השנה לא התקיים שבוע הספר העברי במתכונתו הרגילה, כפי שנעשה החל משנת 1925 – דוכני ספרים בכיכרות הערים, בעיקר בכיכר רבין. אך בחנויות הספרים מציינים בהנחות ומבצעים את חודש הספר העברי, כך לפחות שמעתי ברדיו השכם והערב מפי ג. יפית. לפיכך, ממש בטרם יחלוף חודש זה, אני מביא מעל במה זו את משנתו המחכימה של יעקב פלמוני משנת 1956 (מתוך השדה לנוער) – “בין הספר לקורא“.

יעקב פלמוני, חוקר, הוגה ומחנך, עלה לארץ בשנת 1923, שנה לאחר פטירתו של מורו הרוחני א.ד. גורדון. יעקב היה אוטודידאקט בתחומים רבים. הוא שלט בשמונה שפות. ערך מחקרים ותצפיות רבות בעולם הצומח והחי של ארץ ישראל, והתמקד בעיקר באנטומולוגיה, חקר החרקים (הוא התעקש לקרוא להם חרוּקים – מלשון חרוצים, בשל היות גופם חרוץ ומחולק לשלושה חלקים), בו קנה לו שם עולמי. (ברשומה מספר 110 בנושנות מובאת רשימתו של דן בן אמוץ על אנשים וחרוקים בעקבות פגישתו עם פלמוני ושיחתם על החרוקים).

פלמוני היה מורה בנהלל עד שבשנת 1932 פנו אליו מקיבוץ דגניה א’ וביקשוהו להיות מורה בבית החינוך המשותף ולהשתתף בתכנון והקמת “בית גורדון” לזכרו של א.ד. גורדון. בית גורדון פתח את שעריו בשנת 1941 ובזכותו של פלמוני, מה שהיה אמור להיות חדר טבע צנוע, מקום משכנם של כמה פוחלצים ומאובנים, הפך למוסד כעין אקדמי, היכל ידע אדיר, הכולל ספרייה בת עשרות אלפי ספרים ומאות אלפי מוצגים. כך מתאר פלמוני את בית גורדון בשנת 1952:

בשנת 1954 כבר היו בספריית בית גורדון 24,000 ספרים, מלבד הספרים הכפולים להשאלה לקוראים. לאחרונה הועבר חלק הארי של הספרייה למכללת כנרת.

ונחזור לחודש הספר העברי. בשנת 1956 פורסמה בירחון “השדה לנוער – ירחון לחקלאות ולטבע” מסתו של פלמוני אודות משמעותם של הספרים בחיינו והמלצותיו כיצד יש לקרוא ספרים. הנה שלושת העמודים הראשונים של רשימה מחכימה זו:

דבר העורך

בונוס קטן. בשיטוטיי בירחון “השדה לנוער” נתקלתי בברכה לרגל יובל החמישים להסתדרות המורים. הסתדרות המורים הוקמה ביזמת אוסישקין בביקורו בארץ ישראל בשנת 1903, בשם איחוד המורים. בשנת 1928 שונה השם להסתדרות המורים. מאחר ובימים אלו לאירגוני המורים יש קצת “עניינים” בתקשורת ובדעת הקהל, החלטתי להביא ברכה זו, משנת 1953.

רשומה זו מאחדת (באופן די נפתל ומפתיע) כמה אישים, מקומות ונושאים. ספורנו מתחיל בידיעה שהגיעה אלי במייל אודות תערוכה חדשה העומדת להיות מוצגת במוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט (אליו עוד נשוב) הכוללת צילומי חרקים מרהיבים, שנעשו בטכנולוגיה מתקדמת (כדאי לצפות בסרטון המצורף לידיעה), וגם חרקים מאוסף המוזיאון. השילוב בין מוזיאון וחרקים הדליק אצלי מייד את הקישור לכתבתו של דן בן אמוץ, שהתפרסמה בעיתון דבר, דבר השבוע, ביולי 1954 – “על אנשים וחרוקים“. את דן בן אמוץ אין צורך להציג, ובימים אלו מציינים חסידיו ומתנגדיו 30 שנה לפטירתו המתוקשרת. בשנות החמישים של המאה הקודמת פרסם בן אמוץ, במעריב ובדבר השבוע, מדור שבועי בו הציג בסגנונו המיוחד (חוש הומור, התנשאות, רגישות למשלבי השפה ולטיפוסים מיוחדים) אנשים מכל שדרות החברה הישראלית ומרחבי הארץ, באופן שנע בין סאטירה לבין הערכה ואהבה למושאי הכתבות. 150 כתבות, מתוך ה-700 שכתב במסגרת זו, קובצו לספר “מה נשמע” (הוצאת אחיאסף) שיצא לאור לראשונה בשנת 1959, עם איוריו של אברהם לבינסון.

ברשימה “על אנשים וחרוקים” מתמקד דן בן אמוץ ביעקב פלמוני, חבר קיבוץ דגניה א’. יעקב פלמוני היה חוקר טבע, מחנך, סופר והוגה, אשר הקים בדגניה את המוזיאון על שם א.ד. גורדון, בית גורדון – המוזיאון הראשון בתנועה הקיבוצית (הוקם 1935), הכולל אוספי טבע וארכיאולוגיה מן האיזור, ספרייה גדולה (שנמסרה לאחרונה לגוף אחר), ציורים ומסמכים, הכל על פי רוחו של א.ד. גורדון. השם יעקב פלמוני מעביר רטט של כבוד בזקני השבט, ביולוגים ואנטומולוגים, אשר היו משחרים לפתחו לקבל עצה טובה או הגדרה של איזה פרפר נדיר. הכתבה של בן אמוץ  מגלה אדם מיוחד, הקשור עדיין בכל נימי נפשו למקורות היהודיים, משם הוא דולה את שמות החרקים אותם הוא חוקר ומתעקש לקרוא להם “חרוקים” ולא חרקים. זהו דור חוקרי הטבע שגילו כאן ארץ בלתי נודעת וחשפו את צפונותיה, אנשי אשכולות שראו את העולם לא רק מבעד לעינית המיקרוסקופ.

מוזיאון בית גורדון מייצג זן נכחד של מוזיאונים לטבע המצויים בכמה קיבוצים. מוזיאונים צנועים אלה, המכילים בין השאר שרידים של בעלי חיים שכבר נכחדו ולא קיימים במחוזותינו, הם עצמם שריד לתפארת העבר של התנועה הקיבוצית ולאהבת ארץ ישראל. הביקור במוזיאונים אלה הוא מסע בזמן, המעורר נוסטלגיה וגעגועים ל”ארץ ישראל הישנה” ולאנשים הענקים שהקדישו חייהם למלא את הוויטרינות המיושנות בפוחלצים של יונקים, מכרסמים ובני-כנף. הציורים המקוריים של אהרון הלוי בבית גורדון ושל וולטר פרגוסון בבית חנקין הם שכיות חמדה שראוי לשמר. הנה רשימה קצרה של כמה מן המוזיאונים האלה:

מוזיאון בית אוסישקין בקיבוץ דן (מול פתחו נמצאת נקודת הזינוק לשביל ישראל).

בית חיים שטורמן, קיבוץ עין חרוד, המוזיאון הראשון להתיישבות בישראל

בית חנקין, מושב כפר יהושע

בית גורדון בקיבוץ דגניה א’

בחלק ממוזיאונים אלה הנגישות לקהל הרחב הולכת ופוחתת ואפשר לבקר בם רק כקבוצה לאחר תיאום מראש. מהרו ובקרו כל עוד הם קיימים. האוספים כבר לא מתרחבים והתקציבים לשמור על הקיים דלים ומושגים בקושי. לאחרונה פועל מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט לאסוף אל חיקו, לקלוט ולהציל מכליה את האוספים הגנוזים במחסני מוזיאונים אלו, וכך אנו סוגרים את המעגל וחוזרים אל מייקל שטיינהרדט, על שמו קרוי המוזיאון ברמת אביב. שטיינהרדט הוא מיליארדר יהודי ונדבן ידוע, מייסד פרוייקט “תגלית” ותורם לעמותות וקרנות רבות בישראל. לאחרונה עלה שמו במסגרת תנועת #Me Too , כאשר כמה נשים התלוננו נגדו על הטרדה מינית והתניית התרומות שהוא מעניק בהענקת חסדיהן של הנשים הפונות אליו לסיוע כספי. הכתם הזה באישיותו של הנדבן המכובד הכתים גם את דן בן אמוץ, שהואשם בבעילת קטינות ועוד מיני מעשים של הוללות מינית שלא היו נסלחים היום. צד זה באישיותו של בן אמוץ, שנחשף בייחוד בספרו של אמנון דנקנר (דן בן אמוץ – ביוגרפיה, 1992) גרמו להשכחת תרומתו האדירה של בן אמוץ להומור העברי ולשפה העברית. וכך סגרנו את מעגל ההקשרים.

דבר העורך

יעקב פלמוני מייצג אסכולה של חוקרים אשר משתדלים בכל מאודם (אף בעזרת פלפולים סבוכים כפי שקראנו לעיל בטורו של בן אמוץ) לזהות את בעלי החיים והצמחים המופיעים בתנ”ך ולהעניק ליצורים אלו החיים לצדנו היום את שמם התנכי. ישנם כאלו המעדיפים את מה שלדעתם תואם את הזיהוי המקראי על פני הזיהוי המדעי והסיסטמטיקה המודרנית, כמו למשל הבוטנאי אפרים הראובני בתחום הצמחים. הזיהוי אינו וודאי ובין החוקרים וויכוחים ופלוגתות רבים. כתבתי על כך במגזין “כלנית” במאמר “כיצד נתנו השמות העבריים לצמחי ארץ ישראל” בו אני מתאר את המתח והמאבק בין אנשי המסורת ואנשי המדע באקדמיה ללשון העברית. אחד החוקרים אשר תרם רבות לזיהוי בעלי חיים המוזכרים במקורות הוא פרופסור יהודה פליקס. בשנת 1954 (אותה שנה בה פרסם בן אמוץ את טורו על פלמוני) יצא לאור ספרו של פליקס “החי של התנ”ך” (הוצאת סיני).

מתוך ספר זה (מהדורת תשט”ו) אני מביא, לטובת אלו שהתעמקו בדבריו של פלמוני, את העמודים הנוגעים לארבה, לחגב ולסלעם, אותם מזכיר פלמוני בטורו של בן אמוץ. נא להכיר את הסלעם.