131 – נחל עמל (נחל האסי) – מי טרח ומי עמל?

נחל האסי, שהוא שמו הערבי של נחל עמל, (פירוש השם בערבית – המורד) הפך למי מריבה. תושבי בית שאן משתוקקים להשתכשך במימיו המלוחים, והויכוח מתלהט ומעלה גלים עכורים. תחילתו של הנחל בנביעה בגן השלושה (הסחנה), הוא עובר בתוך שטחו של קיבוץ ניר-דוד, ומסתיים בבריכות הדגים של הקיבוץ. במסלולו המקורי חבר הנחל לנחל חרוד באזור גשר קנטר, ויחדיו זרמו אל הירדן. כאשר עלה הנחל לכותרות, ואפילו השרה לענייני משהו – אורלי לוי-אבקסיס – כיבדה אותו בשקריה מעל דוכן הכנסת, פניתי לאוסף הספרים הישנים שלי, וחיפשתי את עקבותיו של הנחל, ושל קיבוץ ניר-דוד, או בשמו המקורי: תל עמל. הנה מה שהעליתי בחכתי (החברים גידלו שם קרפיונים, או כפי שנקראו בספרים הישנים: דגי שיבוטה). אני לא מביע דעה ולא "תופס צד" (או גדה) בוויכוח, רק מביא, לטובת הציבור, את העובדות ההיסטוריות.

קיצור תולדות

"סללנו את הדרך, פילסנו לנו נתיב, עלינו על אדמה שוממה, מוקפת ביצה ומוות"

בשנת 1929 ירד יהושע חנקין לבקעת בית-שאן להתחיל בגאולת אדמתה. בספרו "התנחלות בתקופת הסער" (ספרית פועלים 1947) כותב יוסף ויץ: "אחרי דורות רבים חזרה רגל יהודית להתהלך בבקעה זו". המשך רכישת הקרקעות באזור בית שאן נעשה בשטחים קטנים, מפוצלים ומפוזרים. הקרן הקיימת הזמינה, בראשית 1936 את אנשי קיבוץ תל עמל לעבד חלק מן השטחים האלה, הסמוכים לבית-אלפא, על מנת להגן עליהם מפני הבדווים ומסיגי-גבול ערבים.

ראשוני קיבוץ ניר דוד היו ממייסדי תנועת "השומר הצעיר" בארץ ישראל, מחציתם ילידי הארץ, בוגרי בתי ספר בערים. בשנת 1932 הם הקימו בשכונת בורוכוב בגבעתיים את "קיבוץ ארצישראלי א'". שנה אחר-כך הצטרפו אליהם חברי קיבוץ "מסד" שעלו מגליציה שבפולין והגרעין המאוחד נקרא "תל עמל". בין הספרים בספרייתי מצוי ספר שהביא איתו מפולין אחד החלוצים, וכאשר הפך לחלק מן הקבוצה הושמה עליו החותמת "תל עמל" – קיבוץ השומר הצעיר שכ' בורוכוב. פחות משנה לאחר עליית הקיבוץ לעמק בית שאן הוחלף שמו ל-"ניר דוד", ע"ש דוד וולפסון. ואז זכה הספר לחותמת נוספת: "ספריה ניר דוד".

שנים-עשר מחברי גרעין תל עמל נענו לקריאתה של הקרן הקיימת, כפי שכותב יוסף ויץ: "כתריסר בחורים ובחורות  ירדו לכאן והחלו לעבד מעניות-מעניות בתבואה ובירקות. בוקר היו באים וערב היו שבים לבית-אלפא, עד שהחלו מבשילים פירות-הגן הראשונים לעת בוא האביב, ואז הוקם הצריפון על גדות נחל-אסא,  ושירת היוגב העברי בקעה מתוכו." התנאים במקום היו קשים. מסביב אוכלוסייה ערבית עויינת. נביעות המים הבלתי מנוקזות הפכו לביצות מפיצות מלריה. הקרקע הגירית והמלוחה הופכת לאבק עם כל עיבוד חקלאי והקיץ לוהט בחום. לא היה ידע כיצד ומה לגדל בתנאים אלו.

ב-19 באפריל 1936 פתחו ערביי יפו במהומות, שהתפשטו במהירות לכל חלקי הארץ, ודעכו רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונודעו מאז כמאורעות תרצ"ו – תרצ"ט. מלבד אירועי ההרג וההתנקשויות נגד היישוב העברי כולו, הרי בראש וראשונה כילו המתקיפים את זעמם ביישובים החקלאיים. אש הוצתה בשדות, דליקה שולחה ביערות וגרזן הונף על הפרדסים, הגנים והכרמים. במהומות שהתחדשו בתרצ"ז עלה בידי הפורעים לעקור את רוחמה בדרום, את כפר-אוריה בשפלה, את עין-זיתים בגליל העליון ואת כפר עציון בהרי ירושלים. וממשיך יוסף ויץ: "ישוב עברי בבקעת בית-שאן לא מצאו המאורעות, משפרצו ביום 19.4.1936. אבל צריף-עץ, ששימש מחסה משמש וממטר לתריסר יהודים – מצא מצאו, ומחולליהם של המאורעות נתצוהו והשמידוהו." חברי גרעין תל עמל חזרו להתגורר בקיבוץ בית אלפא, ומשם יצאו לעבד את האדמות, עד שאחד מחברי הקבוצה – שלמה גור – הגה ותכנן שיטה לעלייה מהירה על הקרקע והקמת אתר מוגן ומבוצר בתוך יום אחד – שיטה שקיבלה את השם "חומה ומגדל".

כל החלקים של צריפי המגורים, חומת העץ ומגדל התצפית הוכנו מבעוד מועד בנגריית בית-אלפא. ביום כ"ו כסלו תרצ"ז (10 בדצמבר 1936 ) עם שחר, הועמס הציוד על גבי משאיות והשיירה יצאה בדרך הבוצית, הטובענית אל נקודת ההתיישבות בשטח תל-שוק, על גדתו הדרומית של נחל האסי. לחברי הקיבוץ הצטרפו בני היישובים בעמק יזרעאל המזרחי, ויחדיו הקימו, במהלך אותו היום, יישוב חומה ומגדל שכלל גדר תיל היקפית, חומת עץ כפולה שבין דפנותיה מולא חצץ, מגדל שעליו מותקן זרקור וכמה צריפי מגורים. שיטה זו אומצה מייד ושימשה לעלייתם של עשרות יישובי חומה ומגדל בשנתיים הבאות, ממש בטרם פורסמו מסקנות וועדת פיל, הספר הלבן ו"חוק הקרקעות" שמנע רכישת קרקע ב-95% משטחי ארץ-ישראל. שלמה גור, אבי השיטה, נעשה לימים מפקד חיל המדע של צ.ה.ל ומהנדס מוכשר, והיה מעורב במיזמי בנייה נרחבים כהקמת קמפוס גבעת-רם בירושלים, בית חולים הדסה עין כרם, משכן הכנסת, בניין עיריית תל אביב ועוד. והכל התחיל בחומת עץ, מגדל וכמה צריפים, בשטח של 35 על 35 מטר, על גדת נחל האסי.

ומכאן אנו יכולים להמשיך בביטוי התיעודי-ספרותי של מאורעות אלו, כפי שמופיעים בספרי התקופה. ועל פי הסדר הכרונולוגי, נתחיל בתיאור ביקור בניר דוד ביום השנה לעלייתו על הקרקע, מתוך ספרה של ברכה חבס "חומה ומגדל – ההתישבות החדשה בשנות המצור" (הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ-ישראל, 1939).

שבועיים לפני היום החגיגי נרצח חבר המשק יהודה שפנוב ביריות מן המארב, בעת שעבד בשדות הפלחה, והותיר אחריו אשה בחודש התשיעי להריונה.

המחברת מתארת את המפגש עם חברי המשק הצעירים: "כבני עשרים וחמש, עשרים ושש מראה האנשים. אנו צעירים הרבה יותר – אומרת חברה בת הארץ – אך אקלים בית-שאן היבש, נדודים ואוהל וצריף וחוסר-עבודה, נתנו אותותם. […] סללנו את הדרך, פילסנו לנו נתיב, עלינו על אדמה שוממה, מוקפת ביצה ומות. נשאנו מים ממרחקים, עבדנו ושמרנו ביום ובלילה."

מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

ולמחרת היום – התרשמות מן היישוב בן השנה לאור היום. וכאן אנו פוגשים לראשונה את נחל האסי, וגם את חולי הקדחת, שמקורה במים אלה ממש.

*/
תחילתו של ענף המדגה – קרפיונים בנחל האסי. מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

מי האסי התגלו כמלוחים ובלתי ראויים לשתייה או להשקיית גידולים חקלאיים. מים מתוקים לשתייה היו מובאים ממעיין הג'מעין, כפי שנראה בצילום הבא. מימין נחל האסי ומשמאל הבאת מי השתייה.

ועתה נדלג עשר שנים קדימה. בכל יום רביעי מספר יוסף ויץ ברדיו ירושלים המנדטורי לתלמידי בתי הספר על ביקוריו ביישובים הצעירים וביערות ההולכים וניטעים. שיחות אלו רוכזו בספרון בשם "נצא לכפר" (הוצאת הלשכה הראשית של קק"ל, 1947).

ובימים בהם מלאו עשר שנים לניר-דוד, מבקר שם יוסף ויץ, מעלה זיכרונות מן העבר ומתאר את המצב בהווה "גינות פאר וככרי דשא, ישוב גדול ושוקק, טובל בירק דשא ואילנות". ושוב אנו קוראים על הנחל המלוח, שלא צלח לחקלאות אך הפך לבריכות דגים, ענף המדגה הראשון בארץ ישראל, שראשיתו אלף דגי קרפיון שמקורם ביוגוסלביה.

ועוד ספרון אחד, שהמתין לצאתו לאור עד 1940, "יום אחד" (הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י), המתאר במלוא הפאתוס את קורותיו של יום העלייה על הקרקע והקמת יישוב חומה ומגדל, מפי אחד המשתתפים בארוע. ההכנות, התגייסותם של חברי המשקים בסביבה לעזרה, תלאות הדרך הבוצית בה שקעו המשאיות נושאות חלקי העץ והמגדל ושקי החצץ, הקמת הנקודה ביום אחד.

במלאת עשור למדינה העביר קיבוץ ניר דוד את שטח גן השלושה (הסחנה) לרשות המדינה והוא הפך לגן לאומי. "גן השלושה" לזכרם של חיים שטורמן, אהרן איטקין וד"ר דוד מוסנזון, שנספו ממוקש ערבי במהומות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט.

ומה קורה בינתיים בבית שאן? ובכן, באותן שנים בית שאן היא עיירה ערבית עויינת בשם ביסאן. במקורותינו מכונה מקום כזה "קן מרצחים". במהומות תרפ"ט עזבו היהודים המעטים את העיר, אולם מיד חזרו אליה. בשנת 1931 נמצאו בה 88 יהודים, עד שפרצו המאורעות של תרצ"ו-תרצ"ט, ושוב נמלטו היהודים משם. הרופא היהודי היחידי שנותר בעיירה נרצח באחד הלילות במעונו. במלחמת העצמאות נמלטו תושבי העיר הערבים ללא קרב, ושנה לאחר מכן היא יושבה ביהודים, בעיקר עולים חדשים.

בשנות החמישים של המאה הקודמת פרסם צ.ה.ל (קצין חינוך ראשי) סדרה משובחת של חוברות ובהן מידע היסטורי, ארכיאולוגי וגיאוגרפי על יישובים ואיזורים שונים בישראל. הנה קטע מתוך החוברת שהוקדשה בשנת 1958 לבית שאן, הסוקר את תולדותיה בעת החדשה. (בצילום – תל בית שאן).

~ הערה חשובה ~
כל הציטוטים והצילומים המופיעים באתר זה באים למידע ולימוד בלבד. אין הם מיועדים לשימוש מסחרי, וחלקם עשוי להיות כפוף לזכויות יוצרים. אם מצאתם באתר זה קטע מילולי או צילום שהצגתו באתר זה עלולה להיחשב כהפרת זכות יוצרים – אנא הודיעו לנו כדי שנוכל להסירם מידית מהאתר.