92 – תור העץ הגיע (1950)

רשומה זו נכתבה לקראת חג ט"ו בשבט תשע"ח (ינואר 2018).

מומלץ לקרוא את שתי הרשומות שנכתבו בנושנות לכבוד ט"ו בשבט בשנים קודמות. מידע רב על החג ומנהגיו בעבר ובהווה.

  1. רשומה מס' 78 (2017)
  2. רשומה מס' 62 (2015)

תור העץ הגיע

לקראת ט"ו בשבט בחרתי להציג בפניכם את הספר "תור העץ הגיע" מאת ד"ר אגון גלזינגר (הוצאת דעת, עם עובד, 1950) (Dr. Egon Glesinger, The Coming Age of Wood). הספר תורגם מאנגלית ע"י אהרן אמיר. (פורסם לראשונה ב-1949 בארה"ב).

Tor-2-s

ד"ר גלזינגר שימש בשנים 1933 – 1946 כמזכיר הכללי של "ועד העץ הבינלאומי" (C.I.B), אשר נספח אח"כ לארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO). בספר הוא מתאר את חשיבותם של העץ ומוצריו בעולם שלאחר מלחמת העולם השניה, המשווע למזון ולדלק. גלזינגר הקדים את זמנו, והראה כיצד העץ שהתייחסו אליו כאל מוצר ארכאי – low-tech  שעבר זמנו, יכול לשמש כחומר גלם למוצרים רבים, בייחוד תוך ניצול פסולת העץ המתבזבזת לשווא. את פירות חזונו אפשר לראות במאמר עדכני זה. גלזינגר מתאר גם את ניסיונם של הגרמנים, כחלק מן ההכנות למלחמת העולם, להשתלט על אספקת העץ האירופית והעולמית, תוך הקמת שורה של מפעלים כימיים קרטליים לניצול העץ. פרשה מעניינת ובלתי מוכרת. (עוד על עותק הספר המסויים שברשותי ראו ב"דבר העורך" למטה).

Tor-9-s

אחד הדברים המדהימים בספר זה, היא הגרפיקה הצבעונית שעדיין היתה נדירה מאוד בספרים שיצאו לאור בשנים אלו בישראל, בייחוד כאשר היא חלק מן ההדפסה ולא כדפים מודבקים מהדפסה נפרדת.

Tor-10-s

אך הסיבה שבגינה למעשה בחרתי להציג ספר זה היא ההקדמה שכתב דוד בן-גוריון למהדורה העברית.

כאשר אני חושב על מספר הספרים (חמישים), חוברות ומאמרים שכתב בן-גוריון, בנוסף לאלפי המכתבים שיצאו תחת ידיו, אי אפשר שלא לתמוה כמה זמן נותר לו אחרי כל זאת לנהל את המדינה? בן-גוריון היה איש-ספר ואוהב ספר אמיתי. בספרייתו, אשר תרם לציבור ומצויה בבית בן-גוריון, מצויים 20,000 ספרים ב-11 שפות. בצריף בו התגורר בעשרים שנותיו האחרונות בשדה בוקר מצויים עוד 5,000 ספרים.

בן גוריון בספרייה

בן-גוריון בספרייתו. מקור: אתר בית בן-גוריון

 

ההקדמה של בן גוריון מעניינת מאוד, משום שהיא מציגה את חזונו ואופן מחשבתו, כמעצב מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. למקרא הדברים עלו בי הרהורים על כוחו של אדם שלא רק רואה בעיני רוחו כיצד תראה ותתנהל מדינה שלמה, אלא יש בכוחו גם לכוון ולממש את הדברים ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. בן גוריון, כדרכו, מרחיב את היריעה ומציג סביב נושא נטיעת העצים את הרקע ההיסטורי, הקשר האמיץ עם התנ"ך, הוראות הפעלה להווה וחזונו לעתיד. בן גוריון הידען והדעתן משלב בדבריו עובדות מדעיות, מגלה בקיאות בשדות-ידע רבים ולא מסתיר את דעתו הייחודית ולעתים ביקורתית על כמה מוסכמות. למשל – כך הוא כותב על ט"ו בשבט, ונימוקיו עמו (מבלי להשתמש במלה "את" כמובן):

"יש לעקור המנהג המשובש, שנשתרש אצלנו, שט"ו בשבט הוא יום הנטיעות בבתי-ספר, מתוך הנחה מוטעית, שיום זה הוא ראש השנה לנטיעות. יום זה קרוב לסוף עונת הנטיעה מלתחילתה. בעלי המשנה, שידעו הארץ וחיי צמחיה ועבודת אדמתה, קבעו אחד בתשרי ראש השנה לאילנות. השתיל הרך צריך ליהנות מרטיבות האדמה כל ימות הגשמים ולא בסופם בלבד."

מעניין שארבע עשרה שנים אחר כך מביע את אותם דברים בדיוק בר-סמכא אחר: בחוברת "טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ" משנת 1964 (חוברת ה' כרך ו') מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם לא כל כך דק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט"ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל… אפשר למצוא אותו כאן, ברשומה קודמת בנושנות. (לגלול למטה ברשומה עד לסופה כמעט).

מצורפת כאן סריקה של הקדמת בן-גוריון במלואה, אך לטובת מי שלא חפץ ליהנות מכתיבתו המרתקת של בן-גוריון, אצטט כמה דברים:

בן-גוריון קורא לטעת עצים מכמה סיבות, אקולוגיות, כלכליות ואחרות, אך בראש וראשונה ניכרת מדבריו רוח התקופה וצו השעה, כדבריו – "ניטע עצים בכל כברת-ארץ לא-זרועה, ונגול חרפת השממה מעל אדמת המולדת." השממה היא חרפה. מוסיף ומפרט בן-גוריון: "מימי משה רבנו הגיעה אלינו אזהרה חמורה: פן תהיה הארץ שממה, ורבה עליך חית השדה (שמות, כ"ג, כ"ט). סכנת השממה גדולה בימינו מזו שבימי משה. על חית-השדה נתווספה בימינו חית האדם, האויב הגלוי והנסתר של מדינת ישראל, המצפה לשעת-הכושר הראשונה להכשילנו ולהכריענו. הסכנות, שארבו לנו לפני 14 במאי, 1948, ולאחריו, לא חלפו, אם כי הפעם היתה ידנו על העליונה. השממה היא בעלת-בריתם הטבעית של אויבינו, וככל שגדלה השממה גדלה הסכנה." כך מצרף בן-גוריון את הנימוק הבטחוני להצגת חשיבותו של ייעור הארץ.

אך בן-גוריון יודע גם לפרט את היתרונות האקולוגיים הגלומים בנטיעת עצים:

"א. תעזור לחזור ולבנות עפר האדמה ותחזיר לארצנו כוח פריונה בהר ובעמק ובערבה, תמנע סחיפת האדמה וחשיפת ההרים, תעצור תנודת חולות הים, תגדיל הלחות ומתינותו של אקלים ארצנו ותסייע לספיגת הגשמים בתוך האדמה.

ב. תקל על הפצת האוכלוסין בכל חלקי הארץ לפי שיקולי בטחון וצרכי התיישבות ותמנע התרכזות מופרזת בכמה כרכים.

והוא ממשיך, בפאתוס מתבקש: עלינו לנטוע עצים על פני כל הרי ארצנו ומדרוניהם. עלינו לעטוף בנטיעות את הגבעות ואדמת הטרשים, שאינם ניתנים לעיבוד חקלאי: כל החולות בעמק החוף, כל ערבות הנגב מזרחה ודרומה לבאר-שבע, מצפון הערבה ועד אילת. עלינו גם לנטוע שדרות עצים לאורך כל הכבישים, הדרכים, ברחובות הערים והכפרים, סביב בנינים ומיתקנים אזרחיים וצבאיים – ונטיעות מיוחדות לאורך הגבולות. נשיב להרינו הדרם וגאונם מימי קדם, לאדמתנו – פריונה, ונעשיר את הדורות הבאים באחד החמרים הגלמיים החיוניים והיקרים ביותר – בעצים."

בן גוריון נוטע 1963

בן-גוריון נוטע עצים בשנת 1963 מקור – אתר הכנסת.

 

ואכן, חזונו של בן-גוריון החל להתגשם ביתר-שאת בעשור הראשון שלאחר קום המדינה. עד להקמת המדינה היה אגף הייעור של הממשל הבריטי (בתקופת המנדט) הגורם המרכזי שפעל בייעור הארץ. הבריטים חוקקו חוקים להגנת היער (פקודת היערות) ונטעו למעלה מ-20 מיליון עצים, נטיעות פונקציונליות, בעיקר כדי למנוע סחף קרקע בהרים ונדידת חולות בחוף (עכו, קיסריה, נתניה, עזה). לאחר קום המדינה נטעה הקרן הקיימת בעיקר באזור ההר (הרי יהודה והגליל). לעצירת חולות נודדים ניטעו עצי אקליפטוס ובאזורים ההרריים ניטעו עצי אורן. בעשור זה הועסקו 10,000 עולים חדשים בנטיעת היערות בשטחים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, עבודה שסיפקה להם מקור פרנסה ושינתה את נוף הארץ. הייעור קיבל מעמד של מפעל לאומי. נטיעת העצים ליוותה גם את הקמת אזורי ההתיישבות החדשים – עדולם, התענך, מבואות ירושלים, בהם הוקמו מושבי עולים. יחידה מיוחדת בצ.ה.ל עסקה בייעור בטחוני ונטעה עצי אקליפטוס בצידי הכבישים ומסביב למתקנים ביטחוניים ובסיסי צבא (דוגמה לכך נותרה במלוא תפארתה בכביש מחניים-גונן), הכל בהתאם לחזונו של בן-גוריון.

KKL D155-009 - 1961-PS

עולה חדש נוטע עץ (1961) מקור- ארכיון הצילומים של ק.ק.ל

והנה הקדמתו של דוד בן-גוריון במלואה. מומלץ מאוד להתאמץ ולקרוא!!!

שימו לב לשם שנתן בן-גוריון למאמרו – מיטב הקופירייטרים לא היו מוצאים שם יפה יותר.

Tor-3-sTor-4-sTor-5-sTor-6-sTor-7-sTor-8-s

דבר העורך

לכל ספר משומש "סיפור חיים" מרתק, המשאיר את עקבותיו ורמזיו על דפיו בצורת חותמות, הקדשות, מדבקות "אקס-ליבריס", כרטיסי ספרייה' ובכלל – עקבות הזמן. בעמודו הראשון של הספר אודותיו כתבתי רשומה זו נמצאת המדבקה הבאה וגם החותמת "ספרית גונן".

Tor-1-s

חיפוש קצר מגלה מי הוא רזיאל קיסילוב (או קיסלוב) ומהו הקשר לתנועת הצופים ולקיבוץ גונן. קיראו על כך כאן, בדף הנופל של רזיאל 

רזיאל דב קיסלוב

רזיאל דב קיסלוב

מודעות פרסומת

86 – לעזרת הרופא (1952)

לאחרונה עוקב הציבור בישראל בדאגה אחר השתלשלות העניינים המצערת במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה. הוויכוח בין ההורים ובית החולים, בין הרופאים לבין עצמם והתנהלות משרד הבריאות החזירה אותי לשנת 1952, בה התחוללה סערה סביב תנאי אישפוזם של ילדים בבתי החולים, בעיקר ילדי עולים, וכמובן זה מתקשר גם עם פרשת ילדי תימן שאינה יורדת מסדר היום.

בקיץ 1952 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו השבועי בעתון "דבר" – הטור השבועי – את הטור הפובליציסטי המחורז: "לעזרת הרופא". טור זה נמצא באסופה של חילופי דברים בין אלתרמן לבין דוד בן-גוריון. טורים שכתב אלתרמן בעקבות מאורעות בחיי האומה המתחדשת, הקשורים לבן-גוריון, או בחייו של בן-גוריון עצמו, וכן איגרות אישיות או פומביות שהוחלפו בין המשורר והמדינאי. אסופה זו יצאה לאור ע"י הוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1971. אין ספק שהדברים מעוררים מחשבות על רמת השיח בין הממשל ונציגי התרבות אז והיום.

BG-AL 1-s

והנה הטור-שיר הנוגע ללב, במלואו: (נא לגלול מעט למטה).

BG-Al 2-sBG-AL 3-sBG-Al 4-sBG-Al 7-s

דוד בן-גוריון הגיב מייד (שימו לב לסגנונו המיוחד של בן-גוריון, ששלל את השימוש במלה "את"):

BG-Al 8-s

ותשובתו המפורטת של אלתרמן לא איחרה לבוא, לאחר יומיים: (נא לגלול מעט למטה).

BG-Al 9-sBG-Al 10-sBG-Al 11-s

BG-Al 12-s

הערות העורך

אם כן, מי מבין שני האישים צודק בעימות זה? לדעתי הצדק עם שניהם. אסביר בעזרת מידע שישמש כרקע והסבר על מצב הבריאות במדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.

PHKH1280145

שער עלייה, מאי 1949

הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח הביאה גל של עלייה בהיקף חסר-תקדים. מיום הכרזת המדינה ועד סוף 1951 הגיעו קרוב ל-700,000 עולים, מחציתם מצפון-אפריקה ואסיה והשאר ממזרח אירופה והבלקנים (שארית הפליטה וניצולי שואה) . עולים אלו הכפילו בתוך שלוש וחצי שנים את אוכלוסיית מדינת ישראל והפכו את שיעור העולים באוכלוסיית ישראל ל-75%. רבים מבין העולים היו קשישים וילדים. מרבית העולים היו חסרי כול ובמצב בריאותי ירוד ביותר, עם תחלואה גבוהה בשחפת, גזזת, גרענת, תת-תזונה, טיפוס, מלריה, צהבת וסיפיליס (עגבת). שיעור חולי הנפש, התשושים והנכים היה גבוה מאוד. תנאי הסניטציה והמחייה של העולים במעברות ובמחנות הקליטה הזמניים היו קשים מאוד וגרמו לתמותת תינוקות גבוהה. המגורים במעברות היו בבדונים, פחונים ואוהלים. ברז אחד לכל 25 משפחות, מקלחת ל-336 אנשים, בית שימוש אחד לכל 53 אנשים (*). בעוד ששיעור תמותת תינוקות ביישוב הוותיק היה 16.2 לאלף תינוקות, הרי שאצל ילדי העולים היה 157.8 לאלף (פי תשע), ואצל עולי תימן אף יותר.

PHPS1332782

קורס לעולות חדשות, בבית חולים באר יעקב 1950

כיצד התמודדה המדינה שאך זה קמה עם בעיות בריאות אלו? וזאת תוך כדי מלחמת השחרור, מדיניות הצנע, ולתוספת מגיפת פוליו שפרצה בשנת 1949 והצורך לטפל בערביי ישראל?

קודם כל, מי עמד בראש משרד הבריאות? מסתבר שתפקיד שר הבריאות לא היה מבוקש ורצוי בין שרי הממשלה. שר הבריאות הראשון היה הרב חיים משה שפירא (1948 – 1951) שהתפקיד נכפה עליו, בנוסף לשני תפקידיו הנוספים – שר העלייה (הפנים) ושר הדתות – כלומר, שר בריאות בשליש משרה ללא ידע ונסיון רפואי. אחריו שימש בתפקיד ד"ר יוסף בורג (1951 – 1952), אף הוא לא בקי בתחום הרפואה. ולכן למעשה ניהלו את המשרד בשנותיו הראשונות המנכ"לים, תחילה ד"ר יוסף מאיר ואחריו ד"ר חיים שיבא. לביצוע העבודה המנהלית עמדו לרשות משרד הבריאות 20 איש ! שני מנכ"לי המשרד נתקלו בבעיות קשות מאוד, אשר הקשו על יישום פעולותיהם ומדיניותם: פלגנות פוליטית, עימותים ומאבקי כח עם קופת חולים כללית, סכסוכי שכר עם הרופאים, בייחוד לאחר שד"ר שיבא פסק שאסור לרופאים ברפואה הציבורית לעסוק במקביל ברפואה פרטית (נשמע מוכר?). ראשי האגפים במשרד התפטרו וארגון הרופאים (הר"י) החרים אותו, עד שהכריז על התפטרותו ופנה לנהל את בית החולים הצבאי 5, שהפך לתל השומר ואח"כ לבי"ח שיבא. אך בשנה שבה נכתב שירו של אלתרמן, עדיין עמדו בראש משרד הבריאות בורג ושיבא.

בשנים הראשונות להקמת המדינה סערו הרוחות בסוגייה האם להעלות את כל העולים, גם את החולים והנכים, או לבצע סלקציה (כמו שעשו האמריקאים באליס איילנד למהגרים שהגיעו לשערי ארה"ב). חוק השבות מאפשר לשלול את עלייתו של עולה המסכן את בריאות הציבור, אך מעולם לא נעשה שימוש בסעיף זה (2ב). נהפוך הוא – ב- 1949 בעקבות ביקורו של ד"ר שיבא במחנה העולים של הג'וינט בתימן, הועלו בחופזה לישראל  30,000 עולים, 70% מהם חולים במחלות קשות, במבצע "מרבד הקסמים" (כנפי נשרים) על מנת להצילם ממוות. (המקרה היחיד הוא כנראה עיכוב עלייתם של יהודי קוצ'ין בשנתיים בשל החשש שהם נושאים את מחלת האלפנטיאזיס).

למרות קשיים אלו, עמדה המדינה הצעירה במשימה, ולראייה – לא נגרמה אף מגיפה אחת, למרות ריבוי המחלות והחולים. הוקמה מערכת בריאות ציבורית, ריכוזית, מערך של חיסונים לכלל האוכלוסייה, בתי החולים הצבאיים אוזרחו, אף עולה לא הופקר לגורלו. חלק מן הטיפולים הותירו צלקות ומשקעים בלבם של המטופלים והמטפלים כאחד: טיפולי הקרנות לחולי גזזת, ריסוס די.די.טי לכל הבאים בשערי הארץ (מזרחיים ואשכנזים כאחד. תקנה שהתקינו הבריטים, והצליחה לבער את המלריה ומחלות טרופיות אחרות בתוך חמש שנים). התקציבים הדלים ומצוקת האשפוז גבו מחיר. וכאמור – סכסוכים, שיקולים מפלגתיים ומאבקי אגו גבו אף הם מחיר גבוה.

NKH405676KRA900

ולעניין גיוס רופאים, המוזכר בטורו של אלתרמן – מצב התברואה הקשה במעברות וריחוקן מריכוזי האוכלוסייה ומבתי החולים, חייב פעולה דחופה בטרם יתפשטו המחלות. ד"ר שיבא החליט שרופאים (מרביתם עולים חדשים) שלא השתתפו במלחמת השחרור ולא שירתו בצ.ה.ל או בבתי החולים הצבאיים, ישלחו לשלושה חודשים לטפל בתושבי המעברות, ולאחר פרק זמן זה יהיו חלק ממערך המילואים של צ.ה.ל. תקנה זו עוררה התמרמרות רבה בקרב הרופאים, בתי החולים וקופת חולים, משום שדלדלה את מצבת כח האדם שממילא היה בלתי מספק, אולם נתנה מענה לתחלואה הרבה במעברות.

(*) – נתונים מספריים נלקחו מן הספר "להיות עם בריא בארצנו, בריאות הציבור בעלייה הגדולה (1948 – 1960), שחלב סטולר-ליס ז"ל, שפרה שורץ, מרדכי שני, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ו.

הצילומים באדיבות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.