על מצב הספרות בארץ

(מעין מכתב אל העורך)

יעקב פיכמן

מתוך: דפים, בעריכת ד. קמחי, ירושלים, תמוז תרפ”ב (1922).

“מבקש אתה ממני “מלים אחדות לחלק הפרוזא”, ויודע אתה, שטרוד הנני מאד וקשה לי לצאת מחוג עבודותי אף לשעה קלה. בכל זאת ארשום לך דברים אחדים מאשר בלבי על מצב הספרות בארץ.

מעטים יהיו דברי ולא משמחים כלל. חלומנו לבצר מקום לספרות העברית בארץ לא נתקיים. חרפה להגיד, אבל נדמה לי ששויון-נפש כזה לדברים שבספרות כמו בא”י אין גם בארצות הגולה, הנדחות ביותר. כל הנסיונות, כל ההתאמצויות וכל הקרבנות מצד יחידים ומצד מפלגות, לא הביאו אלא לידי מפח-נפש. יודע אתה, שיש בארץ סופרים, שהם מקבלים שכר הגון מאד בעד עבודתם. כולם היו מסכימים לעבוד כאן גם בעד פרוטות, בהרגישם כמה גדול ערכה של הספרות הנוצרת בארץ ולשם הארץ, אבל אין דורש להם ולעבודתם. רוב האורגנים היוצאים בא”י אינם זקוקים כלל לדברי ספרות – אם משום שאין ידם משיגה לשלם גם את הפרוטות המעטות לסופריהם, ואם משום שאינם מבחינים. מצד הקהל ודאי שאין דרישה לדברים כאלה. כמדומני שאין ארץ שבה כה מעטים הקוראים, הזקוקים לספרות טובה, כפנה זו, שחפצנוה לראות כ”מרכז הרוח”. אולי לא נעים לדבר על זה בקהל, אבל נדמה לי, שאין גם מקום בעולם, שהסופר העברי מרגיש מעין זלזול נסתר בעבודתו, ולפעמים גם באישיותו, כבארצנו; ולא רק מצד עמי-הארצות, כי אם גם מצד “טובי הקהל” כל הדברים קודמים לספרות. מכל הסכומים העצומים, שהארץ מקבלת ונותנת למקצעות ישוב ותרבות שונים, אין אף אחוז אחד מופרש לצרכי הספרות המרובים. ועד היום לא הביא עוד מצב הספרות בארץ לידי כך, שישתנה היחס הזה מצד העומדים בראש תנועתנו וחיינו. ואפילו מפלגות העובדים, שיצרו את המוסדות הספרותיים הכי חשובים בארץ, אין בכחן לפרנס את האורגנים שלהן בכבוד מאין תומך.

המצב העגום הזה הביא לידי כך, שמכתבי-העתים שלנו, גם אלו שהיו מצטיינים ברעננותם הספרותית, הולכים ונובלים ומתקיימים קיום עלוב בשארית כחותיהם. לעומת זה קמו לנו אורגנים ספרותיים שנוסדו ע”י אנשים צעירים, המאמינים עוד בנסים. אין צורך לדבר על ערכם הספרותי של אלה. עורכיהם נגשו בלא אמצעים, וארץ-ישראל הן מצטיינת בזה, שבה אין קונים אפילו לאלה.

הקהל שלנו מתעורר רק כשהוא מרגיש ריח של אינטריגה: כשמבזים את מי שהוא ויורדים לחייו. הפרובינציאל אז קם לתחיה, העינים מבריקות מחדוה, ובמקום ה”ראינוע” הוא קונה בפרוטה את הזבל הספרותי הזה, המוּצא מזמן לזמן לרשות הרבים. כמה זה מעיד על השממון שבנפש, על רוע הלב ועל הירידה המוסרית. חרפה שוברת את הלב, כשאתה רואה, שהירחון או השבועון הטוב מונחים בקרן זוית ואין שואל להם; ובמקום זה יש בכל זאת קופצים על הקונטרסים הסקנדלים המשובשים, שאין בהם לא תורה ולא ספרות ולא שמץ של כשרון.

[…] הנה כתבתי לך דברים אחדים “בלא כחל ובלא שרק”, והם מתאימים באמת ל”חלק הפרוזא”. לא הייתי כותבם, לולא האמנתי שיש בינינו כאלה, שלבם כואב על הירידה המחפירה הזאת. מאמין אני, שסוף-סוף יתעוררו צעירינו הטובים שבכל פנות הישוב ויעמיסו את משא הספרות על שכמם. אולי יצילו הם. מצדנו, מצד הסופרים, נעשו כבר נסיונות רבים. רפתה אמונתנו, ורק התעוררות גדולה וחיה מצד הקורא העברי עלולה עוד להשיב את כבוד הספרות העברית בארץ.

ר”ח סיון תרפ”ב                                                                                       יעקב פיכמן

הערות העורך

עורך המאסף הספרותי הצנוע דפים, דב קמחי הוא סופר, מתרגם ועורך שלא זכה להערכה הראויה בימי חייו. לאחרונה זכה ספרו “בית חפץ” לעדנה מחודשת.

מחבר הרשימה, יעקב פיכמן היה סופר, משורר ומבקר פורה מאוד, מחוג היוצרים שהסתופפו בצלו של ביאליק. את שירו אגדה, שהיה אהוב מאוד על מורתי בבית-הספר העממי, מרים קלוסקי, נהגנו לשיר בשעור הראשון מידי יום ביומו, ולעולם לא היה לנו הדבר לזרא.

מן הראוי להוסיף לכאן את דברי העורך ד. קמחי בסוף הקונטרס דפים. הצניעות והאפולוגטיקה מקדימים תרופה למכת המבקרים. זוהי כעין תשובה למאמרו המכונן של י.ח. ברנר משנת 1911 הַזַּ’נְר
הָאֶרֶץ-יִשְׂרְאֵלִי וַאֲבִיזְרַיְהוּ