לאחרונה עוקב הציבור בישראל בדאגה אחר השתלשלות העניינים המצערת במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה. הוויכוח בין ההורים ובית החולים, בין הרופאים לבין עצמם והתנהלות משרד הבריאות החזירה אותי לשנת 1952, בה התחוללה סערה סביב תנאי אישפוזם של ילדים בבתי החולים, בעיקר ילדי עולים, וכמובן זה מתקשר גם עם פרשת ילדי תימן שאינה יורדת מסדר היום.

בקיץ 1952 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו השבועי בעתון “דבר” – הטור השבועי – את הטור הפובליציסטי המחורז: “לעזרת הרופא“. טור זה נמצא באסופה של חילופי דברים בין אלתרמן לבין דוד בן-גוריון. טורים שכתב אלתרמן בעקבות מאורעות בחיי האומה המתחדשת, הקשורים לבן-גוריון, או בחייו של בן-גוריון עצמו, וכן איגרות אישיות או פומביות שהוחלפו בין המשורר והמדינאי. אסופה זו יצאה לאור ע”י הוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1971. אין ספק שהדברים מעוררים מחשבות על רמת השיח בין הממשל ונציגי התרבות אז והיום.

והנה הטור-שיר הנוגע ללב, במלואו: (נא לגלול מעט למטה).

דוד בן-גוריון הגיב מייד (שימו לב לסגנונו המיוחד של בן-גוריון, ששלל את השימוש במלה “את”):

ותשובתו המפורטת של אלתרמן לא איחרה לבוא, לאחר יומיים: (נא לגלול מעט למטה).

הערות העורך

אם כן, מי מבין שני האישים צודק בעימות זה? לדעתי הצדק עם שניהם. אסביר בעזרת מידע שישמש כרקע והסבר על מצב הבריאות במדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.

שער עלייה, מאי 1949

הכרזת העצמאות ב-ה’ באייר תש”ח הביאה גל של עלייה בהיקף חסר-תקדים. מיום הכרזת המדינה ועד סוף 1951 הגיעו קרוב ל-700,000 עולים, מחציתם מצפון-אפריקה ואסיה והשאר ממזרח אירופה והבלקנים (שארית הפליטה וניצולי שואה) . עולים אלו הכפילו בתוך שלוש וחצי שנים את אוכלוסיית מדינת ישראל והפכו את שיעור העולים באוכלוסיית ישראל ל-75%. רבים מבין העולים היו קשישים וילדים. מרבית העולים היו חסרי כול ובמצב בריאותי ירוד ביותר, עם תחלואה גבוהה בשחפת, גזזת, גרענת, תת-תזונה, טיפוס, מלריה, צהבת וסיפיליס (עגבת). שיעור חולי הנפש, התשושים והנכים היה גבוה מאוד. תנאי הסניטציה והמחייה של העולים במעברות ובמחנות הקליטה הזמניים היו קשים מאוד וגרמו לתמותת תינוקות גבוהה. המגורים במעברות היו בבדונים, פחונים ואוהלים. ברז אחד לכל 25 משפחות, מקלחת ל-336 אנשים, בית שימוש אחד לכל 53 אנשים (*). בעוד ששיעור תמותת תינוקות ביישוב הוותיק היה 16.2 לאלף תינוקות, הרי שאצל ילדי העולים היה 157.8 לאלף (פי תשע), ואצל עולי תימן אף יותר.

קורס לעולות חדשות, בבית חולים באר יעקב 1950

כיצד התמודדה המדינה שאך זה קמה עם בעיות בריאות אלו? וזאת תוך כדי מלחמת השחרור, מדיניות הצנע, ולתוספת מגיפת פוליו שפרצה בשנת 1949 והצורך לטפל בערביי ישראל?

קודם כל, מי עמד בראש משרד הבריאות? מסתבר שתפקיד שר הבריאות לא היה מבוקש ורצוי בין שרי הממשלה. שר הבריאות הראשון היה הרב חיים משה שפירא (1948 – 1951) שהתפקיד נכפה עליו, בנוסף לשני תפקידיו הנוספים – שר העלייה (הפנים) ושר הדתות – כלומר, שר בריאות בשליש משרה ללא ידע ונסיון רפואי. אחריו שימש בתפקיד ד”ר יוסף בורג (1951 – 1952), אף הוא לא בקי בתחום הרפואה. ולכן למעשה ניהלו את המשרד בשנותיו הראשונות המנכ”לים, תחילה ד”ר יוסף מאיר ואחריו ד”ר חיים שיבא. לביצוע העבודה המנהלית עמדו לרשות משרד הבריאות 20 איש ! שני מנכ”לי המשרד נתקלו בבעיות קשות מאוד, אשר הקשו על יישום פעולותיהם ומדיניותם: פלגנות פוליטית, עימותים ומאבקי כח עם קופת חולים כללית, סכסוכי שכר עם הרופאים, בייחוד לאחר שד”ר שיבא פסק שאסור לרופאים ברפואה הציבורית לעסוק במקביל ברפואה פרטית (נשמע מוכר?). ראשי האגפים במשרד התפטרו וארגון הרופאים (הר”י) החרים אותו, עד שהכריז על התפטרותו ופנה לנהל את בית החולים הצבאי 5, שהפך לתל השומר ואח”כ לבי”ח שיבא. אך בשנה שבה נכתב שירו של אלתרמן, עדיין עמדו בראש משרד הבריאות בורג ושיבא.

בשנים הראשונות להקמת המדינה סערו הרוחות בסוגייה האם להעלות את כל העולים, גם את החולים והנכים, או לבצע סלקציה (כמו שעשו האמריקאים באליס איילנד למהגרים שהגיעו לשערי ארה”ב). חוק השבות מאפשר לשלול את עלייתו של עולה המסכן את בריאות הציבור, אך מעולם לא נעשה שימוש בסעיף זה (2ב). נהפוך הוא – ב- 1949 בעקבות ביקורו של ד”ר שיבא במחנה העולים של הג’וינט בתימן, הועלו בחופזה לישראל  30,000 עולים, 70% מהם חולים במחלות קשות, במבצע “מרבד הקסמים” (כנפי נשרים) על מנת להצילם ממוות. (המקרה היחיד הוא כנראה עיכוב עלייתם של יהודי קוצ’ין בשנתיים בשל החשש שהם נושאים את מחלת האלפנטיאזיס).

למרות קשיים אלו, עמדה המדינה הצעירה במשימה, ולראייה – לא נגרמה אף מגיפה אחת, למרות ריבוי המחלות והחולים. הוקמה מערכת בריאות ציבורית, ריכוזית, מערך של חיסונים לכלל האוכלוסייה, בתי החולים הצבאיים אוזרחו, אף עולה לא הופקר לגורלו. חלק מן הטיפולים הותירו צלקות ומשקעים בלבם של המטופלים והמטפלים כאחד: טיפולי הקרנות לחולי גזזת, ריסוס די.די.טי לכל הבאים בשערי הארץ (מזרחיים ואשכנזים כאחד. תקנה שהתקינו הבריטים, והצליחה לבער את המלריה ומחלות טרופיות אחרות בתוך חמש שנים). התקציבים הדלים ומצוקת האשפוז גבו מחיר. וכאמור – סכסוכים, שיקולים מפלגתיים ומאבקי אגו גבו אף הם מחיר גבוה.

ולעניין גיוס רופאים, המוזכר בטורו של אלתרמן – מצב התברואה הקשה במעברות וריחוקן מריכוזי האוכלוסייה ומבתי החולים, חייב פעולה דחופה בטרם יתפשטו המחלות. ד”ר שיבא החליט שרופאים (מרביתם עולים חדשים) שלא השתתפו במלחמת השחרור ולא שירתו בצ.ה.ל או בבתי החולים הצבאיים, ישלחו לשלושה חודשים לטפל בתושבי המעברות, ולאחר פרק זמן זה יהיו חלק ממערך המילואים של צ.ה.ל. תקנה זו עוררה התמרמרות רבה בקרב הרופאים, בתי החולים וקופת חולים, משום שדלדלה את מצבת כח האדם שממילא היה בלתי מספק, אולם נתנה מענה לתחלואה הרבה במעברות.

(*) – נתונים מספריים נלקחו מן הספר “להיות עם בריא בארצנו, בריאות הציבור בעלייה הגדולה (1948 – 1960), שחלב סטולר-ליס ז”ל, שפרה שורץ, מרדכי שני, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע”ו.

הצילומים באדיבות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

לציון יום פטירתו של יצחק שדה – 20.8.1952.

יצחק שדה: ראש גדוד העבודה (כבש מחדש וניהל את מחצבת מגדל צדק ומחצבות בהרי ירושלים ונחשב חוצב אמן), מקים יחידת “הנודדת” ומפתח התגוננות פעילה על היישוב העברי (“היציאה מן הגדר”), המייסד והמפקד של פו”ש (פלוגות השדה), חי”ש, מפקד הפלמ”ח (פלוגות המחץ) ומקים החטיבה המשוריינת של צ.ה.ל. איש מפ”ם. כתב ספרים ומחזות.

א.

ההספד אותו פרסם הרמטכ”ל רב-אלוף יגאל ידין בחוברת מערכות, ירחון המגן ואיש הצבא העברי, כרך יט תשרי תשי”ג:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב.

מתוך חוברת זיכרון אשר יצאה לאור ביום השלושים למותו, כ”ט אלול תשי”ב, על-ידי מפ”ם. בחוברת הספדים ודברים מאת מאיר יערי, משה סנה, ישראל גלילי, יגאל אלון, שמעון אבידן, י. ברזילי. שירים מאת נתן אלתרמן ודוד אבידן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שירו של נתן אלתרמן (ראה הערות העורך)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שירו של דוד אבידן (ראה הערות העורך):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

צילומים מתוך חוברת הזיכרון:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג.

יצחק שדה נקבר בקיבוץ גבעת ברנר לצד אשתו השלישית, מרגוט. צילמתי את הקבר הצנוע, הבנוי, כמו שאר הקברים של חברי הקיבוץ, מאבני כורכר מקומיות, בתוספת סמל הפלמ”ח על לוח שיש.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

בעלון הקבוץ המאוחד נכתבו שורות אלו: “על יצחק שדה כי איננו – החוצב, המפקד, המשורר – שידע לפקד בחצבו, לשורר בפקדו ולחצוב בשוררו, – נאבל דום”.

שירו של נתן אלתרמן מרמז על פרישתו הכפוייה של יצחק שדה מצ.ה.ל ומן העשייה הבטחונית. יצחק שדה נלחם לשימור הפלמ”ח, אך ידו היתה על התחתונה מול בן-גוריון, אשר מנע ממנו להתמנות לרמטכ”ל ודחק אותו אל מחוץ לשורות הצבא המתגבש. אלתרמן פרסם שיר זה בעתון דבר באוקטובר 1949. היה זה אלתרמן שחיבר את המנון פלוגות השדה – “זמר הפלוגות”. על ידידותם של שדה ואלתרמן אפשר לקרוא כאן.  שדה חלה ומת באוגוסט 1952. בן 62 היה. אלתרמן כתב עליו שיר פרידה מרגש – “יצחק שדה – אחרי ארונו” (“דבר”, 29 באוגוסט 1952).

כאשר נפטר יצחק שדה היה דוד אבידן בן 18. אני מניח שאת השיר על שדה הוא כתב בעקבות השתייכות שניהם לחוגי השמאל. אבידן השתייך בצעירותו לתנועת הנוער בנק”י של המפלגה הקומוניסטית הישראלית מק”י, ובבטאונה קול העם פרסם את שיריו הראשונים. יצחק שדה, חברו הטוב של משה סנה, עמד בראש הליגה לידידות ישראל בריה”מ, היה פעיל במפ”ם  והיה סוציאליסט בהשקפותיו. סכסוך התגלע בינו לבין אלתרמן, אשר העדיף לבחור במפא”י ולא במפ”ם ולחזק את בן-גוריון. שימו לב לדגלים האדומים המוזכרים בשירו של אבידן.