה להר הצופים. בעקבות כך שונתה הגישה של שימוש בשיירות על מנת לפרוץ אל היישובים הנצורים והחל שלב של כיבוש הכפרים הערביים המאיימים על הדרכים (מבצע נחשון).

עדות יחידה נוספת לקיומו של יער המגינים ביחיעם נמצא בכרזה מן הארכיון הציוני:

“יערות מגינים” נוספים

בארכיון הציוני מצויות מפות של יער מגינים בבאר שבע. ביקשתי מידידי ד”ר צביקה אבני, מומחה לתולדות קק”ל ולמלחמת העצמאות לנסות ולאתר על פי מפות אלו את מיקומו של יער המגינים בבאר שבע, ומסקנתו היא שיער זה היה מצוי במקום בו נמצאות כיום שכונת חצרים, שכונה ט’ ונווה זאב. יער המגינים נעלם כליל. בארכיון הצילומים של קק”ל מופיע צילום של יער מגינים בנבי יושע (מצודת כח, בגליל העליון).

סיכום

בשנת 1949 בט”ו בשבט, ניטע “יער מגינים” מרכזי-ארצי בשער-הגיא, לזכרם של חללי מלחמת העצמאות. במקביל, אך בתאריכים שונים, ניטעו כמה יערות מקומיים, בקיבוץ יחיעם, בבאר שבע ובנבי יושע, ואולי אף במקומות נוספים. כל היערות האלו נשכחו ונעלמו ממערך ההנצחה של חללי מלחמת העצמאות והקרבות שקדמו לה. כיום מוכר “יער המגינים” באזור צומת נחשון, אך שם לא מונצח זכרם של חללי מלחמת העצמאות. לא ידוע לי מתי החל יער זה לשמש כאתר הנצחה. השאלה כיצד נשכחו כל יערות המגינים המקוריים, ומדוע לא שומרו וטופחו, נותרה ללא תשובה. אני מכנה זאת “תעלומת יער המגינים”.במקרה של היער ביחיעם, המגמה של השתקה והדחקה של ארועי שיירת יחיעם והמחדלים הכרוכים בה, פעלה כנראה גם להשכחת יער המגינים ביחיעם.

דבר העורך – כמה תוספות למיטיבי לכת שהגיעו עד הלום:

שני קטעים על ההנצחה ביערות קק”ל מתוך אחד מסיפוריו הראשונים של א.ב. יהושע – “מול היערות” (הקיבוץ המאוחד, 1968). (נכלל גם בקובץ “כל הסיפורים” (הקיבוץ המאוחד, 1993). סיפור נפלא בו גלומה ביקורת חברתית ופוליטית:

“כבר שעה תמימה הוא סובב בין העצים ועדיין הוא מגלה תגליות. למשל, שמותיהם של נדבנים. מסתבר שאין זה סתם יער אלמוני אלא יער שיש לו שם, ולא שם אחד בלבד. על סלעים רבים קבועים לוחות של נחושת. ממורטים עד-ברק. הוא רוכן, מסיר משקפיו וקורא: לואיס שוארץ משיקגו, מלך בורונדי בלוית עמו. קרני-שמש פזיזות משתעשעות בין האותיות. השמות נדבקים בו כמו מחטי האורן הנושרים לתוך כיסיו. מה מוזר? הזכרון העייף מנסה להתחדש בשמות חסרי-הפרצופים. […] טכסים. עונה של טכסים. היער מתמלא טכסים. העצים מתכופפים מרוב כובד, מקבלים משמעות, נעשים שייכים. סרטים לבנים נמתחים כדי לתחום תחומים חדשים. אוטובוסים מפוארים מגיעים בדרך-הטרשים הקשה, לפניהם ואחריהם שיירת מכוניות מצוחצחות. לפעמים מצטרף אופנוע ועליו שוטר נרגש. אנשים כבדים יורדים אט-אט, מתערסלים כדובים שחורים, הנשים מדדות סביבם כפרפרים כושלים. לאט-לאט הם מתקבצים יחדיו, מוחצים בנעליהם השחורות את הסיגריות ודוממים – מתייחדים עם זכר עצמם. אף הצופה משתתף בטכס, מרחוק, הוא ומשקפתו, בזווית ראייה חדשה. נאומים קצרים עולים כמו ערפל דק , היער מהלך עליהם דממה. סערת מחיאות-כפיים מלומדות פורצות בבת אחת, צחצוח מספריים, הבזקת מצלמה, סיור קצר בחורשה שנכבשה, והחבורה הנכבדת חוזרת ונמוכה בתוך רכבה ומפליגה להיכן שמפליגה.
להיכן נאסף האור?
בערב, כשיורד הצופה אל הסרטים השמוטים, אל האילנות שנזדקפו בתודה, לא ימצא דבר זולתי שלט חיוור שעליו כתוב, למשל: “תרומת הבנות והבנים: זקסון לאביהם אף הוא זקסון מבאלטימור בתודה על אבהותו. שלהי הקיץ אלף-תשע-מאות”.

ממראות יער המגינים העכשווי

בבלוג נושנות מצויות כמה רשומות מעניינות על ט”ו בשבט משנים קודמות. בצעו חיפוש בכפתור החיפוש בראש העמוד או שלחצו על התגית הכחולה בטור התגיות בצד שמאל של המסך. אל תדלגו על הרשומה על השקד.

דוד בן-גוריון הקדיש חלק ניכר מחייו לכתיבה. מכתביו הרשמיים, יומניו, נאומיו וכתביו (כ-50 ספרים) מסתכמים בכ- 700,000 מסמכים. לעיתים אני תוהה מתי מצא מעט זמן פנוי על מנת לנהל את מדינת ישראל. לצד אלו נמצאו בעזבונו כ-1200 מכתבים אישיים, אותם כתב בעיקר במשך כעשרים שנה, משנות החמישים המוקדמות ועד מותו בשנת 1973, בעת שהותו בשדה בוקר, משוחרר מתפקידים ממלכתיים. מכתבים רבים נשלחו אל בן-גוריון מכל שדרות העם, והוא הקפיד לענות לכולם בכתב ידו ולשמור העתקים. בספר “הזקן והעם” (כנראה פרפראזה על ספרו של המינגווי “הזקן והים”) רוכז מבחר של 208 ממכתביו אלו.

אחד המכתבים, משנת 1953, השנה בה עבר בן-גוריון לשדה בוקר, המופנה אל בתו הבכורה של בן-גוריון, גאולה, מאפשר לנו להציץ אל תוך הצריף המפורסם בשדה בוקר ולקבל תמונה אינטימית של החיים שם, וכיצד כל אחד מבני הזוג, דוד ופולה, הסתגל לתנאים המחייה המיוחדים. הקורא הנבון ימצא בעצמו, ועל אחריותו בלבד, את ההקשרים האקטואליים והפרסונאליים לימינו אלה. המכתב כתוב בחוש הומור ואפילו בסרקאזם דק מן הדק, וכצפוי – נעדרת ממנו המלה “את”.

כאמור, המכתב לקוח מן הספר “הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון” (כינסה וערכה ד”ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1988).

בן גוריון ליד שולחן העבודה בצריף בשדה בוקר קישור לאתר הספריה הלאומית

בצילום להלן: דוד ופולה בן-גוריון בשנת נישואיהם (1917) בניו יורק:

דוד ופולה נישאו בניו יורק בדצמבר 1917. ארבעה חודשים לאחר טקס החתונה עזב דוד את פולה שהיתה הרה ויצא לאימונים בקנדה ולשירות בגדוד העברי. גאולה נולדה בספטמבר 1918, אך דוד ראה אותה לראשונה רק כאשר הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל בנובמבר 1919.

הנה מכתב שכתבה תלמידת כתה ג’ אל בן-גוריון בשנת 1954

בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 ונטמן בשדה בוקר לצדה של פולה, רעייתו. בצוואתו הורה לשמור על הצריף ותכולתו ללא שינוי. שימו לב למספר תעודת הזהות של בן-גוריון. מעניין מי קיבל את המספרים 1 ו-2.

מקור התמונות:

שבתי טבת, (1976), קנאת דוד – חיי בן-גוריון, הוצאת שוקן

ברכה חבס, (1952), דוד בן-גוריון ודורו, הוצאת מסדה.

רשומה זו נכתבה לקראת חג ט”ו בשבט תשע”ח (ינואר 2018).

מומלץ לקרוא את שתי הרשומות שנכתבו בנושנות לכבוד ט”ו בשבט בשנים קודמות. מידע רב על החג ומנהגיו בעבר ובהווה.

1. רשומה מס’ 78 (2017)
2. רשומה מס’ 62 (2015)

תור העץ הגיע

לקראת ט”ו בשבט בחרתי להציג בפניכם את הספר “תור העץ הגיע” מאת ד”ר אגון גלזינגר (הוצאת דעת, עם עובד, 1950) (Dr. Egon Glesinger, The Coming Age of Wood). הספר תורגם מאנגלית ע”י אהרן אמיר. (פורסם לראשונה ב-1949 בארה”ב).

ד”ר גלזינגר שימש בשנים 1933 – 1946 כמזכיר הכללי של “ועד העץ הבינלאומי” (C.I.B), אשר נספח אח”כ לארגון המזון והחקלאות של האו”ם (FAO). בספר הוא מתאר את חשיבותם של העץ ומוצריו בעולם שלאחר מלחמת העולם השניה, המשווע למזון ולדלק. גלזינגר הקדים את זמנו, והראה כיצד העץ שהתייחסו אליו כאל מוצר ארכאי – low-tech  שעבר זמנו, יכול לשמש כחומר גלם למוצרים רבים, בייחוד תוך ניצול פסולת העץ המתבזבזת לשווא. את פירות חזונו אפשר לראות במאמר עדכני זה. גלזינגר מתאר גם את ניסיונם של הגרמנים, כחלק מן ההכנות למלחמת העולם, להשתלט על אספקת העץ האירופית והעולמית, תוך הקמת שורה של מפעלים כימיים קרטליים לניצול העץ. פרשה מעניינת ובלתי מוכרת. (עוד על עותק הספר המסויים שברשותי ראו ב”דבר העורך” למטה).

אחד הדברים המדהימים בספר זה, היא הגרפיקה הצבעונית שעדיין היתה נדירה מאוד בספרים שיצאו לאור בשנים אלו בישראל, בייחוד כאשר היא חלק מן ההדפסה ולא כדפים מודבקים מהדפסה נפרדת.

אך הסיבה שבגינה למעשה בחרתי להציג ספר זה היא ההקדמה שכתב דוד בן-גוריון למהדורה העברית.

כאשר אני חושב על מספר הספרים (חמישים), חוברות ומאמרים שכתב בן-גוריון, בנוסף לאלפי המכתבים שיצאו תחת ידיו, אי אפשר שלא לתמוה כמה זמן נותר לו אחרי כל זאת לנהל את המדינה? בן-גוריון היה איש-ספר ואוהב ספר אמיתי. בספרייתו, אשר תרם לציבור ומצויה בבית בן-גוריון, מצויים 20,000 ספרים ב-11 שפות. בצריף בו התגורר בעשרים שנותיו האחרונות בשדה בוקר מצויים עוד 5,000 ספרים.

 

ההקדמה של בן גוריון מעניינת מאוד, משום שהיא מציגה את חזונו ואופן מחשבתו, כמעצב מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. למקרא הדברים עלו בי הרהורים על כוחו של אדם שלא רק רואה בעיני רוחו כיצד תראה ותתנהל מדינה שלמה, אלא יש בכוחו גם לכוון ולממש את הדברים ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. בן גוריון, כדרכו, מרחיב את היריעה ומציג סביב נושא נטיעת העצים את הרקע ההיסטורי, הקשר האמיץ עם התנ”ך, הוראות הפעלה להווה וחזונו לעתיד. בן גוריון הידען והדעתן משלב בדבריו עובדות מדעיות, מגלה בקיאות בשדות-ידע רבים ולא מסתיר את דעתו הייחודית ולעתים ביקורתית על כמה מוסכמות. למשל – כך הוא כותב על ט”ו בשבט, ונימוקיו עמו (מבלי להשתמש במלה “את” כמובן):

“יש לעקור המנהג המשובש, שנשתרש אצלנו, שט”ו בשבט הוא יום הנטיעות בבתי-ספר, מתוך הנחה מוטעית, שיום זה הוא ראש השנה לנטיעות. יום זה קרוב לסוף עונת הנטיעה מלתחילתה. בעלי המשנה, שידעו הארץ וחיי צמחיה ועבודת אדמתה, קבעו אחד בתשרי ראש השנה לאילנות. השתיל הרך צריך ליהנות מרטיבות האדמה כל ימות הגשמים ולא בסופם בלבד.”

מעניין שארבע עשרה שנים אחר כך מביע את אותם דברים בדיוק בר-סמכא אחר: בחוברת “טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ” משנת 1964 (חוברת ה’ כרך ו’) מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם לא כל כך דק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט”ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל… אפשר למצוא אותו כאן, ברשומה קודמת בנושנות. (לגלול למטה ברשומה עד לסופה כמעט).

מצורפת כאן סריקה של הקדמת בן-גוריון במלואה, אך לטובת מי שלא חפץ ליהנות מכתיבתו המרתקת של בן-גוריון, אצטט כמה דברים:

בן-גוריון קורא לטעת עצים מכמה סיבות, אקולוגיות, כלכליות ואחרות, אך בראש וראשונה ניכרת מדבריו רוח התקופה וצו השעה, כדבריו – “ניטע עצים בכל כברת-ארץ לא-זרועה, ונגול חרפת השממה מעל אדמת המולדת.” השממה היא חרפה. מוסיף ומפרט בן-גוריון: “מימי משה רבנו הגיעה אלינו אזהרה חמורה: פן תהיה הארץ שממה, ורבה עליך חית השדה (שמות, כ”ג, כ”ט). סכנת השממה גדולה בימינו מזו שבימי משה. על חית-השדה נתווספה בימינו חית האדם, האויב הגלוי והנסתר של מדינת ישראל, המצפה לשעת-הכושר הראשונה להכשילנו ולהכריענו. הסכנות, שארבו לנו לפני 14 במאי, 1948, ולאחריו, לא חלפו, אם כי הפעם היתה ידנו על העליונה. השממה היא בעלת-בריתם הטבעית של אויבינו, וככל שגדלה השממה גדלה הסכנה.” כך מצרף בן-גוריון את הנימוק הבטחוני להצגת חשיבותו של ייעור הארץ.

אך בן-גוריון יודע גם לפרט את היתרונות האקולוגיים הגלומים בנטיעת עצים:

“א. תעזור לחזור ולבנות עפר האדמה ותחזיר לארצנו כוח פריונה בהר ובעמק ובערבה, תמנע סחיפת האדמה וחשיפת ההרים, תעצור תנודת חולות הים, תגדיל הלחות ומתינותו של אקלים ארצנו ותסייע לספיגת הגשמים בתוך האדמה.

ב. תקל על הפצת האוכלוסין בכל חלקי הארץ לפי שיקולי בטחון וצרכי התיישבות ותמנע התרכזות מופרזת בכמה כרכים.

והוא ממשיך, בפאתוס מתבקש: עלינו לנטוע עצים על פני כל הרי ארצנו ומדרוניהם. עלינו לעטוף בנטיעות את הגבעות ואדמת הטרשים, שאינם ניתנים לעיבוד חקלאי: כל החולות בעמק החוף, כל ערבות הנגב מזרחה ודרומה לבאר-שבע, מצפון הערבה ועד אילת. עלינו גם לנטוע שדרות עצים לאורך כל הכבישים, הדרכים, ברחובות הערים והכפרים, סביב בנינים ומיתקנים אזרחיים וצבאיים – ונטיעות מיוחדות לאורך הגבולות. נשיב להרינו הדרם וגאונם מימי קדם, לאדמתנו – פריונה, ונעשיר את הדורות הבאים באחד החמרים הגלמיים החיוניים והיקרים ביותר – בעצים.”

 

ואכן, חזונו של בן-גוריון החל להתגשם ביתר-שאת בעשור הראשון שלאחר קום המדינה. עד להקמת המדינה היה אגף הייעור של הממשל הבריטי (בתקופת המנדט) הגורם המרכזי שפעל בייעור הארץ. הבריטים חוקקו חוקים להגנת היער (פקודת היערות) ונטעו למעלה מ-20 מיליון עצים, נטיעות פונקציונליות, בעיקר כדי למנוע סחף קרקע בהרים ונדידת חולות בחוף (עכו, קיסריה, נתניה, עזה). לאחר קום המדינה נטעה הקרן הקיימת בעיקר באזור ההר (הרי יהודה והגליל). לעצירת חולות נודדים ניטעו עצי אקליפטוס ובאזורים ההרריים ניטעו עצי אורן. בעשור זה הועסקו 10,000 עולים חדשים בנטיעת היערות בשטחים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, עבודה שסיפקה להם מקור פרנסה ושינתה את נוף הארץ. הייעור קיבל מעמד של מפעל לאומי. נטיעת העצים ליוותה גם את הקמת אזורי ההתיישבות החדשים – עדולם, התענך, מבואות ירושלים, בהם הוקמו מושבי עולים. יחידה מיוחדת בצ.ה.ל עסקה בייעור בטחוני ונטעה עצי אקליפטוס בצידי הכבישים ומסביב למתקנים ביטחוניים ובסיסי צבא (דוגמה לכך נותרה במלוא תפארתה בכביש מחניים-גונן), הכל בהתאם לחזונו של בן-גוריון.

והנה הקדמתו של דוד בן-גוריון במלואה. מומלץ מאוד להתאמץ ולקרוא!!!

שימו לב לשם שנתן בן-גוריון למאמרו – מיטב הקופירייטרים לא היו מוצאים שם יפה יותר.

דבר העורך

לכל ספר משומש “סיפור חיים” מרתק, המשאיר את עקבותיו ורמזיו על דפיו בצורת חותמות, הקדשות, מדבקות “אקס-ליבריס”, כרטיסי ספרייה’ ובכלל – עקבות הזמן. בעמודו הראשון של הספר אודותיו כתבתי רשומה זו נמצאת המדבקה הבאה וגם החותמת “ספרית גונן”.

חיפוש קצר מגלה מי הוא רזיאל קיסילוב (או קיסלוב) ומהו הקשר לתנועת הצופים ולקיבוץ גונן. קיראו על כך כאן, בדף הנופל של רזיאל 

לאחרונה עוקב הציבור בישראל בדאגה אחר השתלשלות העניינים המצערת במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה. הוויכוח בין ההורים ובית החולים, בין הרופאים לבין עצמם והתנהלות משרד הבריאות החזירה אותי לשנת 1952, בה התחוללה סערה סביב תנאי אישפוזם של ילדים בבתי החולים, בעיקר ילדי עולים, וכמובן זה מתקשר גם עם פרשת ילדי תימן שאינה יורדת מסדר היום.

בקיץ 1952 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו השבועי בעתון “דבר” – הטור השבועי – את הטור הפובליציסטי המחורז: “לעזרת הרופא“. טור זה נמצא באסופה של חילופי דברים בין אלתרמן לבין דוד בן-גוריון. טורים שכתב אלתרמן בעקבות מאורעות בחיי האומה המתחדשת, הקשורים לבן-גוריון, או בחייו של בן-גוריון עצמו, וכן איגרות אישיות או פומביות שהוחלפו בין המשורר והמדינאי. אסופה זו יצאה לאור ע”י הוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1971. אין ספק שהדברים מעוררים מחשבות על רמת השיח בין הממשל ונציגי התרבות אז והיום.

והנה הטור-שיר הנוגע ללב, במלואו: (נא לגלול מעט למטה).

דוד בן-גוריון הגיב מייד (שימו לב לסגנונו המיוחד של בן-גוריון, ששלל את השימוש במלה “את”):

ותשובתו המפורטת של אלתרמן לא איחרה לבוא, לאחר יומיים: (נא לגלול מעט למטה).

הערות העורך

אם כן, מי מבין שני האישים צודק בעימות זה? לדעתי הצדק עם שניהם. אסביר בעזרת מידע שישמש כרקע והסבר על מצב הבריאות במדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.

הכרזת העצמאות ב-ה’ באייר תש”ח הביאה גל של עלייה בהיקף חסר-תקדים. מיום הכרזת המדינה ועד סוף 1951 הגיעו קרוב ל-700,000 עולים, מחציתם מצפון-אפריקה ואסיה והשאר ממזרח אירופה והבלקנים (שארית הפליטה וניצולי שואה) . עולים אלו הכפילו בתוך שלוש וחצי שנים את אוכלוסיית מדינת ישראל והפכו את שיעור העולים באוכלוסיית ישראל ל-75%. רבים מבין העולים היו קשישים וילדים. מרבית העולים היו חסרי כול ובמצב בריאותי ירוד ביותר, עם תחלואה גבוהה בשחפת, גזזת, גרענת, תת-תזונה, טיפוס, מלריה, צהבת וסיפיליס (עגבת). שיעור חולי הנפש, התשושים והנכים היה גבוה מאוד. תנאי הסניטציה והמחייה של העולים במעברות ובמחנות הקליטה הזמניים היו קשים מאוד וגרמו לתמותת תינוקות גבוהה. המגורים במעברות היו בבדונים, פחונים ואוהלים. ברז אחד לכל 25 משפחות, מקלחת ל-336 אנשים, בית שימוש אחד לכל 53 אנשים (*). בעוד ששיעור תמותת תינוקות ביישוב הוותיק היה 16.2 לאלף תינוקות, הרי שאצל ילדי העולים היה 157.8 לאלף (פי תשע), ואצל עולי תימן אף יותר.

כיצד התמודדה המדינה שאך זה קמה עם בעיות בריאות אלו? וזאת תוך כדי מלחמת השחרור, מדיניות הצנע, ולתוספת מגיפת פוליו שפרצה בשנת 1949 והצורך לטפל בערביי ישראל?

קודם כל, מי עמד בראש משרד הבריאות? מסתבר שתפקיד שר הבריאות לא היה מבוקש ורצוי בין שרי הממשלה. שר הבריאות הראשון היה הרב חיים משה שפירא (1948 – 1951) שהתפקיד נכפה עליו, בנוסף לשני תפקידיו הנוספים – שר העלייה (הפנים) ושר הדתות – כלומר, שר בריאות בשליש משרה ללא ידע ונסיון רפואי. אחריו שימש בתפקיד ד”ר יוסף בורג (1951 – 1952), אף הוא לא בקי בתחום הרפואה. ולכן למעשה ניהלו את המשרד בשנותיו הראשונות המנכ”לים, תחילה ד”ר יוסף מאיר ואחריו ד”ר חיים שיבא. לביצוע העבודה המנהלית עמדו לרשות משרד הבריאות 20 איש ! שני מנכ”לי המשרד נתקלו בבעיות קשות מאוד, אשר הקשו על יישום פעולותיהם ומדיניותם: פלגנות פוליטית, עימותים ומאבקי כח עם קופת חולים כללית, סכסוכי שכר עם הרופאים, בייחוד לאחר שד”ר שיבא פסק שאסור לרופאים ברפואה הציבורית לעסוק במקביל ברפואה פרטית (נשמע מוכר?). ראשי האגפים במשרד התפטרו וארגון הרופאים (הר”י) החרים אותו, עד שהכריז על התפטרותו ופנה לנהל את בית החולים הצבאי 5, שהפך לתל השומר ואח”כ לבי”ח שיבא. אך בשנה שבה נכתב שירו של אלתרמן, עדיין עמדו בראש משרד הבריאות בורג ושיבא.

בשנים הראשונות להקמת המדינה סערו הרוחות בסוגייה האם להעלות את כל העולים, גם את החולים והנכים, או לבצע סלקציה (כמו שעשו האמריקאים באליס איילנד למהגרים שהגיעו לשערי ארה”ב). חוק השבות מאפשר לשלול את עלייתו של עולה המסכן את בריאות הציבור, אך מעולם לא נעשה שימוש בסעיף זה (2ב). נהפוך הוא – ב- 1949 בעקבות ביקורו של ד”ר שיבא במחנה העולים של הג’וינט בתימן, הועלו בחופזה לישראל  30,000 עולים, 70% מהם חולים במחלות קשות, במבצע “מרבד הקסמים” (כנפי נשרים) על מנת להצילם ממוות. (המקרה היחיד הוא כנראה עיכוב עלייתם של יהודי קוצ’ין בשנתיים בשל החשש שהם נושאים את מחלת האלפנטיאזיס).

למרות קשיים אלו, עמדה המדינה הצעירה במשימה, ולראייה – לא נגרמה אף מגיפה אחת, למרות ריבוי המחלות והחולים. הוקמה מערכת בריאות ציבורית, ריכוזית, מערך של חיסונים לכלל האוכלוסייה, בתי החולים הצבאיים אוזרחו, אף עולה לא הופקר לגורלו. חלק מן הטיפולים הותירו צלקות ומשקעים בלבם של המטופלים והמטפלים כאחד: טיפולי הקרנות לחולי גזזת, ריסוס די.די.טי לכל הבאים בשערי הארץ (מזרחיים ואשכנזים כאחד. תקנה שהתקינו הבריטים, והצליחה לבער את המלריה ומחלות טרופיות אחרות בתוך חמש שנים). התקציבים הדלים ומצוקת האשפוז גבו מחיר. וכאמור – סכסוכים, שיקולים מפלגתיים ומאבקי אגו גבו אף הם מחיר גבוה.

ולעניין גיוס רופאים, המוזכר בטורו של אלתרמן – מצב התברואה הקשה במעברות וריחוקן מריכוזי האוכלוסייה ומבתי החולים, חייב פעולה דחופה בטרם יתפשטו המחלות. ד”ר שיבא החליט שרופאים (מרביתם עולים חדשים) שלא השתתפו במלחמת השחרור ולא שירתו בצ.ה.ל או בבתי החולים הצבאיים, ישלחו לשלושה חודשים לטפל בתושבי המעברות, ולאחר פרק זמן זה יהיו חלק ממערך המילואים של צ.ה.ל. תקנה זו עוררה התמרמרות רבה בקרב הרופאים, בתי החולים וקופת חולים, משום שדלדלה את מצבת כח האדם שממילא היה בלתי מספק, אולם נתנה מענה לתחלואה הרבה במעברות.

(*) – נתונים מספריים נלקחו מן הספר “להיות עם בריא בארצנו, בריאות הציבור בעלייה הגדולה (1948 – 1960), שחלב סטולר-ליס ז”ל, שפרה שורץ, מרדכי שני, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע”ו.

הצילומים באדיבות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

הספרון מלב אל לב הוא לקט של מכתבים שכתב דוד בן-גוריון אל הורי החיילים שנפלו במלחמת הקוממיות ובמבצע סיני. מהדורה ראשונה של הספרון יצאה לאור בשנת 1976, שלוש שנים לאחר פטירתו של בן-גוריון. השתמשתי במכתבים אלו כנקודת מוצא להעלות את זכרם של כמה מן הנופלים וכן של הוריהם, ההורים השכולים, שגם הם כבר אינם עמנו. אני יכול לתאר לעצמי את חשיבותם של המכתבים מאת בן-גוריון עבור ההורים, כיצד נשמרו בקפידה ועברו במשפחה מדור לדור.

את המכתבים בחר וערך ראובן גרוסמן, סופר, משורר ומתרגם, אשר לאחר נפילת בנו, נועם, במרץ 1948 מצפון לעטרות, החליף את שם משפחתו לאבינועם. בתום המלחמה כינס ראובן אבינועם את עיזבונותיהם הספרותיים, האמנותיים והמדעיים של חללי צ.ה.ל לסדרת כרכי גווילי אש. ראובן היה שנים רבות מורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה ועבד כעורך במחלקת ההנצחה של הוצאת משרד הביטחון.

כל המכתבים נכתבו כמכתבים אישיים, כפי שכותב אדם לחבר או לבן משפחה, המגלה בקיאות בחיי הנופל והוריו, ולא כמכתב רשמי בנוסח קבוע, היוצא מלשכת ראש הממשלה כחובה רשמית של נוהל שיש למלא. רבים מן המכתבים נכתבו אל ההורים השכולים לאחר ששלחו לבן גוריון את ספרי ההנצחה  שהוציאו לזכר בניהם שנפלו. בן גוריון הקפיד לענות להורים רק לאחר שהשלים את הקריאה בספר או בחוברת. הוא ייחד פינה בספרייתו לכל ספרי ההנצחה האלו, ולדבריו היה חוזר אליהם בשעותיו הקשות. מן הראוי שלכל ראש ממשלה תהייה פינה כזו בספרייתו ובלבו, הממחישה לו את אחריותו הכבדה בשולחו לוחמים אל המלחמה. מעניין שההורים השכולים ראו בראש הממשלה כתובת לשליחת ספרי ההנצחה שהוציאו לזכר יקיריהם. מעניין וחשוב גם לראות כיצד החלה להתגבש תרבות השכול וההנצחה של החברה הישראלית כבר במלחמת העצמאות, מייד בשוך הקרבות. הבאתי להלן את המכתבים הקשורים לשני הספרים הבולטים ביותר מסוג זה שהשפיעו על דור שלם.

בספר מופיע גם ההספד שנשא בן-גוריון בכנסת בעקבות מותו של שלישו הצבאי המסור והנאמן במשך עשר שנים – נחמיה ארגוב, שהתאבד לאחר שפגע במכוניתו ופצע רוכב אופניים (1957).

ראובן אבינועם, שליקט וערך ובחר את המכתבים מתוך רבים שעמדו לרשותו, הציג תמונה מקיפה וריאלית ולא העלים מכתבים העוסקים בתלונות ההורים השכולים על עוולות, על יחס בלתי ראוי וחוסר רגישות מצד הממסד הצעיר, המתהווה תוך כדי מלחמה אכזרית. בן-גוריון ענה לכולם באורך-רוח ובכבוד. כאלה הם שני מכתביו לצבי ירוסט, אביו של משה ירוסט שהשתתף בקרבות קשים בכל החזיתות ואף נפצע, וכאשר נשלח לאחר מבצע יואב לנופש ביחידתו בבית שאן, נפל בהתקלות עם מסתננים והוא בן 20 במותו.

א. מכתביו של בן-גוריון לצבי ירוסט:

הנה מכתביו המקוריים של בן-גוריון, כפי שמסרו הוריו לאתר ההנצחה של ארגון ההגנה. אפשר לראות את ההגהות שעשה בן-גוריון בכתב ידו, על גבי המכתב שהודפס במכונת כתיבה.

אני מציג עוד כמה מן המסמכים הקשורים לחייו ומותו של משה ירוסט. הוריו פעלו ככל יכולתם להנצחת זכרו, הקימו גל-עד בבית שאן וגן לזכרו בשם “גן הלוחם”, בחיפה. משה ירוסט גדל בחיפה, למד בבית הספר הריאלי והיה בחוג צופי-ים. הנה תעודת הערכה מבית הספר:

מתשובתו של בן-גוריון להוריו, אפשר להבין שמשהו התנהל שלא כשורה. בעקבות בירור שערך בן-גוריון נשלח המכתב הזה: (אלוף משה כרמל היה מפקד חזית הצפון ובחייו האזרחיים חבר כנסת ושר התחבורה).

ועוד כמה מסמכים, המדגימים ומגלמים את אכזריותו ובדידותו של השכול:

ולבסוף כתבה מעיתון מקומי בבית שאן, על הקמת מצבה לזכרו של משה, במקום בו נפל. שימו לב להערה בסיום הכתבה.

ב. מכתבו של בן-גוריון לרבקה שמי.

כמדומני שזהו המכתב בעל הנימה האישית ביותר בקובץ זה, בו חושף בן-גוריון את געגועיו לאמו שמתה בהיותו בן עשר שנים.

רבקה שמי היא אמו של אהרון (ג’ימי) שמי ואשתו של הצייר מנחם שמי (שמיט). ג’ימי נקבר בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים, יחד עם 138 חללי חטיבת פלמ”ח-הראל אשר נפלו בקרבות סביב ירושלים. האמן מנחם שמי, אביו של ג’ימי, עיצב את אנדרטת הזיכרון לחטיבת הראל בבית קברות זה, הכוללת בתוכה גם חדר זיכרון מיוחד בו מונצחים 418 חללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות. את סיפורה המיוחד של האנדרטה אפשר למצוא כאן. מנחם כינס וערך את שיריו של ג’ימי, המעט שנותר ושרד מכל יצירתו, וכן סיפורים של חבריו של ג’ימי על הקרבות וחוויות המלחמה, לספר בשם חברים מספרים על ג’ימי. ספר זה זכה לתפוצה רחבה ואף נמכר בחנויות הספרים, והשפיע על דורות של צעירים. קטעים ממנו הוקראו בטקסי זיכרון ובפעולות של תנועות הנוער והופיעו במקראות של בתי הספר. הספר הומחז לתיאטרון בשנות השבעים.

ג. תכתובת בין בן-גוריון ורבקה גובר.

אפרים גובר נפל בהיותו בן 21 בקרב על משלטי חוליקאת (כיום חלץ). כעבור שלושה חודשים נפל אחיו הצעיר צבי גובר באזור טירת שלום (בכפר קובייבה) והוא בן 17 במותו. גופתו נמצאה רק כעבור שנה. הוריהם של שני האחים – רבקה ומרדכי גוּבֶּר התגוררו בכפר ורבורג, האב מרדכי היה ראש מועצת באר טוביה. רבקה גובר הפכה לדמות מופת, בייחוד לאחר שפורסם ספרה ספר האחים אודות שני בניה.

רבקה פעלה בעזרה ובהדרכה לתושבי מעברת קסטינה, מעברת אוהלים שהפכה לעיירה קריית מלאכי וניהלה את בית הספר של המעברה. ביתם של רבקה ומרדכי הפך למוקד לעלייה לרגל וכמעט למקום פולחן, בזכות אישיותה של רבקה. בני הזוג תרמו את משקם ל”קרן המגן” של המדינה ויצאו לעזור בהקמת חבל לכיש על מושבי העולים שבו. הם עברו תחילה לצריף במושב נוגה ואח”כ ליישוב הקהילתי נהורה. מרדכי היה לראש מועצת לכיש ורבקה מדריכת עולים, מורה ומנהלת בית ספר. בשנת 1976 זכתה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייה בקליטת עלייה.

מכתבו הראשון של בן-גוריון לרבקה גובר נכתב כחודשיים לאחר שביקר בבית ההורים השכולים בכפר ורבורג. בכתבה זו בעתון דבר מתואר הביקור.  כאשר נשאל בן-גוריון האם קרא את ספר האחים ענה “לא קראתי, חייתי את הספר”. בן-גוריון הוא זה שהעניק לרבקה את השם “אם הבנים“. כדי ללמוד מעט על דמותה המופלאה של רבקה גובר, כדאי לקרוא את הכתבה הזו במעריב, מאת דוד לאזר – אור בנוגה. בעתון דבר פורסם שירו של יעקב דוד קמזון “שבת בנהורה” על רבקה ומרדכי גובר

ולבסוף, לאחר לבטים, ברצוני להציג מכתב נוסף מן הלקט “מלב אל לב”. כאמור, בספרון נכללו גם מכתבים קשים, מכתבי תלונה של הורים שחשו נפגעים, ואני חש הערכה רבה למי שנתן גם לדברים אלו ביטוי בספר.

ד. מכתבו של זלמן ווייט לבן-גוריון

זלמן ווייט הוא אביו של יצחק (חקי) ווייט שנפל בירושלים כאשר פגז פגום התפוצץ בתוך מרגמתו. כנתין אמריקאי גורש זלמן מירושלים לדמשק בשנת 1915 וחזר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. הוא היה איש אמיד והקים עם איתמר בן אב”י (בנו של אליעזר בן יהודה) ואלכסנדר אהרונסון (אחיו הצעיר של אהרן אהרונסון) חברה בשם סולל. חברה זו עסקה ברכישת קרקעות ובנייה (בנתה את מלון “לב הכרמל” בחיפה) ואף הוציאה לאור את העתון העברי “דאר היום” (1919 – 1936) בעריכתו של איתמר בן אב”י (זאב ז’בוטינסקי היה עורכו במשך שנתיים כאשר השתלטה עליו המפלגה הרוויזיוניסטית). הרחוב בו שכן בית הדפוס של דאר היום בירושלים נקרא רחוב הסולל ע”ש חברה זו. שמו של הרחוב שונה מאוחר יותר לרחוב חבצלת, ע”ש עיתון עברי נוסף “החבצלת” (1863 – 1911) של דב פרומקין.

המדיניות החיצונית של הציונות.                                                                                      קטעים מתוך הרצאתו של ד. בן-גוריון בקונגרס הראשון לא”י העובדת, ברלין, 1930.                   פורסם ב”אחדות העבודה, ירחון פועלי ארץ-ישראל“, ז’, כרך שני – חוברת ראשונה, נובמבר 1930.

“[…] מרכז הכובד של מדיניות החוץ הציונית – היא שאלת יחסינו אל העם הערבי. ואין זאת שאלת יחסינו אל ערבי ארץ ישראל בלבד – אעפ”י שהיא, רק היא, צריכה לשמש לנו יתד; כי לאונאת עצמנו יחשב הדבר ולהונאת אחרים, אם נסיח את דעתנו מערבי א”י, ונשים את פעמינו לעבר המנהיגים הערבים בארצות אחרות, מתוך הנחה שאתם יֵקל לנו, כביכול, למצוא שפה משותפת. הלוז ביחסים בין היהודים והערבים היא שאלת הערבים בתוך א”י.

[…] בא”י יושבים זה מאות בשנים המונים ערבים, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם נולדו כאן ומתו כאן ואשר למענם א”י – ארצם, שבה הם רוצים לחיות ובה יחיו גם להבא. עלינו לקבל באהבה את העובדה הזאת ולהסיק ממנה את כל המסקנות המחויבות. […] ואני מאמין, כי בשאלת היחסים בין הערבים לבין היהודים מוטלת על הפועל היהודי שליחות מיוחדת. […] הוא, החלוץ העומד בחזית הקשי והסכנה הכרוכים בעקבה של השאלה הערבית בא”י, אשר שילם במיטב בניו בעמדו על סוללות ההגנה העצמית מפני ההתנפלויות הטרגיות מצד השכנים הבערים, חניכי המדבר ומלחמות השבטים – הוא, הפועל היהודי שלוח מטעם ההיסטוריה להיות נושא רעיון השלום וההבנה בין העם היהודי ובין העם הערבי.

[…] זכויותיהם של הערבים נובעות מעניניהם הם ומצרכי חייהם הם ונשענים על עקרונות אנושיים כלליים. יתכן, כי התגשמות שאיפתם של הערבים להגדרה עצמית תכביד על מצבנו פי כמה, אך אין זה יכול לשמש יסוד לשלול מן הערבים את זכותם הם. כל כוח שאין עמו יסוד מוסרי – אין לו תקומה. עוד לא היה בדברי הימים, אשר כוח אגרוף בלבד ינצח לדורות.

[…] הננו שבים לא”י בימים שהישוב הערבי בה מדולדל, נדכא וחסר תרבות, ומביאים אתנו את החידושים האחרונים של התרבות האנושית, מבחינה טכנית ומבחינה סוציאלית; אנו חייבים להביאם, כי בלעדיהם לא נבנה את א”י. אולם אסור לנו גם מטעמים מוסריים וגם מטעמים כלכליים, להשלים עם הרעיון, כי ההבדל הזה בין שתי רמות החיים, אשר, אמנם, לא ידינו יצרו אותו, אך אנו עתידים לשלם את מחירו – יהיה קיים לדורות; לא נשלים, כי מעבר מזה יזהירו ישובי עובדים, מתוקנים לפי המלה האחרונה של המשק המודרני, ומעבר מזה – כפרים ערבים עלובים ומדולדלים; כי פה יתנוססו רפתות אשר היו נראים בעיני אבות אבותינו בא”י כהיכלי מלכים, ושם ישחירו “חושות” ערביות, בלי אור ואויר, מצומצמים ומזוהמים, ובהן רובצות משפחות אכרים שלמות על עופותיהם, חמוריהם ועזיהם, מעונות שהם אסון וחרפה לא רק ליצורי אדם אלא אפילו לחיה ולבהמה. אין להסכים בשום אופן שתהום עמוקה כזאת תפריד לעולמים בין שני עמים שכנים קרובים. תפקידנו ההיסטורי הוא לסייע להמוני העמלים הערבים להתרומם אל רמת החיים שעליה אנו עומדים. […] לא די בהטפה על לב הפלח שיחדל מלדור בכפיפה אחת עם עזו. נחוץ ליצור את הכוח הכלכלי והחברתי החדש, אשר בעצם היותו ובהשפעתו הישרה, יביא מהפכה לארץ. אין זאת אומרת, כי רשאים אנו עד אז, עד היותנו לכוח כזה, לשבת בחיבוק ידים, ולהתיחס בקרירות רוח לעוני ולשפל של המוני הערבים. מצווים אנו כבר עכשיו לעשות, מבחינה מדינית ומשקית, כל אשר בידינו להחשת עליתו של האכר והפועל הערבים, כי לא רק צו מוסרי הוא לנו, כי אם גם צורך חיים. יחסנו אל הערבים איננו יכול להקבע עפ”י יחס הערבים אלינו, ביצירת הברית בין היהודים ובין הערבים. חייבים אנו לתרום את תרומתנו, גם אם הערבים אינם מביאים לה את תרומתם הם.

[…] סוף דבר – תנועת הפועלים העברית רואה בעין בהירה את מציאותו של העם הערבי ומאמינה, כי העם היהודי יכול להיות – וגם היה יהיה, – הכוח אשר ישא באחריות לגורל פנה קטנה זו ששמה ארץ ישראל. מוארה באור הנצח ההיסטורי חשה תנועת הפועלים את אחריותה כלפי ההמונים הערבים ובמלוא שיעור כחותיה תסייע לפריחה החברתית, התרבותית והמשקית של העם הערבי בארץ ישראל.”                                                                                  ד. בן-גוריון

(על פי ההרצאה בקונגרס הראשון לא”י העובדת, בברלין).

 הערות העורך

 

נאום הזה נשא בן-גוריון ב”קונגרס הראשון לארץ-ישראל העובדת” אשר התקיים ביוזמת בן-גוריון בברלין, בשנת 1930. בקונגרס השתתפו נציגי תנועות יהודיות, בעיקר תנועות פועלים, מכל העולם, בקריאה לצאת לעזרת היישוב בתקופה שלאחר מאורעות תרפ”ט (1929). באותה עת היו בארץ-ישראל 170,000 יהודים ו-700,000 ערבים. גישתו של בן-גוריון ל”שאלה הערבית” מעניינת מאוד, לאור סמיכות הזמנים לפרעות תרפ”ט.