120 – צר עולמי כעולם נמלה

כאשר אני רואה בימים אלה, ימי קורונה, את הרחובות השוממים, את גני המשחקים הריקים; כאשר אנו מתרחקים זה מזה בפחד, אפילו מילדינו ונכדינו האהובים – עולים בי כמה הרהורים על האדם כיצור חברתי. ומכאן אני מפליג גם למחשבות על יצורים חברתיים מובהקים אחרים – למשל דבורים ונמלים. הבה נבדוק מה חשבו על כך משוררינו טשרניחובסקי ורחל.

בכל שלבי החינוך שלנו ובכל שלבי חיינו עברנו תהליך של חיברוּת (סוציאליזציה) שעיצב אותנו כחלק מקולקטיב. למדנו להאמין שעלינו להיות יצורים חברתיים כי בזה סוד כוחנו, כי כך כבשנו את העולם והפכנו לנזר הבריאה. אבל כעת צו השעה הביולוגי הוא להתרחק ולהתנתק מבני מיננו על מנת לשרוד. יצרנו עמים ולאומים וביחד פיתחנו טנקים ומטוסים ופצצות אטום, אבל כל אלו נועדו להרוג ולהשמיד בני אדם אחרים ואינם יכולים להגן עלינו מפני וירוס זעיר.

אנחנו רוצים להיות חלק מ- להשתייך ל-  למניין, לקהילה, למועדון חברים, למפלגה, לקבוצת ווטסאפ. רוצים חברים רבים בפייסבוק, עוקבים רבים בבלוג. אנחנו לא לבד. כנראה שאימת הבדידות היא כוח מניע חזק ברצוננו להיות חלק מחברה ואפילו במחיר הכניעה לעריצות החברה. החברה יכולה לשלול את חירותנו אם נפר את חוקיה. החברה יכולה לגייס אותנו לצבא ולשלוח אותנו למות במלחמה שאנו לא מזדהים עם מטרותיה.

אך אי אפשר להתעלם מן המתח התמידי בין רגש ההזדהות, הסולידריות והשיתוף עם המסגרת החברתית במעגליה השונים, לבין המחנק של ה"ביחד", של ההשתייכות לעדר, של ה"לחץ החברתי". בין הציות לקולקטיב, חוקיו, מנהגיו ומנהיגיו, לבין האינדיבידואלי, הרוצה לפרוץ מסגרות.

החרקים החברתיים – דבורים, נמלים וטרמיטים, הביאו את חיי השיתוף לקיצוניות. האבולוציה יצרה אצלם (עם הבדלים בין מינים שונים בתוך כל סוג חרקים) חברה בה הגנטיקה ופקודות כימיות של פרומונים, הורמונים וסוג המזון, יוצרות חברה הירארכית השולטת באופן מוחלט בכל פרט. הפרטים אפילו נושאים מטען גנטי זהה בהיות כולם צאצאים של אותה מלכה (בנמלים, בניגוד לדבורים, כמה מלכות בקן). לכל פרט אין כושר החלטה או התלבטות, אבל הקן כולו הוא בעל אינטליגנציה קיבוצית.

ציור שהוגש לאפיפיור אורבן ה-8 במאה ה-17 ע"י אנשי "האקדמיה לעדשה", שהתמחו בליטוש עדשות וחשיפת מחזות הטבע בעזרתן. ביניהם גליליאו ששיכלל את הטלסקופ והמיקרוסקופ ונרדף ע"י אורבן ה-8. בתחתית הציור – ראשה וגפי הפה של הדבורה.

החרקים החברתיים הציתו את דמיונם של אנשי הגות ורוח רבים, אמנים, סופרים ומשוררים, אשר ניסו למצוא דמיון ושוני בין חברות החרקים וחברת האדם, ניסו להפוך את החרקים החברתיים למטאפורה לחברה האנושית. ככל שהמדע גילה עוד ועוד תגליות מופלאות על אורחות החיים שלהם, כך גבר העניין. ויש גם אנשי רוח שעסקו בעצמם בתצפיות מדעיות על דבורים ונמלים. אחד מהם היה מוריס מטרלינק, חתן פרס נובל לספרות (1911) שבנוסף לשירים, סיפורים ומחזות רבים, כתב גם ספרי טבע: "אינטליגנציה של הפרחים", "חיי הדבורים" (1901), "חיי הנמלים" (1920) ו"חיי הטרמיטים". הספרים היו מבוססים על עובדות מדעיות ותצפיות אישיות, אך כללו גם רעיונות פילוסופיים של המחבר, האנשה והתייחסות רומנטית מוסרנית ופיוטית. לחברת הנמלים קרא בצדק: "רפובליקה של אמהות". (ראו התייחסותו של אברהם רגלסון על הספר חיי הדבורים). המשוררת רחל כתבה בעיתון דבר בחודש אב 1930 רשימה על ספרו של מטרלינק "חיי הנמלים". הנה שלושה קטעים קצרים מתוך רשימתה. (מתוך הרשימה המלאה בספר "שירת רחל" בהוצאת דבר):

באותה שנה, 1930, כתבה רחל את שירה "רק על עצמי לספר ידעתי", אך בשיר זה מתייחסת רחל אל הנמלה כאל אינדיבידואל, אישיות נפרדת, אשר דווקא אינה זוכה לתמיכת החברה ויד ענקים חוסמת את דרכה אל הצמרת. תיאור זה עומד בניגוד לתיאוריו של מטרלינק, על האחווה והעזרה ההדדית בין הנמלים, כפי שמזכירה רחל ברשימתה.

וכעת אנו מגיעים אל גולת הכותרת של רשומה זו –  האידיליה עַמָּא דְדַהֲבָא (בארמית -עם הזהב) מאת שאול טשרניחובסקי. זוהי אידיליה ארוכה מאוד, אך נקראת בנשימה אחת. כולה סובבת סביב חיי דבורת הדבש, שירה המושתת על יסודות מדעיים, על תורת האבולוציה של דרווין ועל מסרים אותם מנחיל טשרניחובסקי לעם ישראל באמצעות דימוי הדבורים. היצירה במלואה פורסמה רק שנה לאחר מותו של המשורר, בשנת 1944, בקובץ שיריו "כוכבי שמים רחוקים", אך נכתבה במשך כמה שנים בשנות השלושים, כקטעים נפרדים אשר פורסמו בכתבי עת שונים. את היצירה המלאה אפשר לקרוא בהנאה באתר פרוייקט בן יהודה. למחפפים וקצרי הרוח – לפחות קראו את הפרק "חתונת החתונות". אני מציג כאן רק קטע אחד, שהוא גם הקטע המחורז היחיד בכל היצירה, זוגות זוגות של שורות מחורזות, המתאר את מעוף הכלולות:

בַּלָּדַת הַכַּוֶּרֶת (בהברה ספרדית)

בְּחֻמָּהּ שֶׁל חַמַּת-צָהֳרָיִם רָחִים

מִתְנַדְנֵד כָּל זְכוּר-הַדְּבוֹרִים עַל פְּרָחִים.

הֵם הוֹזִים, הֵם נָמִים: לֵב אַדִּיר, לֵב רָחָב,

מִסָּבִיב מַנְגִּינָה, הֵד שִׁירַת הַזָּהָב:

"בְּמַמְלֶכֶת-דּוֹנַג, בְּקִרְיַת-שַׁעֲוָה

שָׁם נִרְדֶּמֶת מַלְכָּה בַּחֲלוֹם-תַּאֲוָה.

"הַמַּלְכָּה צְעִירָה, בְּכָל הוֹד יִפְעָתָהּ;

הַמַּלְכָּה מְחַכָּה לַחֲתַן-חֻפָּתָהּ;

"לַיָּחִיד מֵרְבָבָה הַמַּלְכָּה מְחַכָּה;

קְטִיפָה שֶׁל זָהָב פַּרְוָתָהּ הָרַכָּה.

"לָהּ עֵינַיִם – אוֹרוֹת, וְדַקָּה לָהּ גִּזְרָה,

לָהּ נוֹצוֹת הֲדוּרוֹת, הֵן עוֹטְרוֹת לְנִזְרָהּ.

"בַּכַּוֶּרֶת כֻּלָּהּ אֵין כָּמוֹהָ יָפָה,

הַכַּוֶּרֶת כְּחֻלָּה, רֵיחָנִית וּכְשׁוּפָה.

"רְפוּדָה בִצְּלָלִים כְּעֵין-עַנְבָּר, אִם יֵשׁ-בָּהּ

אוֹר-חַמָּה שֶׁתָּעָה, אוֹר-חַמָּה שֶׁנִּשְׁבָּה.

"הִיא אַךְ פַּעַם תֵּצֵא מֵחֶבְיוֹן אַרְמוֹנָהּ,

"הִיא אַךְ פַּעַם תָּעוּף בַּהֲדַר גְּאוֹנָהּ.

"הִיא אַךְ פַּעַם תֶּאֱהַב בְּנַפְשָׁהּ וּמְאֹדָהּ,

הִיא אַךְ פַּעַם דּוֹדֶיהָ תִּתֵּן לְדוֹדָהּ,

"אַהֲבָה צְעִירָה, אַהֲבָה נַעֲלָה;

אַךְ רַק פַּעַם יַחְבֹּק לָהּ חָבֹק בַּעֲלָה.

"כֵּן, רַק פַּעַם אֶחָת! אַךְ גַּם הִיא בִּשְׁעָתָהּ

תַּגְמִיאֶנּוּ אֶת-כָּל אַהֲבַת חַיָּתָהּ,

"אֶת-כֻּלָּהּ… אֶת-כֻּלָּהּ… עַל אִשָּׁהּ וּתְהוֹמָהּ,

וְאַךְ לוֹ תֵעָגֵן עַד אַחֲרוֹן אוֹר יוֹמָהּ.

אֵין שֵׁנִי כְּמִתְקָהּ, אֵין שֵׁנִית כְּאִשָּׁהּ!

בְּחַיָּיו יִמְהָרֶנָּה וְהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה.

"יְחַבְּקֶנָּה אַךְ פַּעַם בְּשִׂיחָה מְתִיקָה:

“אֲהַבְתִּיךְ” וְיִגְוַע בְּמִיתַת נְשִׁיקָה.

"אֵין בַּיְקוּם, אֵין דּוֹמֶה לְאוֹתָהּ אַהֲבָה!

אֵין יָפֶה, אֵין שֵׁנִי כַּדָּגוּל מֵרְבָבָה!

"הַלְּלוּ הַגִּבּוֹר שֶׁכָּכָה אָהָב,

כְּבוֹדוֹ גַּם נַגִּיד בְּשִׁירָה שֶׁל זָהָב".

זו לא דבורה. זה זבוב רחפן מתחזה לדבורה. פשוט בודק האם החומר מהרשומה הקודמת נלמד והופנם…

טשרניחובסקי מגיע ביצירה זו לאחד השיאים של תיאורי טבע בשירתו, ומסכם, בערוב ימיו, את הרעיונות וההשפעות המצויים בשיריו. האידיליה כוללת עובדות רבות על חיי הדבורים, המתקשרות לחייו שלו, החל מן הכומר של כפר ילדותו באוקראינה, שממנו למד את סודות גידול הדבורים ורדיית הדבש, וכלה בחוויותיו בקיבוץ בישראל; ומסמלות גם את עם ישראל בגולה ובארץ ישראל (למשל הנחיל הנוטש את הכוורת המבוססת ומקים כוורת חדשה, כסמל לעם ישראל הנוטש את הגולה ומתיישב בא"י). טשרניחובסקי היה רופא ובקיא במדעי הטבע,  אך הושפע גם מן התרבות ההלניסטית, ותרבויות רבות אחרות (תרגם יצירות מתשע שפות בהן שלט). בשיריו מוטיבים פאגאניים אליליים (ראו שירו לנוכח פסל אפולו), אהבה וארוטיקה, שלילת הגלות ותיאורי טבע ריאליסטיים. כל אלה באים לידי ביטוי באידיליה זו. כדי לכתוב על הדבורים הלך למכוורת מקווה-ישראל לעדכן את ידיעותיו ויצא לסיורים בוטניים. לשם ביטוי הרעיון המרכזי שלו ביצירה זו, משתמש טשרניחובסקי, באמצעות מעוף הכלולות המבוצע במרומים עם זכרים מכוורות זרות ולא בתוך הכוורת,  בתורת דרווין, על פיה יש צורך ברבייה מינית אך לא במסגרת אותה משפחה, על מנת לשמור על המשך קיומן הבריא של הדבורים בדורות הבאים. כך בדיוק כמתואר בפתיחת השיר, כאשר הדבורים מאביקות את הפרחים בהאבקה זרה, ומונעות האבקה עצמית. על פי אותו עיקרון קורא טשרניחובסקי לעם ישראל לצאת מסגירותו והתבדלותו התרבותית ולחבור לתרבויות אחרות על מנת להבטיח את קיומו. בשנים בהן נכתבה האידיליה שררה מלחמה בעולם, וטשרניחובסקי מציע ללמוד מן הטבע כי מפגש בין תרבויות חיוני לקיום העם המתהווה. המלחמות הן לא שלנו, אלא של המנהיגים בלבד, ועלינו לחיות בהרמוניה, בשלום ובאחווה.

ובימים אלו – שוב כל אומה לנפשה, כל אדם בבידודו וסגירותו. עד יעבור זעם!