153 – אוטו ורבורג – בוטניקה שמושית וציונות מעשית

מאת: אורי רוזנברג

זהו מאמר נוסף בסדרה על חלוצי הבוטניקה בישראל. מבין חלוצי הבוטניקה שמקומם בהיכל התהילה של אנשי המדע והמעש בארץ ישראל, לאוטו ורבורג שמור כסא ביציע המכובדים.

כאשר החל תהליך יישובה מחדש של ארץ ישראל, בתחילת המאה הקודמת, ובייחוד כאשר החל תהליך ה"אקדמיזציה" ובניית הממסד המדעי-אקדמי, עם פתיחת שעריה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים (1925), למדע הבוטניקה נודעה חשיבות רבה יותר מאשר כל דיסציפלינה מדעית אחרת. מה שהתחיל כגילוי מחודש של צמחיית המולדת העתיקה / מתחדשת וניסיון לזהות את הצמחים המוזכרים בתנ"ך ובמקורות, המשיך כבסיס הידע לפיתוח החקלאות כאמצעי כלכלי ראשון במעלה, אך גם ככלי ל"הפרחת השממה" ו"גאולת הקרקע". כך הפכה הבוטניקה לשילוב של טבע, פוליטיקה ומדע בשירותה של הציונות, עד שיש המכנים אותה בדיעבד "בוטניקה ציונית", או "ציונות בוטנית". מי שמגלם באישיותו ובמפעלותיו יותר מכל את השילוב הזה, הוא פרופסור אוטו ורבורג, שהיה גם בוטנאי בעל שם עולמי וגם מנהיג ציוני.

אוטו ורבורג 1911

אנשי המפתח שעשו כאן נפלאות בחקלאות ובייעור בראשית הדרך היו ברובם חסרי השכלה אקדמית רשמית. כזה היה אפילו יוסף ויץ, "אבי היערות". אנשי הטבע המובהקים שגילו ותיעדו את צמחי הבר בארץ ישראל, או טיפחו את צמחי התרבות, כמו נח נפתולסקי, ברוך צ'יז'יק ורבים אחרים, היו אוטודידקטים. אהרון אהרונסון, עקיבא אטינגר ויצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני) למדו אגרונומיה בטרם עלו לארץ ישראל, אך לא היו בוטנאים. מי שרצה לקבל תואר אגרונום נסע לטולוז או לנאנסי בצרפת. כך עשו גם הסופר שלמה צמח, המשורר נתן אלתרמן וגם המשוררת רחל. פרופסור אוטו ורבורג לא התהלך בעמקיה ושדותיה של ארץ ישראל כדי לגלות את צפונות צמחיה, לא טיפס על הריה כשמכבש צמחים על גבו, ולא שיקע רגליו בביצותיה. הוא אפילו לא "עשה עלייה" לארץ ישראל וניהל הכל ממקום מושבו בברלין. אך היה זה הוא שיזם, תמך, ארגן ומימן את ראשיתו של תהליך המיסוד המדעי של חקר הטבע, הבוטניקה והחקלאות, בחוות חקלאיות, בתחנות ניסיונות ובאוניברסיטה. 

בשנת 2006, לרגל מלאת למחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית בירושלים 81 שנים, נערכה מצגת נאה, בה נסקרו תולדות המחלקה ומוריה. אוטו ורבורג, שלמעשה לא היה מרצה או חוקר במחלקה לבוטניקה, מתואר כ"שורש" שממנו צמח העץ המדמה את המחלקה לדורותיה. אלכסנדר איג, המכונה "אבי הבוטניקה" בישראל, מדומה לגזע, מיכאל זהרי ונעמי פיינברון הם הענפים הראשיים, מהם הסתעפו בהמשך כל השאר. אוטו ורבורג הוא זה שדאג להעסקתם של השלושה באוניברסיטה, וכפי שיתואר בהמשך, במקרה של איג בדרך מקורית ויצירתית מאוד. הרעיון מודגם באיור שנעשה כנראה על-ידי פרופ. אברהם פאהן.

הזכויות שמורות למחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית בירושלים

כאשר אני קורא על ורבורג, שהגיע לשדה תמיד בחליפה ומגבעת, מצטייר אדם צנוע וישר, שהיה נכון לעזור לכל אחד, אדם שהאירועים ההיסטוריים בתקופת חייו אפשרו לו ללכת בגדולות, אך גם הביאו לבסוף לגורלו הטראגי.

קורות חייו ותרומתו המדעית

אוטו ורבורג נולד בשנת 1859, בהמבורג, גרמניה, למשפחה עשירה מאוד, שהיתה חסרה כל זיקה ליהדות. רבים מבני המשפחה עזבו את היהדות והתנצרו. ורבורג למד בגימנסיה "יוהנאום" הוותיקה והיוקרתית ביותר בהמבורג, שם לומדים התלמידים לימודים קלאסיים בלטינית ויוונית עתיקה. לאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטאות של בון, ברלין, המבורג ושטרסבורג, כאשר תחום ההתמחות הראשי שלו היה בוטניקה. את עבודת הדוקטוראט עשה בהנחייתו של הבוטנאי הגאון דה-בארי, אבי המיקולוגיה (חקר הפטריות) והפיטופתולוגיה (מחלות צמחים).

אוטו ורבורג בצילום משפחתי

היה זה עידן הגילויים ומסעות המחקר של דרווין (1832-6) ושל וולאס (1854/62), שפיתחו, באופן בלתי תלוי מבלי לדעת האחד על השני, את תורת האבולוציה ומוצא המינים, שטלטלה ושינתה את כל מדעי הביולוגיה. ורבורג הושפע מאוד מהתפתחויות אלו, והחליט לחקור את תפוצת מיני הצמחים באזור אוסטרליה ואיי האוקיינוס השקט (האיים המלאיים, גויניאה החדשה), ולאשש את תיאוריית "קו וולאס". על מנת להעמיק את היכרותו עם צמחי הארצות הטרופיות שהה ורבורג במשך חצי שנה בעשביות של ברלין ולונדון (Kew) ומשם המשיך ויצא בסתיו 1885 להודו ולצילון אל יערות-העד. שנה שלמה השתלם במעבדה הבוטנית שיסדו ההולנדים ביאוה, ומשם המשיך דרך בנגקוק, סין, קוריאה, יפן, פורמוזה, פיליפינים וגויניאה החדשה אל מזרח אוסטרליה. מסע זה ארך ארבע שנים, בהן טיפס ורבורג על הרים גבוהים וסייר ביערות קדומים וסבוכים בהם עדיין לא דרכה רגל אדם, בתנאים קשים מאוד, ואסף אלפי צמחים (בגויניאה החדשה בלבד אסף 753 צמחים מהם 153 התגלו כמינים חדשים למדע). בשנת 1891 פרסם ורבורג את המאמר המקיף הראשון על מסע המחקר שלו (225 עמודים) ובו ממצאים פיטוגיאוגרפיים חדשניים, שעמדו בסתירה עם התיאוריה של וולאס אודות תפוצתם של הצמחים באיים הטרופיים המשתרעים כקשת בין אוסטרליה וקוריאה. בדברים שנשא ביום השלושים לפטירתו של ורבורג, אמר עליו אלכסנדר איג "דרכו הבוטנית של ורבורג היא דרך ,גויית" טהורה, דרך של חוקרים הנוסעים לארצות רחוקות, דרך של הסתכלות ושל למוד בלתי אמצעיים בטבע". כלומר, בניגוד לבוטנאים יהודים אחרים בתקופתו, שידיעותיהם באו להם רק מישיבה בספרייה ובעשבייה. יש המשווים את מסעו של ורבורג למסעו המכונן של דרווין באניה "ביגל".

בשנת 1897 פרסם ורבורג את ספרו הראשון "אגוז המוסקט, דברי ימיו, גידולו ותפוצתו" – מונוגרפיה מעמיקה, בת 628 עמודים על קבוצת צמחי אגוז המוסקט – ממשפחת צמחי המיריסטיקה, צמח תבלין חשוב מאוד שעמד במרכזם של מאבקים עקובים מדם על הסחר בתבלינים. השכלתו הרחבה של ורבורג עזרה לו להקיף את הבעיות הבוטניות, חקלאיות, מסחריות והיסטוריות של גידול חשוב זה. הנה הכריכה וכמה עמודים מספר זה:

בספר שני, בן 680 עמודים, תיאר ורבורג את כל מיני המיריסטיקה ותפוצתם בעולם, בהתבסס על מסעותיו בארצות הטרופיות. עד למחקרו של ורבורג היו ידועים רק שלשה סוגים במשפחה זו, אחת הקשות והבלתי נחקרות ביותר בזמן ההוא,  והוא גילה עוד 11 סוגים ובהם מאה מינים חדשים. עבודות מונומנטאליות אלו הקנו לורבורג הכרה עולמית כמומחה לבוטניקה שימושית ולחקלאות של הארצות הטרופיות.

בשדה תמיד בחליפה ומגבעת

באותה תקופה מתחילה התפשטות קולוניאלית של גרמניה והשתלטות על מושבות בארצות הטרופיות באפריקה והאוקיינוס השקט, וכאשר נוסדה החברה הקולוניאלית הגרמנית, היה ורבורג מן הפעילים בה, חבר הועד לכלכלה קולוניאלית ועורך כתב העת "הנוטע הטרופי" תפקיד אותו מילא לבדו במשך 25 שנים, בהן גם פרסם בו 250 מאמרים. כתב עת זה, שפרסם גם ספרים (ורבורג עצמו כתב ספר על גידול הקאוצ'וק, עץ הגומי, 1899), הפך למקור המידע המדעי העיקרי לחקלאות הארצות הטרופיות. הנה דפים מכתב העת "הנוטע הטרופי", 1897:

הנה דוגמה לספר שפרסם הועד לכלכלה קולוניאלית – דוח משלחת סקר לנהר הזמבזי. ורבורג הוא המחבר (1903).

בתקופה זו (1901 ואילך) הבין ורבורג שכיהודי לא יוכל להתקבל כפרופסור מן המניין לבוטניקה ולהתקדם באקדמיה, והשקיע את מרצו והונו בהקמת חברות מטעים של גידולים טרופיים בקולוניות הגרמניות (קפה, קקאו, קוקוס, בננות, דקל השמן, גומי). במקביל המשיך בפעילותו המדעית ובין השנים 1913 – 1922 מוציא ורבורג לאור את שלושת הכרכים של עבודתו המפורסמת ביותר "עולם הצמחים", כ-1700 עמודים עתירי ציורים וטבלאות, הכוללים מידע על הסיסטמטיקה, הגיאוגרפיה והחשיבות הכלכלית של צמחי העולם, ספר שלא היה כדוגמתו בספרות הבוטנית. הנה שני עמודים מן הספר, 1913:

ורבורג כמנהיג ציוני וכמקדם ההתישבות בארץ ישראל

ורבורג גדל במשפחה עשירה מאוד ומתבוללת והיה רחוק מכל זיקה ליהדות ולציונות. הוא התוודע לתנועה הציונית בתיווכו של חותנו, גוסטף כהן, שהפגיש אותו עם הרצל, ולאחר שפגש בעת סיור בתורכיה (לשם נסע כדי ללמוד על גידול הכותנה) במושבות חקלאיות כושלות של יהודים מרומניה, שגורלם נגע לליבו והוא תרם להם מכספו. הרצל ביקש ממנו עזרה בייעוץ מדעי עבור ספרו "אלטנוילנד" וגם בפיתוח החקלאות בארץ ישראל. לפיכך הסכים להצטרף בקונגרס השישי (1903) ל"וועדה לחקר ארץ ישראל" (עם פרנץ אופנהיימר וזליג סוסקין). לאחר פטירתו של הרצל (1904) התמנה דוד וולפסון ליו"ר ההסתדרות הציונית וורבורג לסגנו. בתקופתו של הרצל התנועה הציונית דגלה ב"ציונות מדינית" ואילו ורבורג הטה את מרכז הכובד והתקציבים ל"ציונות מעשית". הוא הפך את הוועדה לחקר א"י לגוף ביצועי מתוקצב. הוא יזם ופעל להקמת "המשרד הארצישראלי", בראשו עמדו ארתור רופין ויעקב טהון, שפעל לפיתוח הכלכלה, התעשייה והחקלאות בא"י; ולהקמת חברת "הכשרת היישוב" שרכשה קרקעות רבות בארץ ישראל (העסיקה לשם כך את יהושע חנקין) ומיזמים רבים אחרים. הוא פעל גם לקידום תחומי החינוך, התרבות והאמנות. היה ממייסדי "בצלאל" ומינה את בוריס שץ למנהלו הראשון, ייסד את הגימנסיה העברית בירושלים, פעל להעברת ספריהם של היהודים שהיגרו מגרמניה בשנות השלושים, אל הספרייה הלאומית בירושלים. ורבורג ביקר בישראל מעת לעת לתקופות קצרות ושהה באופן קבע בברלין, משם ניהל את הפעילות הענפה בארץ ישראל, באמצעות אנשים כמו אוסישקין, רופין וראשי קק"ל, ולכן לא נקשר שמו לרבים מן הגופים שהקים וניהל מרחוק. בעיתות מצוקה תקציבית השקיע ורבורג מכספו הפרטי, למשל לתשלום משכורותיהם של רופין וטהון. הוא רכש בכספו אדמות חקלאיות עבור חוות כנרת ודגניה א'. אוטו ורבורג שימש כנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית העולמית בשנים 1911 – 1921. בביוגרפיות רבות של אנשי ציבור ואקדמיה משנים אלה, אני מוצא שנעזרו בהמלצתו של ורבורג וקשריו בעולם המדע, או בעצותיו הטובות, בנקודת הפתיחה של הקריירה שלהם.

ורבורג (שני מימין) ולימינו נחום סוקולוב וזאב ז'בוטינסקי

פעילותו בקידום חקר החקלאות והבוטניקה בארץ ישראל

בשנת 1921 הוקם ביוזמתו של אוטו ורבורג "מכון לחקלאות ולמדע הטבע" בחוות בן שמן. כעבור שנה עבר המכון לתל אביב (בסמוך לגמנסיה הרצליה) וחוות בן שמן, בניהולו של יצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני), נותרה כתחנת ניסיון חקלאי.

יצחק וילקנסקי (וולקני) בחוות בן-שמן מקור – הארכיון הציוני המרכזי ירושלים

ורבורג שימש כמנהל הכללי (מברלין) של המכון, והזמין את אלכסנדר איג עם אוסף העשבייה שהקים עם שותפו וידיד נפשו אליעזר פקטורובסקי להצטרף למחלקה לבוטניקה. (בשנת 1932 עבר המכון לרחובות, ולימים היווה את הבסיס למכון וולקני – מנהל המרכז החקלאי ולפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית).

ורבורג מבקר בתחנה למחקר חקלאי של הסוכנות היהודית ברחובות. בשורת היושבים אני מזהה את יצחק וילקנסקי (שני מימין) ואת אוסישקין (מימין לורבורג, היושב במרכז בחליפה כהה). התאריך הרשום בפתקית שגוי, התחנה הוקמה ברחובות רק ב- 1932.

בשנת 1928 תכנן ורבורג את הגן הבוטני במקווה ישראל, כגן לאינטרודוקציה של צמחי תרבות טרופיים וסובטרופיים מן העולם. הנה תוכנית הגן בכתב ידו: (מקור – גנים ונוף בישראל, יוסף בן-ערב, הקיבוץ המאוחד 1980):

בשנת 1918 הונחה אבן הפנה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, והיא פתחה את שעריה ב-1925. ורבורג היה מעורב בתכנון האוניברסיטה עוד בטרם נוסדה, ועם פתיחתה עמד בראש המכון לחקירת טבע ארץ-ישראל. דוגמה אופיינית לדרך פעולתו הוא האופן בו הוא גייס את אלכסנדר איג לסגל האוניברסיטה. מאחר ולאיג לא היה תואר אקדמי, הוא הציע שאיג ימכור לאוניברסיטה את העשבייה שלו, והכסף ישמש לו לנסיעה למונפלייה בצרפת, שם יכתוב את עבודת הדוקטוראט שלו. ואכן, כאשר פוצל המכון לחקר טבע א"י למחלקות בוטניקה, זואולוגיה וגיאולוגיה, חזר איג מצוייד בתואר דוקטור וניהל את המחלקה לבוטניקה. ורבורג ואיג הקימו בשנת 1931 את הגן הבוטני על הר הצופים. באופן חדשני לזמנו, על פי עקרונות הפיטוגיאוגרפיה, מיוצגות בגן חברות הצמחים בחבלי הארץ השונים. ורבורג עמד על כך שהגן יכלול גם חלקות הדגמה וניסיון של צמחי חקלאות (שמוקמו מול בית הקברות לחללי מלחמת העולם ה-I). בארכיון האוניברסיטה העברית שמורים מכתביו של ורבורג בהם הוא מציע למנות את מכאל זהרי ואת נעמי פיינברון כחוקרים ומרצים לבוטניקה באוניברסיטה, ואף דורש להשוות את שכרה של פייברון לשכר הגברים (ללא הצלחה). ורבורג תרם לאוניברסיטה את ספרייתו ואת המוזיאון הקולוניאלי שלו.

ב- 24.6.1925 גילה נח נפתולסקי תגלית מרעישה בבור קארסטי בין חורפיש ופקיעין – בצל בודד של צמח השושן הצחור, אשר נחשב עד אז כצמח שנכחד ונעלם מארץ ישראל. מי שנתן את הגושפנקה המדעית לזיהויו של הצמח (לאחר שהגיע לפריחה כעבור שלוש שנים) היה כמובן אוטו ורבורג, שפרסם בגרמניה מאמר מקיף על השושן הצחור וחשיבותו בתרבות ובדת היהודית והנוצרית ובאמנות – "מולדתו, תולדותיו ותרבותו של השושן הצחור". היה זה הפרסום המדעי האחרון של ורבורג.

שושן צחור

אחריתו

כאשר הובסה גרמניה במלחמת העולם הראשונה, היא הפסידה את כל מושבותיה הקולוניאליות באסיה ובאפריקה (קמרון, טנגניקה, טוגולנד, רואנדה בורונדי, נמיביה), ואלו חולקו בין המעצמות המנצחות. עקב כך הפסיד ורבורג את כל ההון שהשקיע בחברות לגידול המטעים השונים במושבות. לא היה עוד צורך בכתב העת שערך – הנוטע הטרופי, והוא נסגר. לאחר הצהרת בלפור עבר מרכז הפעילות של התנועה הציונית מוינה וגרמניה ללונדון, בראשותו של ויצמן, וכך גם איבד ורבורג את תפקידיו בהנהגה הציונית. הוא נותר ללא פעילות מדעית או ציונית, אך אז החל בהקמה וניהול (מרחוק) של גופי ההתיישבות והמחקר בארץ ישראל. מחלתה של אשתו, ואולי גם סיבות אחרות, מנעו ממנו את המעבר וההשתקעות בארץ ישראל, והדבר היה בעוכריו. ביקורו האחרון של ורבורג בארץ ישראל היה בשנת 1936. בשנת 1937 מתה אשתו, והוא נפטר לאחר כמה חודשים, ב­­- 10 ינואר 1938 בברלין. באותה שנה ברח בנו אדגר מגרמניה והגיע ארצה לקיבוץ קריית ענבים, שם עבד כרופא. אדגר הוא זה שהביא ארצה את כדי האפר של אביו, של אמו ושל אחותו גרטרוד, שנפטרה בשנת 1933. קבורת האפר של בני המשפחה היוותה בעייה הלכתית והקשתה על מציאת מקום קבורה היאה למעמדו של ורבורג. רופין הציע את תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, אך גם אפשרות זו נפסלה מסיבות הלכתיות. זיגמונג ורבורג, בנו השני של אוטו, יצר קשר עם יוסף ברץ, ממייסדי דגניה, וכך הושג האישור לקבור את אפרם של אוטו, רעייתו ובתו בבית העלמין של דגניה א', בקרקע שנרכשה בכספו הפרטי של ורבורג. ההלוויה נערכה ב-21 יולי 1940, שנתיים וחצי לאחר פטירתו.

ביקרתי לאחרונה בקברם של בני המשפחה בדגניה א'. בית העלמין צנוע והמצבות אחידות כפי שהיה נהוג באותם ימים בקיבוץ. בשורה מאחורי מצבתו של ורבורג קבור א.ד. גורדון, ובשורה שלפניו ארתור רופין. המצבות של משפחת ורבורג מוזנחות וגזמתי את צמחי הסנסיווריה על מנת לחשוף את הכתוב עליהן. המצבה של רעייתו של ורבורג נפלה על פניה והמצבה של אוטו עומדת על בלימה ונוטה אף היא ליפול עם כל נגיעה.

חלקת הקבר של בני משפחת ורבורג בדגניה א'. המצבה של רעייתו של אוטו (מימין) נפלה על פניה. משמאל מצבת בתו גרטרוד, נפטרה ב-1933.

המצבה על הקבר בו נטמן אפרו של אוטו ורבורג בדגניה א'. "איש מדעי הצומח"

ביוני 1938 יצאה לאור החוברת הראשונה בכרך הראשון של כתב העת Palestine Journal of Botany, ובעברית – "עתון לבוטניקה", מסדרת ירושלים, בהוצאת המחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית. במקביל יצאה לאור, החל מ- 1935, סדרת רחובות, בעריכת הלל אופנהיימר וי. רייכרט, המהווה "בטאון לבוטניקה טהורה ושמושית". שני כתבי העת באנגלית עם תקצירים בעברית. חוברת זו מוקדשת לאוטו ורבורג, וממנה סרקתי את תמונת דיוקנו של ורבורג. חוברת זו, הראשונה בכרך א' נערכה על ידי אלכסנדר איג כאשר כבר היה חולה מאוד. כמה ימים לאחר צאת החוברת לאור נפטר איג. החוברת השניה יצאה לאור בנובמבר 1938 והיא מוקדשת לאלכסנדר איג. שני המוסדות הנ"ל – תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות והמחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית, הוקמו ונוהלו בידי אוטו ורבורג.

146 – אדם או אקלים? כיצד חרבה צמחיית ארץ ישראל

הפרדיגמה האנתרופוגנית והתיאוריה הניאו-דטרמיניסטית (לא להבהל מהמילים הגבוהות).

מאת אורי רוזנברג agron@netvision.net.il

תקציר

טקסטים מן העת העתיקה, עדויות של נוסעים וחוקרים מן העת החדשה, ממצאים ארכיאולוגיים ושרידים בוטניים, כל אלה מלמדים אותנו שבעבר בורכה ארץ ישראל בצמחייה שופעת. הרמות שבארץ ישראל, עבר הירדן ולבנון היו מכוסות עצי-יער, או חורש צפוף, וכך גם אזור השרון. מקובל לחשוב שהחל מן הפלישה הערבית לארץ ישראל במאה השביעית, החל תהליך של דלדול והשמדת הצמחייה בארץ ישראל, אשר הגיע לשיאו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. הדעה שהתקבעה בספרות ובמחקר האקדמי היא שחורבן הצמחייה הוא מעשה ידי אדם בלבד, ולא תהליך טבעי המושפע מהשתנות התנאים הסביבתיים. התנוונות החקלאות והרס תרבות המדרגות (טרסות) שהביאו לסחף-קרקע, רעיית יתר, תעשיית הפחם והסיד, ולבסוף כריתת היערות בעת מלחמת העולם הראשונה, סומנו כגורמים שבעטיים חרבה הצמחייה. אולם בשנים האחרונות, עם פיתוחם של אמצעים טכנולוגיים חדשים והתפתחות מדע הפלאוקלימטולוגיה, החלו להצטבר ממצאים חדשים, המעידים על שינויים אקלימיים גלובליים ומקומיים שתרמו אף הם לתהליך המדבוּר באזורנו ולפגיעה בצמחייה. במאמר זה נסקרים גורמים היסטוריים-תרבותיים-שלטוניים שהביאו לחורבן הצמחייה בידי אדם, לצד מחקרים חדשים המראים שגם תהליכים אקלימיים היו מעורבים בכך, ואין להתעלם מהם באזורנו המצוי  בסְפָר המדבר. זאת על רקע משבר האקלים העולמי.

ההיסטוריה של צומח ישראל

כאשר עלה משה אל ראש הר נבו, הראה לו ה' את הארץ המובטחת, שזהו תיאורה: ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה  אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ" (דברים ח').  יהושע אומר לבני שבט יוסף: טו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים  כִּי-אָץ לְךָ הַר-אֶפְרָיִם.  (יהושע יז).יער אפרים היה צפוף עד כדי כך, שעל הקרב בין דוד ואבשלום מספר הכתוב: ח וַתְּהִי-שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצות (נָפוֹצֶת) עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא.  (שמואל ב יח, ח').

על פי עדויות של נוסעים וחוקרים שתרו את ארץ ישראל במאות השנים האחרונות, עדיין נותרו שרידי יערות עתיקים בכמה מקומות עד לתחילת המאה העשרים (פז, 2018). במפות שהכין שרטט המפות של נפוליאון פייר ז'אקוטאן (Jacotin) במסע שערך נפוליאון בארץ ישראל בשנים 1798 – 1799, מופיע יער אלונים גדול ברמת מנשה. במפה שהוכנה על ידי Conder  ו- Kitchener חברי הקרן לחקר ארץ-ישראל (P.E.F.) בשנת 1880, מצוינות שתי חורשות אלונים גדולות בשרון. הקדים אותם החוקר הצרפתי וולניי (Volney) שבשנת 1787 תיאר יער אלונים גדול בסביבות קיסריה (רייפנברג, 1950).

וולטר קליי לאודרמילק, (Lowdermilk) מומחה עולמי בבעיות סחף קרקע ושימור קרקע, וציוני גדול, הגיע לישראל בשנת 1939, ובשנת 1944 הוא כתב בספרו "ארץ ישראל הארץ היעודה": "אוכלוסיית-ילידים נחשלת והתנוונות פוליטית וחברתית – אלו תוצאותיה של הידלדלות האדמה מחמת סחף והזנחה. ארץ ישראל היא דוגמה ומופת לתמורה כזאת. הניגוד בין תיאורו של משה ובין מצב הארץ בשנת 1882, השנה הראשונה לעבודת המתיישבים היהודים, הוא פירוש, המדבר בעדו, להזנחת אוצרותיה של ארץ הקודש ולניצולם לרעה. בהרים נסתחפה האדמה עד הסלע ממחצית הרמות ויותר; נהרות שפלת החוף נסתמו באדמה ובאבנים, שנגרפו מן ההרים, וכן נוצרו ביצות מבאישות, נגועות קדחת ממארת. הערים הנאות והמפעלים רבי ההיקף של ימי קדם נהפכו לעיי חורבות. השינוי לרעה מדהים ממש. התייר המקרי של ימינו, הרואה את הארץ בעד חלונותיה של רכבת או מכונית טסה, סבור, כי ארץ ישראל היא מטבעה סלעית, חרבה למחצה ושרופה. אבל מי שיודע לקרוא ברישומי הזכרונות שנחרתו בקרקע, ברי לו, שמצב התנוונות זה אינו טבעי. מן החורבות של המדרגות ושאר מיתקני-שימור עתיקים הוא למד, כי שממונה הנוכחי של ארץ ישראל בא מחמת הגזל, הניצול וההזנחה בשנות המאות האחרונות." (לאודרמילק, 1945).

הנה הדיבר ה- 11 על פי לאודרמילק:

תרבות הרבידות

החקלאות הקדומה החלה במזרח הקרוב באדמות המישור האלוביאלית של ארם נהריים (הפרת והחידקל) ושל מצרים (הנילוס), בהתבססה על השקיה במי הנהרות באמצעות הצפה ותעלות השקיה. בין שני העמקים הגדולים שוכן האזור ההררי, הכולל גם את ארץ ישראל. לשם הרחבת השטח החקלאי בוראו היערות שעל מדרונות ההרים, אך אז נחשפה הקרקע לכוחות הסחף.

בהרי ארץ ישראל מקורות המים מצומצמים. המעיינות נדירים מאחר והמים מחלחלים לעומק רב; מי התהום העמוקים מקשים על קדיחת בארות לצרכי חקלאות (בניגוד למצב לאורך החוף). אולם הגשמים היורדים על מדרונות ההרים מאפשרים לעבד את אדמת המדרונות ללא השקיה. לצורך זה פותחה בישראל, בלבנון ובעבר הירדן שיטה חדשה של שימוש ושימור הקרקע, על ידי דירוג המדרונות.

בניית רבידות (טרסות) במדרון

חקלאות המדרגות (טרסות, נקראות בספרים משנות הארבעים – רבידות) אפשרה לראשונה קיום חקלאות ברת קיימא על קרקע משופעת שגשמים עזים יורדים עליה. סלעי הגיר מספקים חומר גלם מצוין לבניית קירות התמך של המדרגות, שמילוי קרקע מאחוריהם יוצר משטחי עיבוד אופקיים. תרבות הרבידות פותחה לראשונה באזור לבנון, לפני 3000 – 4000 שנה, תחילה תוך ניצול הטופוגרפיה של מדרגות טבעיות, שנוצרו בגלל השכבתיות של סלעי הגיר והדולומיט מגיל קנומן וטורון, ומשם התפשטה דרומה אל המושבות הכנעניות בארץ ישראל ועבר הירדן. אך שיטה זו מחייבת שמירה מתמדת על שלמות המדרגות, שכן הזנחה שלהן גורמת לסחף מהיר של הקרקע. מקובל לחשוב שתרבות המדרגות או הרבידות שגשגה עד לתקופה הביזאנטית, והחלה להיזנח ולהתנוון עם הכיבוש הערבי במאה השביעית לספה"נ. ומאז – אלף שלוש מאות שנה של הזנחה, ניצול ופלישות חוזרות ונשנות של נוודים, הביאו לאבדן הצמחייה. דוקטרינה זו התאימה גם לאתוס הציוני.

רבידות (טרסות) נטושות וגבעות ללא צמחייה באזור יהודה. מקור: מלחמת המזרע והישימון, מוסד ביאליק, 1950.

כותב לאודרמילק: "לאחר התקופה של חקלאות המדרגות האינטנסיבית בארץ ישראל הובאה לארץ תרבות אחרת, פרימיטיבית הרבה יותר, על ידי הפולשים הערבים, שהגיחו משדות המרעה של המדבר." הפלישה הערבית הראשונה התרחשה במאה השביעית, ולאחריה נותר עדיין חלק גדול מארץ ישראל מעובד ופורה כמקודם. "עם מלחמות הצלבנים, במשך המאה הי"ב והמאה הי"ג, ועם הפלישה הערבית השנייה, שגירשה את הצלבנים מן הארץ, סגר האופל על ארץ ישראל." (שם).  את האיכר היושב תחת גפנו ותאנתו החליפה תרבות הנוודים הפושטים עם עדריהם ומכלים את הצמחייה. בקיץ נדדו הרועים עם עדריהם צפונה, לאזורים ההרריים, ולאחר שכילו את הצמחייה החד-שנתית ניזונו מנצרי העצים ומן הנבטים הצעירים ומנעו את התחדשות היער הטבעי. שלא כמו הכבשים והבקר, העזים השחורות ניזונות גם מצמחים מעוצים וקוצניים, כלומר עצים ושיחים רב-שנתיים. קולונל קלוד סקודמור ג'רוויס (Jarvis) איש צבא בריטי וסופר מחונן, ששימש כמושל חצי-האי סיני מטעם ממשלת מצרים בשנים 1923 – 1936, טבע את האמרה: "הבדואי אינו רק בן המדבר הוא גם אבי המדבר". (ג'ארוויס, 1943). כלומר יוצר את המדבר. העז השחורה כונתה "הארבה שחור האוזניים" של המזרח התיכון.

הרס המדרגות והיעלמות הצמחייה חשפו את הקרקע לסחף מהיר. בתחילה נסחפה הקרקע לעמקים ולערוצי הנחלים, אך מהר מאוד הוסעה גם משם עם זרמי המים והצטברה בסמוך למוצא הנחלים בקו החוף. המקטע הדק של חלקיקי החרסית הוסע עם גלי הים לעומק הים ואילו המקטע הגס של גרגרי החול הכבדים הצטרף לחול המוסע בזרמי הים מסחף הנילוס, הצטבר כחוליות (דיונות) וחסם את מוצא הנחלים לים, מה שגרם להיווצרות ביצות ממאירות. כך לכל אורך מישור החוף – נחל נעמן, הקישון, נחל חדרה, נחל תנינים, נחל אלכסנדר וכו'.

עזים שחורות בהרי הגליל. מקור: מלחמת המזרע והישימון, מוסד ביאליק 1950.

גורמים שלטוניים-תרבותיים, מושאע ומפרוּז

הצלבנים, שנמצאו בארץ ישראל בשנים 1096 – 1291, הביאו לכאן מאירופה את התרבות השלטונית הפיאודלית. הארץ חולקה למחוזות בהם שלטו אצילים פיאודליים, אגודות אבירים וארגונים דתיים. האיכרים עובדי האדמה הפכו למעמד נמוך, מנוצל וחסר זכויות, רכוש השליט הפיאודלי. אך אין חולק על כך, שהתקופה הקשה ביותר עבור הפלאחים, עובדי האדמה הכפריים הערבים, ועבור החקלאות והצמחייה היתה בעת שהאימפריה העות'מאנית שלטה באזור, שלטון עריץ, מושחת ונצלני, שגזר על עובדי האדמה הערבים בערות ועוני. מנגנונים חברתיים ושלטוניים הם אלו שגרמו להתדרדרות של כתשע מאות כפרים חקלאיים (נכון לשנת 1947) לעוני והזנחה, ולחורבן הצמחייה בעטיים של גורמים אלה.

עד לתחילת המאה העשרים היתה הבעלות של מרבית הקרקע בכפרים הערביים קניין קהילתי משותף, מה שנקרא בחוקי הקרקע הטורקיים "מושאע". לשם עיבוד הקרקע היו בני הכפר מחלקים אותה בהגרלה בין הפלאחים, מידי שנה או שנתיים. כל פלאח קיבל כמה חלקות קטנות מפוצלות, וביודעו שיילקחו ממנו בעוד זמן קצר, לא טרח לנטוע עצים, לבנות ולשמר את הרבידות, לדשן ולטייב את הקרקע ולהתקין השקיה. כאשר חולקה הקרקע לבעלות פרטית (מפרוּז) המצב אף החמיר. הקרקע פוצלה לחלקות ארוכות צרות מאוד, ברוחב כמה מטרים, על מנת שכל חלקה תכיל גם את אדמת העידית שבגיא וגם את אדמת הזיבורית במעלה המדרון ההררי. מצב זה חייב לחרוש בכיוון המדרון במקום בכיוון אופקי, והדבר הגביר את סחף הקרקע. חלוקת הקרקע הרעה את מצבו של הפלאח, שעתה היה חשוף להבדלים מעמדיים, למלווים בריבית נשך ולגובי המיסים המושחתים, וסופו שהפך לאריס על אדמתו שלו, כאשר מסר אותה תמורת פדיון חובותיו. אל דלדול הצמחייה בשל אובדן קרקע פורייה, נוספו רעיית-יתר וגדיעת עצים לתעשיית הפחם ושריפת הסיד.  לפלאח הערבי לא היה כל יחס לעצי סרק או מודעות לשימורם. העצים נוצלו ללא מגבלה וכן נעקרו ונשרפו בסכסוכי חמולות ופלישות הבדווים. השלטון הטורקי העניק רישיון כריתת עצים לכל מי שחפץ בכך.

התקופה הקודרת ביותר היו ארבע מאות השנים של השלטון הטורקי: 1517 – 1918. על עובדי האדמה הוטלו מיסים כבדים מאוד, עד 50% מיבולם. זכות גביית המיסים היתה נמכרת לבני המשפחות החזקות ואלו היו מחכירים את הגבייה לסוכני משנה שהיו עושקים את הפלאחים ללא רחם. לכך יש להוסיף את השוד ודמי החסות ששולמו לבדווים, ולפלאח העני לא נותר הרבה מיבולו בתום עונת הקציר. הוטל מס על כל עץ, עצי סרק ועצי פרי וגפן, ופלאחים רבים גדעו את עציהם ונמנעו מלנטוע עצים כדי להתחמק מן המס הכבד. כפרים רבים ננטשו ויושביהם הפכו לנוודים או לפועלים חקלאיים בשדות האפנדים. במחצית המאה ה-19 הגיעו תושבי הארץ ואדמתה לשפל המדרגה. הבדווים בזזו את הרכוש והיבולים, הפקידים עשקו באכזריות, ותרבות המרעה של בני המדבר דחקה את רגלי החקלאות המשוכללת העתיקה.

עבודת הגורן בכפר הערבי. מקור: ערבי ארץ-ישראל, עם עובד 1947

בשנת 1858 נחקק חוק הקרקעות באימפריה העות'מאנית, מתוך מגמה לעודד פיתוח באמצעות הפרטת הבעלות על הקרקע. בשנת 1860 החלו השלטונות הטורקים ברישום קרקעות, במקביל להפיכת הקרקע המשותפת (מושאע) לפרטית. פלאחים רבים חששו שרישום זה נועד להכביד את עול המיסים ולאתרם לשם גיוס לצבא והשתמטו מן הרישום. אדמות שלא נרשמו כחוק כקניינו של מישהו הוכרזו כשטח הפקר, ואפנדים רבים הזדרזו לרכשן בסכומים נמוכים מאוד. בדרך זו רכשה משפחת סרסוק, בנקאים מלבנון, כ- 200,000 דונם מאדמות עמק יזרעאל במחיר נמוך מאוד (ומכרה ליהודים במחיר גבוה). פלאחים שלא עמדו בתשלום חובותיהם והריבית הגבוהה, איבדו את אדמתם לטובת הסוחרים והמלווים, או שהניחו לאפנדים העשירים לרשום את הקרקע על שמם לכאורה תמורת תשלום המיסים. לאחר זמן הפך הרישום הפיקטיבי לבעלות בפועל. כך נוצר מעמד האפנדים "בעלי האחוזות" שהניחו את הקרקע בשיממונה, או העסיקו בעיבודה האקסטנסיבי אריסים, בשיטות פיאודליות נחשלות. על כל אלה נוספה כריתת יערות אלונים על ידי הטורקים בעת מלחמת העולם הראשונה, בעיקר לשם הכנת אדנים לפסי הרכבת, אך גם עצי אקליפטוס וזית כחומר בעירה להסקת מנועי הקיטור של הרכבות. מי שניצח על מלאכת כריתת העצים וייצור האדנים היה אברהם קריניצי, שהיה, החל משנת 1926, ראש העיר של רמת גן.

אלכסנדר איג, אבי הבוטניקה העברית בארץ ישראל, חקר, החל משנת 1929, את שרידי יערות אלון התבור בארץ ישראל ובארצות השכנות. מאמרו בנושא זה התפרסם בכתב עת בוטני בגרמניה ב-1933, ובשנת 1935 בכתב העת "הטבע והארץ" (איג, 1935). במאמר זה מגדיר איג את השלבים בתהליך חורבן הצמחייה הטבעית:

– יער: אילנות רמים (אורנים, ארזים, אשוחים, אלונים). (היום נקרא יער פארק או יער פתוח).

– מאקי (Maquis): חורשות שיחים (אלה, עוזרר,אטד וכו'); שיחים אלה מגיעים לגובה של מטר וחצי עד שלושה וחצי מטרים. (היום נקרא חורש)

– גאריגה: בני-שיח ושיחי-ננס בגובה של מטר עד מטר וחצי.

– בתה: שיחי-ננס ועשבים רב-שנתיים וחד-שנתיים. (כאשר נסחפת הקרקע, גם שלב הבתה נעלם. בראשי ההרים נותרים סלעים חשופים וקרחים).

למעשה, שלבים אלו בסדר הפוך הם שלבי הסוקצסיה אשר בשיאה יוצרת את חברת השיא (קליימקס) של היער.

הפרדיגמה האנתרופוגנית

עד אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת היו כל החוקרים תמימי דעים שחורבנה של צמחיית ארץ-ישראל היה מעשה ידי אדם בלבד, ללא התערבות של גורמי אקלים. החוקרים הסכימו שבעידנים פרה-היסטוריים שרר באזור אקלים טרופי, כפי שמעידים שרידי בעלי חיים המותאמים לאקלים זה (למשל פיל ישר-חט באתר גשר בנות יעקב), אך טענו בתוקף שבזמנים ההיסטוריים לא חל כל שינוי אקלימי משמעותי שיכל להשפיע השפעה מהותית על הצמחייה ועל תרבות האדם. לאודרמילק בדק, יחד עם נלסון גליק, את מפלס המעיינות והתאמתו למתקני השקיה מימי הרומאים, כדי להוכיח שמפלס מי התהום לא השתנה, כלומר לא היה שינוי מאז בכמות המשקעים. הוא כותב: "בחקירתנו המקפת, שחקרנו את ירידת המזרח הקרוב, מצאנו עדויות רבות ונאמנות לכך, שלא שינוי האקלים לרעה גרם לירידה, אלא הזנחה וחורבן בידי אדם." (לאודרמילק, 1945, עמ' 100). לאודרמילק, וכן אבות הארכיאולוגיה של ארץ ישראל – ויליאם אולברייט, נלסון גליק, ליאונרד וולי ולויטננט-קולונל תומס אדוארד נלסון (נלסון איש ערב) מייצגים את הפרדיגמה האנתרופוגנית, זו שעל פיה הרס החקלאות והיערות ובעקבות כך איבוד הקרקע והפיכת הארץ לשממה הם מעשה ידי אדם. כפי שכותב גם אברהם אדולף רייפנברג, חוקר הקרקעות מן האוניברסיטה העברית בירושלים בספרו "מלחמת המזרע והישימון":   "ניהול-הרס שבידי אדם – הוא שהביא לידי קלקול התנאים הטבעיים. באו בני-אדם וחיבלו, תוך פזיזות ורשלנות, בצמחייה ובתנאיה הטבעיים. מרעה-גזל, שריפת סיד והתקנת-פחם, וכן ניצול יערות שלא-כהלכה – הם שגרמו לחישופו של נוף-הארץ, ועל-ידי כך גילו ערוות האדמה להיותה טרף לכוחות הסחף." (רייפנברג, 1950). הקולונל קלוד קונדר, שעמד בשנות השבעים של המאה ה-19 בראש משלחת ה-P.E.F., אמר: "האדם ולא הטבע הוא שהחריב את טיב הארץ".

התיאוריה האנתרופוגנית התבססה בעקבות מחקריהם של הארכיאולוגים יעקובסן ואדמס, אשר פענחו את לוחות החרס מארכיוני המקדשים בשומר העתיקה, מהם למדו על ירידה בתרומות ומיסים בחיטה החל משנת 2500 לפסה"נ עד שנפסקו לחלוטין בשנת 2000, ומאז ואילך ניתנו רק תרומות ומיסים של שעורה וגם כמות היבולים בשדות הלכה ופחתה. הם פירשו זאת בהמלחת השדות בעקבות השקיית-יתר (השעורה עמידה יותר למליחות), שגרמה להרס החקלאות במסופוטמיה. איש לא ניסה לטעון כנגדם שהחקלאות המסופוטמית חרבה בשל התחממות האקלים והתייבשות הנהרות באותה תקופה. (איסר, 2012, עמ' 187).

הנטינגטון ותיאוריית הדטרמיניזם הסביבתי

החוקר הראשון אשר טען ששינויים היסטוריים במזרח התיכון ובארץ ישראל התחוללו בהשפעת שינויים אקלימיים, היה הגיאוגרף אלסוורת הנטינגטון (Huntington)  מאוניברסיטת ייל, ארה"ב.

הנטינגטון. מקור: ויקיפדיה

הנטינגטון, שהיה נשיא האגודה האקולוגית של אמריקה ונשיא האגודה הגיאוגרפית של אמריקה, היה מראשי ההוגים של תיאוריית הדטרמיניזם הסביבתי ששלטה במדע הגיאוגרפיה בארה"ב עד אמצע המאה העשרים. על פי תפיסתו של הנטינגטון, האקלים מעצב את אופיו של האדם, משפיע על ההישגים האנושיים וקובע היכן תתפתח ציוויליזציה משגשגת והיכן תיכשל. בשנת 1909 הגיע הנטינגטון לארץ ישראל בראש משלחת מאוניברסיטת ייל, על מנת לחקור את הקשר הנסיבתי בין האקלים וגורמי סביבה נוספים לבין תהפוכות ההיסטוריה האנושית באזור. הנטינגטון התמקד תחילה בים המלח, ולמראה משקעי המלח שמעל המפלס הנוכחי, הסיק שמפלס הים היה גבוה יותר בתקופה המקראית, כתוצאה מאקלים קריר וגשום יותר, שאפשר את פוריות הארץ ושגשוגה לפני אלפיים שנה. כך גם הסביר את הצלחתן של ערי הנגב העתיקות בתקופה הנבטית-ביזנטית. את ממצאיו פרסם הנטינגטון בספר Palestine and its Transformation בשנת 1911.

רעיונותיו של הנטינגטון היו פשטניים, כוללניים ובלתי מבוססים די הצורך ואף נגועים בגזענות (אקלים נוח יוצר גזעי-על אנושיים) והתקבלו בהתנגדות חריפה. למעשה היה גרעין של אמת במסקנותיו, אך לא עמדו לרשותו הכלים המדעיים להוכיח זאת וחוקרי ארץ ישראל שללו את פרשנותו ודבקו בפרדיגמה האנתרופוגנית.

ערי הנבטים בנגב והויכוח על סיבת נטישתן

בשנות העשרים של המאה הקודמת החל מחקר מקיף של הערים העתיקות בנגב – שבטה, ניצנה, עבדת, ממשית, חלוצה, רוחייבה (רחובות בנגב). ראשיתן בתקופה הנבטית וסופן עם סיום התקופה הביזנטית בכיבוש הארץ על ידי המוסלמים. השרידים שנותרו סביב הערים החרבות מעידים על תרבות חקלאית מתוחכמת שפרחה באזור המדברי בתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית: איסוף מי הנגר בבורות מטויחים, תעלות השקיה וסכרים, בתי-בד, גתות ויקבים. במחקר השתתפו היסטוריונים, ארכיאולוגים, חוקרי קרקע ובוטניקאים. כולם היו תמימי דעים שסופה של תרבות זו הגיע עם כיבוש הארץ בידי הערבים, הנוודים, על גמליהם וצאנם. את הצלחתם של הנבטים הסבירו החוקרים בכושרם להקים מערכות איסוף גשם והשקיה, הדורשים מערכת מנהלית, אשר נשמרה בתנאים היציבים של שלטון מרכזי בתקופה הרומית. מערכת זו נזנחה ונהרסה עם פלישת הכובש הערבי, אשר גם הטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה המקומית, עד שנאלצו לנטוש את עריהם. וכך מתאר זאת חוקר הנבטים הארכיאולוג אברהם נגב: "בין השנים 700 ו-800 לסה"נ באה אל קיצה פרשה אנושית שנמשכה כאלף וחמש מאות שנה. ראשיתה בצמיחת ערים משגשגות בחולות המדבר וסופה ניוון, נטישה והרס והשתלטות מחודשת של המדבר. הישובים העתיקים בהר הנגב נולדו במאמצים אנושיים כבירים ובתבונת כפיים, תוך היכרות עמוקה של המדבר והאפשרויות הגלומות בו, הם נהרסו בידי בני מדבר שהתרבות החדשה היתה זרה להם." (נגב, 1988).

סכר ביזאנטי בנחל ממשית.מקור: מלחמת המזרע והישימון. מוסד ביאליק 1950

לאחרונה קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של הבוטנאי מיכאל אבן-ארי "המדבר המתעורר", (1988), אשר חקר שנים רבות את חקלאות מי הנגר של הנבטים ואף שחזר בעבדת ובואדי משאש חוות שלהם. להפתעתי הוא אינו מתייחס בספרו כלל לסיבות לנטישת הערים הנבטיות והחקלאות המתוחכמת.

ההידרולוג אריה ש. איסר החל בשנות השמונים של המאה הקודמת לערער על כך שהאדם הוא האשם הבלעדי במדבוּר הנגב בתקופת המעבר מן התקופה הביזנטית לכיבוש המוסלמי. תוצאות מחקריו וניתוח מחקרים של אחרים הובילו אותו למסקנה שבתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית האקלים בנגב היה קר וגשום יותר, ובתום תקופה זו, עקב התחממות, עבר האזור תהליך הצחחה טבעי.  (איסר וגוברין, 1991). איסר, אשר גילה עם שותפיו מאגר ענק של מים פוסיליים מתחת לנגב ולסיני, מתקופת הקרח האחרונה, אישש את הנחת העבודה שלו בעזרת ממצאים ישירים, ולא כקודמיו – ממצאים עקיפים ופרשנות. תצפיותיו כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת הראו שדיונות חול צעירות חדרו לחלק המערבי של שפלת החוף לאחר התקופה הביזנטית ומתחתן נמצאו בקרקע החמרה שרידי ישובים קדם-מוסלמיים. הדבר מעיד על מעבר לאקלים צחיח שבמקביל גרם לנטישת החקלאות בנגב. קידוחים בסדימנטים בקרקעית הכנרת הראו עלייה משמעותית בגרגרי אבקה של זית וירידה באבקות האלון והאלה. איסר הניח שבעקבות אקלים גשום יותר באותה תקופה, התאפשרה נטיעת זיתים באזורים הצחיחים למחצה במורדות המזרחיים של הגליל, על חשבון החורש הטבעי. בתקופה הערבית התהפך יחס האבקות. צפורה קליין שחקרה את השינויים במפלס ים המלח בתקופות היסטוריות, הגיעה למסקנה שבתקופה הרומית עלה מפלס ים המלח ב-70 מטר (330 מ' מתחת לפני הים התיכון), מה שמחייב עלייה של 40% בכמות המשקעים באגן הניקוז. ממצאים אלו קיבלו אישור ממחקריו של עמוס פרומקין במערות הר סדום. אולם את הממצאים המשכנעים ביותר תרמה טכנולוגיית מחקר חדשנית, המפענחת את אקלים העבר – פלאו-אקלים, בעזרת ניתוח יחסי האיזוטופים במי תהום, במשקעי אגמים ובמערות נטיפים. ממצאים אלו מאששים את הנחותיו של איסר, ובהשאלה מהתיאוריה הדטרמיניסטית של הנטינגטון, הוא מכנה את התיאוריה שלו "ניאו-דטרמיניסטית". (איסר, 2012, עמ' 187). פלישת הנוודים הערבים לחבל הארץ שהפך לצחיח בגלל גורמים טבעיים, הקצינה את תהליך ההצחחה והמדבוּר. סביר גם להניח שתהליך ההתחממות והמדבור דחף את שבטי הנוודים לנוע צפונה ולפלוש אל שטחי המרעה והמזרע הירוקים של עובדי האדמה בהר הנגב והלאה משם. כלומר – היה כאן קודם כל גורם טבעי-אקלימי, ובעקבותיו בא הגורם האנושי.

חקר אקלים העבר – פלאו-אקלים (פלאוקלימטולוגיה)

בשנים האחרונות עוסקים הגיאולוגים בחקר אקלים העבר תוך ניתוח עדויות גיאולוגיות כפי שהשתמרו בקרח, בקרקעית אוקיינוסים ואגמים, ע"י ניתוח אוספי מאובנים יבשתיים וימיים, גרגרי אבקת צמחים, חקר קרקעות ובייחוד – יחסי איזוטופים בזקיפים ונטיפים במערות. (מרים בר-מטיוס, הרצאה ומצגת). השימוש ביחסי איזוטופים יציבים של חמצן (O16, O17' (O18, פחמן (C12, C13),  ומימן (דויטריום (H2-, מקנים נתונים מדויקים ברזולוציית זמן גבוהה על תנאי האקלים בעבר.  חוקרים ממכון וויצמן והמכון הגיאולוגי סקרו בשנים האחרונות את הרכב האיזוטופים של יסודות אלה במערות רבות בכל אזורי הארץ, בייחוד נעשה מחקר מקיף ביחסי האיזוטופים בנטיפים ובזקיפים של מערת אבשלום (מערת שורק). נתונים חשובים נוספים התקבלו מאגם ואן באנטוליה (מוצא הפרת והחידקל) במחקר של צוות גרמני.

הזקיפים והנטיפים במערות נוצרים על-ידי מי הגשמים החודרים דרך הקרקע והסלע ובדרכם סופחים את דו תחמוצת הפחמן מהקרקע, הופכים לחומציים וממיסים את הסלע. בהגיעם לחלל המערה נפלטת דו תחמוצת הפחמן מן הטיפה, המים מתאדים ומותירים משקעים בצורת נטיפים וזקיפים (קלציט). הנטיפים והזקיפים בנויים משכבות דקות – למינות – שכל אחת מהן שקעה בתנאי אקלים שונים. את גיל הלמינות קובעים בשיטת התפרקות רדיואקטיבית, ומנתחים את יחסי האיזוטופים בהן. היחסים בין האיזוטופים של חמצן ומימן תלויים בהרכב האיזוטופי של הים (משם התאדו מי הגשם), טמפרטורת האוויר, כמות הגשמים ומקור הסופות. היחסים בין האיזוטופים של פחמן (C12, C13) מעידים על הרכב הצמחייה דרכה חלחלו המים מעל המערה.

עדות לשינוי התפיסתי שעבר המחקר בשנים האחרונות, משליטה בלעדית של הפרדיגמה האנתרופוגנית, להכרה בחשיבותם שינויי אקלים על תהליכים היסטוריים ובוטניים, אפשר למצוא בקטע הלקוח מאתר המכון הגיאולוגי:

"מיקומה הגיאוגרפי המיוחד של ישראל גורם לכך שאפילו שינויי אקלים קטנים ביחס, גורמים לשינויים משמעותיים בכל תחומה המתבטאים בין השאר בתזוזה חדה של גבול המדבר בגבולה הדרומי והמזרחי. ניתן להראות כי שקיעת חלק מהתרבויות בהיסטוריה של אזורנו ארעה בסמוך לשינויים משמעותיים בכמות המשקעים ובמיקומו של גבול המדבר. מאחר וקצב השינויים בגין הפעילות האנושית גבוה במידה ניכרת מאלה הנרשמים ברקורד הפלאואקלימי ברור כי הבנת התהליכים והערכת עוצמתם באזורנו איננה ברת דיחוי לדורות הבאים." (אתר המכון הגיאולוגי).

האיור הבא מרכז נתונים מכמה תחומי מחקר ומסכם באופן גרפי את שינויי האקלים באזורנו ואת מפלס ים המלח  ב- 10,000 השנים האחרונות. תודה להוצאת כרמל שבאדיבותה אישרה את העתקת האיור מספרו של אריה איסר.

מדע הפלאוקלימטולוגיה – שינויי האקלים ומפלס ים המלח ב-10,000 השנים האחרונות. מקור: אדם, סלע, מים, מדבר. הוצאת כרמל, 2012.

סיכום

על רקע משבר האקלים העולמי, המסקנה העולה מן המאמר היא שהשינויים שחלו בצומח הארצישראלי במאות השנים האחרונות, בייחוד אבדן הצמחייה, נגרמו על-ידי פעולה משולבת של שינויי אקלים ומעשה ידי אדם. לעתים הפעולה ההרסנית של האדם נגרמת מלכתחילה בעקבות שינוי אקלימי ומקצינה את השפעותיו, כמו במקרה של ההתחממות והכיבוש המוסלמי שהתרחשו במקביל בתום התקופה הביזאנטית במאה השביעית לסה"נ. התפתחות חקר אקלים העבר מאפשרת לנו כיום לדעת יותר על שינויי האקלים באלפי השנים האחרונות ולמצוא להם קורלציות לשינויים בהיסטוריה האנושית ובצומח באזורנו. במאה וחמישים השנים האחרונות שוקמה, מעשה יד-אדם, הצמחייה באזורים נרחבים בארץ ישראל, וזאת בעקבות שינויים חוקתיים ותרבותיים ופעולות לדחיקת המדבר.

רשימת ספרות

1. איג, א. (1935). מחקר היסטורי-פיטוסוציולוגי של יערות האלון Quercus aegilops בא”י בהווה ובעבר. הטבע והארץ ג’: 115 – 127; 209 – 215; 328 – 334; 388 – 393; 444 – 448.

2. איסר, א., גוברין, י. (1991). שינויים אקלימיים ומדבור הנגב בסוף התקופה הביזנטית. קתדרה 61, ספטמבר 1991, הוצאת יד בן צבי.

3. איסר, א.ש. (2012). אדם, סלע, מים, מדבר – המאבק המתמיד נגד המדבר במזרח התיכון. הוצאת כרמל, ירושלים 195 עמ.

4. בר-מטיוס, מ. שינויי האקלים בארץ במאות אלפי השנים האחרונות – בסיס להערכת שינויי אקלים בעשורים הבאים. מצגת להרצאתה של מרים בר-מטיוס, המכון הגיאולוגי.

5. ג'ארוויס, ק. ס. (1943). שבטי ערב (תרגום זאב שרף). עמ' 65 – 66.

6. המכון הגיאולוגי. אקלים העבר ושינויים גלובליים. אתר המכון הגיאולוגי.

7. ושיץ, י. (1947). הערבים בארץ-ישראל – כלכלה וחברה, תרבות ומדיניות. ספרית פועלים. 400 עמ.

8. לאודרמילק, ו.ק. (1945). ארץ ישראל הארץ היעודה. תרגום ש. גילאי. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. 257 עמ.

9. נגב, א. (1988). ערי הנבטים בנגב. אריאל, כתב עת לידיעת ארץ-ישראל. (מופיע בפרוייקט בן יהודה ברשת).

10. פז, ע. (2018). על יערות אלון התבור ברמת מנשה ובשרון. מגזין כלנית.

11. רייפנברג, א.א. (1950). מלחמת המזרע והישימון. מוסד ביאליק, ירושלים, 149 עמ.

12. שמעוני, י. (1947). ערבי ארץ-ישראל. הוצאת עם עובד. 476 עמ.

13. Huntington, E. (1911). Palestine and its Transformation. Houghton    Mifflin Company, Boston and New York.

140 – עמנואל לעף – צמחיית היהודים ואוצר הגולה

מאת: אורי רוזנברג

בסמוך לקניון הענקי ברמת אביב מצוי רחוב צר וצנוע, הנקרא "רחוב צמחי היהודים" (תודתי לד"ר עוזי פז שגילה לי את קיומו של רחוב זה). בעלי בית מס' 2 בתחילת הרחוב הגדילו לעשות והציבו שלט עץ צבעוני עם שם הרחוב, לצד השלט הרשמי. השלט הרשמי מספר שהרחוב נקרא על שם ספרו של עמנואל לעף. (להגדלת התמונות הקליקו עליהן).

מזה זמן רב שאני מלקט מידע על הרב והחוקר המלומד עמנואל לעף (Immánuel Löw נכתב גם לוו או לב). אט אט, טיפין טיפין, הצטבר אצלי מידע בכתבי עת וספרים ישנים שהגיעו לרשותי, חלקו סותר או שגוי, ורשומה זו הלכה והבשילה. דמותו של הרב החרדי שהיה גם בעל השכלה אקדמית, בלשן השולט בשפות עתיקות וקלאסיות ובעל ידע עצום בבוטניקה ובתחומים אחרים, שפרסם 400 מאמרים ומחקר מונומנטאלי בארבעה כרכים על צמחי ארץ ישראל במקורות העתיקים, עוררה את סקרנותי. למרות שלא ביקר מעולם בארץ ישראל ולא ראה את צמחיה במו עיניו, הוא נחשב כסמכות קנונית המקובלת על כולם בסוגיה הסבוכה של זיהוי צמחי המקרא.

בתקופת ההשכלה החל להיווצר מתח וקונפליקט בין התורה והמדע. דוגמה לקונפליקט זה בתחום הבוטניקה הוא מאבקו של אפרים הראובני, שהוביל את אסכולת "הבוטניקה התלמודית" בשנותיה הראשונות של האוניברסיטה העברית על הר הצופים, להקמת מוזיאון צמחי התנ"ך וגן בוטני "גן הנביאים ורז"ל" (רבותינו זכרונם לברכה). האוניברסיטה העדיפה לתמוך בהקמתו של גן בוטני על פי עקרונות מדעיים, אותם קבע אלכסנדר איג. המאבק נמשך בזירה הלשונית בועד הלשון העברית שהחל ב- 1913 במיסוד שמות עבריים גנריים לצמחי הבר של ארץ ישראל, בין מצדדי שמות הצמחים הנזכרים במקורות היהודיים העתיקים (אך זיהויים הבוטני של רבים מהם מוטל בספק) לבין הבוטנאים כמיכאל זהרי שהעדיף את תרגום השמות המדעיים על פי כללי הסיסטמטיקה המודרנית. (להרחבה בנושא זה ראו מאמרי במגזין הבוטני "כלנית" "כיצד ניתנו שמות עבריים לצמחי ארץ ישראל"). עמנואל לעף מקובל על שני הצדדים מאחר ומחקריו נעשו על פי מתודולוגיה מדעית ולא על פי מדרשי שמות מפולפלים.

הנה ציטוט מתוך רשימה שכתב ש. יהליעם לאחר פטירתו של ע. לעף בירחון "השדה" (השדה 1945, כרך כ"ה, חוברת י') "אם כי לא ביקר עמנואל לב מעודו בא"י, ואת צמחיה לא ראה בצמיחתם כאן, בבשמם לא התבשם ואת שיחתם לא הרגיש במולדתם-חיותם, – אף-על-פי-כן היטיב מאוד לדעתם ולהכירם, לעוררם מתהום נשייתם ולדובבם דווקא בארץ גלותו הרחוקה, במידה שאין דומה לו. בפליאה זו טמון גם הפלא הגדול, המעלה את ערכו של החוקר הדגול הזה אף מבחינה אחרת. צר מאוד כי מרחוק ראה את הארץ ואליה לא בא, ואת שנותיו האחרונות סיים ברעה הגדולה שמצאה את יהדות אירופה, ובתוכה את קהילתו בעיר סֶגֶד, אשר בה נולד, חי ומת."

הסופר ואיש הטבע אליעזר שמאלי כלל את עמנואל לעף בספרו "החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל" (עם עובד, 1972), בשורה אחת עם טריסטראם, אהרנסון, איג, זהרי, בודנהיימר ואחרים, והוא כותב: "אכן, היה לנו חוקר צמחי ארץ-ישראל גדול משלנו לפני חבת-ציון ובתקופתה ממש, אשר תרם תרומה גדולה לחקר טבע הארץ – הרב עמנואל לעף, שהשאיר לנו ירושה רוחנית חשובה מאד: "צמחיית היהודים", מחקר בארבעה כרכים עבים. ספרים אלה, הכתובים גרמנית, משמשים עד היום מעין 'אורים ותומים' ו'שולחן ערוך' לכל איש, המעוניין להכיר את השמות העבריים והארמיים של כל צמחי ארץ-ישראל, הנזכרים בתנ"ך ובתורה שבעל-פה."

כאשר החל ועד הלשון העברית לארגן ולמסד את השמות הגנריים-העבריים של צמחי הבר בארץ ישראל, "כראוי לעם היושב על אדמתו", פרסם ב"זכרונות ועד הלשון" בשנת 1913, רשימה של כשבעים צמחים, תחת הכותרת "הצמחים המצויים בארץ". בהקדמה לרשימה מציין ועד הלשון שכאשר קיימת מחלוקת לגבי שמות הצמחים "לקח לו לקו את ספרו של המלומד עמנואל לו". הכוונה לספר Aramäische Pflanzennamen "שמות הצמחים בארמית" שחיבר עמנואל לעף בשנת 1879, אשר העניק לו את תואר הדוקטור מאוניברסיטת לייפציג. לעף הוזמן להיות חבר פעיל בועד הלשון, ממקום מושבו בהונגריה. הנה המכתב מאת ועד הלשון, עליו חתומים אברהם שלום יהודה ודוד ילין. (מקור: הספריה הלאומית).

ולאחר שחלקנו שבחים כדבעי למלומד הדגול, הגיעה העת למסור את הדברים כסדרם. עמנואל לעף נולד בשנת 1854 בעיר סגד (Szeged, סגדין בכמה שפות אירופאיות) אשר בדרום הונגריה. אביו הרב לאופולד (יהודה-אריה לייב) לעף היה רב הקהילה הנאולוגית בסגד, תיאולוג והיסטוריון. יהדות הונגריה נחלקה בין האורתודוקסים האדוקים והשמרנים, לבין הנאולוגים – יהודים מודרניסטים, ליברלים ומשכילים, אשר האמינו באמנציפציה והשתלבות וטמיעה בחברה ההונגרית ואף שינו כמה דברים בסיסיים במנהגי הפולחן, הדינים והתפילה המסורתיים.

הרב לאופולד (אריה יהודה) ליבוש לעף – אביו של עמנואל לעף. מקור: ויקימדיה

מאחר והיה שייך לזרם הנאולוגי המשכיל, שלח הרב לאופולד את בנו עמנואל ללמוד גם בבית הספר הממלכתי ואחר-כך בגימנסיה, וכך רכש השכלה כללית, בנוסף ללימודי היהדות שלמד בביתו עם מלמד אדוק. בבית הספר היה שמו עמנואל ואילו בבית נקרא אברהם-חיים. עמנואל יצא ללמוד בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, שם הוסמך לרבנות. בשנת 1878 נפטר האב לאופולד ועמנואל ירש את מקומו כרב הקהילה בסגד, אך חזר כעבור שנה לאוניברסיטת לייפציג שם למד בלשנות של שפות שמיות והגיש את חיבורו המקיף "שמות הצמחים בארמית" Aramäische Pflanzennamen (1881), תרגום שמות הצמחים בתלמוד מארמית לגרמנית ועברית, המקנה לו את תואר הדוקטור. למרות היותו יהודי, ציינו הפרופסורים הפרוסים את עבודתו בציון הגבוה ביותר – "קום לאודה" (ציון לשבח בלטינית). חיבור זה, שלא היה דומה לו לפניו בהיקפו ועושר מקורותיו, מתפרסם בכל האוניברסיטאות בעולם ועמנואל לעף הופך לדמות ידועה.

דיוקנו של עמנואל לעף בשנת 1881 עת קיבל את תואר הדוקטור (מקור: ויקימדיה)
ספרו של לעף "שמות הצמחים בארמית"
עמוד מתוך הספר שמות הצמחים בארמית

במשך כחמישים שנה שקד אברהם-חיים עמנואל לעף על מכמני כתבי הקודש היהודיים העתיקים והחדשים, מאמרי חז"ל, מדרשים ודברי הפוסקים, הספרות הרבנית, אגדות ומשלים, הברית החדשה והקוראן, וליקט מידע על צמחי ארץ ישראל. הוא נעזר גם בספרי מדע והתייעץ עם גדולי הבוטנאים בדורו, כאשרסון הגרמני (יהודי מומר) ואחרים. כל זאת על מנת לזהות את הצמחים המוזכרים במקורות, אשר זהותם הבוטנית המדויקת אבדה ונשכחה במהלך הדורות. היה זה מחקר פילולוגי ואטימולוגי, אשר הניב את הפרסום המונומנטאלי בן ארבעת הכרכים (כ- 2500 עמודים) של "צמחיית היהודים" (Die Flora der Juden) בין השנים 1924 – 1934. התרגום הנכון של Flora הוא צמחיה ולכן השם המופיע בכמה מקורות – "צמחי היהודים" אינו מדויק. הספרים נכתבו בגרמנית ולא תורגמו לעברית משום שלא נמצא עדיין מי שיכול להתמודד עם היקף המחקר הזה ומכיר את כל השפות המצוטטות בו.

הכרך הראשון מתוך ארבעה של צמחיית היהודים. הספר צולם בעשביית האוניברסיטה העברית
הכרך הרביעי של צמחיית היהודים. הספר צולם בעשביית האוניברסיטה העברית
עמוד מתוך צמחיית היהודים. צולם בעשביית האוניברסיטה העברית בירושלים. אפשר לראות את מגוון השפות בהן כתוב הספר.

בשנת 1920 נכלא עמנואל לעף בשל התבטאויות פוליטיות לכאורה נגד האדמירל האנטישמי מיקלוש הורטי, אשר התמנה לעוצר הונגריה לאחר סילוקו של המנהיג היהודי הקומוניסטי בלה קון. עמנואל מנצל את השהות בת 15 החודשים בכלא לעבודת מחקר על "צמחיית היהודים" ומשוחרר בלחץ בינלאומי.

 לעף ניצל את שליטתו בשפות שמיות – עברית, ערבית, סורית, ארמית ושפות קלאסיות – יוונית ולטינית, כדי לעקוב אחר השתלשלות שמות הצמחים בתרגומי התנ"ך לשפות השונות (בלשנות משווה). כך ניסה לשחזר את רצף השינויים שחלו בשמות הצמחים עד לימינו ולזהותם, כפי שאנו משחזרים כיום שמות של ישובים קדומים בארץ ישראל על פי שמותיהם כיום בערבית, מתוך הנחה שהם משמרים את השמות המקוריים בעברית.

כמה מילים על תרגומי המקרא (בעזרת ספרו של זהר עמרצמחי המקרא, ראובן מס 2012) – בשלהי תקופת בית ראשון החל תהליך שנמשך כאלף שנה, בו נדחקה העברית על ידי הארמית כשפה המדוברת. לפיכך נוצר הצורך לתרגם את המקרא לארמית. התרגום העיקרי הוא תרגום אונקלוס (המאה השניה לסה"נ). בתרגום השבעים (ספטואגינטה) תורגם המקרא ליוונית (מאה שלישית ושניה לפנה"ס). מאוחר יותר הופיעו תרגום המקרא ללטינית (הוולגטה) מיסודו של הירונימוס (340 – 420 לסה"נ), הפשיטתא בסורית והתרגום בניב ארמי-שומרוני. במחצית הראשונה של המאה התשיעית, בתקופה העבאסית, תורגמו הטקסטים הארמיים והסורים ללשון הערבית. בכל התרגומים שהוזכרו לעיל חלו לעתים שינויים, שיבושים ופרשנויות חדשות בשמות הצמחים, וכבר בתקופת חז"ל בתרגומים לארמית קיימות כמה גרסאות לשמות ולזיהוי אותם צמחים, כלומר מסורת הזיהוי אבדה. לכן היתה מלאכתו של לעף כה מורכבת, והוא נעזר גם במידע חיצוני, כגון רמזים בוטניים. דוגמה יפה לכך נמצאת בתכתובת בין עמנואל לעף ואהרן אהרנסון.

עמנואל לעף ואהרן אהרנסון – הקשר בין שני האישים נוצר כאשר עמנואל לעף קרא בעיתונות המקצועית על גילוי "אם החיטה" בארץ ישראל ע"י אהרנסון. אליעזר ליבנה, בספרו "אהרן אהרנסון האיש וזמנו" (מוסד ביאליק, 1969) מספר שבתחילה חשב לעף שאהרנסון הוא חוקר גרמני, כפי שהיו חוקרי הטבע של א"י עד לזמנו – אירופאים ואמריקאים, ושלח לו מכתבים בשפה הגרמנית. כאשר עמד על טעותו מצא באהרנסון אדם כלבבו הבקיא בתלמוד ובגמרא ויכול לספק מידע על צמחי ארץ ישראל מכלי ראשון. ב-22 ביוני 1908 כותב לעף לאהרנסון: "בע"ה, פה, סעגעד, בארץ הגר… זה שלושים שנה אשר נתאויתי למצוא איש מבני עמנו בא"י שהוא בקי בצמחי האדמה, על כן שמחתי שמחה גדולה כאשר קבלתי את שורותיו הנעימות… מפליא אדוני לעשות בענין הזה והשם הצליח דרכו למצוא את החטה בקרב הארץ הקדושה! הנה, לא בחינם מתחלת התורה בשבח הארץ, באמרה 'ארץ חטה ושעורה'. […] החכם אשרזון… החליט שכליסים המצויים במשנה הם Prosopis כי פריה דומה לחרובים הנזכרים יחד עם כליסים. ליתר עוז, אני רוצה לידע, אם יש בכליסים איזה יתוש מיוחד, כי קדמונינו ז"ל מזכירים יתושים בכליסים." (הכוונה לצמח ינבוט השדה א.ר.).

בשנת 1908 משתתף אהרנסון במשלחת החקר מטעמו של השולטן עבדול חמיד השני, בראשותו של הגיאולוג הגרמני פרופ' מקס בלנקנהורן, לים המלח ועבר הירדן. בתום המסע מפליגים חברי המשלחת עם ממצאיהם לקושטא, למסור דין וחשבון לשולטן, ומן הדרך שולח אהרנסון מכתב ללעף בתאריך 21 אפריל 1908 ובו הוא מבשר לו: "אדוני ומורי… בנסיעתי האחרונה עלה בידי למצוא את הכסמת בכל ארץ גלעד… וכמעט ודאי הוא לי, כי לא מארם-נהרים, מהעמק הגדול, מוצאה. במישור לא נמצאה עד עתה הכסמת, כי בכל המקומות שפגשתיה היתה עולה רק בחגוי סלעים, ודוקא רק באדמת טרשים. לא רק במישור תחדל, כי גם בהרים ובין הסלעים יירשו צמחים אחרים מקומה, כאשר אך תגדל שכבת האדמה השמנה והפוריה המכסה את הסלעים. כי אקלימה המיוחד של הערבה לא תפחיד את הכסמת זאת יודעים אנו כעת אל נכון." אהרנסון שהיה אגרונום ולא בוטנאי מסיים את מכתבו במילים אלו: "אסיר תודה הנני לכ' עבור המחברות האחדות שהואיל לשלח לי. מאוד שמחתי בקריאתם. אודה ולא אבוש כי החלק הזה של הבוטניק מעט רחוק היה לי, אבל מעתה אשתדל לעבוד גם במקצוע זה. את האזוב קבל כ' רק בציור. יואיל נא להגיד לי אם יש לו חפץ בצמחים מיובשים של ארצנו החביבה."

מכתבו של אהרנסון ללעף, 1908. מקור: הספריה הלאומית (יש להקליק על התמונה להגדלתה)

משנת 1927 היה עמנואל חבר בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי כנציג הקהילה הנאולוגית. הוא עמד בראש ארגון הגג שאיחד את פעילותן של הסוכנות היהודית וקרן היסוד בהונגריה. במלחמת העולם השנייה, כאשר יהודי הונגריה נשלחו למחנות הריכוז, היה אמור לעף לעלות על "רכבת קסטנר", אך בטרם עלה לרכבת חלה ואושפז בבית חולים יהודי מאולתר שהוקם בבית ספר בבודפסט, שם נפטר ביולי 1944 והוא בן 90.

עמנואל לעף ובלה ברוינינג 1944. הצילום שהיה בדרכון איתו היו אמורים לעלות על רכבת קסטנר. מקור: ויקימדיה

מחלקת אוצרות הגולה בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – בשנת 1945, מייד עם תום מלחמת העולם השנייה הוקמה באוניברסיטה העברית "וועדה לאוצרות הגולה" אשר החלה לפעול לשם הצלת מיליוני ספרים שנבזזו על ידי הגרמנים מן הקהילות היהודיות. הצוות כלל מדינאים, משפטנים ואנשי רוח חשובים. החל מליל הבדולח וגם במהלך כיבוש הבזק של ארצות מזרח אירופה ומערבה, השקיעו הגרמנים מאמצים רבים באיסוף ספרים יהודיים מספריות של בתי כנסת, בתי אולפנה, ארכיונים וספריות פרטיות. הם ריכזו בעזרת יחידות מיוחדות שהוקצו לכך מיליוני ספרים, כתבי קודש וכתבי יד עתיקים בגרמניה. מטרתם היתה להקים ספרייה ענקית של כתבים יהודיים בה יוכחו ויוצדקו הסיבות לאנטישמיות. כאשר הופצצו ערי גרמניה הם העבירו את הספרים למקומות מחבוא בארצות השכנות, אך מאות אלפי ספרים וכתבי יד יקרי ערך הושמדו. בתום המלחמה היו הספרים מצויים בחלקם באיזורי הכיבוש האמריקאי ואנשי הוועדה לאוצרות הגולה פתחו במשא ומתן ודיון משפטי עם שלטונות ארה"ב, עם שרידי הקהילות היהודיות ועם ממשלות ארצות אירופה, על זכותה של האוניברסיטה העברית לקבל לידיה את הספרים. תהליך ההצלה גדוש בפרשיות מרתקות ברמה של סרטי ריגול ומבצעי מוסד על גילוי מקומות המחבוא של הספרים והפעולות שנעשו להבאתם לירושלים. בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שעל הר הצופים (כיום הספריה הלאומית) הוקמה מחלקה מיוחדת "מחלקת אוצרות הגולה" לקליטת ספרים אלה. בראש המחלקה עמד הביבליוגרף שלמה שונמי שבספרו "על ספריות וספרנות" (הוצאת ראובן מס, 1969) מגלה טפח מפרשיות אלה. ב-1949 נשלחו גרשום שלום ואברהם יערי לגרמניה לברר מה עלה בגורל הספרים שנבזזו, ומאז ועד שנות השבעים של המאה הקודמת נשלחו שליחים מטעם הספרייה הלאומית והאוניברסיטה העברית לאירופה, לבצע את השבת הספרים. בתקופה זו הובאו לארץ כחצי מיליון ספרי הֶבְּרָאִיקָה ויודאיקה, רבים מהם עתיקים, יקרים ונדירים. בשנת 1952 נחתם הסכם שיתוף פעולה בין האוניברסיטה לבין משרד הדתות (סגן השר זרח ורהפטיג), לפיו משרד הדתות ישתתף בפעולות ההצלה ויקבל את העותקים הכפולים של ספרי היודאיקה. חלק מספרים אלו עשו את דרכם מהיכל שלמה ומן הספריות התורניות אל שוק הפשפשים וגרוע מכך, וכך גם הגיעו אליי ספרים מיוחדים, כולל מאוספו של עמנואל לעף.

אוסף הספרים של עמנואל לעף כלל כ-6000 ספרים בשפות שונות וכן אלפי כתבי עת ופרסומים מדעיים. באוסף גם מסמכים חשובים והתכתבות של עמנואל ואביו עם אישים מגדולי הדור בתקופתם. לעף תרם את ספרייתו לקהילת סגד בה שירת כרב כ-60 שנה, ורבני הקהילה החליטו בחגיגיות לתרום את הספרים לבית הספרים הלאומי, ואף הודיעו על כך במכתב לבן-גוריון ביום הקמת מדינת ישראל. אולם שלטונות הונגריה התנגדו להוצאת הספרים וכאן נכנסה לפעולה יחידת העילית של מחלקת אוצרות הגולה עד שהגיעה להסכמה עם שלטונות הונגריה, בשנת 1956, על הוצאת הספרים תמורת תשלום הגון. אולם בשל מהפכת אוקטובר התעכב הדבר עד סוף 1957. ספרי המדע של לעף השלימו מחסור חמור בספריית האוניברסיטה, אשר גלתה מספרייתה בהר הצופים למשך 19 שנים. הערותיו של לעף בשולי הספרים היוו נושא למחקר בפני עצמו.

אחד מספריו של עמנואל לעף הנמצא ברשותי (ברלין 1832)
המדבקה על גבי הכריכה הפנימית של הספר. שימו לב לשמו המלא "אברהם-חיים המכונה עמנואל בן ליבוש לעף" ולציור בית הכנסת בסגד.
בית הכנסת בסגד Szeged. Zsinagóga. עמנואל לעף עיצב את פנים בית הכנסת ובחלונות הויטראז'ים מופיעים ציורי צמחי ארץ ישראל. מקור: ויקימדיה
ציור בית הכנסת על ספר תורה לזכר קהילת סגד, בבית הכנסת של קהילת נצח ישראל באשקלון. תודה ליורם טויטו ששלח לי את הצילום.

אסיים בציטוט נוסף מרשימתו של ש. יהליעם בירחון השדה (1945): "מתוך ספריו של ע. לב הופיעו בעברית אך אילו סעיפים מקוטעים, כך שהקוראים העברים, ובני הנוער ביחוד, אינם יכולים לקבל מושג נכון על עוצם החשיבות שישאלה לתרבות העברית בכלל ולחקלאות נו בפרט. ולא יהיה תגמולנו לזכרו של האיש היקר הזה שלם, ומפעליו לא ישמחונו, עד שלא נשיב את השביה למקומה הטבעי ואת שיחת דשאינו ואילנותינו לשפתם הראשונה."

139 – העשביה – אוסף הצמחים של האוניברסיטה העברית בירושלים

מאת: אורי רוזנברג

תקציר

העשביה – אוסף הצמחים, היא חלק מאוספי הטבע הלאומיים של האוניברסיטה העברית בפקולטה למדעי הטבע בגבעת רם. האוסף בעשביה מכיל כ-1.5 מיליון גיליונות צמחים, ספריה בוטנית עשירה ואיורים בוטניים. הפתקיות המקוריות על גבי גליונות הצמחים, וכן מסמכים נוספים הקשורים לאוסף, מהווים כעין ארכיון, באמצעותו אפשר ללמוד רבות על חלוצי הבוטניקה ועל תולדות מדע הבוטניקה בארץ ישראל. ברשימה זו אציג את תפקיד העשביה ושימושיה המדעיים, וכן אסקור היבטים היסטוריים באיסוף ומחקר צמחיית ארץ ישראל ואת תולדות העשביה – כיצד הוקם והתפתח אוסף הצמחים. בייחוד ארחיב על העשביה של  אלכסנדר אייג, אשר היוותה את הבסיס הראשוני לאוסף הצמחים, וכן על העשביה מעזבונו של אהרן אהרנסון.

רשימה זו נכתבת לרגל פרישתה של הגר לשנר מן המשרה אותה מלאה במשך שמונה עשרה שנים – "מנהלת אוסף הצמחים". עוד על הגר בסוף הרשימה. השנה אנו מציינים 90 שנה לשני אירועים חשובים: חנוכת הגן הבוטני בהר הצופים והופעת מגדיר הצמחים הראשון, שערכו א. איג, מ. זהרי ונ. פיינברון.

Luca Ghini, רופא ובוטנאי איטלקי, הקים בעיר פיזה את העשביה הראשונה בעולם ואת הגן הבוטני הראשון בעולם, בשנת 1544. Ghini היה מרצה לצמחי מרפא באוניברסיטת פיזה, כך שילב את שני תחומי הידע שלו. הגן הבוטני נמצא עדיין באותו מקום, וידוע בשם Orto botanico di Pisa. כדי להסביר את הקמת העשביה אמר גיני כי "עשביה היא גן הפורח גם בחורף". לשם הקמת העשביה יובשו הצמחים בין גיליונות נייר, תוך כדי כבישתם בלחץ, והצמחים היבשים הודבקו על גבי לוחות קרטון. כיום, כעבור כ- 500 שנים, לא השתנתה כמעט כלל השיטה לשימור והצגת הצמחים בעשביה.

תמונה מס' 1Luca Ghini ייסד את העשביה והגן הבוטני הראשונים בעולם. מקור: ויקיפדיה

תמונה מס' 2 – מכבש הצמחים בפעולה. צילום: אורי רוזנברג

מהי עשביה (Herbarium)?

העשביה היא אוסף צמחים בעל רציונל מדעי. הרציונל יכול להיות למשל כיסוי גיאוגרפי של אזור מסוים (פלורה – Flora), או אוסף של צמחים בעלי שימוש מסוים – צמחי מרפא, צמחי נוי, צמחי תבלין. בעשביה אוסף של צמחים מתים, יבשים, בעוד שבגנים הבוטניים, שהרציונל המדעי שלהם דומה, הצמחים חיים. העשביה היא כעין ספריה של צמחים, המאורגנים בסדר שמאפשר למצוא אותם בקלות – אלף-בית של שמותיהם המדעיים על פי כללי הטקסונומיה הבוטנית; או סדר סיסטמתי. העשביה בירושלים כוללת, מסיבות היסטוריות, צמחים עילאיים, טחבים, אצות, חזזיות ופטריות וכן ספריה בוטנית ואוסף תמונות גדול.

תמונה מס' 3 – העשביה כוללת גם ספריה בוטנית עשירה. צילום: אורי רוזנברג

כל גיליון עשביה כולל, מלבד הצמח המיובש, תווית ובה מידע על מקום וזמן איסוף הצמח, שם האדם שאסף את הצמח ופרטים נוספים. מלבד התווית המודפסת, נשמרת גם הפתקית המקורית אשר נכתבה ע"י האדם שאסף את הצמח. פתקיות אלה ומסמכים נוספים הקשורים לאיסוף וזיהוי הצמחים, מהווים מעטפת ארכיונית בעלת חשיבות רבה לחקר ההיסטוריה של מדע הבוטניקה בישראל. הפתקיות המקוריות "מספרות" את סיפורו של האוסף ואת התפתחותו, וכך למשל אפשר למצוא בעשביה פתקיות שנכתבו ע"י אהרן אהרנסון, טוביה קושניר,נוח נפתולסקי, אלכסנדר אייג, מיכאל זהרי, נעמי פיינברון ואחרים. מידע ארכיוני זה עובר לאחרונה סריקה וקטלוג ובקרוב יהיה נגיש לחוקרים.

תמונה מס' 4 – תווית של צמח שום שאסף נח נפתולסקי בנחל פולג ב-1929 והוגדר ע"י נעמי פיינברון.

עד אחרי מלחמת העולם השניה היתה שפת התקשורת הבוטנית המדעית לטינית, לצד השפה המקומית, ומאז משמשת בעיקר האנגלית למטרה זו, ותוויות הצמחים כתובות בהתאם. העשביה מקבלת בברכה כל צמח, מכל מקום בעולם, אך עיקר התמחותה בצמחי דרום מערב אסיה, המזרח התיכון והארצות הקרובות, עם הרחבה לצפון אפריקה, אגן הים התיכון כולו, הקווקז ועד גבולות אפגניסטן. הרעיון הוא שהאוסף ייצג את קבוצות הצמחים הקרובים לצמחי ארץ ישראל. מבחינה זו, על אף שהאוסף לא נחשב כגדול בקנה מידה עולמי, הוא בעל חשיבות מדעית רבה, שכן הודות למסעות האיסוף הרבים שעשו החוקרים לדורותיהם, זהו האוסף המקיף ביותר בעולם של צמחי המזרח התיכון.

היבטים היסטוריים ותולדות העשביה

העניין בצמחי התנ"ך התעורר כבר בזמנים קדומים מאוד. תרומות בלתי משמעותיות לנושא נעשו כבר על ידי חכמי יוון ורומא, כגון: אריסטו, אפלטון, דיוסקורידס, הרודוטוס, תיאופראסטוס ופלוטרכוס. צמחים ומוצרי צמחים מוזכרים בגרסאות הרבות של הברית הישנה, הברית החדשה ובספרים החיצוניים אשר לא נכללו בין כתבי הקודש הקנוניים (Books of the Apocrypha), ולכן לא ייפלא שתיאולוגים, מלומדים ואנשי כמורה בעולם הנוצרי כתבו מאמרים וספרים רבים בנושא זה. כותבים אלה לא היו בעלי השכלה או רקע בבוטניקה וניסיונותיהם לזהות את הצמחים, המוזכרים בכתבי הקודש בשמותיהם בעברית או ביוונית, התבססו על טיעונים מיסטיים, פילוסופיים, מוסריים, פילולוגיים, ועל דעותיהם של "אבות הכנסייה". חלקם ניסו למצוא מקבילות לצמחי התנ"ך בצמחים הגדלים בארצותיהם – גרמניה, צרפת, איטליה, אנגליה או סקנדינביה. כאמור, כל המלומדים ואנשי הדת הללו שעסקו בניסיון לזהות את הצמחים בכתבי הקודש, עשו זאת ללא  מתודולוגיה מדעית וללא תצפיות ומחקר ישיר, כלומר מבלי לראות בעיניהם את נופי התנ"ך בארץ הקודש (The Holy Land) ואת הצמחים עצמם, מה שהביא לרוב לתוצאות שגויות. בעיני רוחם הצטיירה ארץ ישראל כמקום אבסטראקטי ואלוהי, מקום שופע צמחייה כמתואר בכתבי הקודש.

חוקרי טבע ובוטנאים מאירופה החלו להגיע לארץ ישראל החל מאמצע המאה ה-16. זרם החוקרים גבר במאות ה-18 וה-19 בהן הגיעו לארץ ישראל חוקרי טבע רבים מאירופה וארה"ב כדי לסקור את החי והצומח בארץ ישראל וסביבותיה, ארצות התנ"ך – רבים מהם מתוך מניעים דתיים. הצמחים אותם אספו והגדירו נשלחו לעשביות בארצות מהן הגיעו. בשנת 1749 יצא Fredrik Hasselquist תלמידו של קרולוס לינאוס, אבי מדע הטקסונומיה המודרנית, למסע אל ארצות המזרח – מצרים, ארץ ישראל, סוריה, קפריסין רודוס ואיזמיר, כדי לחקור ולתעד את הצמחים ובעלי החיים במקומות אלו. בארץ ישראל שהה הסלקוויסט חמשה שבועות בהם הספיק לאסוף ולתעד כ-600 צמחים. בפעם הראשונה נעשה ניסיון מדעי לזהות את צמחי התנ"ך במקום גידולם, על פי מאפייני מורפולוגיה ובית גידול כמתואר בכתבי הקודש. כך החל עידן חדש בחקר צמחי התנ"ך. למרבה המזל שלח הסלקוויסט את רשמיו, וכן את כ-600 הצמחים שאסף וייבש, לשוודיה. בדרכו הביתה בתום מסעו נפטר הסלקוויסט באיזמיר ממחלת השחפת, והוא בן 31 בלבד. חמש שנים לאחר מותו הוציא לינאוס לאור את יומן המסע של הסלקוויסט בשם "מסע לפלסטינה" (Iter Palaestinum). הספר בן 619 העמודים תורגם מייד לגרמנית, אנגלית וצרפתית, בפקודתה של מלכת שוודיה. מאוחר יותר הגדיר וקטלג לינאוס את הצמחים שאסף הסלקוויסט בארץ ישראל ופרסם את רשימת שמותיהם בכותרת "Flora Palaestina".

תמונה מס' 5 – דיוקנו של פרדריק הסלקוויסט (1752-1722) מקור: ויקיפדיה.

הכומר וחוקר הטבע הנרי בייקר טריסטראם ביקר בארץ כמה פעמים במחצית השנייה של המאה ה-19. הצמחים המיובשים שליקט כאן הועברו למוזיאון הבוטני בקיימברידג'. ג'ורג' אדוארד פוסט היה אמריקאי שחי בבירות שבלבנון בסוף המאה ה-19. בצד עבודתו ככומר, כמנתח, כרופא-שיניים וכדיקן הפקולטה לרפואה בקולג' הפרוטסטנטי-סורי, ערך פוסט כבוטנאי חובב סיורי מחקר רבים באזור וחיבר את הספר "Flora of Syria, Palestine and Sinai" , אשר שימש "כתנ"ך" של חלוצי הבוטניקה בארץ עד להופעת המגדיר העברי הראשון ב-1931. הצמחים שאסף בארץ ישראל נשמרו בעשביית האוניברסיטה האמריקאית בבירות. פייר אדמונד בואסייה, חוקר טבע ומתמטיקאי שוויצרי, היה כאן ב- 1846 ושלח את הצמחים שאסף לעשביה שהקים בז'נבה. הוא חיבר את הספר החשוב "Flora Orientalis" בן חמשת הכרכים, ובו מידע על שנים עשר אלף צמחים, כמחציתם חדשים למדע. נזכיר גם את הרופא הצרפתי שרל גאיארדו,  רופאו האישי של סולימאן פאשא המצרי, שאסף כאן צמחים רבים, השמורים באוניברסיטת יינה שבגרמניה.

שתי עשביות חשובות שהוקמו כאן בראשית המאה ה-20 אינן קיימות עוד. האחת של הבוטנאי ג'ון אדוארד דינסמור, שחי במושבה האמריקאית בירושלים וערך מחדש את ספרו של פוסט. העשביה שלו הועברה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים אך נלקחה על ידי הירדנים (על פי גרסתו של הלל אופנהיימר הועברה העשביה לאבו עובידה ושם נזנחה). חלקים מעשביה זו נמצאים באוסף האוניברסיטה העברית וכן בעשביות של אדhנבורו וקיו וחלקים בעמאן באוסף הלאומי של ירדן. השנייה של הוגו בויקו שהיה האקולוג הראשון בארץ ישראל וחלוץ גידול צמחים במים מליחים. בשנת 1936 עלו בני הזוג הוגו ואליזבט בויקו ושלושת ילדיהם לישראל מווינה ובנו את ביתם בדרום ירושלים, בשטח מבודד, שומם וטרשי, בין שכונת ארנונה לרמת רחל, באזור הידוע כגבעת אליהו. הבית הגדול ("בית בויקו" – מצוי היום בתחומו של קיבוץ רמת רחל) היה מוקף מטע עצי פרי וגן בוטני גדול, ששימש כתחנת ניסויים והדגמה לגידול ירקות ועצי פרי בתנאים הרריים, ללא תמיכה ממסדית. בויקו הקים בביתו עשביה שהכילה 60,000 פרטים מיובשים מישראל ומה שליקט במסעותיו ברחבי העולם. כאשר כבשו הכוחות המצריים את אזור רמת רחל ב-1948, נאלצה משפחת בויקו לנטוש, תחת מטר יריות, את הבית על כל תכולתו. מטע עצי הפרי והגן המטופח עלו באש וכך גם הספריה הענקית והעשביה.

אוסף אלכסנדר איג

הבסיס הראשוני לעשביה של האוניברסיטה העברית היה אוספו האישי של אלכסנדר איג. איג היה הבוטנאי הארץ-ישראלי הראשון וממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל, חלוץ בשני תחומים חדשניים בזמנו – פיטוגיאוגרפיה – תפוצתם הגיאוגרפית העולמית של הצמחים ומהיכן הגיעו לבתי הגידול שלהם בישראל; ופיטוסוציולוגיה – חברות הצמחים. איג שהיה אוטודידאקט וללא השכלה אקדמית, סייר בכל פינות הארץ ובארצות השכנות, אסף והגדיר צמחים והקים, החל משנת 1920, ללא עזרה או מימון ממסדי, עשביה גדולה. עזר לו בכך חברו וידיד נפשו אליעזר פקטורובסקי (נפטר ב-1926). לאחר השירות בגדודים העבריים, בתום מלחמת העולם הראשונה, נעשה איג ספרן נודד מטעם הסתדרות העובדים, וכך נדד מיישוב ליישוב עם הספרים ועם מכבש צמחים גדול עמוס על גבו. בתפקידו זה הוא גם הכשיר את המורות והגננות העבריות ללמד את הילדים על צמחים. בשנת 1925 מפרסמים איג ופקטורובסקי את "לוחות להגדרת המשפחות של צמחי א"י" שהיה מגדיר הצמחים העברי הראשון. תחילה שכנה העשביה שלהם במחסן שכור בשכונת נורדיה בתל אביב, עד שנשכר איג על ידי ההסתדרות הציונית לעבוד ב"מכון לחקלאות ומדעי הטבע" בתל אביב, בתור עוזר למחלקת הבוטניקה השימושית. איג מעביר את העשביה למכון, ששכן ליד גימנסיה הרצליה. כאשר הוקמה האוניברסיטה העברית בהר הצופים, הזמין אותו מנהל "המכון לחקירת טבע ארץ-ישראל" פרופ' אוטו ורבורג להצטרף לסגל האוניברסיטה. בשנת 1928 רכשה האוניברסיטה מאיג את העשביה שלו ובעזרת הכסף שקיבל מימן את נסיעתו לאוניברסיטת מונפלייה בצרפת, שם קיבל את תואר הדוקטור, על עבודתו על האלמנטים הפיטוגיאוגרפיים של הפלורה הארץ-ישראלית. בשנת 1930 חזר איג לאוניברסיטה העברית כמרצה ובהמשך כראש המחלקה לבוטניקה; והמשיך בסיוריו ברחבי המזרח התיכון (תורכיה, סוריה, עירק) ובהרחבת אוסף הצמחים בעשביה. אלכסנדר איג נפטר ממחלה קשה ביולי 1938 בהיותו בן 43 שנים.

תמונה מס' 6– אלכסנדר איג אוסף צמחי ריבס בעבר הירדן המזרחי, 1936.

האוסף של איג אינו היחיד בעשביה. במהלך השנים צורפו לעשביה אוספים שונים, פרטיים ומוסדיים. חלקם נותרו כאוספים סגורים, כלומר, האוסף מאוכסן בנפרד ולא נוספים לו צמחים חדשים, כמו למשל אוסף צמחי סקנדינביה שתרם לעשביה הכומר השבדי Nils Johansson. אוספים אחרים נטמעו והשתלבו באוסף הכללי. אוספים כאלה הם אלו שהתקבלו ממוזיאון בית אוסישקין, אוניברסיטת בן-גוריון, המכון הביולוגי בחיפה, קיבוץ עין דור, קיבוץ מעברות. מבין האוספים המיוחדים בעשביה ניתן לציין את:

אוסף הטחבים של פליקס בילבסקי, אשר הורחב ע"י קלרה חן ואילנה הרנשטאדט.

אוסף הפטריות (בעיקר פיטופתוגניות) של טשרנה רייס, האשה הראשונה אשר זכתה לתואר פרופסור באוניברסיטה העברית.

אוסף קטעי גזעים של צמחים מעוצים מהארץ והעולם של אברהם פאהן. באוסף זה מצוי הפריט העתיק ביותר בעשביה – קטע ממחצלת מן האלף הרביעי לפנה"ס (כלומר לפני 6000 שנה) שנמצאה במדבר יהודה.

אוסף צמחי מרפא של דוד זייצ'ק, מייסד המחקר האתנו-בוטני בישראל. זייצ'ק עסק גם בארכיאובוטניקה – זיהוי צמחים בחפירות ארכיאולוגיות, והיה אסטרונום חובב.

תמונה מס' 7 – אוסף גזרי העץ של אברהם פאהן. צילום: אורי רוזנברג

תמונה מס' 8 – אוסף הטחבים. אוסף זה מקוטלג בשלמותו. צילום אורי רוזנברג

אחד האוספים המעניינים ביותר בעשביה ובעל חשיבות מדעית והיסטורית, הוא אוסף אהרן אהרנסון, שצורף לעשביה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת.

אוסף אהרן אהרנסון

בין השנים 1900 – 1916 ערך אהרנסון מסעות מחקר ברחבי ארץ ישראל וארצות הלבאנט (מצרים, סוריה, לבנון, אלג'יר, תוניס, ערב הסעודית) ואף לתורכיה, גרמניה ורומניה הגיע. את חלק מן המסעות בארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה הוא עשה לבדו, רכוב על סוסתו הנאמנה "פרחה", ואת חלקם כחבר במשלחות מדעיות עם מומחים מתחומים שונים. בייחוד חשובים המסעות לאזור ים המלח, עבר הירדן והערבה וכן אזור חיג'אז בערב הסעודית, אותם עשה כחבר במשלחת מדעית מטעם האימפריה העות'מאנית, בראשותו של  מקס לודוויג פאול בלנקנהורן הגיאולוג הגרמני, בשנים 1904, 1905, 1908. אהרנסון ליקט 800 מיני צמחים במהלך המסעות של המשלחת המדעית העותומאנית,  כולל מיני אצות וצמחי מלחה, רבים מהם חדשים למדע, ואף מאובנים ודוגמאות של מינרלים. מקום נרחב בעשבייתו של אהרנסון תופסים צמחי החרמון. בביקוריו בבירות קיבל אהרנסון גיליונות צמחים מפוסט, וכן קיבל צמחים מבוטנאים שונים ברחבי אירופה ומגיאורג שוינפורט הגרמני, שהיה זה שעודד אותו לחפש את "אם החיטה".

תמונה מס' 9 – ארון אוסף אהרן אהרנסון. צילום: אורי רוזנברג

בשנת 1919 מצא אהרנסון את מותו כאשר מטוסו נעלם באופן מסתורי מעל תעלת למאנש, והותיר בעשבייתו כ-10,000 גיליונות של צמחי ארץ ישראל ומספר דומהה של גיליונות צמחים מאירופה ומארה"ב. האוסף כלל גם מדור של אקליפטוסים שחלקם הובאו ע" אבשלום פיינברג מה"וילה אקליפטה" שבבירות.

אהרנסון לא היה בוטנאי וטקסונום ולא הגדיר בעצמו את הצמחים שאסף. עזרו לו בכך אחותו רבקה אהרנסון, רחל רוגוב, אחותו של ד"ר הלל יפה, שסיימה תואר מוסמך בבוטניקה במונפלייה והקימה עשביה ביבניאל, ורחל ינאית בן-צבי שעבדה בתחנת הניסיונות בעתלית. כאשר חשפו התורכים את מחתרת ניל"י הם פיזרו את ספרייתו הענקית ואת כתביו של אהרן. העשביה ניצלה בזכות רבקה אהרנסון, אשר טמנה אותה במקום מסתור מתחת לפני האדמה.

משפחת אהרנסון שכרה בשנת 1926, שנה לאחר שעלה לישראל, את הלל אופנהיימר, (בהמלצתו של הבוטנאי הרוסי הידוע ניקולאי ואווילוב, שביקר אז בארץ ישראל) לנהל את אוסף אהרנסון ולטפל בו. אופנהיימר, לימים מרצה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל, קיבל תואר דוקטור בגרמניה. במחקרו גילה את החומרים מעכבי הנביטה, המונעים את נביטת הזרעים בפירות עסיסיים כמו עגבנייה ומלפפון. הוא הופקד על סידור, מיון וארגון העשביה המוזנחת והגדרת כל המינים שלא הוגדרו. המלאכה ארכה ארבע שנים, בהן נסע אופנהיימר כמה פעמים לעשביה של בואסייה בז'נווה. לשם השלמת ההגדרה של הצמחים הוא נעזר בדוגמאות הצמחים המצויות בעשביה של פוסט בבירות, בעשביה של דינסמור בירושלים, בעשביה באוניברסיטת מונפלייה בצרפת ובמכונים הבוטניים בברלין ופרנקפורט. אופנהיימר כינה את אוסף הצמחים בשם "מעשב" ולא בשם עשביה. שם זה יפה וראוי בעיניי. כאשר הושלמה רשימת הצמחים יצא לאור בז'נווה בשנת 1930 הספר "צמח עבר הירדן", ולאחר שהצטרף לפרויקט גם מיכאל אבן ארי, יצא לאור הכרך השני של הספר "צמח מערב הירדן". מאוחר יותר תורגמו הספרים לעברית. האוסף של אהרן אהרנסון בעשביה נותר כאוסף נפרד, כאשר גולת הכותרת בו הם כמובן צמחי חיטת הבר אותם גילה בראש פינה ב-1906.

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%a6%d7%a8%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%93%d7%9f-s
aaronson-1-s

תמונה מס' 10 – כריכת הספר "צמח עבר הירדן" במהדורה הצרפתית ובתרגום לעברית

תמונה מס' 11 – קטע מגיליון המכיל שיבוליות מצמח של צמח "אם החיטה" שגילה אהרנסון בראש פינה ב-1906.

תמונה מס' 12 – פתקיות מקוריות על גיליון שיבוליות "אם החיטה". מימין פתקית שנכתבה ע"י רבקה אהרנסון. משמאל פתקית בצרפתית בכתב ידו של אהרן.

===

העשביה אינה ארכיון, אלא חומר למחקר מדעי, תיעוד ולימוד. הגר מגדירה זאת כך: "העשביה איננה מוזיאון לאמנות". כבישת הצמחים וייבושם בצורה נכונה ומבוקרת מותירים ומשמרים את מרבית תכונות הצמח (מלבד חלק מצבעיו). בתחילת המחקר הבוטני התבסס המחקר הטקסונומי רק על מורפולוגיה. באמצע המאה הקודמת נוספו שיטות גנטיות, ובשיטות המחקר המודרניות יש חשיבות רבה גם למטען הגנטי של הצמח. החומר הגנטי נשמר בצמחים היבשים למשך שנים רבות, ואפשר להשוות בין ה-DNA של מיני צמחים השמורים בעשביה במשך מאות שנים לבין זה של אותם מיני צמחים בני ימינו. הצמחים זמינים לבחינתם של טקסונומים ובוטנאים, על אף שעקב כך עלול להיגרם להם נזק. לפיכך נאספים ונשמרים במעטפה קטנה בגיליון העשביה של הצמח גם חלקים ואברים שנשרו ממנו בעת הבדיקה. יוצאים מכלל זה הצמחים המשמשים כאבטיפוס למין. גיליונות אבטיפוס הם הצמחים ששימשו את החוקרים בבואם לתאר את המין (או הטקסון). יש רמות שונות של גיליונות אבטיפוס, והחשובים ביותר הם גיליונות הולוטיפוס (Holotypus) שבהם צמח יחיד המייצג את המין או הטקסון ונבחר לשם כך על ידי מי שהגדיר את המין ונתן לו את שמו. בפרטים אלו המכונים בז'רגון העשביה Types, נמנעים מבדיקות הרסניות. בעשביה בירושלים כ-3500 גיליונות אבטיפוס מרמות שונות.

תמונה מס' 13 – גיליון אבטיפוס של סתוונית ירושלים. התווית מלמדת שהצמח נאסף ע"י זהרי ופיינברון בירושלים באזור של שדות מעובדים ומטעי זיתים, בשנת 1927 והוגדר כמין אחר. נעמי פיינברון תיארה את סתוונית ירושלים ב-1955 על פי צמח זה וצמחים נוספים של המין, אך היא לא בחרה פרט אחד שישמש כ- Holotypus. מאוחר יותר בחר Persson בצמח הזה כפרט המייצג את המין. פרט כזה קרוי Lectotypus (כלומר פרט נבחר) שכן הוא נבחר מתוך כל הצמחים ששמשו לתיאור המין לאחר שהמין כבר פורסם. בחירה של לקטוטיפוס נעשית  בד"כ על ידי חוקר שאינו החוקר המקורי שתיאר את המין (ראו בתווית האדומה).

סיווג נוסף הוא גיליונות של צמחי עדות (Voucher). אלו הם צמחים המוזכרים בפרסום מדעי או אחר, בקטלוג או בכל אופן אחר. כך לדוגמה – צמחים ששימשו לחוקר לשם כתיבת מונוגרפיה, או מאמר מדעי אחר, נשמרים כרפרנס בעשביה כדי שחוקרים אחרים יוכלו לבחון את ממצאיו. דוגמה נוספת הם גיליונות עדות לזרעים הנאספים ע"י בנק הגנים של מנהל המחקר החקלאי בבית-דגן שנשמרים יבשים בעשביה, ומשמשים להבטחת הזיהוי הנכון של הצמחים שזרעיהם נשמרים בבנק הגנים. בבנק הגנים שמור חומר חי, במצב גדילה או זרעים בקירור.

העשביה של האוניברסיטה העברית ממוחשבת באופן חלקי ביותר (כ- 10%) ורוב גיליונות הצמחים לא עברו עדיין תהליך של סריקה ודיגיטציה. תהליך קטלוג הפריטים נמצא בתחילתו ורק מיעוטם של הצמחים עברו קטלוג. לכן הדרך לאיתור הצמחים בעשביה היא באמצעות העובדה שהם מסודרים בארונות האכסון בסדר אלף-ביתי.

הגר לשנר, כמנהלת אוסף הצמחים, אחראית על הצד הטכני של קליטת הצמחים המובאים לעשביה, זיהויים, ייבושם והכנתם לגיליון העשביה. כמו כן היא משמשת כתומכת-מחקר, כלומר פועלת להנגשת הצמחים ושאר הפריטים בעשביה לשימושם של חוקרים, תלמידים וחובבים. צוות העשביה כולל גם את המנהלת המדעית – ד"ר נטע מנלה. ד"ר נעמי יובל-נאה מהחוג להיסטוריה אחראית על החקר הארכיוני-היסטורי בעשביה. ד"ר אילנה הרנשטט-האס היא האוצרת של אוסף הטחבים.

על הגר לשנר

כאמור, בימים אלה מסיימת הגר את תפקידה כמנהלת האוסף בעשביה של האוניברסיטה העברית בירושלים, תפקיד אותו היא ממלאה כ-שמונה-עשרה שנים. הגר נמשכה לצמחים ולבעלי חיים כבר בילדותה בקיבוץ משמר העמק, שם חינכו את הילדים לאהבת הטבע. בהיותה בת תשע הגדירה הגר ללא עזרה את הצמח הראשון בחייה (פרע צמיר) בעזרת מגדיר הצמחים, ומאז היה המגדיר ידידה הטוב. בבגרותה עברה לקיבוץ גבולות שבנגב, ומשם יצאה ללימודי התואר הראשון בביולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים. הגר עבדה כמדריכה וכבוטנאית בחברה להגנת הטבע, ונמנתה עם צוות ההקמה של בית-ספר שדה אלון תבור. את דרכה באוניברסיטה החלה כעוזרת-מחקר של פרופ' אבי שמידע בחוות עבדת, שם גם עשתה את עבודת השדה של המחקר לתואר המוסמך שלה, בנושא אקולוגיה של צמחים חד-שנתיים בתנאי מדבר (מיקרו בתי גידול). חוות עבדת הוקמה בשנת 1959 ע"י מיכאל אבן-ארי, נפתלי תדמור ולסלי שנן  כמרכז ניסויים בחקלאות מדברית. המחקרים בחווה היו חלק מן הפעילות של המרכז לחקר אקוסיסטמות מדבריות. הגר שימשה כבוטנאית של המרכז במשך כ-15 שנה. באוגוסט 2003, שנתיים וחצי לאחר פרישתו של קודמה דוד הלר, זכתה במכרז וקיבלה את תפקיד מנהלת אוסף הצמחים.

אני מודה להגר על הסיור בעשביה, בו חשפה לפניי עולם מרתק, ועל הסבריה מאירי העיניים, אשר עזרו לי בכתיבת רשימה זו.

תמונה מס' 14 – הגר לשנר בעבודתה בעשביה. צילום: אורי רוזנברג

רשימת ספרות

אוסף הצמחים – אתר אוספי הטבע הלאומיים

אופנהיימר, ה. (1959). מעשב אהרן אהרנסון. טבע וארץ, כרך א', חוברת ד' עמ' 110-114.

אופנהיימר, ה. (2004). מבט אחורה: זיכרונות. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 130-133.

רוזנברג, א. (2016). איג ופקטורובסקי – בלוג נושנות

רוזנברג, א. (2017). "צמח עבר הירדן ועזבון אהרן אהרנסון" – בלוג נושנות

רוזנברג, א. (2019). הוגו בויקו – אין נביא בעירו – בלוג נושנות

שמאלי א. (1972). החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל. הוצאת עם עובד, עמ' 89-96.

H.N. Moldenke, A.L Moldenke (1952). Plants of the Bible. The Ronald Press Company P 1-11

134 – הרהורים על צמחים

שוב אנו בסגר, נאלצים להסתגר בד' אמותינו. ושוב צר עולמי כגודל גינתי, הגינה המשמשת לי כמפלט ונחמה. לכן אני חורג מן המתכונת הרגילה של "נושנות" ומעלה כאן כמה הרהורים על צמחים. מן התפוח בגן עדן ועד הנדסה גנטית וחיסון נגד קורונה.

לאחר שהצמחים "מבשרי הסתיו" ו"מבשרי היורה" מסיימים את בשורתם ואת פריחתם, סביונים הם הראשונים לפרוח בחורף המוקדם. הם יוצרים מרבדי פריחה צהובים בשדות, וכאשר מתקרבים למשטח צהוב כזה, רואים שהוא עשוי מפרטים בודדים, פרחי סביון. כבני משפחת המורכבים, כל אחד מן הפרחים הוא למעשה תפרחת – צבר עגול של פרחים היושבים על מצעית משותפת הנקראת קרקפת. בשולי העיגול מצויים הפרחים הלשוניים הרחבים (כולם נקביים), ובמרכז העיגול הפרחים הצינוריים הצרים, הזקופים (דו-מיניים). במבט מקרוב כל סביון שונה במקצת מרעיו.

בצילום למטה: מרבד סביונים – כל קולקטיב מורכב מפרטים בודדים.

מרבד סביונים. הקולקטיב עשוי מפרטים בודדים

גידול צמחים, ואפילו רק בחצר הבית, בעציצים, מקנה לנו את היכולת ליצור חיים. טומנים זרע בקרקע ויוצרים חיים חדשים. צריך להיאבק על המשך קיומם: להשקות כמה שצריך, למקם במקום בו כמות האור מתאימה, להרחיק חרקים מזיקים ושבלולים, להעתיק לעציץ גדול יותר שיהיה מקום לשורשים. ואז אפשר לעקוב מקרוב, יום-יום, אחר הגדילה וההשתנות, הנביטה, הלבלוב, הפריחה ועשיית הפרי והזרע, הנבילה והמוות.

הצמחים משתנים כל הזמן, ללא הרף. לא רק בין עונות השנה ובין השלבים השונים של חייהם, אלא כאשר הם גדלים או כמשים מיום ליום, או כאשר הם פונים לעבר השמש ועוקבים אחריה במהלכה לאורך היום. הקנוקנת נאחזת במשהו בקרבתה, מתפתלת סביבו, טבעת אחר טבעת. הפרחים נסגרים לקראת לילה ונפתחים בבוקר כאשר אור השמש נופל עליהם. עלי הצמח נשמטים והצמח מתכופף כאשר חסרים לו מים, ושב ומזדקף לאחר גשם או השקיה אם אלו מגיעים בזמן. עלה מסיים את חייו ונושר ארצה. השינויים והתנועה במרחב מתרחשים גם כאשר הם סמויים מן העין. השורשון יוצא מן הזרע ומעמיק בקרקע, לפני שהנבט בוקע את קרום הקרקע ויוצא אל האור. הזרעים מבשילים בתוך הפרי ואינם נראים עד שהפרי מתבקע והם מתפזרים או נישאים על כנפי הרוח. כל זה מתרחש ביער סבוך או בשדה שטוף אור, אך גם בתעלה בצד הכביש, בסדק שבסלע, או בעציץ הקטן שעל אדן החלון.

אוספים את הזרעים ושומרים אותם לשנה הבאה והתהליך חוזר על עצמו ונותן תקווה של התחדשות, של זמן מיתולוגי, של מחזוריות. אשליית הניצחון על המוות. התהליך המעגלי הזה מדגיש את חילופי העונות, ומבליט לאורך השנה כמה ההשתנות באורך היום היא הדבר היציב והקבוע ביותר בעולמנו, ולכן על פיו קובעים גם הצמחים את לוח הזמנים של נביטתם ופריחתם, בייחוד צמחי הבצל והפקעת – הגיאופיטים. התהליך מתרחש גם בעצים, בייחוד בעצים הנשירים, המשירים את עליהם בסתיו ומקיצים מתרדמתם ומלבלבים באביב, אך מודגש יותר בצמחים החד-שנתיים. לכן התחלתי בשנים האחרונות לגדל בגינתי הקטנה צמחי בר חד-שנתיים. אפילו סתם צמחים "פשוטים" שעבור החקלאים הם נחשבים "עשבים שוטים" או "עשבים רעים". סביון למשל. מה יותר פשוט מסביון? או מקור חסידה, מרור הגינה, שיבולת שועל. מתי שמתם לב לסביון? אני מתכוון ממש לשים לב. להתבונן מקרוב.

בצילום למטה: זה מה שרואים כשמתקרבים לסביון האביבי

צמח כזה, הגדל בהמוניו בשדה, אתה חולף על פניו ולא מקדיש לו תשומת לב. אבל אצלך בגינה, כאשר הוא מככב לבד ולא כחלק ממרבד של בני מינו, ואפשר להסתכל עליו מקרוב בכל שעות היום, נעשה חשוב ומעניין, ומתגלית אישיותו הייחודית. כמו קוץ יבש המושם באגרטל והופך ליצירת אמנות, לאסתטיקה טהורה. ואז מגלים שהפרח הצחור של לוטם מרווני חי רק יום אחד; מגלים שבתוך פרחי מרור הגנה יושב ואורב לטרפו העכביש יפרוחית, הנקרא סרטביש כי הוא נראה כשילוב של סרטן ועכביש והוא משנה את צבעו בהתאם לצבע הפרח עליו הוא נמצא.

בצילום למטה: העכביש סרטביש הפרחים (יפרוחית) על פרח מרור הגנה.

עכביש סרטביש הפרחים (יפרוחית)על פרח מרור הגינה

כאמור, הסביון הוא מה שהסופר ס. יזהר כינה "זוטי ארץ" ואליעזר שמאלי כינה "צמח עממי". פרח קטן וצנוע בלי יחסי ציבור. חלק מן הפרולטריון של צמחי השדה הנפוצים. אך באופן כה מוזר – אם נעבור מעולם הבוטניקה לעולם הנדל"ן – שם הסביון הוא המלך. בעקבות היישוב היוקרתי "סביון", הפך השם הזה למותג ולאוצר נדל"ני מניב, ואין כיום עיר ואם בישראל, מבית שמש ועד מעלות-תרשיחא, שאינה מתהדרת בשכונה הנושאת את השם הקסום בכל הטיותיו: "נוף סביון", "נווה סביון", "גבעת סביון", ועוד כהנה וכהנה, סביונים – מלוא כל הארץ כבודם.

בצילום למטה: הנרקיס זכה להיות מוכתר בתואר אצולה "מלך הביצה".

הנרקיס הוכתר בתואר אצולה – "מלך הביצה"

הגינה שלי קטנה, אך על המשטח המרוצף, שעליו אצל השכנים שלי חונות שתי מכוניות, דחסתי מאתיים וחמישים עציצים. שעת היום המענגת ביותר היא שעת הבוקר בה אני יוצא מן הבית ומסייר בגינה ומסתכל על כל אחד ממאתיים וחמישים העציצים בה כדי לראות מי נבט ומי פורח ומי זקוק לעזרה. באותה שעה מתניעים שכניי את מנועי המכוניות ושולחים ענן עשן מצחין אל תוך חלון המטבח של ביתם.

אני מתבונן על נמלה זעירה שגוררת זרע גדול, וחושב על כל הסיפורים, השירים והמשלים שנכתבו במהלך ההיסטוריה על היצור הקטן והחרוץ הזה.

בשנת 1503 צייר Albrecht Dürer את הציור  "פיסת דשא גדולה". היה זה ציור חדשני ומהפכני לזמנו, משום שאין בו פרחים אציליים או בעלי משמעות דתית וסמלית כוורד, צבעוני או שושן צחור, אלא "צמחים פשוטים" המצוירים באופן ריאליסטי.
פיסת דשא גדולה – דירר (צבעי מים)

אני מביא לגינתי קרקע מהחורש, או מגבעת כורכר (כמובן לא משמורת טבע), וממתין לגשם הראשון ולנביטה של זרעי צמחי הבר המסתתרים בה. בכל פעם יש הפתעות של צמחים מעניינים, שמושכים אליהם גם חרקים שמאביקים אותם, או אוכלים דווקא אותם, כמו פרפר זנב הסנונית את צמח הפיגם. הצופיות מרפרפות סביב הפרחים בתורן אחר צוף טעים, השחרור מנקר בקרקע בין הצמחים כדי למצוא שם את מזונו. זוג דררות החי בקביעות ובמונוגמיה על עץ הצפצפה מתחרה בקולותיו הצווחניים בנקישות מקורו של הנקר המחפש חרקים מתחת לקליפת עץ האלביציה. דבורים עמלניות מגיעות בזמזום כנפיים להצטייד בצוף ובגרגירי אבקה. לא רק דבורת הדבש. בארצנו חיים כ-1100 מינים של דבורי בר, כולן יחידאיות, כלומר חיות לבד, לא כמו דבורת הדבש היוצרת חברה עם מלכה וחלוקת תפקידים קשיחה. מצטרפים גם זבובי רחף המתחזים בצבעיהם לדבורים כדי להטעות את טורפיהם.

זבוב רחף על סביון. ברקע פרחי זיגוקקטוס
זוג דררות שומר אמונים זה לזו ולעץ הצפצפה בגני

כל ההמולה הזו מושכת אליה אורחים נוספים, החפצים אף הם להשתתף בחגיגה, וכך אני זוכה לביקורים תכופים של זיקיות וגם גמלי שלמה בכל הצבעים והגדלים באים לשחר לטרף. אט אט נוצרת בגינה יחידה אקולוגית מורכבת, עשירה ומגוונת. על פני הקרקע ובתוכה מתקיים עולם שלם של נמלים, האוגרות את זרעי הצמחים, טחביות ושלשולים הניזונים משאריות הצמחים והחומר האורגני בקרקע. בלילה מתעוררים לפעילות השבלולים והחשופיות (שבלולים נטולי קונכית) ונוגסים בצמחים בהותירם אחריהם את פסי הריר עליהם הם מתקדמים. סמויים יותר מן העין הם קורי תפטיר הפטריות, החיות בסימביוזה עם הצמחים ונגלות לעין רק כאשר גופי-הפרי שלהן גדלים מחוץ לקרקע כדי להפיץ את הנבגים שבתוכם. וכמובן צבא אדיר של חיידקי קרקע העושים את מלאכתם בצנעה ובסתר. והשמחה גדולה.

זיקית
גמל שלמה

מביאים אבן מכוסה בטחבים, עדיף עם מעט קרקע עליה היא מונחת בטבע, ומניחים אותה על הקרקע או על מצע שתילה בתוך עציץ. עולם זעיר שלם מתקיים על האבן הזו. צריך רק להתכופף ולהסתכל מקרוב. כיצד צומחים ומבשילים זירי המנבגים, כיצד מוריק הטחב בגשמי החורף ומתייבש בקיץ, אך בחורף הבא, אך יחוש ברטיבות  – ישוב לחיים כעוף החול.

בצילומים הבאים: אבן שהבאתי מן השדה ולאחר הגשם הראשון הטחבים שבו לחיים. בשני הצילומים הנוספים נראים מנבגי הטחבים הנושאים בתוכם את הנבגים (מקבילים לזרעים בצמחים העילאיים).

אבן עטוייה בטחבים וחזזיות לאחר גשם ראשון
מנבגי הטחב טחובית
מנבגי הטחב אלואינה מצויה

בינות לטחבים ומסביב לאבן מתחילים לנבוט צמחים קטנים ועדינים. לא כולם בשנה הראשונה. ישנם זרעים השרויים בתרדמה וינבטו רק לאחר שנה או שנתיים. תחילה מופיעים צמחים קטנטנים וזעירים, החיים בטבע עם הטחבים משום שגם להם מתאימים תנאים של לחות גבוהה והסתפקות בקרקע רדודה. הם פורחים ומסיימים את מחזור חייהם לפני שהספקת לפתוח את המגדיר ולנסות למצוא את שמם. אך ישנם גם המוכרים כמו מיני צורית, והשרך העונה לשם היפה היאה לו – חשפונית עדינה. אחר כך נובטים הזרעים שהובאו באקראי עם גוש הקרקע שהיה סביב האבן הטחובה. כך הופיעו אצלי פתאום צמחי פרג, צמרנית הסלעים ומיני סוככיים קטנים. וגם טמוס מזרחי שנעצתי עבורו בקרקע מקל ארוך כדי שיתפתל סביבו ויטפס אל-על. הצמח החמוד ביותר (אם אפשר לקרוא לצמח חמוד) שהגיע עם הטחבים לגינתי הוא טבורית נטויה (אני מכנה אותו פופיקית). שמו ניתן לו מכיוון שפטוטרת העלה יוצאת ממרכז העלה, הבנוי כמו מטרייה הפוכה. לאחר גשם או השקיה נותרת בשקערורית שבמרכז העלה טיפת מים זוהרת כיהלום. צמחי הטבורית הם צמחי סלעים רב-שנתיים בעלי פקעת. הם נעלמים בתום האביב, לאחר שהצמיחו עמוד פריחה, אך שבים לצמוח באותו מקום בחורף הבא.

בשקערוריות של סלעים מצטברים גרגרי קרקע שהרוח מביאה או הגשם משקיע. זרעים נובטים שם והצמחים המתים מוסיפים חומר אורגני, עד שנוצרת גינה קטנטנה ומעניינת. בעונת היובש אני אוסף את הקרקע והרקבובית הזו, ושם בעציץ, ובסתיו נובטים ממנה צמחים מעניינים, פטריות וכל מיני הפתעות. וכאן למדתי לקח חשוב. אם מביאים לגינה אבן או סלע קטן, לא לשטוף מהם את הקרקע הדבוקה אליהם. קרקע זו עשויה להכיל זרעים שינבטו וישמחו את הלב. אני בוחר אבנים עשירות בחורים ושקעים, מתוך ידיעה ששם מסתתרים זרעים של צמחים שישובו וינבטו בעונתם.

בצילומים למטה: צמח מקור חסידה מצוי – נבט, פרח וחנט בינות לטחבים על האבן. ומסדקי הסלע מבצבצת טבורית נטויה.

מתחת לעץ אלון מצוי אספתי בלוטים ששורשון קטן כבר מבצבץ מהם ולקחתי מאותו מקום גם קרקע, המכילה את פטריות המיקוריזה החיות בסימביוזה עם האלון. בעציצים גדולים בגינתי צומחים כעת ארבעה אלונים, ובין ענפיהם, הדקים עדיין, מתחו עכבישים את רשתותיהם, מה שעבורי מעיד שהם בוטחים בעצים הללו. מישהו אמר שחברה נחשבת מתקדמת כאשר אנשים מבוגרים נוטעים עצים למרות שאינם יכולים להיות בטוחים שיחיו מספיק זמן כדי לשבת בצילם. אושר הוא דבר כה חשוב עד שלא משנה האם הוא שלך או של אחרים.

לא חייבים להיות בוטניקאים (את המלה בוטנאי החליפה לאחרונה המלה בוטניקאי) על מנת לגדל צמחים וליהנות מנוכחותם בסביבתנו. יש המגדלים אותם בגלל יופיים, או בגלל אהבת הטבע, וההנאה מובטחת גם בלי לדעת את שמות הצמחים שבגינתנו או פרטים מדעיים נוספים עליהם. כדאי רק לזכור באופן כללי שהצמחים הם הבסיס למארג המזון בעולמנו, הם היצורים היחידים היודעים לרתום את אנרגיית אור השמש ליצירת חומרי הזנה המשמשים למחייתם של כל שאר היצורים עלי אדמות. הם מעניקים לנו גם חומר גלם לייצור נייר, לייצור הבגדים שאנו לובשים ולבניית בתינו והרהיטים שבתוכם. אבותיהם הקדומים הפכו במעמקי הקרקע לנפט המספק לנו אנרגיה ומניע את גלגלי התעשייה והמכונית שלנו. ובל נשכח גם את צמחי המרפא. כאמור, אפשר ליהנות מנוכחות הצמחים בקרבתנו גם מבלי לדעת אודותיהם מאומה, אך ההנאה תהיה שלמה יותר אם יהיה לנו מידע בסיסי עליהם. כשם שאפשר ליהנות מריחו, צבעו וטעמו של יין משובח, ולגרום לסיפוקם של כל החושים, ללא מידע נוסף. אבל מי שחובב יינות ירצה גם לדעת משהו על הרכב הזנים, מקום גדילת הענבים ומיהו היצרן. גם היצר האינטלקטואלי הוא חוש שיש לספקו ולהרגיעו. אין צורך להגזים בכך. השאירו את הפרטים המייגעים לאנשי המקצוע. במאמר שהתפרסם במגזין הבוטני "כלנית" אני קורא שקבוצת חוקרים מאנגליה וגרמניה עובדים מזה שנים רבות על קבוצה טקסונומית של סביונים חד-שנתיים, אשר מרכז תפוצתם באגן הים-התיכון. עבודותיהם שופכות אור על האקולוגיה, הביולוגיה והאבולוציה של הצמחייה הים-תיכונית בעידן הפליסטוקן. החוקר הגרמני Peter Comes מאוניברסיטת זלצבורג באוסטריה עשה את עבודת הדוקטוראט שלו באוניברסיטת סן-אנדריוס בסקוטלנד ואת עבודת השדה המעשית עשה בישראל על סביון אביבי, תוך שימוש באנליזות של רצפי DNA. אני מספר לכם את כל זאת כדי להראות שכל צמח, קטן כגדול, אפילו סביון, משמש מאגר מידע על חוקי הגנטיקה, האבולוציה והאקולוגיה השולטים בעולמנו, והמחקר של צמחים אלה מקדם את המדע. אותו מדע שבזכותו יש לנו חיסון נגד נגיף הקורונה. הידע המדעי הזה הצטבר הודות לעמלם השקדני של בני האדם במשך אלפי שנים. זה התחיל כשהאישה ובעקבותיה האדם טעמו מתפוח עץ הדעת בגן עדן ונפקחו עיניהם. כנראה שהתפוח הזה היה מה שהיום היינו מכנים "חומר משנה תודעה". כאשר גורשו משם למדו ללקט בשדה וביער את הצמחים הראויים למאכל ולהבעיר אש בענפי עצים יבשים כדי לבשל את מזונם ולהתחמם בלילות הקרים. אחר כך למדו לגדל את הצמחים, לטפחם, להשביח את תכונותיהם ולהפיק מהם חומרים מועילים. לכן לא מפליא הדבר שצמחים משמשים משחר ההיסטוריה בפולחן הדתי של כל הדתות, כסמלים או כאובייקטים מקודשים. החל מן הסנה הבוער (איזה צמח הוא בעצם הסנה?), דרך צמחי הבושם שהובאו מרחוק והועלו כקטורת בבית המקדש, ועד ארבעת המינים שאוחז היהודי בדרכו מן הסוכה לבית הכנסת, לאחר שבחר את האתרוג המושלם והמהודר ביותר. בכל אזור מסופוטמיה רווח פולחן שבמרכזו איצטרובל עץ הארז שנקרא דָר, ומכאן כנראה הפסוק שלכאורה מתייחס לאתרוג "פרי עץ הדָר. השושן הצחור מסמל את בתוליה הטהורים של מריה אם ישוע.

בשני הצילומים למטה מתוארת סצנת הפיתוי בגן עדן. את הציור הראשון, בעצם תחריט עץ שהניב הדפס, עשה הצייר ואמן התחריטים (Marcantonio Raimondi (1470/82 –1534. אדם וחוה במלוא הדרם, צמודים ומחובקים באופן אינטימי, כצפוי מצייר שצייר את הספר I Modi בעברית: "הדרכים", באנגלית: The Sixteen Pleasures , ובלטינית: De omnibus Veneris Schematibus. ציורי הספר מתארים תנוחות מיניות באופן מפורש וריאליסטי. הכנסייה הקתולית השמידה את הספר והשליכה את מרקאנטוניו לכלא. מן הספר שרדו כמה פרגמנטים, אך כפי שאפשר לראות באתר שבקישורית לעיל, נוצרה גרסה חדשה, נועזת לא פחות. ואגב, מרקאנטוניו הושפע מאוד מ Durer ואף העתיק כמה מציוריו לתוך הדפסיו. את הציור השני צייר רמבראנדט. כאן אדם וחוה נראים כמו השכן ממול, והנחש עדיין לא איבד את רגליו.

עבור אנשים רבים, צמחים הם בעצם פרחים. כלנית, רקפת, צבעוני, איריס, זוכים לתשומת ליבם רק בעת פריחתם. לפני ואחרי הפריחה הם לא מודעים לקיומם ולא מוצאים בהם עניין. רבים נוהרים בהמוניהם לפסטיבל "דרום אדום" כאשר הכלנית בשיא פריחתה ושדות הנגב המערבי מתכסים במרבד אדום. אולם במשך כמה חודשים קודם לכן היה שם "דרום ירוק" מרנין, וכמה חודשים אחר כך ישרור שם "דרום חום-צהוב", והרוח תגרום לאדוות בזהב הצמחים היבשים. אך אלו לא ימשכו את ההמונים.

דרום אדום

מי שקונים במשתלה עציץ עם רקפת בשיא פריחתה מפסידים את כל השלבים המקדימים בהם בצבצו העלים מן הקרקע, גדלו ונפרשו במלוא יופיים. לעליו של כל צמח רקפת ציורים הייחודיים רק לו ומבדילים אותו מכל שאר הרקפות בעולם. כאשר נובלים הפרחים מופיעים הפירות היפים, שצורתם כפעמון עדין ששוליו משוננים. אני מתענג על הצמחים בכל שלבי חייהם ולא רק בעת הפריחה. החל מן הנבטים הקטנים שאני מנסה לזהות כבר בשלב הפסיגים, ועד הקוצים שאיני יכול לעמוד בפני יופיים ואני מלקט מהם עוד ועוד ושם בכלי זכוכית וממלא בם את הבית. האם ראיתם כמה יפה הקוץ של חוח עקוד? או קייצנית? חפשו את צמחי בר גביע קוצני או תגית לאחר שיבשו ותחזו ביצירת אמנות שרק הטבע יכול להעניק לנו.

כאשר מאיימת סכנה על הצמח, למשל חרק העומד לכרסם את עליו, הוא אינו יכול לקום ולברוח. ותחשבו, לשם השוואה,  על הציפורים שנודדות אלפי קילומטרים מארצות הקור אל ארצות החום ובחזרה. לכן במהלך האבולוציה פיתחו הצמחים מנגנוני הגנה אחרים, למשל ייצור חומרים (מטבוליטים משניים) דוחים או רעילים שימנעו את אכילתם. (חלק מחומרים אלו דווקא ערבים לחיכנו, מה שהפך את הצמחים המייצרים אותם לצמחי תבלין). זוהי אחת מן הסיבות לכך שמספר הגנים של הצמחים גדול מאוד. לחיטת הלחם למשל, למעלה ממאה אלף גנים, פי חמישה ממספר הגנים של האדם. אם צמח נובט במקום שבו אין עבורו מספיק אור, או שהוא חשוף מידי לקרינת השמש הקופחת, הוא אינו יכול לזוז קצת הצידה. בשדה צמח כזה לא ישרוד, או שגידולו לא יהיה מושלם,  למשל – צמח הגדל בצל לא יפרח. אבל בגינה אנחנו יכולים, תוך ניסוי וטעייה, למקם כל צמח בהתאם לכמות האור המיטבית עבורו. כך גם בהתאמת ההשקיה לצריכת המים של כל צמח. קשה לספק בגינה הקטנה את כל התנאים המיטביים והמדויקים להם זקוק כל צמח מצמחי הבר שזהו ביתם החדש. אך לפחות הם מוגנים כאן מפגיעתם הרעה של אופנועי-שטח וטרקטורונים.

מתוך עיתון הילדים "הבוקר" 1944

ואם בגנים עסקינן, הנה הרהור רציני שטורד את מנוחתי. בשנות השמונים של המאה הקודמת התקדם מאוד מדע הביולוגיה המולקולרית וכמה חברות החלו לשפר את תכונותיהם של הצמחים בעזרת טכנולוגיה שקיבלה את השם המאיים "הנדסה גנטית". תנועת הירוקים באירופה, והמפלגות שנגזרו ממנה, תוך שילוב של בורות וצביעות, הפעילה התנגדות אלימה לפיתוחים אלה. הצמחים שאליהם הוכנסו קטעי DNA זרים היו עתירי יבול, עמידים לקרה או ליובש ובעלי כושר התמודדות עם מזיקים ומחלות ויכלו להפחית את הרעב בעולם. אך ההתנגדות של חלקים גדולים מן העולם הנאור (כולל ישראל) הותירה אותם מחוץ לתחום ומחוץ לחוק. אך בעוד ה"הנדסה הגנטית" אסורה בחקלאות ובתעשיית המזון, הרי שכל התרופות והחיסונים המתקדמים ביותר מיוצרים בעזרת אותה טכנולוגיה בדיוק. למשל האינסולין, התרופה בה משתמשים חולי הסוכרת, מיוצרת על ידי שמרים לתוכם הוחדר הגן לייצור החומר. כל התרופות ממשפחת האימונותרפיה, המשמשות לריפוי מחלת הסרטן במקום הכימותרפיה הרעילה, מבוססות על הנדסה גנטית וכך גם החיסון נגד קורונה. מאמצים מדעיים ודיאגנוסטיים אדירים מושקעים בגילוי ומניעת כניסתו של גרגר תירס מהונדס לתוך איזו טורטייה, אבל הרפואה המודרנית, מצילת החיים, מבוססת על הנדסה גנטית בה התברכנו למרבה המזל.

לאחר תהליך האבקה והפריה, יוצר כל פרח בתפרחת הסביון זירעון המצויד בציצית שערות העוזרת לו להיות מופץ ברוח. לפני שהם נוטשים את הקרקפת המשותפת ונישאים ברוח, מזכיר הסביון ראש של סבא (סב) ששיבה זרקה בשערו. זהו מקור שמו של הסביון. אני בטוח שכל אחד נושא עמו זיכרון ילדות שבו הוא נושף בכל כוח ריאותיו על "הסבאים" האלה ומתבונן בחדווה כיצד מתעופפים הזירעונים מעלה מעלה.

127 – משולם ויצחק הלוי – אב ובנו. מנהלל אל מחלקת הל"ה

בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, פעלו בקיבוץ יגור שני בתי ספר. האחד – בית-ספר טיץ, או בשמו המלא: "בית-הספר להכשרת בעלי מלאכה ביגור ע"ש לודוויג טיץ", אשר הוקם על ידי יהדות גרמניה. השני – בית-הספר המחוזי, או בשמו הרשמי: "בית-ספר תיכון במגמה חקלאית", שהיה בית-ספר עיוני עם לימודים מורחבים בטבע וחקלאות. בית-הספר המחוזי שימש כור היתוך לבני תנועות הנוער החלוציות בדרכם להגשמה, כלומר הקמת גרעיני התיישבות. בית-הספר כלל גם פנימייה, ולכן נשלחו לשם תלמידים מכל רחבי הארץ.

הגורל זימן אל בית-הספר המחוזי ביגור חמישה תלמידים צעירים, בני 14, כולם חובבי טיולים, מדע וטבע, כולם תלמידים מוכשרים שנכון להם עתיד מזהיר בעולם האקדמיה והמחקר. יחדיו יצאו לסיורים בכרמל, בשדות עמק זבולון ונחל קישון, אספו צמחים, חרקים וזוחלים, הקימו חוג חובבי טבע וחדר טבע בו הוצגו האוספים שלהם, ונטעו גן בוטני. הנערים כתבו מאמרים על תגליותיהם בביטאון בית-הספר "יגורים" וניהלו חליפות מכתבים עם מדענים באוניברסיטה העברית.

טוביה קושניר – הידוע והמוכשר מבין ארבעת החברים, מתווה הדרך והמנהיג הנערץ של החבורה. נפל עם מחלקת ההר, מחלקת הל"ה בגוש עציון, ה' בשבט תש"ח. (ראו רשומה מס' 91 בנושנות, טוביה קושניר אחד מל"ה)

יצחק זמיר – יליד וורשה שגדל בתל אביב. היה קצין סיירים בחטיבת הנגב. נפל בכ"ו כסליו תש"ט, עת מטוס הסיור בו הוטס הופל באזור עוג'ה אל-חפיר.

אסף כץ – נולד בעין חרוד. נפל בכ"ו תשרי תש"ט במבצע חירם באזור תרשיחא, בעת שלחם כמפקד יחידת הדרוזים.

חיים בן-דור – חברו של טוביה לחדר בפנימייה. חובב ספרות ושירה. נולד בירושלים. נפל בי"ט בטבת תש"ח בעת פעולת נקם בכפר בלד א-שייח', לאחר הרצח בבתי הזיקוק.

יצחק הלוי – נולד בנהלל, נפל עם מחלקת הל"ה בגוש עציון, ה' בשבט תש"ח. טוביה קושניר הצטרף למחלקת הל"ה בעקבות יצחק הלוי.

שני תלמידים נוספים מבית-הספר המחוזי ביגור שנפלו אף הם עם מחלקת הל"ה היו יצחק זבולוני ויעקב כספי, ילידי כפר חסידים.

רבות נכתב על טוביה קושניר, שניבאו לו גדולות. ברצוני להרחיב את היריעה על יצחק הלוי, המוכר פחות, שחלק גורל משותף עם טוביה קושניר, בחייו ובמותו. כטוביה, גם יצחק היה בוטניקאי מוכשר וצמחים רבים נתגלו על ידו לראשונה בישראל. ואכתוב גם על אביו של יצחק – משולם הלוי, המורה האגדי, המורה הראשון בנהלל.

אנדה עמיר-פינקרפלד היתה מיקרוביולוגית, סופרת ומשוררת. בתחילת מלחמת העצמאות, התנדבה אנדה לאסוף ולערוך חומר כתוב על הנופלים. עם הקמת משרד הביטחון הצטרפה למחלקה להנצחת החייל, והחומרים שאספה שימשו בסיס לספרי "יזכור" (היום באתר יזכור)  ו"גווילי אש".

אנדה עמיר-פינקרפלד

בשנת 1950 ערכה אנדה עמיר-פינקרפלד את הספר "למד הא" ובו חומרים שליקטה ממשפחותיהם ומעיזבונם של לוחמי מחלקת הל"ה. דניאל רייך, בן אחותה של אנדה, הילנה, היה בין חללי הל"ה, ובסוף הספר היא הקדישה לזכרו את שירה "אשל אברהם". (ראו דבר העורך בתחתית הרשומה).

הנה העמוד הראשון מן הפרק בן 14 העמודים המוקדש ליצחק הלוי בספרה של אנדה עמיר-פינקרפלד.

יצחק נולד בנהלל, בשנת 1925, שם שימש אביו משולם הלוי כמורה. ילד חסר מנוח ומרדן, שנמשך אל הטבע והמרחבים, אוסף צמחים ואבנים ומגדל עכברים לבנים אותם הוא נושא בכיסיו. כבן ל"עובד ציבור" הופלה ע"י ילדי חברי המושב החקלאים, וגם בבית-הספר בו לימד אביו לא מצא את מקומו, ולכן בתום כיתה ד' הוחלט להעבירו לקיבוץ משמר העמק. ושוב "ילד חוץ" ושוב הפלייה. כאשר עזב אביו את נהלל ועבר לירושלים לנהל את בית החינוך לילדי העובדים, עבר גם יצחק לירושלים ולמד בבית החינוך. הפליא לנגן בצ'לו ובמפוחית. רק כאשר החל ללמוד בבית-הספר המחוזי בקיבוץ יגור (כנראה, בזכות הפנימייה שהתאפשרה שם), מצא את מקומו הנכון, בחבורת הנערים חובבי הטיולים והטבע שהוביל טוביה קושניר. הפגישה עם טוביה גורלית לשניהם. בתום הלימודים התגייס לפלמ"ח כרבים מחבריו בבית-הספר ביגור, והפך לסייר, מדריך טופוגרפיה ולוחם. במסגרת הפלמ"ח עבר את כל הארץ לאורכה ולרוחבה – ביומנו תיעד 83 טיולים. בסיוריו אסף, ייבש והגדיר צמחים, חלקם חדשים למדע, ואסף מאובנים ובייחוד כלי צור פרה-היסטוריים. לאחר שירות של שלוש שנים בפלמ"ח הגיש בקשת שחרור לשם לימודים באוניברסיטה במדעי הטבע ובשנת תש"ה הסתגר בביתו לשם הכנה לבחינות הקבלה לאוניברסיטה. יצחק, שלא למד באופן סדיר מימיו, הקדיש שנה וחצי של לימוד עצמי לקראת הבחינות. הלימוד המאומץ פגע בבריאותו וגרם לו לאשפוז, אך הוא עבר את הבחינות בהצלחה והתקבל ללימודי שנת תש"ז באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים.

עם הכרזת המדינה נטש יצחק את לימודיו ושב והתגייס לחטיבת הראל, למרות מצבו הבריאותי הרופף. השתתף בכמה קרבות ונפוצו ידיעות על מעשי גבורתו. טוביה קושניר התגייס וביקש לצרפו לכיתה של יצחק, חברו לספסל הלימודים ולטיולים בטבע. ומבלי לחכות לאישור לקח את צרורו ונסע למעלה החמשה. יצחק, כסייר, התנגד למסלול ההליכה, המסוכן וחסר סיכוי לדעתו, לעבר גוש עציון, שנבחר על ידי מפקד מחלקת הל"ה, אך נכנע לאחר ויכוח סוער. אביבה, רעייתו של טוביה קושניר, נפרדה מן החיילים לפני צאתם. "בשבתו באוטו האחרון הוציא (יצחק) מארנקו לירה שקיבל מהבית דמי-כיס, נתן לאביבה וביקש להחזירה להוריו – 'למה תיפול בידי ערבים'."

הדסה אביגדורי, שלמדה עם יצחק וטוביה באוניברסיטה העברית, ובמלחמה ליוותה שיירות בדרך אל ומירושלים, כתבה ספר על תקופה זו: "בדרך שהלכנו – מיומנה של מלוות שיירות" (משרד הבטחון, 1988).  וכך כותבת הדסה על חבריה, אנשי הל"ה הנופלים, איתם למדה באוניברסיטה או בבית הספר, שכנים ומכרים: "אלה היו באמת פאר הנוער שלנו. יפים, נחמדים אחד אחד. רובם סטודנטים, שהגיעו ללמודים, סוף-סוף, לאחר שנים של שרות בפלמ"ח. הראשונים לעזוב הכל ולהתנדב למלחמה. ביניהם היו המוכשרים והמבריקים שבסטודנטים. באוניברסיטה קראנו להם ה"גאונים". בחלקם הגיעו כבר לשנה שלישית ורביעית ונאלצו להפסיק באמצע. טוביה קושניר, יונה לוין, הרשקו, איציק הלוי, צ'יצ'ו, והאחרים, דני מס וג'ורדן… האפשר להאמין שלא נראם יותר…? והבוקר עלינו שוב לנסוע בשיירה…" בעמודים הבאים מקדישה הדסה פרק לכל אחד מן הנופלים אותם הכירה באופן אישי בלימודי מדעי הטבע באוניברסיטה או בהכשרה בקיבוצים, מתארת בכאב רב את אופיים והישגיהם ואת ההווי הסטודנטיאלי המיוחד של חבורת אוהבי הטבע הידענים האלו. "עתה נעקרה כל החבורה הזו מארץ החיים. כאילו במתכוון פגעה יד הגורל האכזר בהם דווקא, ונשאר חלל גדול." למעשה נמחק מחזור שלם של סטודנטים מצטיינים באוניברסיטה, בחורים שיכלו לשנות את פני המדע והחברה בישראל לו נותרו בחיים.(ראו נושנות רשומה מספר 138). על יצחק הלוי היא כותבת: "כשהכרתי את איציק הלוי באוניברסיטה, היה לו כבר עבר מפואר של מפקד בפלמ"ח. היה מופיע ללימודים במכנסי חקי ארוכים וחולצה מגוהצת, לבנה כשלג, כשבלוריתו הבהירה צונחת על מצחו. התפעלתי איך לאחר שנים ארוכות של שרות, הושיב פתאום את עצמו על ספסל הלמודים והוא כל כך רציני ושקדן וכל-כך מסודר ומשתדל כל-כך לפתור את תרגילי הבית בפיזיקה ומתמטיקה… היתה סביבו מין אוירה של חידה. […] כשהיית נכנס עמו לשיחה על צמחים או על איזה בעיה גיאולוגית, או מזכיר איזה מקום נידח בארץ, היו פניו אורות והיית מרגיש שזהו עולמו.[…] פעם גם שמעתי אותו מנגן במפוחית. כל כך היטיב לנגן.

אוסף כלי-הצור של יצחק נמסר לאחר מותו למחלקה הפרה-היסטורית שבבית הנכות (המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית) ונמצא כבעל ערך מדעי רב. באוסף נכללו כל-צור שנאספו ממקומות, שאותם לא הכירו חוקרי הפרה-היסטוריה בארץ-ישראל כמקומות יישוביו או תחנותיו של האדם הקדמון. אוסף הצמחים של יצחק נמסר לעשביית האוניברסיטה. הבוטניקאית נעמי פינברון פרסמה בירחון "השדה" הספד ליצחק, בוטניקאי מוכשר שעולם המדע איבד, ואת רשימת הצמחים החדשים לישראל או למדע שיצחק מצא בסיוריו.

וכך כותב עליו אביו משולם בספרה של אנדה: "דיקנות ורומנטיות, מעשיות ומעוף, העזה וזהירות, התלהבות ומתינות, אמביציוזיות ופשטות, צבר'יות ועדינות-הנפש, קלות האופי ויציבות ברזל, חרדה לחיים והקרבה עצמית; עין של נשר, חוש מרחב של כלב, רגלים של אילה, – זהו התרכיב היחיד במינו ובסוגו: יצחק הלוי."

כאשר התחלתי לחפש בספריי חומרים על יצחק הלוי, גיליתי את אביו, משולם הלוי, המורה הראשון בנהלל, והחלטתי לכתוב גם על אדם מיוחד זה, איש-חינוך מגזע נכחד. נהלל הוא מושב העובדים הראשון שהוקם בישראל (1921). קדם להקמתו מבצע מורכב של ייבוש הביצות באדמות גוש נוריס-מהלול (ועל כך ארחיב בפעם אחרת). זה היה מבצע הנדסי מתוכנן ומדויק, בו נוקזה הביצה בעזרת צינורות חרס ובטון שהוטמנו בקרקע לאורך קילומטרים. לא עוד אקליפטוסים ומיתוסים.

העיגול. מקור – הספר "נהלל התהוותו, דרכו, פעלו" עם עובד 1947.

חברי המושב נבחרו בקפידה, ואחד הנושאים החשובים שעמדו לנגד עיניהם היה חינוך הילדים. באותה תקופה, מוסדות החינוך עדיין לא היו כבולים לתוכניות מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ולצווי זרמי החינוך של תנועות ההתיישבות והמפלגות השונות (זרם המזרחי, זרם העובדים והזרם הכללי), וכל יישוב ובית-ספר פעלו באופן עצמאי. לאישיותו של המורה היתה חשיבות רבה בעיצוב בית-הספר והחינוך בו. מורים כמו יוסף ויתקין, יצחק אלתרמן, יצחק אפשטיין ושמחה חיים וילקומיץ, סללו את הדרך החדשה לחינוך עברי חילוני ולהקניית השפה העברית. בבתי הספר הכפריים היה קיים תמיד המתח בין הרצון להקנות לילדים ידע כללי נרחב לבין הרצון לקשור אותם באמצעות החינוך לעבודה, לאדמה ולחקלאות, ולעזרה והמשכיות במשק ההורים. בנהלל, בשנותיה הראשונות, כל חברי המושב היו מתכנסים כוועדת-חינוך ומתווים את אופיו של בית-הספר. לנגד עיניהם, כבני העלייה השנייה, עמד כישלון החינוך במושבות הברון ובמקווה ישראל. לבית-הספר בנהלל הוקצה שטח של עשרה דונמים, שגדל אח"כ לשמונה-עשר דונמים, במרכז ה"עיגול" המפורסם, ובהמלצת האגרונום עקיבא אטינגר ניטעו 40 זני גפן בשטח בו ילמדו הילדים גם את עבודת האדמה. בעוד כל חברי המושב מתגוררים באהלים וסככות מחצלות, עבור בית-הספר הוקם צריף-עץ אשר שימש גם כמקום מגוריו של המורה, וצריף נוסף עבור גן הילדים, ולצידו אוהל למגורי הגננת. כמורה-תושב (מה שנקרא עד היום במושבים – "עובד ציבור")  נבחר המורה הצעיר משולם הלוי שהגיע מראש פינה, בהמלצת ההנהלה הציונית. בראש פינה היה משולם מורה לזמרה, מאחר שבצבא הרוסי היה חלילן בתזמורת צבאית.

משולם הלוי, שהיה מחסידיו של טולסטוי ושל ראבינדראנת טאגורי, פיתח שיטת לימוד חדשנית לזמנה. היום היינו מכנים את בית-הספר של משולם "פתוח" או "דמוקרטי" או "סדברי", או חינוך אלטרנטיבי אחר. שיטתו של משולם דגלה בחירות ובהיעדר מסגרות מגבילות לתלמיד, בלימוד אינטימי באווירה משפחתית. דבר זה התבטא גם בצורת הישיבה בכתה, בשולחנות אישיים, או במעגל על מחצלת, או סביב שולחן אחד ארוך, הכל על פי הצורך והאווירה בכתה.  בבית-הספר של משולם המורה לימד את כל המקצועות בכל 10 שנות הלימוד. אין צלצול ואין זמן קבוע לכל שיעור. כל תלמיד למד בקצב משלו ועל פי יכולתו. אין שמש או שרת והמורה ותלמידיו מנקים יחדיו בעצמם את הכיתות. משולם דרש שבית-הספר לא ייבנה כמבנה אחד אלא שלכל כיתה יהיה מבנה נפרד. משולם הקים מקהלה, תזמורת כלי נשיפה ותזמורת מפוחיות-פה; ואם סערו הרוחות בכתה הרגיע את התלמידים בנגינת צ'לו. אווירה של נהלל היה רווי בצלילי הדואטים של מנדלסון.

מקור: הספר "נהלל – חזון בהתגשמותו" הוצאת מפעלי תרבות וחינוך 1971

בספר היובל "נהלל – חזון בהגשמתו" מתאר משולם את שיטת החינוך שלו, ופותח במלים האלה: "נהלל לא היתה אז שיגרה, מרחבי הביצות לא היו שגרתיים, העמק עטה ערפילי שחרית של הרפובליקה היהודית החופשית ושל הולדת חברת אדם ועמל חדשה. ובעולם בכלל ובהגות החינוך בפרט, ניסרו רעיונות של התחדשות ושל שאיפה לחופש. האם בתוך כל זאת ולמול כל אלה אושיב כאן תלמידים על ספסלי שכר ועונש לצלילי פעמון ההפסקות?"

כל זאת עשה משולם כאשר התגורר באוהל דל ואחר כך בצריף עם גג פח לוהט בקיץ ודולף בחורף  וללא רצפה, ששימש גם ככיתת הלימוד וגם כמשכנם של עכברים וחרקים. הוא חלה בקדחת כרבים בנהלל ולימד בשתי משמרות. על לימודי המלאכה והאמנות וקישוט הכתה הייתה מופקדת רעייתו יעל. אך עם הגידול במספר התלמידים והצורך להוסיף מורים לצוות ההוראה, החלו להתגלע סכסוכים בין המורים לבין עצמם ובין המורים להורים, אשר החלו לדרוש "בית ספר כמו לכולם". ההורים ביקשו להגביל את החופש של התלמידים ולצמצם את תחומי הלימוד, ודרשו שהילדים יעזרו במשק הביתי ולא יעבדו במשק בית-הספר. המורים החדשים נקטו בעונשים גופניים. המשמעת התרופפה ואת הרוגע והאינטימיות החליפו מעשי אלימות והשחתת מבני בית-הספר על-ידי התלמידים. משולם החליט, לאחר 13 שנים של הוראה, לנטוש את נהלל.

הקטעים הבאים מצוטטים מזיכרונותיהם של מתיישבי נהלל הראשונים. שימו לב לעברית של ה"מושבניקים" הללו, ולכושר הניסוח שלהם.

"המורה המחונן ובעל הנפש, משולם הלוי, שנצטרף אלינו ולמפעלנו, חש בקרבו את המאוויים הללו לחינוך חדש "ברוחנו" – כפי שהיינו מתבטאים אז – והוא השקיע את עצמו בכל חום נפשו במפעל ביה"ס שלנו. היה זה נסיון נועז להקים בית-ספר לא כמכון להלעטת ידיעות, אשר התכליתיות היבשה היא שאיפתו העיקרית, אלא בית-חינוך חי, אשר בו הדגש על הלב ולא על הצורה, על הנפש ולא על הסדר והמשמעת החיצונים, על הפעלת רצונם, הבנתם והרגשתם של התלמידים עצמם ולא על הצו ממעל, על הסרת המחיצות בין המורה השליט ובין חניכיו שאימתו נתונה עליהם, ויצירת חברות וידידות לבבית במקומן." (נתן חפשי בספר נהלל – התהוותו, דרכו, פעלו, עם עובד 1947).

"לאחר שלוש-עשרה שנות עבודה, מסירות ולבטים החליט הח' משולם לעזוב את המקום. נסיון נועז ושאיפה נעלה נגמרו בכשלון מחוסר אנשי מעשה מגשימים ומחוסר התאמה בין החזון ובין ההגשמה. […] ברגשות כאב עצורים נפרד המושב ממורהו הראשון. גם הבלתי-מאמינים בשיטתו ואף המתנגדים לה, וכאלה היו לא מעטים, צר היה להם על שהאדם המסור והנאמן בכל לבבו לכפרם נאלץ מסיבות בלתי תלויות בו ובהם להיעקר מתוכם. דאבו ביותר לבותיהם של תלמידיו, אשר מאז ועד היום זכורים להם "הימים ההם" של לימודים לפי שיטה ותוכן מיוחדים במינם." (י. אורי בספר נהלל – התהוותו, דרכו, פעלו, עם עובד 1947).

בצילום: תלמידיו הראשונים של משולם מבקרים בביתו בירושלים לציון 40 שנה להקמת בית הספר. בשורה העליונה חמישי מימין – התלמיד משה דיין.

מקור: הספר "נהלל – חזון בהתגשמותו" מפעלי תרבות וחינוך 1971.

מנהלל עבר משולם לנהל את "בית החינוך לילדי עובדים ע"ש חיים ארלוזורוב" בירושלים (נוסד ב-1933 בשכונת החבשים). בבית החינוך היו כמובן פינת חי וגן-ירק ומשולם הקים מקהלה ותזמורת מפוחיות-פה וחלילים שהופיעה ברדיו וברחבי הארץ. כותב על משולם אחד התלמידים בזכרונותיו: משולם הלוי המנהל, היה "איש עם רעמת שיער לבנה והדרת כבוד. כולם אהבו את האיש הזה, וכשעבר במסדרון, זזו כולם לפנות לו דרך, והדיבורים הרמים הפכו ללחשושים. הכול מפאת האהבה והכבוד שרחשנו לו." הנה כמה מסמכים (מקור – הארכיון הציוני המרכזי) מבית החינוך, המעידים על הווי בית-הספר.

1943 – מכתב תלונה על שוטר אנגלי ששלח משולם (הציטוט של דברי השוטר: I don't understand your bloody Hebrew).

1949 – מכתב מאת משולם המבקש אישור למסלול טיול בן 4 ימים של ילדי כתה ו'. גבעות זיד הן שייח' אבריק והחפירות הן בבית שערים.

והנה האישור הזהיר שהתקבל ממחלקת החינוך:

בזיכרונותיו של משולם, כפי שהופיעו מפרי עטו בספר שיצא לאור לכבוד יובל לנהלל, הוא אינו מזכיר את בנו יצחק ואת עובדת נפילתו עם הל"ה. אך המשפט הראשון שכתב מכיל איזה רמז. וכך כותב משולם: "אני יליד כפר רוסי. בדמי הומים פלגי-מים ורשרוש יערות, ורוח אפי – ריח השדה אשר ברכו ה'." המילים האחרונות לקוחות מתוך ברכתו של יצחק ליעקב, שהתחזה לעשיו. כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו  גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי בְּנִי.  כז וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה.  (בראשית כז. כו-כז). כלומר – ריח השדה הוא כריח הבן, וזהו ציטוט של יצחק.

הלוויתם הראשונה של חללי הל"ה נערכה ב-ח' שבט תש"ח (19.1.48), בקבר-אחים זמני בכפר עציון. באוקטובר 1949 לוקטו ע"י הרב גורן, בהתאם להסכם הפסקת האש עם ירדן, עצמות חללים ונעדרים מן השטחים שכבר לא היו בידי ישראל. בנובמבר 1949 הובאו למנוחות בירושלים 323 חללי מלחמת העצמאות מקרבות לטרון, גבעת הרדאר, שיירת העשרה, נווה יעקב ואזרחי הגוש. מסע ההלוויה יצא מרחוב המלך ג'ורג' ובטקס הקבורה נכחו 10,000 איש. היתה זו הקבורה הראשונה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בצילומיו של הצלם שלזינגר, המצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ניראית שיירת ההלוויה – המשאיות נושאות הארונות והקבורה בהר הרצל. צילום מרגש מראה את נכי המלחמה, ביניהם קטועי גפיים, החולקים כבוד לחללי המלחמה.

נכי המלחמה חולקים כבוד.

דבר העורך

יעקב פינקרפלד, אחיה של אנדה עמיר-פינקרפלד, היה אדריכל, ארכיאולוג וחוקר בתי כנסת. יעקב תכנן את האנדרטה הראשונה לזכר הל"ה בקיבוץ נתיב הל"ה, בשנת 1955. (אנדרטה גדולה יותר הוקמה ע"י הפסל יוסי הראל בשנת 2003). יעקב פינקרפלד מצא את מותו שנה לאחר מכן, כשנהרג בתאריך 23.9.1956 מירי של חיילי הלגיון הירדני, בעת סיור של החברה לחקר ארץ-ישראל ועתיקותיה באתר חפירות ליד קיבוץ רמת רחל (מן הירי נהרגו 5 אנשים).

בשירה "אשל אברהם" מחברת אנדה עמיר-פינקרפלד בין נפילתם של לוחמי הל"ה לבין עקדת יצחק. אשל אברהם הוא העץ שנטע אברהם בבאר שבע, אך מסורות שונות מזהות אותו עם עץ אלון עתיק ליד חברון ואתר אלוני ממרא ובהקשר זה מוזכר גם עץ האלון בן 700 השנים ליד אלון שבות בגוש עציון, שכונה "העץ הבודד" ואליו נשאו מתיישבי הגוש את עיניהם מרחוק עד החזרה לגוש לאחר מלחמת ששת הימים.

119 – צלמניה בבידוד

בימים אלו, של בידוד ומועקה, כאשר המרחב סביבנו הולך ומצטמצם, בעוד האביב חוגג בחוץ במלוא הדרו, החלטתי להציג את העושר המצוי גם בסביבתנו הקרובה ביותר. ננטוש לרגע את הטקסטים הנושנים והצילומים בשחור לבן ו"נשטוף את העיניים" בצבעי האביב. בימים כתיקונם, זהו הזמן לתכנן את טיולי חופשת הפסח, ולצאת ליהנות משפע הפריחה והמרחבים הפתוחים, בייחוד לאחר החורף ברוך הגשמים לו זכינו. אולם השנה נבצר הדבר מאתנו, בגלל נגיף קטן ומרושע. ברי המזל שהתברכו בחצר וגינה יכולים לעבור את תקופת הבידוד וההסגר בצורה נוחה יותר. אך גם בגינת מרפסת שופעת עציצים וצמחים ואפילו באדנית פורחת על אדן החלון יש עולם ומלואו, וצריך רק לפקוח עיניים. לפי טעמי האישי, מי שטרח וטיפח והקיף עצמו בצמחים מבעוד מועד, זוכה כעת לגמול מלא. אראה לכם כמה מן היצורים החיים בגינתי, מבלי להלאות בהסברים בוטניים מייגעים. פטור בלא כלום הרי אי אפשר – ראו ב"דבר העורך" משהו על צילום בארץ ישראל משנות השלושים של המאה הקודמת.

זוג הדררות ש"יוצא קבוע" בגינתי, מצפצף על הנחיות הריחוק החברתי על עץ הצפצפה.

וכך גם הדרורים המצטרפים לארוחת הבוקר:

שבלול הגינה שואל את עצמו לאן ממשיכים מכאן? כמו כולנו בימים אלה. השבלול מהווה מזיק בגינה, אך בארצות מסוימות הוא נחשב למאכל תאווה תחת השם אסקרגו. ובואו נעשה סדר אחת ולתמיד. שבלולים חיים ביבשה ונושמים בעזרת ריאות, חלזונות חיים במים ונושמים בעזרת זימים.

בשנים האחרונות, בנוסף לצמחי התרבות, התחלתי לגדל בגינתי הקטנה גם צמחי בר. מטחבים זעירים ועד עצי אלון שנבטו מבלוטים שאספתי בחורש. והכל בעציצים. הבאתי סוגי אדמה שונים והנחתי לזרעים לנבוט. כל עונה מתווספים צמחים חדשים ויוצרים הפתעה ושמחה. צמחים שבטבע אנו חולפים על פניהם מבלי להקדיש להם תשומת לב בתוך השפע והמגוון הכללי, מתגלים במלוא תפארתם כאשר הם נמצאים בגינה, ואפשר לעקוב יום יום ושעה שעה אחר שלבי התפתחותם, החרקים שבאים לבקרם והשינויים שהם עוברים מנביטה ועד קמילה. למשל אפילו הסביון הקטן והפשוט:

ואם הזכרתי טחבים, הנה דוגמאות לעולם העשיר הנגלה לעין עדשת המאקרו – רק צריך להתכופף ולהתקרב. בקיץ הם מתייבשים לחלוטין, אך עם טיפות הגשם הראשונות הם שבים ומוריקים בתוך שעות ספורות ומסמלים את המשכיות החיים.

את החרציות באות לבקר חיפושיות המשתייכות לזבליות הפרחים. כאן על החרצית נראית החיפושית בעלת השם המקסים פרחית נעמי:

החיפושיות ניזונות מאבקת הפרחים, אך גם מכרסמות את עלי הכותרת, וגם חוגגות בחיזור ורבייה. כאן הן נפגשות לאורגיה סוערת:

ישנן חיפושיות שנמשכות רק לצבע האדום, ואותן נמצא רק על גבי כלניות, או נוריות או פרגים. אתמול הצלחתי לצלם זבוב רחפן זעיר על הפרח בן חצב יקינטוני.

זבוב זה מתחזה לדבורה בצבעיו, אך קל מאוד להבחין בינו לבין דבורה מאחר ויש לו רק זוג אחד של כנפיים, וברגליו אין מברשות לאיסוף אבקה.

אחד הצמחים העדינים והיפים, שרק השנה פרח לראשונה בגינתי הוא אגרוסטמה. שני המינים: אגרוסטמה עדינה ואגרוסטמת השדות נדירים מאוד בבר ומצויים על סף הכחדה. הא. העדינה גדולה יותר מאגרוסטמת השדות:

וגם הפרח דרדר כחול מצטיין ביופיו. כאן צילמתי אותו במבט מלמטה המבליט את יופיה של הקרקפת (מצעית), המתייבשת ומכילה את הזרעים לאחר הבשלתם:

לתחרות הפרח היפה מתייצב גם קצח השדה. כן, זרעיו משמשים כתבלין:

לוטם מרווני הוא מן האהובים עלי בגינה. כל יום נפתחים פרחים צחורים חדשים, אשר תוחלת חייהם יום אחד. בצהריים כבר נושרים עלי הכותרת:

ולעומתו לוטם שעיר בוורוד וזקוק לגיהוץ.

הכלנית הקדימה לפרוח, וכעת זרעיה מתכוננים להפיץ עצמם עם הרוח:

וגם זרעי מקור החסידה חודרים אל הקרקע בתנועת בורג, וינבטו בסתיו הבא עם בוא הגשמים.

דבר העורך

וכמו שנאמר בתחילת הרשומה, פטור בלא כלום אי אפשר. ומאחר ובצילום עסקינן, נחזור אחורה אל שנות השלושים של המאה הקודמת ונשנן את הוראות הצילום והפעלת הצלמוניה, או הצלמניה, מתוך שני מדריכי הטיולים שהוזכרו ברשומה הקודמת. מתוך ספרו של זאב וילנאי "מדריך ארץ ישראל" משנת 1935:

וגם בספרם של כהן ובנבנישתי "מורה דרך בארץ ישראל" משנת 1937 נוכל למצוא הוראות לצילום מושלם:

104 – עוזי והפרחים – סרט תיעודי חדש

לינק לצפייה חופשית בסרט "עוזי והפרחים"

התבוננו בצילומים הבאים בהם נראית ילדה חמודה קוטפת רקפות (המקור: הארכיון הציוני):

מקור: הארכיון הציוני

בטוחני שהמראה מעורר בכם תמיהה, אי נוחות, אולי אף כעס. תגובה זו, למראה קטיפת פרחי בר מוגנים, מעידה על השינוי שהתרחש בציבור הישראלי בשנות השישים, לאחר שחוקק חוק האוסר על קטיפת פרחי הבר המוגנים והוחל במסע פרסומי (קמפיין) להפצת המסר. היה זה הקמפיין המוצלח ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר הביא לשינוי בתודעת הציבור ובהתנהגותו.

מי שיזם את החוק ובייחוד הגה והוביל את הקמפיין הציבורי, היה ד"ר עוזי פז. הוא יזם את הכנת הפוסטר עם ציורי הפרחים של הציירת ברכה לוי אביגד, שהופץ בעשרות אלפי העתקים בכל מוסדות החינוך בארץ, גני ילדים ובתי ספר, והפך את הילדים לכח המניע את השינוי.

עוזי פז הוא מחלוצי שמירת הטבע בישראל, היה המנכ"ל הראשון של רשות שמורות הטבע וניהל מאבקים רבים להפיכת שטחים לשמורות טבע ולהגנה על החי והצומח בטבע הישראלי. עוזי הוא אדם רחב אופקים, איש ספר הבקיא בספרות יפה ובהיסטוריה ופרסם כעשרים ספרים. ברבות הימים, השתכח במידת מה, אצל כותבי העתים, חלקו המרכזי של עוזי בקמפיין ההגנה על פרחי הבר, וזוהי אחת הסיבות להחלטתי ליצור את הסרט התיעודי: "עוזי והפרחים" – סיפורם של פרחי הבר המוגנים. סיבות נוספות לעשיית הסרט כעת מתגלות בצפייה בו. החורף ברוך הגשמים הביא בעקבותיו פריחות שופעות, ואנו, עוזי ואני, יצאנו עם מצלמה ושיר לשדה ולניר, לעמק ולהר, מהכלניות של דרום אדום בשוקדה שבנגב ועד הנרקיסים מלכי הביצה באחו נוב ברמת הגולן, לספר את סיפורם של פרחי הבר ואת כינון החוק להגנתם. ובדרך פגשנו עוד כמה דמויות מופלאות. לא אקלקל את הנאת הצפייה (מה שמכונה ספויילר), אך אוסיף כמה דברים, שסוג המדיום וקוצר היריעה (יריעת המסך במקרה זה) לא אפשרו את הכללתם בסרט.

א. מה היה המצב לפני החוק? מדוע היה צורך בחוק למניעת קטיפת פרחי בר, איסור מכירה וכלי ענישה?. ובכן – קטיפת פרחי הבר הייתה תחביב לאומי, נוהג מקובל שביטא את אהבת הטבע, ואף חומר גלם למסחר ענף בחנויות הפרחים ובצידי הכבישים. כל טיול בטבע כלל קטיפת זרי פרחים, שמרביתם נבלו כעבור זמן קצר והושלכו בטרם הגיעו לאגרטל שבבית. ילדים עמדו בצידי הכבישים ומכרו פרחים לקראת שבת. בסרטי תעמולה שנעשו להאדרת עליית הנוער ולהצגת המוסדות שקלטו אותם ודאגו לחינוכם ורווחתם, מצולמים הילדים כאשר הם קוטפים פרחי בר, כסמל להתערותם במולדת החדשה, כפי שאפשר לראות בכמה קטעי ארכיון המופיעים בסרט "עוזי והפרחים". הנה יצירתו (ספק שיר, ספק פרוזה בשורות קצרות) של המשורר אברהם ברוידס, "בואכה ירושלים" משנת תשי"א – מתוך ספרו "בקוּם ישראל" (הוצאת עמיחי, תשי"ח), המתאר בהתפעלות וגאווה את "הזאטוטים השחמחמים", ילדי תימן, המוכרים רקפות וכלניות בדרך לירושלים:

קטיפת פרחי הבר עודדה גם באופן רשמי. קרן היסוד של ההסתדרות הציונית הכריזה על מבצע "פרחי ארצנו, תשורת ילדי ישראל לילדי הגולה " שהחל בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. ילדי ישראל קטפו פרחי בר, ייבשו אותם ושלחו באמצעות גלויות מיוחדות אל ילדי הגולה. מטרת המבצע: "לקרב את ילדי ישראל לצמחיה". בשנה השלישית למבצע, כבר נשלחו לגולה מאה ועשרים אלף פרחים, לאחר 50,000 פרחים בשנה הקודמת, ואנו יכולים רק לשער כמה פרחים נקטפו בפועל על מנת לבחור את 120,000 היפים ביותר למשלוח. היה זה מסע השמדה המוני, רשמי וממוסד. (מקור הכרזות: הארכיון הציוני).

מתוך דבר לילדים

ב. הצעת החוק הראשונית שאסרה קטיפת פרחי בר מוגנים, לא כללה איסור מכירה. ללא איסור מכירה של ערכי טבע מוגנים, כלומר פרחי הבר, לא היה אפשר לאכוף את החוק ולהעניש את העוברים עליו, בעוד בחנויות ובצידי הדרכים נמכרים פרחי הבר בהמוניהם. מי שהתגייס לטובת השלמת החוק היה ח"כ יזהר סמילנסקי, הלא הוא הסופר ס. יזהר, שפעל רבות בכנסת למען שמירת הטבע. יזהר ליווה את הצעת החוק בנאום מזהיר, כמיטב סגנונו הספרותי, ואפשר רק להתגעגע לימים בהם נשמעו דברים כאלה מעל דוכן הנואמים בכנסת. גם תשובתו של שר החקלאות, משה דיין, ראויה לשבח. הרי הם לפניכם – הנאום ותשובת השר. אני מתנצל על הכתב הזעיר – כדאי להתאמץ ולקרוא.

ונסיים בסיסמה שהובילה את קמפיין השמירה על פרחי הבר: צא לנוף אך אל תקטוף. וכל השאר – בסרט יסופר.

לא נותר אלא לגשת ללינק ולצפות בסרט "עוזי והפרחים". צילום, בימוי ועריכה – אורי רוזנברג

https://vimeo.com/335400196

91 – טוביה קושניר, אחד מל"ה

נפילתו של טוביה קושניר, כאחד מ-ל"ה לוחמים שנחלצו לעזרת גוש עציון, היתה לא רק אסון למשפחתו ולמיודעיו, אלא גם אובדן כבד לעולם המדע. שמו של טוביה, שהונצח גם בשמותיהם של כמה צמחים, ידוע לכל בוטניקאי ואיש מדע גם כיום, שבעים שנה אחר מותו. טוביה היה בן 24 שנים בנפלו, אך כבר הספיק לתרום רבות לחקר הצומח של ארץ ישראל בתצפיותיו ובמחקריו, אותם התחיל עוד בהיותו נער צעיר.

Tuvia picture-s

את עיקר המידע אודות טוביה אנו שואבים מן הספרים שכתב אביו, שמעון קושניר, אשר הנציח את זכרו בשורה של ספרים (שמעון כתב 14 ספרים). בשנת תש"ט (1949) יצא לאור הספר: "טוביה קושניר – מחקרי-טבע ומכתבים" (הוצאת עם עובד). את הספר ערכו רעייתו אביבה, אביו שמעון ודודו מרדכי (מרדכי שניר). הספר הוא אסופה של מכתביו של טוביה, יומני הסיורים שלו, כמה תקצירים של מחקריו ודברי הערכה והספד מאת מוריו. (ראו למטה: 'גלגולו המופלא של ספר').

Tuvia Book -s

בשנים הבאות הוסיף האב שמעון קושניר וכתב ספרים נוספים בהם הוא מספר על תולדות חייו הקצרים של טוביה ושל משפחתו: "בכור מכורה" (1955), "הד מגלבוע" (1955), "בדמדומי בוקר" (1959), "האיריסים עודם פורחים" (1971).

טוביה נולד ב-1923 ואת שנות חייו הראשונות עשה במושב כפר יחזקאל בעמק יזרעאל. בהיותו בן תשע הקים אוסף של צמחי קקטוס ליד ביתו ועסק בריבויים ע"י הרכבות. כאשר התגרשו הוריו עבר לפנימייה בקיבוץ יגור ובאחד מסיוריו בכרמל פגש את ד"ר מיכאל זהרי מן האוניברסיטה העברית, אשר התרשם מידיעותיו של הנער. טוביה התחיל לכתוב לזהרי על גילוייו וממצאיו ולשלוח לו צמחים להגדרה. בשיטוטיו היה הראשון למצוא  את השושן הצחור בכרמל. הוא הביא בצל לדוגמה לנח נפתולסקי, "איש הצמחים והפרחים", שגילה לראשונה בישראל צמח זה בפקיעין ב-1925. כותב נפתולסקי: "…כשהוציא מכיסו בצל של לילית-הבר (שושן צחור), שאסף בין סבכי החורש במעלה הר-הכרמל מעל לואדי-שומריה, ליד יגור, אז כבר ניכרו בו אותו הלהט ואותו המתח, שהצטיין בהם תמיד במגעו עם טבע הארץ".

קושניר-נפתולסקי -s

טוביה עבר להתגורר בביתו של זהרי בירושלים והשלים את לימודיו התיכוניים בתיכון בבית-הכרם. בשנת 1943 ערך טוביה מסע לחרמון ולהרי הלבנון, שהיו מחוץ לגבולות ארץ ישראל (בשליטת המנדט הצרפתי) וחזר משם עם 400 צמחים. בדרכו לחרמון פגש נערה בת 14, אביבה גינזבורג מבית-הלל, אשר שלוש שנים אחר-כך הופכת לרעייתו. טוביה קשר קשרים הדוקים עם כל חוקרי הטבע הבכירים בארץ, יצא איתם לסיורים והקים אוספים מקיפים וחשובים של פרפרים, זוחלים, צמחים וטחבים. במכתביו ובציוריו מתגלה כושר ביטוי עשיר ומשיכה ליופי. תיאוריו הפיוטיים של הנוף והטבע אליהם הוא מצרף את הרהוריו, נקראים כיצירת ספרות ולא כדוח של מדען. כדוגמה להלן קטע קצר ממכתבו של טוביה בספטמבר 1946 מחדרו בעיסאוויה אל אהובתו אביבה, בו הוא מתאר את המתרחש בחלקת הניסויים שלו בהר הצופים:

Tuvia letter Aviva-s

טוביה החל ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בשנת 1945 והתגורר עם אביבה בחדר קטן בכפר הערבי עיסאוויה הסמוך להר הצופים. ב-1947 התגייס טוביה (בהתנדבות) לגדוד השישי של הפלמ"ח שבסיסו במעלה-החמישה, משם יצאו להגן על השיירות העולות לירושלים הנצורה. בינואר 1948 נפל ליד הכפר צוריף עם חללי ה-ל"ה, אותם כינה חיים גורי "מחלקת ההר".

תרומתו המדעית של טוביה קושניר.

טוביה סייר בכל חלקי הארץ וגם מחוץ לגבולותיה, בתורו אחר צמחים נדירים וחדשים למדע. ברבות השנים נעשתה הערכה בעשבייה באוניברסיטה העברית ונמצא שמתוך 300 הצמחים הנדירים והמיוחדים ביותר – מחצית נמצאה על ידי טוביה קושניר. טוביה גילה צמחים חדשים למדע ( שניים מהם נקראו על שמו: סתוונית טוביה שגילה בהרודיון ואיריס טוביה שגילה בהר הנגב), או חדשים לארץ ישראל (למשל: ב-1941 נמצא על ידו ספלול הגליל בדפנה ומיאגרון אזני בעין חרוד. בשנת 1944 גילה את הכרכום הצהבהב במנרה, את הכרכום הנאה ליד חלחול ואת הכרכום הארצישראלי על יד רמאללה), וכן צמחים שתוארו בעבר על ידי חוקרים זרים (כפוסט וטריסטרם) ומאז לא התגלו בארץ ישראל במשך עשרות שנים. מיד לאחר מותו של טוביה פרסמה נעמי פינברון מאמר ב"הטבע והארץ" ובו היא מפרטת למעלה מעשרים מיני צמחים "שהיה במציאתם על ידי טוביה קושניר משום חידוש להכרת צמחית הארץ". כל הצמחים האלה נכללו במהדורה השניה של "המגדיר לצמחי ארץ ישראל" שפינברון היתה בין מחבריו. וכך כותבת פינברון: "טוביה קושניר ז"ל נפל בין השלושים וחמישה בהרי-חברון ועם מותו אבד למדע הביולוגי בארץ כוח צעיר ודינמי, אשר בו היו צפונות אפשרויות נרחבות של יצירה מדעית. בין השאר היה טוביה מחונן בחוש פלוריסטי ובכשרון של מציאת 'מציאות פלוריסטיות' – צמחים נדירים, או אף חדשים."

Tuvia Sitvanit-s

טוביה גידל גיאופיטים רבים בחלקת הניסויים של הגן הבוטני, מול בית הקברות הצבאי על הר הצופים, 45 ערוגות על פני שלושה דונמים. בייחוד התמקד בקבוצת האיריסים, הצמחים האהובים עליו ביותר. טוביה עשה הכלאות בין מיני האיריסים וחקר את התאמת המינים לתנאים אקולוגיים ופיטוגיאוגרפיים ואת עמידותם למחלות עלים שונות. חלק מצמחים אלה שרדו ונמצאו לאחר מלחמת ששת הימים על ידי מיכאל אבישי והועברו לגן הבוטני בגבעת רם (זהו מקור שמו של הספר "האיריסים עודם פורחים"). טוביה הכין הצעה מפורטת ובה רשימה של 50 צמחי בר אותם המליץ לתרבת ולהפוך לצמחי נוי לגינון. הוא אף הוסיף מידע על דרך ריבויים וגידולם. הוא חקר את מנגנון ההאבקה של התאנה התרבותית לעומת תאנת הבר (תאנת קאפריפגה) ואפיין את הצרעות האחראיות לכך, תוך שהוא משתמש בממצאיו להרחבת הבנת מנגנון הדו-ביתיות בצמחים.

אך טוביה לא הסתפק רק באיסוף ובהגדרת צמחים ואורגניזמים אחרים והחליט ללמוד, במקביל ללימודיו הסדירים, גם גנטיקה וביוכימיה, אשר יאפשרו לו להבין את תופעות החיים. וכך מתאר זאת אחד ממוריו, אהרן קצ'לסקי (קציר): "טוביה, שעבר בהדרגה את הדרך מהביולוגיה המתארת לביולוגיה הכמותית והסיבתית, נמשך בחוטים סמויים לאותו תחום נפלא המגשר בין הביולוגיה והמדעים המדויקים, לתורת התורשה הביוחימית." וכך במלותיו של טוביה, מתוך מכתבים לאביו (1946) ולצליק, אחיה של אביבה (1947): "הסיסטמטיקה, למשל, מטבע הגדרתה מביאה לידי צמצום אפקים – להתעסקות בפרטים. הגנטיקה מטבע בריאתה היא אולי הרחבה והעמוקה ביותר, כי היא הנותנת את הפירוש והמשמעות לכל שאר מדעי הביולוגיה, היא הגורם הקובע את כל שאר הפרטים. כשפתחתי את ספרי הגנטיקה הראשונים צמחו לי כנפיים. […] לפני שנים אחדות הייתי מרבה לעסוק בהכרת צמחים ופרפרים, ובזה היה כל עולמי. אחר כך מצאתי כי יש דברים המענינים יותר מהכרת הצמח בצורתו החיצונית בלבד, או בשמו, ואלו הם הכוחות שפעלו בדרך יצירתו של הצמח, כלומר בדרך התפתחותו. על ידי הצלבת שני מינים זה בזה אפשר ללמוד וללמוד על קירבתם של שני המינים, מוצאם והתהוותם, בדרך זו אפשר אפילו לצור צורות צמחים חדשות, וכך 'לשחק משחקו של הטבע' בכוחות-בראשית עצמם. כך מרגיש אתה את עצמך לא כמסתכל מהצד, אלא כשולט על כוחות הבריאה."

ואכן טוביה החל ללמוד בכוחות עצמו גנטיקה, ציטולוגיה וביוכימיה. הכלים המחקריים שעמדו לרשות הגנטיקאים היו דלים עדיין באותן שנים. בנוסף להכלאות – ציטוגנטיקה, שהתבטאה בצביעת הכרומוזומים, ספירתם והשוואת אזורי ההטרוכרומטין והאאוכרומטין בעזרת מיקרוסקופ אור, וניסיון למצוא את פעילותם הישירה של הגנים באמצעות ביטויים הביוכימי, בייחוד ביצורים נחותים. טוביה יישם את הכלים והרעיונות החדשים שנגלו לפניו בסדרת מחקרים עצמאיים ופורצי דרך שהקדימו את זמנם. בעזרת הציטוגנטיקה הוא הצליח לסווג את האיריס השחום לסקציית איריסי ההיכל Oncocyclus (בניגוד לדעת חוקרים בעלי שם בעולם ששייכו אותו לסקציית Regelia).

Tuvia chromozomes-s

במחקריו על האיריסים גילה מנגנון אי התאם עצמי באיריס הגלבוע. הוא חקר את המנגנון הגנטי הקובע את צבעי פרחי האיריסים וגילה את התהליכים הביוכימיים-אנזימטיים לשינוי צבע פרוותו של עכבר השדה. מחקרו המקיף ביותר היה על הגנטיקה של הערצב המצוי. במחקר זה, הראשון מסוגו בישראל, הראה כיצד אבולוציית יצור זה עדיין נמשכת בימינו, לשם התאמת המין לתנאי סביבה שונים בהתאם למיקומו הגיאוגרפי. חלקו הראשון של המחקר, אותו לא זכה להשלים, התפרסם בכתב-העת Nature. רעיונותיו החדשניים של טוביה, כמו הצעתו על גנים לטנטיים בהטרוכרומטין ורעיונות אבולוציוניים שונים, קיבלו אישור רק שנים רבות לאחר מותו, כאשר פוצח הצופן הגנטי והתפתח מדע הביולוגיה המולקולארית.

כותב שמעון, אביב של טוביה: "בבדידותו מת בני, ואת הסוד המלא של יחודו לא אדע לעולם."

הנה מכתבו האחרון של טוביה לאביו, אותו כתב כמה ימים לפני צאתו לפעולה ממנה לא שב:

Tuvia last letter-1-s

Tuvia last letter-2-s

דבר העורך:

גילגולו המופלא של ספר : בשנת 2010 הגיע בדואר אל ספריית קיבוץ נתיב הל"ה הספר "טוביה קושניר – מחקרי-טבע ומכתבים" ואליו צמוד פתק: "אל ספריית נתיב הל"ה. ספר זה נמצא בבוידם בעזבונו של בעלי ז"ל שנפטר לפני כ-30 שנה. הספר נראה חשוב מכדי שלא לשולחו אליכם".

Tuvia Petek-2-s

בעמוד הראשון של הספר הופיעה הקדשה, שנכתבה בשנת 1951, בכתב ידו של שמעון קושניר, אביו של טוביה: "לחברי נתיב למד הא היקרים. מנתיב חייו של טוביה אל נתיב הל"ה, ממשפחתנו. ה' שבט תשי"א."    (ה' שבט הוא תאריך נפילתם של ה-ל"ה).

Tuvia Hakdasha-s

ובאותו עמוד החותמת הכחולה: "פלד" – קבוצת חיילים להתיישבות שתופית בע"מ. כאשר הוקם הקיבוץ בשנת 1949, על ידי יוצאי פלוגה ד' מחטיבת יפתח של הפלמ"ח, נקרא שמו קיבוץ פלד. פלד הם ראשי התיבות של פלוגה ד. ביום השנה השני לנפילת מחלקת הל"ה שונה שמו של הקיבוץ לנתיב הל"ה. כלומר – הספר נתרם לקיבוץ בשנת 1951 ע"י שמעון קושניר, הושאל על ידי אחד החברים וחזר למקומו לאחר 60 שנה. (על ספריית נתיב הל"ה והאיש היקר המקיים אותה אפשר לצפות בסרטון שעשיתי: איש ספר).

אביבה, אלמנתו הצעירה של טוביה, ערכה את הספר. במשרדי הוצאת עם עובד פגשה את הסופר חיים הזז. שנתיים אחר כך, בשנת 1951, נישאה אביבה לחיים הזז, המבוגר ממנה ב-29 שנים. להזז ולמשוררת יוכבד בת-מרים היה בן יחיד – נחום הזז (זוזיק) שאף הוא נפל במלחמת העצמאות.

הספר הפך כמקור השראה והערצה לדמותו של טוביה. רבים מן הקוראים פקדו את בית אביו ואת קברו.

לאחר מלחמת ששת הימים התאפשרה מחדש הגישה לשדה המערכה בה נפלו ה-ל"ה ונעשו תחקירים לביסוס המידע המקוטע על האירוע הקשה. בשנת 1969 הוזמן על ידי הורי החללים מי שהיה המפקד הבריטי של משטרת חברון – ג'ון דוגאן, אשר אסף את גופות הלוחמים. דוגאן הגיע לארץ, יצא עם ההורים לגבעה 573 ליד הכפר צוריף ושחזר לפרטיו המזוויעים את אשר התרחש שם בה' שבט, תש"ח.

זוהי הידיעה שראה שמעון בעיתון הבוקר ובה התבשר על מות בנו:

Tuvia List_002-s

תודתי לד"ר מני נוימן, מנהל הגן הבוטני בהר הצופים, ולעתי יפה, מקיבוץ נתיב הל"ה, על השאלת ספריו של שמעון קושניר.

79 "צמח עבר הירדן" ועזבון אהרן אהרנסון

אהרן אהרנסון אשר זכה לכינויים "המדען הישראלי הראשון" "חלוץ המדע בארץ", היה איש אשכולות, חקלאי, מדען, סייר, פוליטיקאי, מרגל, שסיים את חייו בפתאומיות, אולי באופן מסתורי, והוא בן 43 שנים בלבד.

%d7%90%d7%94%d7%a8%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%9f-1910

אהרן אהרנסון 1910. מקור: הארכיון הציוני המרכזי

בשנת 1931 יצא לאור בז'נבה, בשפה הצרפתית, הראשון מבין הפרסומים של "עזבון אהרנסון" אשר מנציח ומתעד את פועלו המדעי, מכתביו ויומניו, ביוזמת בני משפחתו. בשנת 1934 מתפרסם הספר גם בשפה העברית. הספר נקרא "צמח עבר הירדן" והוא כולל פרקים בביוגרפיה של אהרנסון, יומני מסעות החקר שלו סביב ים המלח, מפות המסעות ורשימת הצמחים אשר ליקט במסעותיו שם.  12 שנה קודם לכן (1919) מת אהרנסון כאשר מטוסו אבד מעל תעלת למאנש.

%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%a6%d7%a8%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%93%d7%9f-s

aaronson-1-s

סיפורו של עזבון זה הוא סיפור מרתק וטראגי, כפי שמתואר בהקדמה לספר:

"בימים הראשונים לספטמבר 1917 נודע לשרה אהרנסון אל נכון, כי שלטונות הצבא התורכי חושדים אותה, שהיא עומדת בראש תנועת ריגול. ידע ידעה כי תאסר בקרוב וכי אבדה כל תקוה ממנה. אז התאזרה מרץ כביר ובעזרת אביה הישיש שקדה לטמן באדמה את מרבית כתבי אחיה אהרן אהרנסון. שרה, אשר ידעה בכמה שקידה מאומצת ועמל ממושך עלה מעֲשֵב אהרן, דאגה יותר למלט את הצמחים מנקמת התורכים מאשר להציל את נפשה היא; כבשה באמונה את הצמחים במכבש ואחר טמנה אותם במגורה נסתרה.

אחרי ענויי שרה ומותה שוּלח אביה מן הכלא שבנצרת לביתו, רצוץ מן היסורים הקשים אשר יסרוהו שם. ואדם זה – והוא אז בן שבעים שנה – ידע להתחמק בלילות מן המשמר שהועמד על ביתו מטעם המפקד התורכי, ולזחול עד המטמון כדי להגן על האוצר היקר מפני התקפת העכברים ושרצי העוף.

ואת אוצר הספרים הגדול של אהרן, הכולל יותר משלשה ועשרים אלף כרך, זרו התורכים לכל הרוחות. וכאשר נכנסו הגדודים הבריטיים לדמשק, אחרי הדפם לפניהם את צבא האויב, היו החנונים הערביים כורכים את סחורתם בדפים שנעקרו מתוך הספרים היקרים של אוצר זה. הקלישאות מאוסף יחידי למראות אסיה הקטנה, אשר צילם הצלם הארמני חלדג'יאן ועִבדם במשך חמש ועשרים שנה במאמצים לאין תאור, והפקיד אותם ביד אהרן בתחנה לנסיונות בעתלית, אבדו גם הם ועקבותיהם לא נודעו עד היום הזה."

הצלת העזבון ופרסום הספר "צמח עבר הירדן" הצריכו מאמצים בינלאומיים והתגייסות של אנשים רבים. ספרים ותעודות נאספו מדמשק עד קושטא. אהרנסון השאיר עשבייה בת כ- 10,000 גליונות של מיני צמחים שליקט במסעותיו ועל הלל אופנהיימר הוטלה המשימה למיין ולסדר את האוסף, לאמת את הגדרת הצמחים ולהכין את המידע לפרסום. אופנהיימר החליט לפרסם בשלב ראשון רק את הצמחים שהובאו ממסעות המשלחת המדעית העותומאנית לים המלח, הערבה ועבר הירדן. עבודתו נמשכה ארבע שנים. לשם השלמת הגדרת הצמחים הוא נעזר בדוגמאות הצמחים המצויות בעשבייה של פוסט בבירות, בעשבייה של בואסיה בז'נבה, בעשבייה של דינסמור בירושלים, בעשבייה באוניברסיטת מונפליה בצרפת ובמכונים הבוטניים בברלין ופרנקפורט. ב-1930 נשלמה כתיבת רשימת הצמחים. את ציורי הצמחים עשה ג. בּובֶר (Beauverd) ממונפליה. חברי קהיליית הבוטנאים בישראל יודעים שרשימת שמות זו (פוסט, בואסיה, דינסמור) היא היכל התהילה של ראשית חקר הבוטניקה בארץ ישראל וסביבותיה, בטרם הועבר הלפיד לחוקרים בני המקום.

דוגמא לעמוד מרשימת הצמחים בעריכת אופנהיימר – משפחת הקטניות נקראת כאן "תרמיליים". אפשר להשוות גם את הגדרתם ושמותיהם העבריים של שאר הצמחים לעומת שמותיהם כיום. למשל ה"כליס" הוא ינבוט. "שיטת צאל" – השם המדעי על שם נחל סיאל, העברי על פי השם התנ"כי "צאלים". שימו לב לביטוי "שקדי דרור" כלומר שקדי בר. הציור בהמשך הוא של הצמח כדן, הנקרא כאן "בולבס אהרנסוני" – בהיותו צמח חדש למדע נקרא ע"ש מגלהו – אהרנסון.

aaronson-8-s

aaronson-7-s

על המהדורה העברית של הספר שקד צוות של אנשי מדע ורוח מהטובים ביותר בישוב העברי באותה תקופה. פרופסור הלל אופנהיימר היה מבכירי הבוטנאים באוניברסיטה העברית (תחילה במחלקה לבוטניקה ואחר כך בפקולטה לחקלאות) ובמכון וולקני. הוא זכה בפרס ישראל לחקר החקלאות לשנת תשי"ט. את תרגום הספר מצרפתית לעברית עשו שניים: יצחק אפשטיין ומרדכי אזרחי.

יצחק אפשטיין, המורה הדגול מראש פינה שהיה גם בלשן וחידש מילים רבות בשפה העברית (תורשה, פעילות, תצפית, רגישות, תופעה, תודעה, לתפקד). הספר משופע בתחדישי הלשון של אפשטיין בתחומי הגיאולוגיה והבוטניקה, מרביתם לא נקלטו לבסוף בשפה העברית. כך למשל למאובנים הוא קורא "אחפרים", צמח בר הוא "צמח דרור", צמחים רב-שנתיים הם "צמחים נִצָחים", צמחים חד-שנתיים הם "צמחים יחידי שנה". לפלורה (כל הצמחים הגדלים בארץ מסוימת) קרא "מצמח" ואילו לצמחים הגדלים באזור מסוים של הארץ קרא "מצמחה". למה שאנו קוראים היום עשבייה (אוסף צמחים מיובשים) קרא "מעֲשֵב".

מרדכי אזרחי  (וגם באתר האקדמיה ללשון עברית). היה מראשוני המורים לטבע בעברית בארץ ישראל. היה חבר ועד הלשון מתרפ"ו (1925). בשנים תרצ"ג–תש"ה היה מעורכי המדור 'לשוננו לעם' בעיתון הארץ. היה חבר בוועדות המקצועיות למונחי צמחים, זואולוגיה, חקלאות, לוועדה ללשון העיתונות ולוועדה לתקנת הלשון, חיבר את "ילקוט הצמחים" (עם פ' אוירבך, תר"ץ)

על תרגום החלק הבוטני הופקד י. אביזהר, המוכר מגליונות "מצמחי הארץ – חודש חודש וצמחיו". על  הגיאולוגיה הופקד נתן שלם, גיאולוג ממוצא סלוניקאי ומייסד "חבורת המשוטטים", שנלחם ללא הועיל במשך 25 שנים בניסיון להתקבל לאוניברסיטה העברית.

מסעות החקר של אהרונסון

בין השנים 1900 – 1915 ערך אהרנסון מסעות מחקר ברחבי ארץ ישראל וארצות הלבאנט (מצרים, סוריה, לבנון, אלג'יר, ערב הסעודית) ואף בתורכיה, רומניה וגרמניה. את חלק מן המסעות בארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה הוא עשה לבדו, רכוב על סוסתו הנאמנה "פרחה", ואת חלקם כחבר במשלחות מדעיות עם מומחים מתחומים שונים. בייחוד חשובים המסעות לאזור ים המלח, עבר הירדן והערבה וכן אזור חיג'אז בערב הסעודית, אותם עשה כחבר במשלחת מדעית מטעם האימפריה העותומאנית, בראשותו של פרופסור מקס לודוויג פאול בלנקנהורן (Blanckenhorn), הגיאולוג הגרמני, בשנים 1904, 1905, 1908. על בלנקנהורן הטיל השולטן התורכי עבדול חמיד השני לבצע סקר מינרלים באזור ים המלח, בייחוד פוספאטים. אל המשלחת השניה הצטרף גם הזואולוג ישראל אהרוני, אך בעוד אהרנסון ובלנקנהורן יורדים דרומה ומזרחה במסע מפרך ומסוכן, נותר אהרוני ביריחו, שם ישב במשך שלושה חודשים ורכש מן הציידים הבדווים בעלי חיים מתים או חיים. (אהרנסון מציין ביומנו שאהרוני אינו מתאים למסעות מעיפים). אהרנסון ליקט 800 מיני צמחים במהלך מסעות אלו, של המשלחת המדעית העותומאנית,  כולל מיני אצות וצמחי מלחה, רבים מהם חדשים למדע, ואף מאובנים ודוגמאות של מינרלים.  במחקר האצות עזרה לו רחל יפה (רוגוף), אחותו של ד"ר הלל יפה מחדרה, שהיתה מורתו הפרטית של אהרנסון לבוטניקה.

aaronson-5-s

יומני המסע המפורטים מאוד שכתב אהרנסון, ובהם עירוב של עובדות מדעיות, דעות אישיות ופרטים שוליים, מאירים את התקופה, תושבי הארץ השונים ותנאי השטח באותם ימים ומהווים אוצר יקר-ערך. המסעות היו מבצע לוגיסטי מורכב, שכלל סוסים ופרדות, אוהלים, אנשי שירות ושומרים חמושים שהתנהלו בתוואי שטח קשים מאוד. אהרנסון לא פסח ביומנו אפילו על פירוט המאכלים שאכל בכל יום בארוחת הבוקר והערב, שעת שתיית התה, ומה היה טיב שנתו בכל לילה. הוא מציין כמה פעמים בכל יום את קריאות הטרמומטר והברומטר, הרוחות והמשקעים ואת שעת היציאה וההגעה לכל יעד, כאומדן למרחקים בין האתרים שעברו. השטח, בשולי האימפריה העותמנית, חסר דרכים ומלא סכנות, היה נתון לשליטת שבטים שונים של בדווים ואנשי המשלחת נאלצו לשכור את שירותיהם של נציגי כל שבט וחמולה בדרכם כ"מורי דרך" או "שומרים" – בשיטת ה"פרוטקשן" השרירה וקיימת באזור עד ימינו. אהרנסון מציין כמה שילמו לכל אחד ואחד מהם עבור "שירותיהם". במקרה אחד הזדרזו ומסרו לבדווים את כל מלאי הטבק שברשותם כדי לפייסם. במסעותיהם עברו החוקרים באתרים היסטוריים וארכיאולוגיים רבים, כגון מצדה, ג'רש, פטרה, מידבא (ומפתה המפורסמת), פוּנוּן (מכרות הנחושת של העת העתיקה), ואהרנסון צילם את המקומות במצלמת הקודאק הקטנה שלו. בעוד נתוני מכשירי המדידה ושמות הצמחים והמינרלים מופיעים בפירוט ובקפדנות רבה, הרי תיאור של אתרים ארכיאולוגיים, שאהרנסון היה בודאי מן היהודים הראשונים לבקר בם, אינם זוכים לכל תיאור מלבד אזכור שמם וצילום. כך למשל מתואר הטיפוס הקשה למצדה אך רק כדי למסור מידע גיאולוגי ובוטני. יוצאת מכלל זה מידבא, שם נמצאה מפת הפסיפס המפורסמת. וזהו תיאורו היובשני של אהרנסון: "שלחנו להגיד לשויש כי נבקש חיל, ופנינו אל בית הכנסת היוני לראות את מפת הפסיפסין. צעיר אחד מדריך אותנו שם ושאל אם יש בידינו מכתב מאת הפטריארך בירושלים. עניתיו ביונית כי אין צרך בזה וכי אין לנו מכתב. המוזאיקה מכוסה סורג שהאבק יכול לעבור דרכו. אכן עבה שכבת האבק; טאטאו והעבירו סחבה לחה על פני המפה, עתה נראות יריחו, בית שמש וירושלים. אחרי שראינו הכל הגשנו חצי מג'ידיה לנער והתמרמר, הוספנו לו עוד עשרה מטליקים ועדיין לא נחה דעתו." (שויש = סגן קצין תורכי. מג'ידיה ומטליקים = מטבעות תורכיים). אחר כך לקחם המדריך אל שודדי עתיקות שהראום פסיפסים נהדרים בביתם, ראשי נשים ובעלי חיים שונים.

דוגמה לעמוד מיומן המסע של אהרנסון באזור מצדה:

aaronson-6-s

בתום מסעות אלה, בשנת 1908, יצאו בלנקנהורן, אהרוני ואהרנסון עם שלל אוספיהם באוניה לקושטא (קונסטנטינופול – איסטנבול), להציג את ממצאיהם בפני השולטן. הם שהו חודשיים בארמון אילדיז לשם מיון האוספים והצגתם. וכך כותב אהרנסון בסוף הדו"ח המסכם את מסעות החקר: "הוד מלכותו הואיל להביע כי המלאכה השלמה משביעה אותו רצון וחנן את כל אחד משלשת החוקרים אות הכבוד "ליאקאט של זהב" – <לאות זכות>.   פרטים חריפים: לא נמסרו אותות הכבוד לאדונים האלה, ואגב אף לא סלקו להם את ההוצאות למסעם לקושטא ולכלכלתם בעיר זו, ואפילו לא משכורתם."

לאחר שהקים אהרנסון את תחנת הנסיונות בעתלית, יצא פעמים אחדות למסעות מחקר בארצות הברית ונשלח מטעם משרד החקלאות האמריקאי לחקור את התמרים במצרים. בשנת 1921 רכשה האוניברסיטה העברית אוסף של ממצאים גיאולוגיים מאת בלנקנהורן. האוסף הגיע להר הצופים בשנת 1934 וכלל כ-40,000 פריטים שאסף החוקר במסעותיו בישראל ומצרים.

תרומתו המדעית של אהרנסון

עלינו לזכור שבתקופה בה פעל אהרנסון עדיין לא פתחה האוניברסיטה העברית את שעריה (רק ב-1925) וכל חלוצי המדע כאן היו אוטודידאקטים או שרכשו את השכלתם בניכר. עובדה שאינה ידועה לרבים היא שרחל בלובשטיין (רחל המשוררת) למדה אגרונומיה בטולוז שבצרפת, וכך גם המשורר נתן אלתרמן והסופר שלמה צמח.

אהרנסון היה בקשר אישי ומדעי עם טובי הבוטנאים באירופה ובארצות הברית. מלבד גילוי מיני צמחי בר חדשים למדע, כאשר גולת-הכותרת היא חיטת הבר, תרם אהרנסון רבות, כבוטנאי ואגרונום (ללא תואר אקדמי רשמי) להחדרת גידולים חקלאיים רבים (ואף עצי סרק למטרות ייעור) למשק הישראלי. חלקם מן האזור הקרוב, וחלקם אינטרודוקציה ממקומות רחוקים (כגון דקל וושינגטוניה מקליפורניה, זני חרוב מקפריסין שהרכיב על המין המקומי ועדיין מניבים פרי נפלא במורדות הכרמל). וכך הוא כותב בשנת 1907 לבוטנאי David Fairchild בוושינגטון: "השנה הכנסתי לבין מטעי שמונה גוני משמש מדמשק. גדול המשמש הוא רב ערך מאד בעיר זו. אני בחרתי שם שמונה גונים מצוינים בצורתם, במראם ובטעמם. […] גונים ידועים הם מרי הגרעינה, וסגולתם זו יוצרת ענף מסחר חשוב. בצפת הפרי מתקינים ריקוע (קמרדין) שהערבים מלפתים בו את הפת, והגרעינות המרות מוכנסות במעשי אופה ומוצאות לחוץ לארץ. את הזנים מתוקי הגרעינות מיבשים ומעססים. אחדים מהם מסוגלים למסע ארוך, ואת האחרים צריך להתקין במקומם. כדמשק כן גם חומץ וחמת מהוות מרכזים חשובים לסחר פרי זה."

אהרנסון היה חלוץ הניסיון להשתמש בצמחי בר על מנת להשביח על ידי הכלאות והרכבות את תכונותיהם של גידולי התרבות. כך חקר את האגס הסורי "הגדל בר בהרינו, בגבעות הרזות ביותר ואפילו בתוך הסלעים עצמם", ואת העוזררים ושקדי הבר "העולים יפה בהרי ציה בגבה 2000 – 2500 מטר.". הוא גם תרם רבות למדע הגיאולוגיה ותורת הקרקע.

%d7%a2%d7%aa%d7%9c%d7%99%d7%aa-1912

תחנת הניסיונות בעתלית, 1912. מקור: הארכיון הציוני המרכזי

ואלה תולדות – אהרנסון נולד ברומניה (1876) והגיע עם הוריו בהיותו בן שש לזכרון יעקב בשנת 1882, השנה אותה מציינים ההיסטוריונים כתחילתה של העלייה הראשונה לישראל. כילד, התחנך אהרן על ברכי השפה והתרבות הצרפתית, בזכרון יעקב הנשלטת בידי פקידי הברון, ואלו זיהו כבר בגיל צעיר מאוד את התלמיד המצטיין ומינוהו לסגן מפקח על החקלאות במושבה בהיותו בן 13 בלבד. בגיל 17 נשלח לצרפת ללמוד בפקודת הברון בבית הספר הגבוה לחקלאות בעיר גריניון. כעבור שנתיים, בטרם ישלים את חוק לימודיו, שלח אותו הברון בחזרה לארץ ישראל והוא מונה לאגרונום במטולה שזה עתה נוסדה. זו היתה שיטתו של הברון לא לאפשר לאגרונומים להשלים את התואר על מנת שיהיו תלויים בחסדיו ויוכלו לעבוד רק במושבותיו. אהרנסון בעל המזג הסוער והמרדן הסתכסך במהרה עם איכרי ופקידי מטולה ונאלץ לנטוש את משרתו. כך היה גם בעוד כמה מקומות עבודה ויוזמות מסחריות, בחווה גדולה שניהל בתורכיה, בחברה ליבוא מיכון חקלאי שייסד עם שותף גרמני, ובניהול פרדסים בחדרה. הוא הקים עם המהנדס טריידל והאגרונום ד"ר סוסקין את "המשרד לחקירות טכניות לחקלאות" וניצל את עבודתו לתור את הארץ על סוסתו הנאמנה "פרחה" ולחקור את צמחיה ואבניה. בתוך כך החל לצאת למסעות חקר בכל אזור הלבאנט. גם במישור האישי לא צלחה דרכו. כותב על כך אחיו אלכסנדר: "תקפתהו אהבה עזה לאשת אחד מבחירי רעיו, אשה כלילת יופי וחן, והיא אוהבת את בעלה. אהרן הודה לרעו ולאשתו על סודו הערב והקורע לב… ומאז לא הוציא אף הגה מפיו על הדבר הזה, ועד יום מותו היה רע נאמן ומסור לשני הנאהבים אשר היו הוגים לו הערצה נאמנה".

phg1030092

צילום שצילם אהרן אהרנסון בבית ויץ בשכונת החבשים בירושלים (1911 – או 1912). בתמונה: ד"ר נפתלי ויץ, ד"ר חנה ויץ הרופאה היהודיה הראשונה בא"י, לאה ויץ בתם, שרה ורבקה אהרנסון. מקור: הארכיון הציוני המרכזי.

בעקבות היכרותו של אהרנסון עם אוטו ורבורג ועם גילוי חיטת הבר בהיותו בן שלושים, הוא זכה לפרסום ולתהילת עולם. בשנת 1910 הוא יוצא למסע בארצות הברית, שם הוא זוכה לכבוד גדול, לכינוסים רבי משתתפים ולהצעה למשרת פרופסור באוניברסיטה יוקרתית, על אף שאינו בעל תואר אקדמי. מסעו זה בארה"ב עזר לגיוס כספים לשם הקמת תחנת הניסיונות בעתלית בשנת 1911 ולשלוש שנים של עבודה מדעית פוריה, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. סיפורה של ניל"י ידוע היטב וכך גם מוכר הסבל והאובדן שנגרמו לבני משפחתו ועוזריו של אהרנסון. לאחר המלחמה, הוא משתייך למשלחת הציונית לקונגרס השלום בפריז ומשתתף בדיונים על גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל. מעיד על כך יועצו של הנשיא וילסון, W. C. Bullitt: "שם הגיד לי כי מתעתד הוא להתיצב כמליץ לציון לפני מועצת הארבעה, ושאל לדעתי: היבין קלימנסו ואורלנדו, לויד ג'ורג' ווילסון, את משאלתו לכלול במדינה הציונית שדה בן חמשה אקרים בגלל דוגמה לצמח בר, יחידה בארץ, הגדלה שם? שכן מצווה לקיימה למען המדע; היהודים יטפלו בה, ואלו הערבים עלולים לזלזל בה!". בעת דיוני קונגרס השלום, במאי 1919, בטוסו מלונדון לפריס, נעלם המטוס הצבאי הקטן בו טס אהרנסון מעל לתעלת למאנש.

דבר העורך

משפחת אהרנסון שכרה בשנת 1926, שנה לאחר שעלה לישראל, את הלל אופנהיימר, (בהמלצתו של הבוטנאי הרוסי הידוע ניקולאי ואווילוב, שביקר אז בארץ ישראל) לנהל את אוסף אהרנסון ולטפל בו. אופנהיימר, לימים מרצה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל, קיבל תואר דוקטור בגרמניה. במחקרו גילה את החומרים מעכבי הנביטה, המונעים את נביטת הזרעים בפירות עסיסיים כמו עגבנייה ומלפפון. הוא הופקד על סידור, מיון וארגון העשביה המוזנחת והגדרת כל המינים שלא הוגדרו. המלאכה ארכה ארבע שנים, בהן נסע אופנהיימר כמה פעמים לעשביה של בואסייה בז'נווה. לשם השלמת ההגדרה של הצמחים הוא נעזר בדוגמאות הצמחים המצויות בעשביה של פוסט בבירות, בעשביה של דינסמור בירושלים, בעשביה באוניברסיטת מונפלייה בצרפת ובמכונים הבוטניים בברלין ופרנקפורט. אופנהיימר כינה את אוסף הצמחים בשם "מעשב" ולא בשם עשביה. שם זה יפה וראוי בעיניי. כאשר הושלמה רשימת הצמחים יצא לאור בז'נווה בשנת 1930 הספר "צמח עבר הירדן", ולאחר שהצטרף לפרויקט גם מיכאל אבן ארי, יצא לאור הכרך השני של הספר "צמח מערב הירדן". מאוחר יותר תורגמו הספרים לעברית. האוסף של אהרן אהרנסון בעשביה נותר כאוסף נפרד, כאשר גולת הכותרת בו הם כמובן צמחי חיטת הבר אותם גילה בראש פינה ב-1906.

בנושא גילוי חיטת הבר ("אם-החיטה") בישראל ע"י אהרנסון, כדאי לקרוא את מאמרה המקיף של הגר לשנר באתר כלנית

ועוד על יצחק אפשטיין: אפשטיין היה הראשון שביטא באופן פומבי את נושא הבעייה הערבית בארץ ישראל. במאמר בשם "שאלה נעלמה" שפורסם ב-1907 בעתון השלוח, בעקבות הרצאתו בקונגרס הציוני ב-1905, הוא יוצא כנגד היחס לערבים וההתעלמות של התנועה הציונית מנוכחותם בארץ ישראל. מאמר בעל חשיבות היסטורית. נוסח מלא של המאמר אפשר לקרוא כאן באתר של ישראל בן תור – מחקרים היסטוריים שימושיים.