69. יום העצמאות תשע"ה

א.  שנת העשור לישראל הצטיינה בגודש של פרסומים רשמיים, מוסדיים ופרטיים עם סיכומים של עשר שנות המדינה הראשונות. היה זה פרק זמן מצוין להעיף מבטים לאחור וקדימה, לסכם את מה שהיה ולקוות לעתיד טוב יותר. חגיגות העשור נפתחו עם המצעד הצבאי בירושלים. בחיפה הוחג "יום הים", באשקלון "יום הצנחנים" ובבאר שבע – "יום חיל האויר" בו כיכבו מטוסי הווטור הסילוניים מתוצרת צרפת. בקיבוץ דליה התקיים פסטיבל הריקודים העממיים. אך, באופן בלתי צפוי,  האירוע המרכזי אשר ריכז סביבו את כל תשומת הלב היה חידון התנך הבינלאומי, בהשתתפות נציגים מ-15 מדינות (19 באוגוסט 1958). עמוס חכם, פקיד בבית חנוך עוורים בירושלים, הפך בין לילה לגיבור הלאומי. תערוכת-העשור שהוצגה בירושלים בהשתתפות חצי מליון מבקרים הוכרזה ככשלון בשל רמת המוצגים הירודה.

וועדת-העשור לתערוכת-העשור הזמינה אצל המאייר אריה נבון ספר קריקטורות על הישגיה של ישראל בעשר שנותיה הראשונות. הספר יצא לאור בהוצאת דבר והוצג גם בתערוכה בינלאומית בבריסל.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מהישגיה של המדינה הצעירה – הושלם ייבוש אגם החולה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. ולכבוד שנת העשור – העתון "ניר – ידיעות למורה" (עיתון אינפורמטיבי וחינוכי למורה) היוצא לאור מטעם המחלקה לחינוך של הק.ק.ל בפברואר 1959, מציע נושאי לימוד לילדי ישראל. כמו כן מודיעה הק.ק.ל על שירות של סירטונים לפנסי-קסם, המיועדים להיות מכשיר-עזר חינוכי בהקניית נושאים לימודיים שונים בדרך ההמחשה על-ידי תמונות מוקרנות. הק.ק.ל היתה בשנים אלה סוכן תרבות מרכזי בחברה הישראלית ובמוסדות החינוך הציוניים. הפרסום שלהלן אינו שוכח כמובן להעלות גם את קרנה של הק.ק.ל עצמה והסדרים ממשלתיים שנועדו להנציח את מעמדה הנדלנ"י.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. את התיאור היפה, הריאלי והממצה ביותר של יומה הראשון של מדינת ישראל ושל שנתה הראשונה, מצאתי ב"אלמנך העשור" בהוצאת ידיעות אחרונות (1958):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ומתוך האלמנך – תעריפי משלוח מברקים לארצות השונות והנחיות להזמנת קו טלפון. במודעה נרמז שהאספקה מוגבלת (גילוי נאות – אני קיבלתי קו טלפון בשנת 1980, לאחר המתנה של 8 שנים, בעיר רחובות).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ועוד פרט אחד מענין שדליתי מתוך ספר זה – בשנת 1958 היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים ובהם למדו 15% מתלמידי ישראל, אשר הצליחו להתקבל ללימודים מתוך 20% מן התלמידים אשר הגישו מועמדותם. מתוכם 5 בתי ספר חקלאיים דתיים.

ד.  נחזור עשר שנים לאחור, אל נושא ממלכתי. ביולי 1948 מפרסם מרדכי נימצביצקי, אשר עברת את שמו ל-נמצא-בי, את הספר (המעט איזוטרי אולי)  "הדגל" ובו הצעות לדרך בה יש לעצב את דגל ישראל. באותו זמן, כפי שגם משתמע מן ההקדמה שכתב לספר דוד בן-גוריון, עדיין לא התקבלה החלטה על צורתו הרשמית החוקית של דגל ישראל (ההחלטה נפלה רק באוקטובר 1948). מרדכי נמצא-בי, שהיה מייסד ומפקד הג"א (הגנה אזרחית) במלחמת השחרור, כתב סקירה היסטורית על הדגל היהודי והציוני והמליץ על צורתו של הדגל הלאומי. בנוסף לכך פירט בדקדקנות את כל התקנות והחוקים הנוגעים למידות הדגל והשימוש בו בקישוט בניינים, בטקסים, ארועים, חגיגות, מסדרים ולוויות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הבעלים המקורי של הספר הצמיד לעמודו הראשון הודעה על אזכרה לנמצא-בי, אשר נהרג בתאונת דרכים בינואר 1949.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ה. ובענייני ביטחון – נחזור עוד כמה שנים לאחור, לשנת 1943, ונצפה במסמך המתעד את טקס השבועה לארגון ההגנה ואת נוסח השבועה. המסמך פורסם בכתב העת הצבאי "מערכות" בחודש פברואר 1949. פרסום בכריכה צבעונית כגון זו היה נדיר למדי בעת ההיא.

Azmaut-23

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חג עצמאות שמח.

הערות העורך

סקירתו ההיסטורית של נמצא-בי משקפת את ההיסוס שהיה קיים בישראל באשר לאימוצו של הדגל הציוני כדגל של מדינת ישראל. היה חשש שהקהילות היהודיות בגולה, אשר השתמשו בדגל היהודי-ציוני הכחול-לבן, יתקלו בבעיות פוליטיות אם יניפו דגל של מדינה זרה (ישראל). לאחר חצי שנה של דיונים, במהלכם התייעץ משה שרתוק (שרת) עם אישים ומנהיגי קהילות בחו"ל, הוחלט בכל זאת לאמץ את הדגל הציוני כדגל ישראל. הדגלים אשר היו תלויים מעל הבמה בטקס הכרזת המדינה ומגילת העצמאות אינם תואמים את תקן הדגל הרישמי – קודקודי משולשי המגן-דוד אינם פונים לעבר פסי התכלת…

מודעות פרסומת

49. חכמת הבהמות

רשומה זו עוסקת בכותבים אשר הקדימו את זמנם (לפחות בספרות העברית) וכתבו על צער בעלי חיים, על האכזריות הכרוכה באכילת בעלי חיים, על הניגוד בין מצוות הדת והמוסר האנושי בהקשר זה.

נתחיל את מסענו בשנת 1902. המשורר יעקב קפלן פרסם שיר בשם "גמוּל" ב- ספר-השנה: מאסף ספרותי בעריכת נחום סוקולוב. (עדיין לא הצלחתי לברר את פשר החותמת שתוף לודז'אי א' המתנוססת על גבי העמוד הראשון, הקשורה ללודז' שבפולין)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

השיר עוסק בפרשה המתוארת בתנ"ך – שמואל א' פרק ו', אך מנקודת מבטן של הפרות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה כמה פסוקים מן הפרק, לשם תזכורת:                                                                                יא וַיָּשִׂמוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה אֶל-הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם.  יב וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד-גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ.  יג וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת.  יד וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל-שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית-הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת-הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה.

באותו ספר-שנה, במדור "חזון השנה" מאת ש. י. יצקן, שהוא סיכום מאורעות שנת 1902 בעולם היהודי, מופיע דיווח על התנגדותן של אגודות צער בעלי חיים בגרמניה (פרוסיה) ושוויץ לשחיטה הכשרה של היהודים! (בהמשך העמוד תיאור עלילת דם).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

באותה שנה, 1902 הגיע הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לעיר הגרמנית ברסלאו, לשם לימוד באוניברסיטה. האם הושפע מהלך הרוח החדש של חמלה על בעלי חיים כאשר כתב את סיפורו "פרה אדומה"? סיפור זה הוא מן החשובים והעמוקים ביותר של ברדיצ'בסקי ובו הוא נותן ביטוי לניגודים שבו, לקונפליקט בין קיום מצוות הדת והפולחן לבין המוסר, בין גוף ונפש, יצרים ורוחניות, טוב ורע. אפשר לקרוא את הסיפור הקצרצר באתר פרוייקט בן-יהודה.

אנו מדלגים לשנת 1930 לספרו של משה סטבסקי (סתוי)ספר הבהמות (בשני כרכים). הספר מתאר את הווי העיירה היהודית ברוסיה, אך גיבורי הסיפורים הם בעלי החיים, חיות המשק – הפרות התרנגולות, הסוסים – רווחתם או סבלם מהווים את שיאו הדרמטי של כל סיפור. סטבסקי-סתוי נחשב לסופר העברי הראשון שהתייחס כך אל בעלי החיים. הסיפורים מתארים את הקשר בין האדם לבהמתו ובאותה מידה בין הפרה לעגלתה. את אכזריות הקצבים, המתוארת בצורה ריאליסטית מאוד. הסיפור הארוך ביותר מוקדש לחתול. את הסיפורים מלווים ציוריו של נחום גוטמן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקדמת המחבר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לא אוכל להביא במסגרת זו את אחד הסיפורים בשל אורכם. להלן שני עמודים מן הספר לשם התרשמות מן הסגנון ומציוריו של גוטמן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מצאתי לנכון להביא את מילון המלים הקשות והחדשות המצוי בסוף כל אחד מכרכי הספר, על תחדישי הלשון (שעליהם היה אחראי כנראה שלונסקי) ועל הטעויות בשמות בעלי החיים שהובאו באנגלית:

Animals-30s Animals-25s

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1933, יצא לאור ספרו של אביגדור המאירי חכמת הבהמות. על אף שהספר מתחזה כספר ילדים, גם בעזרת איוריו הפשטניים במתכוון של אריה נבון, אין הוא כזה. הספר כתוב בשנינות ובציניות. הייתי אומר שהוא אפילו פרודיה על ספרי ילדים ועל הדרך בה מוצגים בם בעלי החיים. מאחורי ההומר המריר מסתתרת ביקורת נוקבת על יחסו של האדם לבעלי החיים ואפילו על ניתוחים בבעלי חיים (ראו להלן בסיפור על הארנבת). בין "בעלי החיים" להם מקדיש המחבר רשימה, מצויים גם האדם, פרא-אדם, נמפות ופיות ואפילו שעון.

Animals-3s

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונות לשם קריאת הטקסט:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

Animals-9s

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כדאי לקרוא על קורותיה של המושבה באר טוביה, אשר במשך שנים רבות היתה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, בין קסטינה ובית דראס, והיתה נתונה להתנכלויות הערבים. משה סטבסקי היה בין תושביה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושוב בשנות הארבעים ונשא כל חייו את זכר התקפות הערבים עליה במאורעות תרפ"ט עד להחרבתה ונטישתה, ועל כך כתב את "לאחותי באר טוביה". סטבסקי היה מעורה בחיי הערבים וכתב את הספר "הכפר הערבי" בו תיאר את אורחות חייהם בצורה מפורטת. זהו מקור אמין להכרת הכפר הערבי בתקופה שקדמה למלחמת השחרור. את אגדות הערבים הנציח בספר ילדים שכתב "בדרך לארץ האושר".

אביגדור המאירי היה סופר ומשורר פורה מאוד (מוכרים שיריו "תוכי יוסי" ו"מעל פסגת הר הצופים"). ייסד וניהל את התיאטרון הסאטירי הראשון הקומקום. לאחר קום המדינה היה העורך והמסגנן של הפרוטוקולים של ישיבות הכנסת.

"ספר השנה" בעריכת נחום סוקולוב משנת 1902 היה האחרון מבין ארבעה מאספים כאלה. קדם להם השנתון "האסיף" עב הכרס (1884־1888, 1893), אשר הופץ באלפי עותקים בקהל קוראי העברית. עוד נשוב לאוצרות הספונים בין דפיו המצהיבים.

 

48. טשרניחובסקי

הרשומה מוקדשת למשורר שאול טשרניחובסקי, לציון יום פטירתו – נולד: י"ט באב תרל"ה (20 באוגוסט 1875), נפטר ט"ו בתשרי תש"ד (14 באוקטובר 1943, א' סוכות).

א. המשורר כאייקון גרפי.

ישנם אישים, אשר מלבד אישיותם, תפקידם, או כישרונם המוכח, ניחנו בהופעה מיוחדת, אשר מקנה להם משנה תוקף בזיכרון ובתודעה הקולקטיבית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן דמותו של הרצל, אשר הדרת פניו המטופחת, המוקפדת, הפכה לסמלה הבלתי מעורער של התנועה הציונית. אנשים אלה הופכים לאייקון המוכר לכל רואה, וזוכים להנצחת דמותם בצילומים, ציורים, איורים ואפילו קריקטורות למכביר. כך רעמת השיער של בן-גוריון או שלונסקי, פניו העגלגלים של ביאליק המקריח, משקפיו העגולים של ז'בוטינסקי. וכך גם תלתליו הפרועים ושפמו העבות של שאול טשרניחובסקי, המוכרים לכל גם לפני שהתנוססו על שטר של 50 ש"ח.

אחד הצילומים המאוחרים של המשורר, כאשר כבר זרקה שיבה בשערו

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו "חיים למופת – ספורים מחיי אנשים גדולים" (הוצאת מסדה, תשט"ז) כותב יעקב פיכמן: "בחור כהלכה היה. איש-קומה ורחב-כתפים, יפה-ראש ויפה-עינים. שערו היה מתולתל ונאה, גם כשזרקה בו שיבה. משנכנס לאוטו האיש הגבוה והדור-הפנים, היו הנוסעים מפנים לו תכף מקום, ואם לבנה הקטן לחשה: עכשיו הס, אין להשתובב, ילדי! יודע אתה מי זה? הוּ שאול טשרניחובסקי!" ומיד היה הילד משתתק". בפרק זה של הספר, המוקדש לטשרניחובסקי, מופיע ציור שלו (הצייר אינו ידוע):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בתאריך 26.10.1936 צייר המאייר אריה נבון (צייר, קריקטוריסט ותפאורן) את טשרניחובסקי בעיתון דבר, והנציח את התלתלים והשפם הידועים. ציור זה מופיע בספר "שחור על גבי לבן" , בהוצאת דבר   (1938), בו כונסו  קריקטורות אשר פרסם אריה נבון בדבר. עורכי הספר ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (זלמן שז"ר).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התמונה בה לדעתי נראה שאול טשרניחובסקי במלוא הדרו ואונו מצוייה בספר שיריו "שירים" , אשר יצא לאור באודסה, בשנת 1911 בהוצאת השילוח (היתה זו השהות השנייה של טשרניחובסקי בעיר זו, שהיתה אז המרכז של התרבות והספרות העברית. בימי נעוריו ובחרותו שהה שם לרגל לימודיו בבתי ספר למסחר) :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שימו לב ללבוש המהודר והצווארון האופנתי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חדי העין הבחינו בודאי, בעמוד הראשון של ספר השירים לעיל, בהקדשה – הקדשה שכתב המחבר, טשרניחובסקי, לנחום סוקולוב. ואכן, ספר זה מצוי בארכיון הציוני בירושלים, באוסף הספרים הפרטי של נחום סוקולוב, כלומר – זהו פריט ארכיונאי נדיר, אשר כמותו קיים רק אחד בלבד, בעולם כולו. אחזור ואציג בהגדלה את ההקדשה, אשר נכתבה בצניעות רבה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום סוקולוב, אשר קרא בעיון כל שיר ושיר, סימן על גבי הספר את המלים הקשות והמיוחדות ובשולי כל עמוד הוסיף הערות על מקורותיה של כל מלה, ועל מקבילותיה בערבית ובשפות אחרות. ולבסוף ציין לעצמו שסיים את הקריאה: "כליתי לקרוא, ברלין ב' אלול התרע"ב".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וכעת נחבר יחדיו את כל הספרים והאישים אשר נזכרו לעיל: את ההקדמה לספר הקריקטורות של אריה נבון, "שחור על גבי לבן",  כתב יעקב פיכמן ("אמנות הקריקטורה"). אריה נבון היה הקריקטוריסט של עיתון דבר במשך 31 שנים (1933 – 1964) ובשנת 1958 קיבל את פרס סוקולוב לעיתונאות על פעילותו זו. נחום סוקולוב תרגם בשנת 1902 את ספרו של הרצל אלטנוילאנד כ-"תל-אביב", שם אשר נבחר שבע שנים אחר-כך כשמה של העיר העברית הראשונה.

ב. שאול טשרניחובסקי כמתרגם

שאול טשרניחובסקי, שהיה כידוע רופא, שלט בשמונה שפות (לפחות): רוסית, עברית, יידיש, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יוונית עתיקה, לטינית. הוא היה מתרגם מחונן של יצירות מופת רבות, כולל מחזותיו של שקספיר. אתעכב על שניים מתרגומיו, אשר לדעתי מעידים על העדפותיו של המשורר, על נטיית ליבו ואישיותו, לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר שיריו. אין זה מן הראוי או המקובל שמשורר יעיד על שיריו או יעניק להם את פרשנותו, אך בתור מתרגם, הוא יכול להעיד על עצמו, כפי שעשה בהקדמות לתרגומים שלהלן.

1. שירת הַיְאַוַתָה – תרגומו של טשרניחובסקי מאנגלית ליצירתו של Henry Wadsworth Longfellow‏;  (1807 – 1882), פואמה המבוססת על אגדות עם אינדיאניות. (ראה בהערות העורך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה הקדמתו של שאול טשרניחוסקי. שימו לב שלאינדיאנים הוא קורא הודים (ממש כמו קולומבוס). עוד נבאר ש"תרגום ז'רגוני" הוא תרגום ליידיש. ביטוי נוסף, אשר נעלם משפתנו הוא "בית עֵקֶד ספרים", כלומר ספרייה. משמעות המלה יאותה היא מורה ונביא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יעקב פיכמן, בספרו אשר הוזכר לעיל "חיים למופת" מזכיר את "שירת היאותה", בתארו כיצד היה טשרניחובסקי הצעיר מקריא פרקים מן היצירה באזני מנדלי מוכר ספרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קריאת התרגום מעידה על דלות הלשון העברית באותה עת בכל הקשור לתיאורי טבע ובייחוד שמות בעלי חיים וצמחים, ותלותה בטקסט המקראי. הנה העמוד הראשון מתוך התרגום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירי אנקריאון – תרגום מיוונית של שירי המשורר אשר חי במאה השישית לפני הספירה וכתב שירי אהבה, יין ותענוגות אחרים. ורשה, 1920, הוצאת שטיבל. תרגום זה מייצג את בקיאותו ואהבתו של טשרניחובסקי את תרבות יוון העתיקה (בייחוד יצירתו של הומרוס), (ראה השיר "נוכח פסל אפולו").

החותמת בפינה העליונה של העמוד שלהלן היא "ספרית קבוץ השומר הצעיר "לשחרור" רחובות". גרעין זה של השומר הצעיר הוקם ברחובות בשנת 1929, אך התפרק בטרם הבשיל להקמת קיבוץ. משם נדד הספר לקיבוץ רמת השופט.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חלקה הראשון וחלקה האחרון של הקדמת טשרניחובסקי לתרגום: האם מישהו יודע מיהי יליסבטה קולמן?

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

במרבית השירים מושא האהבה של המשורר הוא עלם יפה, כמנהג היוונים (פדרסטיה). הנה שיר בו מושא הערצת המשורר היא נערה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. ולסיום – פרסום בעיתון הילדים "הבקר הוצאה לילדים" לציון שנה לפטירתו של טשרניחובסקי – 12.10.1944 . הקוראים מתבקשים לנסות ולמצוא מה עומד מאחורי הבלדה המעובדת מאת ליכטנבום והציור הנלווה (לפותרים נכונה לא יחולקו פרסים).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

באתר הספריה הלאומית אפשר למצוא חומר מקיף על טשרניחובסקי ועל קורות חייו

מיהו לונגפלו המשורר האמריקאי שכתב את שירת היאותה?

עוד על שירת היאותה

על שירי אנקריאון מצוי חומר רב ברשת, ואתם מוזמנים לחקור ולדרוש.

אליזבט (יליסבטה) קולמן הייתה ילדת פלא, אשר ידעה 11 שפות וכתבה כ-1000 שירים בטרם גוועה בגיל 17. בת להורים גרמנים שגדלה ברוסיה (סאנקט פטרבורג). שומאן הלחין כמה משיריה. (תודה לענת).

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.

 

17. מ"עדן הילדים" עד מִיקִי-מַהוּ (1896 – 1946)

שלוש תחנות בהתהוותה של ספרות ילדים עברית.

א.

עדן הילדים ספר מקרא לילדים ולילדות עם תרגום המלים בארבע לשונות: רוסית, אשכנזית, צרפתית ואנגלית. מאת ישראל חיים טַבְיוֹב. הוצאת "תושיה". ווארשא תרנ"ו. (1896).                              קטעים ממאמר ביקורת מאת: ב"ק, מתוך "פרדס": אוסף ספרותי, הוצאת י. ח. ראבניצקי. אדעסא,         (1896).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

"חברת ההוצאה החדשה "תושיה" החלה לדאוג לא רק לטובת הקוראים הגדולים, לתת בידם ספרים טובים ומועילים למקרא, כי אם גם בשביל תינוקות של בית רבן, להוציא למען הקטנים ספרי קריאה ולמוד. על הדבר הזה יחזיקו ל"תושיה" טובה גדולה ההורים והמורים בישראל, כי ברכה מרובה בו ונחיצותו מרגשת מאוד בעולם החנוך בזמן הזה. בימים הטובים הראשונים לא ראו מלמדי ישראל כל צורך בשיטות ישרות וקלות בדרכי תלמוד-תורה, הם ידעו שעליהם ללמד תורה ולא לשון,ובדרכי התורה בחרו דרך ארוכה הקצרה לדעתם, ויאחזו בידם את הכללים הגדולים העתיקים: "אין מוקדם ומאוחר בתורה ואין סדר למשנה", ובלי כל סדר והדרכה נכונה, בלי כל כללי הפדגגיה החדשה עלתה בידם והצליחו להביא את תלמידיהם הקטנים למחוז חפצם של אבותיהם ולהורותם לפרוש ידיהם הרכות ולשחות כשוחה זקן ורגיל במלוא רחבי ים התלמוד, יען לא היה להם לחשוב חשבון השעות, כי עשו את תורתם קבע לכל ימיהם לרבות הלילות ומעולם לא פנו אל לבם לדברים אחרים אף לשעה קלה. אולם הזמן ההוא חלף הלך לו. ובזמננו לא רק ההורים הנאורים, "האבות המתוקנים" (אשר בשבילם, לפי דברי המחבר בהקדמתו, חרד את כל החרדה הזאת לברוא את "העדן") כי אם גם הרבה מהאבות היראים והחרדים רואים נחיצות לעשות פשרה עם רוח הזמן החדש, וברצונם או שלא ברצונם מלמדים הם את בניהם בימי ילדותם מלבד למודי קדש גם הרבה למודי חול הדרושים לאדם באשר הוא אדם. עתה לא יוכלו עוד הבנים הקטנים להקדיש כל שעות היום רק לתורה בלבד, ומה שעשה הזמן בימים ההם צריך שיעשה השכל, הסדר והדרך הישרה, בזמן הזה.

[…] ובכן אין להשתמש, לפי דעתנו, ב"עדן הילדים" במוקדם לתורה, אך אם תתנהו ענין למאוחר יוכל באמת לעַדן את נפש הקוראים הקטנים ולהביא ברכה ותועלת. כי הספורים הבאים בספר המקרא אשר לפנינו רובם ספורי שעשועים המושכים את לב הילד ומבדחים את דעתו. וספורים כאלה מתאימים אל המטרה הדרושה להרגיל את הקטנים לקריאה בספרים עברים מתחלה בעזרת מוריהם, ואח"כ לאט לאט ירכשו להם דעת השפה באופן שיוכלו לקרוא דברים קלים בעצמם בלי עזרת מורה וספר-מלים, והדבר הזה הוא נכבד ביותר ואליו נושא את נפשו כל פדגוג אמן. הקורא הקטן יתענג על רובי ספורי "העדן" המלבבים, המביאים אותו אל עולם נודע לו וקרוב ללבבו או אל עולם חדש נחמד ונעים, אשר שם כל בעלי-החיים למיניהם מבעלי-כנף עד רמש האדמה ישתעשעו כילדים גם יפצחו פיהם לדבר כילדים בני גילם, ואף הבריאה המתה למראה עינים, ציצים ופרחים למיניהם, על כלם ירד טל ילדות, טל של תחיה, ויקומו וישחקו לפנינו כילדי חן.

[…] מלבד זאת רצה המח', כפי הנראה, לזכות את ילדי ישראל בכל אוצרות השפה לפיכך הרבה להם מלים גם מאוצר התלמוד, ולא שם על לב כי אין לתפוס מרובה ולילד קטן לא תחסר מאומה אם לא ידע מלין תלמודיות כמו כרבלת, רעוע, פאה-נכרית, אמבטי, מלחך-פנכי, ותר, כשכש, כעכע וכדומה, אבל הח' עוד לא אמר די בזה ולא נתקררה רוחו עד שהביא לעדן ילדיו גם את "המלה האחרונה" של "חכמת הלשון", כל המלים המחודשות בביהמ"ד החדש של המחדשים, ושם תמצאו מצבע, מפשעה, חשבון, משקפים, לקקן, אניות, גם שעון ועתון, גם התחמר – היה לחמור, ואף המלה הנודעת רצינות לא נעדרה, גם סימן ההקטנה לפי דעת "האחרונים" לא יחסר: סלסל – סל קטן, כחלחול – כחול מעט. מחבר ספר-למוד לילדים, לפי דעתנו, לא רק אינו צריך להכניס לספרו חדושים כאלה, כי אם גם אינו רשאי. הגע בעצמך, פלוני ערך ספר-למוד ויכניס בו מלים חדשות ככל העולה על רוחו, ובא רעהו ומוציא ספר-למוד אחר ובו להוראות אלה מלים אחרות מאשר מצאו חן בעיניו, ובא השלישי ומטיל על התלמידים ללמוד מלים אחרות וכו' וכו'. היתכן דרך כזאת? הנה למשל המלה טראָטואַר, מחבר הספר אשר לפנינו יתרגם מפשעה, ומח' אחר, כמדומני ה' יעבץ בירושלים, מתרגם מדרכה, והשלישי ימצא לטוב משעלה, והרביעי – מצעדה וכו', ואם כן אין לדבר סוף ותחת "שפה ברורה" אחת תהיינה לנו שפות רבות לא ברורות כלל."

ב.

שדה הפקר (מעין הערה)                                                                                                    מאת: "איקס"                                                                                                                  קטעים מן המאמר, מתוך: "דפים", בעריכת דב קמחי (1922).

"הכוונה: לספרות-הילדים שלנו בארץ ולספרות בית-הספר. זה שדה הפקר הוא לגמרי. וכי גם בשביל לכתוב למען תינוקות דרוש כשרון? אותה פרוסת-הלחם, שיש להגישה לפי הגדולים, נוטל המחבר בפיו ולועסה פעם ופעמיים ותוחבה לפי הקטנים. והמהדרין מוסיפין מעט נופת – והמהדרין מן המהדרין אפילו סכרין…                                                                                                                              הנה, למשל: למען "הגדולים" כותבים: החתול קפץ – ולמען הקטנים חוזרים שתי פעמים: החתול "קפץ-קפץ"; למען הגדולים אפשר לשיר "הבוקר בא" – ולקטנים מוסיפים: – טרא-ל-ל-ל—. למען הגדולים יש ספר ישן-נושן, הפותח ב'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' (אגב: טולסטוי ז"ל היה נוהג ללמד את "הספר הישן" הזה ככתבו וכלשונו לקטנים מבלי לעיסה עממית-תינוקית-ילדותית…), ולמען הקטנים מחברים ספורי תורה ממותקים בנופת: נח הצדיק נסע דוקא באניה – וקין ז"ל היה שר, כשהאלוהים גרשוהו מן הגן-עדן, את השיר "נודד אני"…   ואין להאריך.                                                        ואולם זו ספרות לתינוקות היא. שדה הפקר לגמרי. שכל החפץ פורץ לתוכה. אבל יש עוד ספרות אחרת – והיא: ספרי הקריאה העברים לבתי-הספר. ועל ספרות זו ניתנה בשנים האחרונות הגושפנקא של "ועד החנוך", וגושפנקא זו גרשה מבית-הספר את כל ספרי הקריאה האחרים. כוונתי לספרי הקריאה העברים "ספרנוּ".                                                                                                                              כי בעצם גם בחבור ספרים אלה, "ספרנו", נהגו המחברים – כבודם בתור מורים-מחנכים במקומו מונח – באותה שיטה פשוטה ובדוקה: חלקו העבודה ביניהם ואספו חומר מספרי למוד ומחבורי מחברים שונים וצרפו אותם יחד. ואולם דומני, שזהו היחס הקלוקל ביותר לחבור שביצירה. כי אמנם חבור ספר קריאה אינו נתון בשום פנים ביכלתו של המורה העברי, אלא בידיו של היוצר-המשורר העברי. וזהו ההבדל. לש. בן-ציון וליעקב פיכמן ולח. נ. ביאליק מותר לחבר ספרי למוד, ולהאדונים יחיאלי, אדלר וכו' אסור. רוח השירה אינה שורה עליהם, כלומר: רוח הקודש אינה שורה עליהם; ובלא אלה אפשר רק להטליא טלאים בלבד – ואין רוח ואין הרמוניה, ואין כלום. וכאן הסבה העמוקה לשעמום הרב שבספרים האלה. יש כאן אמנם, לכאורה, הכל, אבל העיקר חסר מן הספרים: היוצר חסר. […] אני מאמין באמונה שלמה, שאפילו ב"פסיק" וב"נקודה" נכר האדם. והמשורר על-אחת-כמה-וכמה. כשנטל ביאליק בידיו את האגדה, ויעשה את ספריו ליצירה. כשבא "רב צעיר" וחבר קצור התלמוד, נתן ספר נכבד ובעל-ערך רב וחשוב, אבל יצירה לא נתן. זהו ההבדל. ולילדינו אסור לנו להגיש חבורי לקט, ואם גם של פדגוגים כי אם ספרי-יצירה של יוצרים, של משוררים."

ג.

ולבסוף, מתוך ספר-הילדים הקלאסי של שלונסקי – עלילות מיקי מהו – טעימה קטנטנה בלבד: (1946)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

 

 

 

 

 

 

 

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

חיריק / חיריק / וו פתוחַ / מרכאות / וסיר נפוּח / סָמֵך סָמֵך / קו כפוּף / והרי לכם פרצוּף

ולסיום הספר:

MikiMahu-end-s

הערות העורך

יהושע חנא רבניצקי ערך את כתב-העת "פרדס" בין השנים 1897 – 1892.

על ישראל חיים טַבְיוֹב אפשר לקרוא כ א ן. מומלץ מאוד להכיר את "אוצר המשלים והפתגמים" שלו, המופיע בפרוייקט בן-יהודה, כ א ן.

על הוצאת הספרים "תושיה" ומייסדה בן-אביגדור, חלוץ המו"לות העברית, ארחיב באחת הרשומות הבאות.

את הקונטרס "דפים" הכרנו כבר ברשומה מס' 3 "על מצב הספרות בארץ"

בספר-הילדים "עלילות מיקי-מהו" הפליא המשורר אברהם שלונסקי בחרוזי איגיון (נונסנס) וירטואוזיים. עלילות מיקי-מהו פורסמו תחילה במוסף הילדים של עיתון דבר, החל משנת 1933, ואז לבש הגיבור דמות של עכבר, בהשפעת מיקי-מאוז של דיסני. בשנת 1946 כונסו כמה עלילות לספר, בו היתה למיקי-מהו, או קונציון, דמות אנושית. מי שרוצה להעמיק ולהתעמק ברבדים נוספים של יצירה זו, יכול למצוא זאת כ א ן  וגם  כ א ן.    בל נשכח גם את הצייר אריה נבון, צייר ותפאורן רב-פעלים וזכויות, שהציב את היסודות לציורי הקומיקס ולסרטי ההנפשה בארצנו, המאייר של ספרי לאה גולדברג.