33. ראשיתו ואחריתו – לציון יום פטירתו של ביאליק

חיים נחמן ביאליק – י בטבת תרל”ג (9 בינואר 1873) – כ”א בתמוז תרצ”ד (4 ביולי 1934).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

א. ראשיתו של ביאליק

קטעים מתוך: “חיים נחמן ביאליק”, מתוך: דור וסופריו, רשימות ודברי-זכרונות על סופרי דורי, מאת: י.ח. רבניצקי, הוצאת דביר תרפ”ז (1926).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ראשיתו של ביאליק

“הימים ימי ה”פרדס” הראשון. ואני, העורך והמוציא לאור, בבית-הדפוס ש”פרדסי” הולך ונדפס שם, עומד לי על יד המכונה ומתבונן אל עמודי הגליון הנמצא תחת מכבש הדפוס. והנה נגש אלי המדפיס ומודיעני, שאיזה צעיר שואל עלי והוא יושב ומחכה לי בחדר-הכניסה. נכנסתי לאותו החדר ובידי גליון-הגהה של ה”פרדס”, ולפני צעיר כבן שמונה-עשרה שנה, ומראהו כמראה בחור ליטאי בעל פנים בריאים ועגולים. שאלתי לחפצו.                                                                                  הבחור ענה בשאלה: אם יש עוד מקום ב”פרדס” לאיזה דבר?                                                     מהו הדבר? – שאלתי.                                                                                                          שיר אחד, לא גדול – ענני.                                                                                                 לשמע תשובה קצרה זו צחקתי בקרבי. וכי לא יכלתי לדעת מראש, שהבחור הזה רוצה לזַכות את “פרדסי” בפרי בת-שירתו? בעל-נסיון כמוני כבר יודע ומכיר היטב, שאין לך צעיר מן “המשכילים” העברים הבאים מערי-המדינה לאודיסה, שאינו שר בשירים “על לב ריקן”, וחזקה על “בחור כהלכה” כזה שאינו בא אף הוא, חלילה, בידים ריקות, כלומר: בלא צרור כתבים בידו, כדי להראות ל”חכמי אודיסה” את בכורי פרי-עטו, ודוקא בחרוזים.                                                                    “הנה זה בא משורר חדש, “חכם בחרוזים”, להוסיף על הראשונים!” – הרהרתי בלבי. ואל הבחור אמרתי:                                                                                                                                 – הראני נא את שירך, ואם טוב הוא וראוי לדפוס אשתדל למצוא לו מקום ב”פרדס”. […] איך שהוא, חלק השירים של ה”פרדס” כבר היה “מלא וגדוש”, ובכל אופן לא יכלה אז לעלות על דעתי, שאותו הבחור ה”מגושם” קצת, היושב לפני ונועץ עיניו בי, יצטרף אף הוא למנין המשוררים הנכנסים ל”פרדס”.  הבחור הושיט לי את שירו, הכתוב על גליון קטן, מבלי הגד לי כלל, שהשיר הזה היה כבר, לפי שנודע לי אחר-כך, לנגד עיני הסופרים המפורסמים לילנבלום ו”אחד העם” ושניהם מצאו בו טעם לשבח.   – שירך יכנס ל”פרדס” – אמרתי לבעל השיר, לאחר שקראתי את שירו אחת ושתים – ופניו נהרו.

אותו השיר הוא “אל הצפור”, שנכתב, לפי המועד הרשום בסופו, בניסן תרנ”א ונדפס ב”פרדס” הראשון בשנת תרנ”ב, ושֵם אותו הבחור בעל השיר הוא – חיים-נחמן ביאליק.

[…] ומדת עַנותו של המשורר לא סרה ממנו גם אחר-כך. וכאשר שלח לי, על פי בקשתי, שלשה שירים בשביל הספר השני של ה”פרדס”, ואני כתבתי לו שהשירים לא מצאו חן בעיני ולפי דעתי שלשתם אינם ראויים להכנס ל”פרדס”, – לא מצא את עצמו נעלב ולא התרעם כלל על “האדון העורך” ומדת-דינו הקשה, אלא קבל עליו את הדין ולא אחר לשלוח שירים אחרים במקום הנפסלים, בצרוף מכתב-בקשה: “השירים האלה אשלח לך על מנת שתענני תיכף אם יקובלו או לא; כי מטבעי אינני מתון ותוחלת ממושכה תציק לי מאד, וקוצר רוחי יניאני תמיד משלח את מוצא עטי אל אחד המו”לים. ענני “הן” או “לאו” וידעתי, ונח לבי.                                                            […] ובשעה ששלח ל”פרדס” השני את השיר “אל האריה המת” (קינה על מות יהודה ליב גורדון) כתב (במכתבו מחשוון תרנ”ג) לאמר: “זה כמה אשר קבלתי מכתבך הגלוי אשר בו בקשתני לספד לגרדון ז”ל כנוח עלי הרוח. אנכי לא עניתיך כי חכיתי לראות אולי יקדמני אחר הטוב ממני; הן לספד לגרדון כראוי לא מילתא זוטרא היא. את פושקין הספיד לערמאנטאוו – ומי יספד לגרדון? אולם אחרי ראותי את כל הקינות אשר קוננו עליו אלה הנדחקים מעצמם אל היכל השירה ואמרתי: לוּ ראה יל”ג ז”ל מי ואיך יספדוהו – ושב למות, ואשלח את קינתי אשר קוננתי אני אליך. ואתה אדוני איעצך בקראך את קינתי וזכרת את יתר הקינות, אשר בלי ספק קראת בהצפירה וגם בהמליץ ומצאה קינתי כרגע חן בעיניך”.

[…] עד כמה מעטים היו אצל המשורר הצעיר אותם הרגעים הטובים שבהם הכיר וידע את “מדת כשרונו ושעור קומתו” – נאמנה מאד עדותן של כמה אגרות שכתב אלי בימים ההם. דעתו לא היתה נוחה אז בכלל מהשירה העברית של אותו הזמן, ובמכתבו מראשית שנת תרנ”ה הוא מוציא עליה משפט קשה: “מה דעתך על החרזנות אשר פרצה וגברה בעת הזאת בשירה העברית? אין כשרון ואין רעיון חדש, ואין ידיעת הלשון. אין ניצוץ אלוה, אבל יש כאן אחיזת-עינים ושארלטיניזם אשר קמו לצחק לפנינו בדמות המשקל הקלוקל וחרוזי-השוא אשר בדו להם מלבם בעת הזאת. רוח של עמעום והרהורים בטלים, רוח ריקנית והבלי-שוא הפורחים באוירו של לב נעור וריק שורה על כל פרי עטם וכו'”. ומדת-הדין הזאת הוא מותח בלי חמלה במכתב אחר גם על מעשי ידי עצמו: “והנני מגלה לך כי קצה נפשי בכל שירַי אשר כתבתי עד הנה, – כי כל אלה הם “קטנות” ואין עדותם עדות על כשרון המשורר. שירים קטנים כאלה וכאלה יכתב כל איש בימי חיי הבלו, ואף כי שירי בכי והתאוננות. הבכי וההתאוננות היו למחלה עוברת ומהלכת במחנה משוררינו, והדמעות דמעות עכורות ודלוחות ומזוגות במים הרבה. “הבכינות” – הסימן היותר מובהק לקטנות הרוח ולחסרון הכשרון בעתים הללו”.

[…] “כותב אני – הוא מודיעני בקיץ שנת תרנ”ז – שיר גדול מעין פועמא. אם יצלח בידי לגמרו אהיה מאושר, אך מסופקני מאד. על כל פסיעה ארגיש את חוסר השכלתי וידיעתי ולמלאותן איני מספיק, וגם רפה רצון אנכי, כידוע לך”. […] את שמע “המתמיד” כבר שמעתי מפי עורך “השִלֹח”. “אחד-העם”, שלא היה נוח להתפעל ואין זה דרכו להיות מן הפזרנים בנוגע לתהלות ותשבחות, הגיד לא אחת בפני את שבחו של “המתמיד” עוד קודם שנדפס. ולאחר שקראתי את ראשית השיר בחוברת “השלח”, מהרתי וברכתי את המשורר על ההנאה שהנאני בטורים היפים של שירו. על זה השיבני: “קבל בזה את תודתי הנאמנה על אותות החבה שאתה מראה בתתך את לבך עלי לפשפש במעשי ולמצוא ידי בהם סמני כשרון. ויהי רצון שיאמנו דבריך עלי. אולם שא לי אם אומר לך כי מפיך קיוויתי לשמוע לא “אמן חטופה” על שירי “המתמיד” כי אם דעה מוחלטת, מה שהיית צריך לחכות עד בא סופו. “טורים יפים”, כמו שאמרת, יכולים להמצא גם בשיר גרוע ורע; העיקר, אם יש ערך ספרותי לשירי זה בכללו – טוב, ואם לא – יחפאו עליו גם יפי טוריו”.

ב. אחריתו

הספד אשר כתב אשר ברש, בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרצ”ה, שהוא היה עורכו, הוצאת שם.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

מוטי ברכאן מקריא את “אל הצפור” בהברה אשכנזית מילעילית בגרסתו המלאה (16 בתים).

נחמה הנדל שרה את השיר וגם מבצעים נוספים.

כאשר נפגשו לראשונה באודסה, בשנת 1891, היה חיים נחמן ביאליק בחור עלום שם בן 18 ואילו יהושע חנא רבניצקי (1859 – 1944) היה עיתונאי, מבקר, עורך ומו”ל בעל מוניטין, בן 32. שירו הראשון של ביאליק, אל הציפור, אשר התפרסם בכתב העת פרדס, אותו ערך רבניצקי בשנים 1892 – 1897, עשה רושם רב וסימן את תחילת דרכו הספרותית של מי שהפך למשורר הלאומי. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1900 חזר ביאליק לאודסה, שהיתה אז אחד ממרכזי התרבות העברית החשובים ביותר, ובמשך 21 שנים פעלו הוא ורבניצקי יחדיו. גולת הכותרת של עבודתם הספרותית-תרבותית המשותפת היה המפעל האדיר של עריכת ספר האגדה. הם ייסדו את הוצאת מוריה שהפכה להוצאת דביר, את רשומות, שעסקה באתנוגרפיה ופולקלור והוציאו לאור תרגומים של יצירות מופת. ביאליק הכיר טובה כל חייו לסנדק של שירו הראשון ובהקדשה לקובץ שיריו משנת תרס”ח כתב: “ליקר לי מאח י”ח רבניצקי / בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה / ומאז ועד הנה החזקת בידי / עתה צמחה נוצתה וכנפה נכונה / אהיה כאשר אהיה – ואהבתך עמדי…”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

עדותו של ביאליק על עצמו, במכתב לרבניצקי לעיל, בנושא הבכינות, מעניינת מאוד. מוטיב הבכי והדמעות הוא מן המרכזיים בשיריו של ביאליק. מחקרים ופרשנויות רבים נכתבו על-ידי חוקרי הספרות על הדמעות הזולגות בשיריו של ביאליק ועל משמעותן האישית, הלאומית ואף הארוטית. (למעוניינים: מאמרה של חמוטל צמיר:   צמיר, חמוטל, (2009), “לילית, חוה והגבר המתאפק: הכלכלה הליבידינאלית של ביאליק ובני דורו”, מחקרי ירושלים בספרות עברית, כ”ג, 133 – 82).

הנה כמה דוגמאות מני רבות:

לִי דִמְעָה אַחַת נֶאֱמָנָה,

שֶׁבְּסֵתֶר לִבִּי אֶסְבְּלֶנָּה,

וּבְשׁוּלֵי נַפְשִׁי הִיא נִצְפָּנָה,

וּמִדֵּי אֶרְעַב – אוֹרִידֶנָּה.                 (מתוך: “דמעה נאמנה”).

 

וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי

מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה,

וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי

וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה    (מתוך: “שירתי”)

 

נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה – וַיִּפֹּל קַו-אוֹר

וַיַּכֶּנָּה,

צִנָּה הִכְּתָה לְבָבִי: עוֹד אַחַת מְעַט –

וְדִמְעָתִי אֵינֶנָּה.                            (מתוך: “נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה”)

 

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –              (מתוך: “לבדי”)

13. “פולחן השרירים” (1920)

אנו מצויים היום בין שני תאריכים היסטוריים –  בתאריך 16.3.1934 השתתפה לראשונה נבחרת ארץ ישראל/פלשתינה במקדמות המונדיאל. הנבחרת, שהורכבה אך ורק משחקנים יהודים, שיחקה בקהיר והפסידה לנבחרת מצרים 1 : 7. נבחרת זו הפכה ברבות הימים לנבחרת הלאומית – נבחרת ישראל בכדורגל.

בתאריך 22.3.1888 נוסדה, ע”י לורד ויליאם מקגרגור מקבוצת אסטון וילה, הליגה האנגלית המקצוענית לכדורגל (The Football League). זהו מפעל הכדורגל המקצועני הוותיק ביותר בעולם.

כל זאת מהווה עילה מספקת להציג אסופה של קטעים בנושא הספורט העברי.

א.

מתוך “הדביר”, ירחון צעירי תנועת המזרחי, במדור: המפלגה,

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הסתדרות הצעיר ארץ הישראלי (סיעה מזרחית), הועד המרכזי, חוזר מאת הועד הפועל, תשרי-שבט תר”פ (1920):

אגודת “המכבי ביפו פנתה אל “הצעיר הא”י” בהצעה שחברי הצעיר הא”י יכנסו לתוך שורות ה”מכבי”. המכתב נמסר אלינו מאת הסניף באשר הוא יותר ענין כללי מאשר ענין מקומי. הננו מוסרים בזה לחברינו העתקה ממכתב ה”מכבי” והתשובה שכתבנו להם למען תהא לחברינו בכל מקום השקפה על יחסנו לשאלה זו, ובטוחים אנו כי כוננו בזה לדעת כל חברינו אשר בכל אתר ואתר.

א. מכתב ה”מכבי”                                                            בישיבתנו מיום כ”ג כסלו, החלט לפנות אליכם בקריאתנו זו:          יודעים אנו  להעריך את פעולתכם בקרב הדור הצעיר והחרד בהפיצכם בקרבו את רעיון התחיה, השפה העברית וידיעת תולדות עמנו ועברו, אולם באים אנו בזה להעיר את תשומת לבכם על הדרישה הגופנית שהזנחתם אותה עד עתה.

יחד עם כל אותם הרעיונות והעובדות המעסיקים אתכם, עליכם גם לישר את קומתכם הכפופה ולאמץ את שריריכם.

יודעים אנו את כל הקשי המיוחד הכרוך בצעד הזה. אולם החובה מוטלת עליכם להתגבר על כל המעצורים ולבוא אל בין שורות הסתדרותנו שאינה מבדילה בין מעמדות ובין השקפות רעיון יחיד לכל השדרות השונות שבתוכנו – רעיון הבראת גוף העם.

בואו, איפוא, לחלץ את עצמותיכם הנפרכות ואספו כחות לעבודה, אתם זקוקים לכך!                                                                         בטוחים אנו בכם ועד נכבד, שתשפיעו על חבריכם להענות לקריאתנו, והננו מתכבדים להזמינכם, אתכם ואת חבריכם, לאספת חברים שתערך בבית הספר לבנות ביום ז’ י”ב דנא בשעה 2 אחה”צ, בהשתתפות חברי מרכז הסתדרות המכבי….

ב. תשובתנו.                                                                                מאשרים את קבלת מכתבכם הנכבד מיום ט’ דנא ועלינו להגיד לכם כי יודעים אנו להעריך את פעולתכם להבראת גוף העם ומכירים אנו לכם תודה רבה בעד דאגתכם המיוחדה להישרת קומתנו אנו.

אך ביחד עם זה עלינו לברר לכם את הסבות שבשבילן נמנענו עד עתה מהכנס לשורת הסתדרותכם הנכבדה. רעיון הבראת גוף העם יקר לנו בתור חלק מרעיון התחיה בכלל, אך אנו רחוקים בכל זאת מפולחן הגוף על חשבון הנשמה. עמנו התקיים אלפים שנה בקומה כפופה בשביל שנשמתו בו היתה ישרה, בשביל שהיה קשור בנשמתו לכל קדשיו ומחמדיו מימי קדם וביחוד לחמדה גנוזה שלו: השבת.

לדאבוננו ראינו אתכם, חברים יקרים, מזלזלים דוקא בחמדה גנוזה זו. ולא רק באופן פרטי ביחידות ובארעיות אלא בפרהסיא, בצבור ובקביעות. את ההרצאות הייתם קובעים בשעה הקבועה בעם ישראל מקדמת דנא להליכה בבית הכנסת, את הטיולים הייתם מסדרים בשבת ומועד באופן מעליב למדי את רגשות אלה הנאמנים לרוח עמנו ותורתו. לא יפלא איפוא כי יחס זה מרחיק מכם את כל אלה אשר אין אתם מכירים שום נחיצות להתחשב עם רגשותיהם.

עם ישראל התקיים אלפים שנה עם השבת (במובן שמירת השבת וקדושתו) ובלי פולחן השרירים, וספק הוא אם יתקיים על השרירים בלבד בלי נחלת אבות.

מכתבכם הנלבב אשר בכונתו הטובה אין אנו מטילים אף צל של ספק המריצנו לדבר גם אתכם בגלוי לב כפי הכרתנו וכפי הרגשתנו. ע”פ זה תבינו כי להכנס ישר במצב הנוכחי אל שורות הסתדרותכם אי אפשר לנו וכמו שבהרבה עבודות לאומיות אנו מוכרחים לעבוד לעצמנו על פי רוחנו, נטיתנו, והשקפתנו, כן גם בחלק הזה מעבודת התחיה נהיה מוכרחים למרות רצוננו להצטמצם ולעבוד אותה בגבולנו אנו.

יותר רצוי ומשמח היה לנו לו יכולתם להתרומם אל הגובה הדרוש וליצור תנאי עבודה מאוחדים לכל הדור הצעיר בא”י למען תהיו ראויים באמת להשם “מכבי” שכתבתם על דגלכם. תנו נא אתם את האות הראשון לכל העבודה הלאומית בארץ אבות ובנים…..

ב.

מתוך הפרק: ‘משמעת ורוח קבוצתית’, בספרו של לוניה דבורין “תורת הכדורגל“. (1958).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 לצערנו הרב, לא מעטות התקריות שאירעו על מגרש הכדורגל, שכתוצאה מהן פרץ קהל בלתי-ממושמע לשדה המשחק ובעזרת כמה שחקנים חמומי-מוח גרם להפסקת המשחק לפני מועדו החוקי. אין אנו מתכוננים לצטט דוגמאות. ברצוננו אך לציין כי השופט הוא הפוסק האחרון לגבי כל ההתרחשויות על השדה הירוק וקבוצה ממושמעת היטב ודאי תבין זאת ולא תיתפס לכלל מעשה בלתי-ספורטיבי כנטישת מגרש בעקבות החלטת שופט שלא נראתה  בעיניה. קבוצה ממושמעת תשאף תמיד לנצחון בכל מחיר, אולם אך ורק בדרכים הגונות ובאוירה נאותה. קבוצה כזאת לעולם תכבד את יריבה, ואף אם תעלה עליו ברמת משחקה – לא תזלזל בו. לאחר נצחון לא תצא לחוצות העיר להכריז על כך ובקולי-קולות תוך הפחתת ערך היריב; לאחר הפסד לא תפול ברוחה ולא תתלה את הקולר להפסדה בשופט, אלא תחקור ותחפש אחר נקודות-התורפה ותדאג לתיקונן בעתיד.

אחריותו המשמעתית של השחקן אינה פגה מן הרגע שהסיר מעליו את בגדי הכדורגל והחליפם בבגדי חולין. גם מחוץ לכותלי מועדונו, ומחוץ לגבולות המגרש, עליו להתנהג כספורטאי. אל יתרברב באזני ידידיו ואל יהלל את עצמו (יסתפק בשמיעת תהילתו מפי אחרים…). ישמור על דרך-חיים נורמלית והוגנת, יימנע מעישון ויתנזר משתית משקאות מזיקים. אל יאחר להסתובב בלילות ברחובות העיר ובפרט יימנע מעשות זאת בערב המשחק, אליו הוא צריך להגיע רענן ובריא.

מתוך הספר "תורת הכדורגל". הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

מתוך הספר “תורת הכדורגל”. הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

ג.

קַו-הַכֹּשֶר מהו?    מאת: מ. בניהו

מתוך: “עתידות, ירחון לנוער” העורך: אשר ברש, כרך שני,  (1947), בהוצאת המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית והוצאת מסדה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 לחיות חיי-אדם בשלימותם ולמלאות את תפקידו בחיים כראוי וכיאות יוכל רק מי שנמצא בקו-הכושר.

קו-הכושר מה פירושו?

א. על האדם להיות חפשי ממחלה ומיחוש.

ב. שריריו ואבריו הפנימיים, בראש וראשונה הלב והריאות, צריכים להיות כתיקנם.

ג. מצב-רוחו צריך להיות מרומם, ומעשיו – מניחים את דעתו.

מה הם האמצעים להשגת קו-הכושר?

ראשית, ליהנות ככל האפשר מאויר צח ומאור-שמש, ולא רק בחוץ, אלא גם בין כתלי הבית.    שנית, מזון תכליתי העשיר בירקות ובפירות, תוך כדי שמירה על הכלל החשוב ביותר שבאכילה – לעיסה טובה.       שלישית, הפעלת כל שרירי הגוף יום יום בתרגילים תכליתיים, ככל האפשר – מחוץ לבית, בשדה-המשחק, בבריכה.    רביעית, שקידה על נקיון הגוף ע”י רחיצה בחמים (לניקיון) ובקרים (לחיזוק הגוף), וכן על הניקיון הפנימי.     חמישית, הפסקה למנוחה ביום ושינה עריבה ומספקת בלילה.     שישית, התרחקות מהירהורי דיכאון ויאוש והתרגלות למחשבות מעודדות, לרוח טובה, לאהבת-הזולת, לטיפוח תקוות טובות.      ולבסוף: אורח-חיים נאות, שישתלבו בו כל ההרגלים הטובים המאריכים את החיים ומנעימים אותם.

לא הזמן הקשה ולא תנאי התקופה המסוערת אינם צריכים לעכור את רוחנו ולרפות את ידינו. נשמור על כוחנו ועל כושרנו. נתרחק מן היאוש ומשנאת-החיים, מרעיונות חורבן, הרס ונקמה. נטפח בנו את התקוה לימים טובים מאלה, ואז יעמוד בנו הכוח ליצור ולבנות את ביתנו ואת בית ישראל כולו.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לוגו מדור הספורט בירחון “עתידות”   הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 הערות העורך

על  “הדביר – ירחון לתורה וחכמת ישראל, ערוך ע”י הועדה התורנית שע”י הסתדרות הצעיר ארץ-הישראלי, בהשתתפות גדולי הרבנים וסופרים”, קראו כ א ן.

לוניה דבורין, שחקן ומאמן כדורגל, מוותיקי תנועת בית”ר.  משפחתו חיברה ספר המופיע באתר לזכרו

אשר ברש, עורך “עתידות” היה סופר, אשר כבר נשכח מלב, כמו סופרים רבים בני דורו. אפשר לקרוא כ א ן ו כ א ן עליו ועל יצירתו.