129 – ערה"ש תשפ"א בסימן בריאות, וגם – שפת הקורונה

את חגי תשרי נבלה תחילה ב"עוצר לילי" אחר-כך ב"סגר כללי" ומשם נעבור ל"ריסון מהודק" עד מחנק. כל אירוע מייצר שפה משלו ומעשיר את שפתנו במילים חדשות, או טוען מילים קיימות במשמעות חדשה. כך מלחמת ההתשה הביאה לעולמנו את המלה "הסלמה" (אסקלציה) שתפקידה להחליף את המשפט "המצב היום גרוע מאתמול, ומחר יהיה עוד יותר גרוע". "אינתיפאדת הבודדים" הזניקה את הפועל "לנטרל" שמשמעותו העמומה משתרעת בין לעצור ולאזוק את "המפגע" לבין לרוקן מחסנית אל תוך בטנו. הכתבים הצבאיים והפליליים מאמצים ביטויים שהם שומעים ברשתות הקשר והמרואיינים אומרים:  "חתרנו למגע", "פעילות פחעית", "להסליק", "מידעים", "שוחרר בתנאים". המילים המכובסות משמשות ללא הצלחה להסתרת הכוונה האמיתית. במקום "מעקב שב"כ" אומרים: "שימוש באמצעים טכנולוגיים". במקום איבוד האמון ומרי אזרחי אומרים "התרופפות המשמעת". במקום כניעה ללחצים פוליטיים אומרים "החרגות". ומה יהיה השלב הבא אחרי "ערים אדומות בוהקות"? ערים אדומות מסנוורות? מהבהבות?

מגפת הקורונה יצרה שפה חדשה. ממש "פנדמיה" של מלים. מלים זנוחות כמו "מתווה" החלו להישמע עד לזרא. מלים מוזרות כמו "לתכלל" צצו מאי-שם והשתלטו על השיח. ביטויים ציוריים כמו "אסטרטגיית יציאה", "קטיעת שרשרות הדבקה" מרחפים באוויר ומתפשטים כמו "הדבקה טיפתית". מי פילל שמקלון צנום יהפוך לכוכב-על בשם "מטוש" וכולנו ניעשה למכורים ל"ריאגנטים"?

מילון הקורונה השלם (עד כה)

איכון שב"כ; אירוע מתגלגל; אכיפה; אמצעים דיגיטליים; אמצעים טכנולוגיים; אסטרטגית יציאה; אסימפטומטי; אקמו; בדיקות; בידוד; בר-סימנטוב; גמזו; גרוטו; החרגות; היגיינה; הנחיות; הצהרת ראש הממשלה; זום; חולה מאומת; חיטוי; חמש מאות מטר; חנויות רחוב; חקירה אפידמיולוגית; יורם לס; יפעת שאשא ביטון; להיכנס מתחת לאלונקה; לימוד היברידי; לימוד מרחוק; לשטח את העקומה; לתכלל; מאה מטר; מגן 2; מורדם ומונשם;  מחלות רקע; מטוש; מכונות הנשמה; מלוניות; מסכה; מתווה; נגיף; סגר; הסגר; סדצקי; עוצר לילי; עטיית מסכה; ערים אדומות בוהקות; ערים אדומות, ירוקות, כתומות, צהובות; פנדמיה; פרויקטור; פתיחת השמים; צו בריאות העם; קבוצת סיכון; קוביד-19; בצל הקורונה; קטיעת שרשרות הדבקה; קנסות; קפסולות; קריסה; ריאגנטים; ריחוק חברתי; ריסון מהודק; רמזור; שרשרת הדבקה; תו סגול; תקנות לשעת חרום  

שנת תר"ף עמדה בסימן הדאגה לבריאות, מה שמכונה "חיים בצל הקורונה". בפרוס שנת תשפ"א אנחנו עדיין שקועים במעמקי הגל השני, המאיים להציף ולכסות כל חלקה טובה. נתבונן בכמה ציטוטים נושנים בענייני בריאות, ואולי נשאב מהם עידוד (?) התגברנו על קדחת וגרענת, שחפת, פוליו וגזזת, אבל עדיין אנו ניגפים בפני הנגיף:

בשנת 1891 (תרנ"א) כתב והוציא לאור אברהם משה לונץ את הספרון: "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" – מדריך לבאים מארצות הגולה לתור את ארץ-ישראל. הנה המלצותיו לתייר כיצד לשמור על בריאותו.

המחלות הנפוצות ביותר בארץ ישראל היו קדחת המלריה ומחלת העיניים גרענת. על פי לונץ יש להגן על העיניים ב"בתי עיניים שחורים" כלומר משקפי שמש. הסיבה לקדחת היא אכילת פירות לא בשלים. עד לשלהי המאה התשע עשרה לא היה ידוע הקשר בין היתושים לבין מחלת המלריה והדיעה הרווחת היתה שמקור המחלה ב"אוויר הרע" העולה מן הביצות. מקור שמה של המלריה הוא באיטלקית mala aria – אוויר רע. בטקסטים העבריים באותה תקופה ריח הביצה מכונה בביטוי התלמודי "קטב מררי" בעקבות שמו של שד מזיק. רופא המלריה ד"ר הלל יפה תיאר ב-1902 את גורם המלריה כ"הבל הרקב, המעלה אדי קדחת כבדים". ראשוני המתיישבים בחדרה ובפתח תקווה האמינו שעצי האקליפטוס יטהרו את האוויר הרע, בנוסף לתרומתם לכאורה לייבוש הביצות. הנה דיווחו של מרדכי בן הלל הכהן בעקבות מסעו בארץ ישראל בשנת 1889 (מתוך ספרו של אברהם יערי "מסעות ארץ ישראל" (מסדה, 1976): על יהוד ופתח תקווה עמ' 676. האשכנזים הם הטמפלרים, שימו לב לסיבת התמותה שלהם:

[…] מיסדי "פתח תקוה" בראותם את אויר אדמתם, כי לא טוב הוא, ויבנו בתים לשבתם על יד הכפר "יהוד" אשר להערבים, ויקראו למושבם כשם הכפר. אבל בהמשך הימים נוכחו לדעת כי אין לך דבר העומד בפני חפץ נמרץ, וכי יש עצה ותרופה גם נגד אויר בלתי טוב, כי אם אך יטעו עצי קאליפטוס, ובכלל אם ירבו לנטוע עצים שונים, אז ינקה האויר והתושבים לא ידעו רע. כן עשה הנדיב ביהודה למושב עקרון, כן עשה לפי הנשמע גם בארץ הגליל, וכן עשו גם האשכנזים הווירטעמבערגים "בוני ההיכל" בכל מושבותיהם. הן אמנם במושבות האשכנזים רב גם עתה מספר המתים, אבל לא באויר הרע סבת הדבר, כי אם מפני שהאשכנזים האלה זה דרכם כסל למו לבלתי עזוב את מנהגי המקום שיצאו משם, והנם גם פה בארץ המזרח, ארץ החום והשמש, מרבים לאכול בשר וסובאים שכר במדה מרובה, בעת אשר אחינו בני ישראל מתפרנסים במדה ובמשורה ושומרים את תורת הבריאות על פי חוקי התורה, זאת התורה המקבלת ומשמרת את חיי היהודי יושב ארץ ישראל.

מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

בשנת 1921 יצא לאור מדריך הנסיעות של ישעיהו פרס – "ארץ-ישראל וסוריה הדרומית, ספר המסעות". כאן כבר מוסבר הקשר בין היתושים והמלריה (מחולל המלריה הוא יצור חד-תאי הנקרא פלסמודיום ולא חידק כמוסבר בספר) והעצות הרפואיות בהתאם, אך עדיין קיים הפחד מפני אכילת פירות לא בשלים וסביאת בשר ואלכוהול. כפי שמומלץ בקטע הבא – המנהג להוסיף למי השתייה יין היה נהוג ורווח בעולם העתיק. האלכוהול שביין עזר לחיטוי מי השתייה המזוהמים. במקורותינו דנים רבות במקרה ההפוך – הוספת מים ליין, שאז הוא נקרא "יין מזוג".

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1931, החל לצאת לאור כתב העת שערי בריאות, בעריכת ד"ר דוד אריה פרידמן. ד. אריה פרידמן היה אדם פעיל ופורה מאוד, עוד בהיותו בגולה. עמד בראש ארגונים רפואיים שונים ופרסם כמות מרשימה של ספרים ומאמרים, לא רק בענייני רפואה אלא גם ביקורת ספרותית. הדברים שכתב בההקדמה לגליון הראשון של כתב העת שערך, מתאימים מאוד גם לימים אלה (תודה לספרנית נטשה פישר ממכללת כנרת, לשם הועבר כתב העת מבית גורדון).

מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

בשנת 1953 יצא לאור "ספר הנגב", אנתולוגיה של קטעי ספרות ותיעוד בעריכת אפרים ומנשה תלמי (הוצאת עמיחי). תיאור דרכי הריפוי אצל הבדואים (נכון לשנת 1953) מענין מאוד. הכותב הוא עארף אל עארף, לאומן ערבי, עיתונאי וסופר, מושל נפת באר שבע בתקופת המנדאט הבריטי וראש עיריית ירושלים.

בהתבסס על ידע אישי אני יכול להוסיף שעד היום מתקיימת אצל הבדואים רפואה מסורתית (אפשר לכנותה בהשאלה – אלטרנטיבית) על ידי נשים מרפאות. המרפאות מיועדות לכך עוד בעודן ילדות. הילדה המיועדת חיה עם המרפאת הוותיקה החונכת אותה. נשים אלו מתנזרות מחיי משפחה ואורח חייהן טהור. אסור להן להרוג כל יצור חי. סודיות אופפת את דרכי פעולתן, אך ברור שצמחי מרפא ואמונה בכוחן מהווים חלק מרכזי בהצלחת הריפוי. הבדואי טוען שהעז השחורה היא "קופת חולים" שלו. העז ניזונה מצמחי מרפא במדבר והחומרים הפעילים מגיעים לחלבה. יש בכך אמת מדעית.

רופאת שיניים בשנות העשרים – מקור: הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

ומאחר שאנו לקראת ראש השנה, נסיים בברכתו של יעקב אריאל, מחבר הספר "מחזות לכל השנה" (1925) (ראו רשומה מספר 30). זהו העמוד החותם את הספר. אל תחמיצו את הערות השוליים בתחתית העמוד!!!:

86 – לעזרת הרופא (1952)

לאחרונה עוקב הציבור בישראל בדאגה אחר השתלשלות העניינים המצערת במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה. הוויכוח בין ההורים ובית החולים, בין הרופאים לבין עצמם והתנהלות משרד הבריאות החזירה אותי לשנת 1952, בה התחוללה סערה סביב תנאי אישפוזם של ילדים בבתי החולים, בעיקר ילדי עולים, וכמובן זה מתקשר גם עם פרשת ילדי תימן שאינה יורדת מסדר היום.

בקיץ 1952 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו השבועי בעתון "דבר" – הטור השבועי – את הטור הפובליציסטי המחורז: "לעזרת הרופא". טור זה נמצא באסופה של חילופי דברים בין אלתרמן לבין דוד בן-גוריון. טורים שכתב אלתרמן בעקבות מאורעות בחיי האומה המתחדשת, הקשורים לבן-גוריון, או בחייו של בן-גוריון עצמו, וכן איגרות אישיות או פומביות שהוחלפו בין המשורר והמדינאי. אסופה זו יצאה לאור ע"י הוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1971. אין ספק שהדברים מעוררים מחשבות על רמת השיח בין הממשל ונציגי התרבות אז והיום.

BG-AL 1-s

והנה הטור-שיר הנוגע ללב, במלואו: (נא לגלול מעט למטה).

BG-Al 2-sBG-AL 3-sBG-Al 4-sBG-Al 7-s

דוד בן-גוריון הגיב מייד (שימו לב לסגנונו המיוחד של בן-גוריון, ששלל את השימוש במלה "את"):

BG-Al 8-s

ותשובתו המפורטת של אלתרמן לא איחרה לבוא, לאחר יומיים: (נא לגלול מעט למטה).

BG-Al 9-sBG-Al 10-sBG-Al 11-s

BG-Al 12-s

הערות העורך

אם כן, מי מבין שני האישים צודק בעימות זה? לדעתי הצדק עם שניהם. אסביר בעזרת מידע שישמש כרקע והסבר על מצב הבריאות במדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.

PHKH1280145

שער עלייה, מאי 1949

הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח הביאה גל של עלייה בהיקף חסר-תקדים. מיום הכרזת המדינה ועד סוף 1951 הגיעו קרוב ל-700,000 עולים, מחציתם מצפון-אפריקה ואסיה והשאר ממזרח אירופה והבלקנים (שארית הפליטה וניצולי שואה) . עולים אלו הכפילו בתוך שלוש וחצי שנים את אוכלוסיית מדינת ישראל והפכו את שיעור העולים באוכלוסיית ישראל ל-75%. רבים מבין העולים היו קשישים וילדים. מרבית העולים היו חסרי כול ובמצב בריאותי ירוד ביותר, עם תחלואה גבוהה בשחפת, גזזת, גרענת, תת-תזונה, טיפוס, מלריה, צהבת וסיפיליס (עגבת). שיעור חולי הנפש, התשושים והנכים היה גבוה מאוד. תנאי הסניטציה והמחייה של העולים במעברות ובמחנות הקליטה הזמניים היו קשים מאוד וגרמו לתמותת תינוקות גבוהה. המגורים במעברות היו בבדונים, פחונים ואוהלים. ברז אחד לכל 25 משפחות, מקלחת ל-336 אנשים, בית שימוש אחד לכל 53 אנשים (*). בעוד ששיעור תמותת תינוקות ביישוב הוותיק היה 16.2 לאלף תינוקות, הרי שאצל ילדי העולים היה 157.8 לאלף (פי תשע), ואצל עולי תימן אף יותר.

PHPS1332782

קורס לעולות חדשות, בבית חולים באר יעקב 1950

כיצד התמודדה המדינה שאך זה קמה עם בעיות בריאות אלו? וזאת תוך כדי מלחמת השחרור, מדיניות הצנע, ולתוספת מגיפת פוליו שפרצה בשנת 1949 והצורך לטפל בערביי ישראל?

קודם כל, מי עמד בראש משרד הבריאות? מסתבר שתפקיד שר הבריאות לא היה מבוקש ורצוי בין שרי הממשלה. שר הבריאות הראשון היה הרב חיים משה שפירא (1948 – 1951) שהתפקיד נכפה עליו, בנוסף לשני תפקידיו הנוספים – שר העלייה (הפנים) ושר הדתות – כלומר, שר בריאות בשליש משרה ללא ידע ונסיון רפואי. אחריו שימש בתפקיד ד"ר יוסף בורג (1951 – 1952), אף הוא לא בקי בתחום הרפואה. ולכן למעשה ניהלו את המשרד בשנותיו הראשונות המנכ"לים, תחילה ד"ר יוסף מאיר ואחריו ד"ר חיים שיבא. לביצוע העבודה המנהלית עמדו לרשות משרד הבריאות 20 איש ! שני מנכ"לי המשרד נתקלו בבעיות קשות מאוד, אשר הקשו על יישום פעולותיהם ומדיניותם: פלגנות פוליטית, עימותים ומאבקי כח עם קופת חולים כללית, סכסוכי שכר עם הרופאים, בייחוד לאחר שד"ר שיבא פסק שאסור לרופאים ברפואה הציבורית לעסוק במקביל ברפואה פרטית (נשמע מוכר?). ראשי האגפים במשרד התפטרו וארגון הרופאים (הר"י) החרים אותו, עד שהכריז על התפטרותו ופנה לנהל את בית החולים הצבאי 5, שהפך לתל השומר ואח"כ לבי"ח שיבא. אך בשנה שבה נכתב שירו של אלתרמן, עדיין עמדו בראש משרד הבריאות בורג ושיבא.

בשנים הראשונות להקמת המדינה סערו הרוחות בסוגייה האם להעלות את כל העולים, גם את החולים והנכים, או לבצע סלקציה (כמו שעשו האמריקאים באליס איילנד למהגרים שהגיעו לשערי ארה"ב). חוק השבות מאפשר לשלול את עלייתו של עולה המסכן את בריאות הציבור, אך מעולם לא נעשה שימוש בסעיף זה (2ב). נהפוך הוא – ב- 1949 בעקבות ביקורו של ד"ר שיבא במחנה העולים של הג'וינט בתימן, הועלו בחופזה לישראל  30,000 עולים, 70% מהם חולים במחלות קשות, במבצע "מרבד הקסמים" (כנפי נשרים) על מנת להצילם ממוות. (המקרה היחיד הוא כנראה עיכוב עלייתם של יהודי קוצ'ין בשנתיים בשל החשש שהם נושאים את מחלת האלפנטיאזיס).

למרות קשיים אלו, עמדה המדינה הצעירה במשימה, ולראייה – לא נגרמה אף מגיפה אחת, למרות ריבוי המחלות והחולים. הוקמה מערכת בריאות ציבורית, ריכוזית, מערך של חיסונים לכלל האוכלוסייה, בתי החולים הצבאיים אוזרחו, אף עולה לא הופקר לגורלו. חלק מן הטיפולים הותירו צלקות ומשקעים בלבם של המטופלים והמטפלים כאחד: טיפולי הקרנות לחולי גזזת, ריסוס די.די.טי לכל הבאים בשערי הארץ (מזרחיים ואשכנזים כאחד. תקנה שהתקינו הבריטים, והצליחה לבער את המלריה ומחלות טרופיות אחרות בתוך חמש שנים). התקציבים הדלים ומצוקת האשפוז גבו מחיר. וכאמור – סכסוכים, שיקולים מפלגתיים ומאבקי אגו גבו אף הם מחיר גבוה.

NKH405676KRA900

ולעניין גיוס רופאים, המוזכר בטורו של אלתרמן – מצב התברואה הקשה במעברות וריחוקן מריכוזי האוכלוסייה ומבתי החולים, חייב פעולה דחופה בטרם יתפשטו המחלות. ד"ר שיבא החליט שרופאים (מרביתם עולים חדשים) שלא השתתפו במלחמת השחרור ולא שירתו בצ.ה.ל או בבתי החולים הצבאיים, ישלחו לשלושה חודשים לטפל בתושבי המעברות, ולאחר פרק זמן זה יהיו חלק ממערך המילואים של צ.ה.ל. תקנה זו עוררה התמרמרות רבה בקרב הרופאים, בתי החולים וקופת חולים, משום שדלדלה את מצבת כח האדם שממילא היה בלתי מספק, אולם נתנה מענה לתחלואה הרבה במעברות.

(*) – נתונים מספריים נלקחו מן הספר "להיות עם בריא בארצנו, בריאות הציבור בעלייה הגדולה (1948 – 1960), שחלב סטולר-ליס ז"ל, שפרה שורץ, מרדכי שני, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ו.

הצילומים באדיבות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.