137 – תרבוש אדום וזקור

הפעם אנו מתבשמים מן הריחות והטעמים של ירושלים בשלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. בין עוגת הלייקח האשכנזית למאפה פוסטליקס הספרדי.

חוברת קטנה וצנומה משנת תרמ"ט (1888 או 1889) "ספר המנהגים לאגודת בני ברית" מאת דוד ילין, פתחה בפני פתח לחקירה, מפגש והיכרות עם מנהגים ואנשים מרתקים אשר חיו ופעלו בירושלים משלהי המאה התשע עשרה ואילך. (החוברת נדפסה בדפוס הרב חיים הירשענזאהן, מו"ל "המסדרונה" – אדם ופרשייה מעניינים בפני עצמם, שלא כאן המקום להרחיב אודותיהם).

ארגון "בני ברית" הוקם ב-13 אוקטובר 1843 בעיר ניו יורק על ידי מהגרים יהודים מגרמניה, והינו הגוף היהודי העולמי הוותיק ביותר הקיים עד היום. מודל ההקמה של ארגון "בני ברית" הוא חיקוי למבנה הארגוני והאידיאולוגי של "הבונים החופשיים" – ארגון סתרים בינלאומי, שפעל אז בארה"ב וסירב לקבל יהודים לשורותיו. הארגון היהודי אימץ את גינוני החשאיות והטקסים המוזרים, שלי נראים ילדותיים. בפתח החוברת מצוין "משא ומתן הלשכה יהיו בישיבות חשאות, ודלתים יסגרו". עד מלחמת העולם הראשונה נהג הארגון כאנטי ציוני.

מייסד הלשכה הראשונה בארץ ישראל, "לשכת ירושלים" והנשיא הראשון היה ד"ר וילהלם (זאב) הרצברג , סופר ומחנך יליד פרוסיה שנתמנה בשנת 1877 על ידי קרל נטר לנהל את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל". שנתיים מאוחר יותר עם הקמתו של "בית היתומים לבני ישראל", עבר לירושלים לנהל את המוסד. מאחר והיה אח בארגון בגרמניה החליט להקים את לשכת "ירושלים". ב-ט"ז בסיוון תרמ"ח (ב-26 בחודש מאי 1888) כינס בביתו תשע מהדמויות המובילות את רעיון התחייה הלאומית בירושלים ביניהם נמנו אליעזר בן-יהודה, דוד ילין, אברהם משה לונץ , יוסף מיוחס,  ישראל דב פרומקין, חיים הרשזון, אפרים כהן, עוזר דב ליפשיץ ושמעון שטרן. חבורת המייסדים נמנו על אנשי "היישוב החדש", ששאפו לחלץ את היישוב היהודי מחיי הבטלה והבערות ולהפיץ את ההשכלה, המלאכה ועבודת האדמה. זאת בניגוד לאנשי "היישוב הישן", שעלו לארץ ישראל לחונן את עפרה ולטמון את עצמותיהם באדמת הקודש עד לבוא המשיח. לשכת בני ברית שכנה בתחילה בבית עמיאל, בקרבת חצר סרגיי והייתה הארגון הראשון בארץ שניהל את ישיבותיו בעברית. הספרייה של לשכת בני ברית בירושלים "מדרש אברבנאל" היוותה את היסוד לבית הספרים הלאומי שנקרא כיום הספרייה הלאומית, על כך בפעם אחרת.

בניין בני ברית וספריית מדרש אברבנאל ברחוב החבשים , כיום פינת הרחובות בני ברית ויוסף חזנוביץ'. פתח שעריו לציבור ב-1902.

 הנה כמה ציטוטים מן החוברת, רק על מנת להתרשם מן הסגנון המליצי, בעברית מקראית, המשובץ במובאות מן המקורות. שימו לב לנושא "דבר האמרה" כלומר הסיסמה הסודית שכל חבר (אח) חייב להזדהות באמצעותה (ראו משפט אחרון בעמוד האחרון המצוטט). ראשי התיבות א.ח.ב.ב. הם: אגודת חורין בני ברית.

וכעת לטקס קבלתם של אחים חדשים (חבר בלשכה נקרא אח) טקס הנקרא "סדר קידושים":

את החוברת כתב דוד ילין, שהיה נשיא הלשכה הגדולה של הגליל הארץ ישראלי של בני ברית, ואני מנצל עובדה זו להציג אדם חשוב זה. סבו של דוד ילין עלה לארץ מפולין בשנת 1834. אביו יהושע ילין (יעלין – שמשמעו בפולנית צבי) נולד בארץ ישראל בשנת 1843. בשנת 1860 רכש הסב חלקת אדמה במוצא (אז הכפר קולוניה), מעשה חדשני ומהפכני באותה עת עבור יהודים . דוד נולד בירושלים בשנת 1864 לאביו יהושע ולאמו שרה שהיתה ממוצא עירקי. הנה תמונותיהם של הוריו.

דוד ילין היה ממחדשי השפה העברית והקים יחד עם בן-יהודה את "ועד הלשון העברית" (1890) שהפך לאקדמיה ללשון עברית. הוא היה איש חינוך שלימד בבית הספר של כל ישראל חברים, בבית הספר למל ובסמינר למורים עזרה. במקביל היה איש ציבור, נשא בתפקידים ומשרות רבים ועמד בראש ארגונים שונים (בני ברית, הוועד הלאומי, הסתדרות המורים, עיריית ירושלים ועוד ועוד. פרטים אפשר למצוא בויקיפדיה). בשנת 1913 בעיצומה של מלחמת השפות, פרש מארגון עזרה שבמוסדותיו היתה שפת הלימוד גרמנית, והקים את "בית המדרש למורים העברי" (כיום המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין). אחד מן התלמידים המוכשרים בבית המדרש של ילין היה הסופר וחוקר הטבע אליעזר שמאלי, שלמד שם החל משנת 1920 ואת חוויותיו הפך לסיפורים מלבבים בספר "זהב בירושלים" (זמורה ביתן מודן, 1980), אותו כבר הכרנו ברשומה על אורן רוקפלר בבלוג זה. נשתמש באחד מן הסיפורים האלה כדי לעמוד על טיבו של דוד ילין מפי תלמידו המעריץ.

חדי העין מבין קוראינו ודאי שמו לב לקו האדום בעמוד הראשון של הסיפור שלעיל, המדגיש את המשפט אודות המידע אשר נמסר בלחש מפה לאוזן על כך שדוד ילין היה חובש על ראשו תרבוש אדום בימי שלוט התורכים. אכן יש אמת בשמועות אלו, ולמען הסר ספק, הנה תמונה משפחתית, בה מופיע גם דוד במלוא תפארתו, ותרבוש על קודקודו. לגבי צבעו האדום של התרבוש אין צילום שחור-לבן זה מספק ראייה ניצחת, ולכן עוד נשוב לסוגייה זו.

הצילום, משנת 1887 או 1888 לקוח מתוך ספרה של אטה (איטה) ילין, רעייתו של דוד ילין. אטה נישאה לו בשנת 1885 כאשר היתה בת 17 והוא היה בן 21 שנים. אטה, בתו של הרב יחיאל מיכל פינס, לא היתה רק אשתו של… אלא אשה רבת פעלים ורבת זכויות, אשר מלבד גידול חמשה בנים ושתי בנות בתנאי מחייה קשים, הקימה ארגוני צדקה ומוסדות כמו "עזרת נשים", בית חולים לחולי נפש, בית ספר ובית מלאכה לבנות חרדיות שהוריהן סירבו להעניק להן חינוך, "המעון לבנות ישראל" ליתומות פרעות קישינב, ועוד. על כל זאת הוענק לה עיטור כבוד מאת האימפריה הבריטית, אך היא החזירה אותו במחאה לאחר פרסום הספר הלבן.

אטה ילין כתבה ספר בשם "לצאצאי – זכרונותי" בהם תיארה באופן אינטימי ומפורט את תולדות חייה וחיי משפחתה. החלק הראשון נכתב ב-1938 והחלק השני בשנת 1941 (הוצאת ראובן מס). ספרים אלה משמשים מקור נפלא ונדיר להכרת חיי היומיום בירושלים בשלהי המאה התשע עשרה – כלי הבית, המאכלים והמלבושים, מנהגים ואמונות, ריפוי מחלות וגידול ילדים. ועל כל אחד מנושאים אלה מתארת אטה את ההבדלים בין הספרדים והאשכנזים. תקצר היריעה מלצטט את מנהגי האירושין, החתונה, המרחץ התורכי, הכנת הקוסקוס, המצאת הגפרורים. מן הספר עולים גם היחסים בין קהילות היהודים השונות, הפילוגים, החרמות והנידויים, הקנאות הדתית שהגיעה לאלימות, אל מול הנאורות וההשכלה.

אביה של אטה, יחיאל מיכל פינס, עלה מרוסיה לירושלים בשנת תרל"ח – 1878 לאחר שהתמנה כמנהל קרן "מזכרת משה" מטעם משה מונטיפיורי. כל המשפחה ואטה ביניהם עלו אף הם כשנתיים וחצי אחר כך. לפני צאתם לדרך נתפרו והוכנו כל הבגדים שידרשו לבני המשםחה בירושלים. כותבת אטה בזכרונותיה: "כל הבגדים שעשו למעננו היה מצמר טהור. לפי מה שכתב אבי שלטה אז המלריה בארץ-ישראל, והתרופה היחידה היתה ללבוש בגדי צמר" לקרובי המשפחה והשכנים שנותרו מאחור בגרודנה היו בקשות רבות. וכך כותבת אטה: "כשבוע ימים לא נסגרה הדלת על מסגר. מהבוקר עד הערב באו אנשים, נשים וטף. אלה בקשו שנתפלל בעדם במקומות הקדושים, ואלה שנשלח להם חוטים אדומים שהקיפו בם את קבר רחל אמנו, סגולה למחלת אדמת ושנית, וכאשר כורכים אותם על צואר החולים או על ידם אז הרפואה קרובה.".

בהסבר לתמונה המשפחתית שלעיל מציגה אטה בפני המתבונן את כל אחד מן המצולמים בשמו, אך את דוד היא מציגה רק כ-אישי, בלי לנקוב בשמו. מעניין הדר שבכל הספר היא אינה מכנה אותו בשמו, אלא רק ארושי ואחרי החתונה אישי. דבר נוסף החוזר על עצמו בכל הספר בעקביות הוא השימוש בביטוי ז"ל (זכרונו לברכה) עבור הגברים הנפטרים ובביטוי נ"ע (נוחה עדן) לנשים הנפטרות. (ראו בהסבר לצילום למשל). הנה כמה ציטוטים מן החלק השני של הספר, המקיף 20 שנה מחייהם המשותפים של דוד ואטה ילין. בחרתי להציג חלק ממה שכתבה על הריונה ושתי לידותיה הראשונות:

לידת הבת הבכורה בהיותה בת 18.

האם שמתם לב כיצד משתתף גם האב דוד ברחיצת התינוקת בהביטו במאורע הזה?

הולדת הבן השני.

וכך מסיימת אטה חלק זה של זכרונותיה, אשר נכתב כחמישים שנה לאחר התרחשות המאורעות עצמם:

אטה לא הצליחה להשלים את החלק השלישי של זכרונותיה. היא רומזת במשפט הסיום שהמשכה של דרך חייה לא היתה סוגה בשושנים. בשנת 1917 בעת מלחמת העולם הראשונה, הוגלתה המשפחה לדמשק ושם נפטר בני שמריהו מטיפוס הבהרות. במאורעות המרד הערבי בשנת 1938 נרצח הבן אבינעם. דוד ילין נפטר שלוש שנים אחר כך. הצילום המשפחתי הזה הוא משנת 1902, ובו נראים כל שבעת ילדיה של משפחת ילין.

לא נסיים לפני שנסיר את הספק באשר לצבע תרבושו של דוד ילין הצעיר. את הקטע הבא מצאתי בספרו של אברהם יערי, ספרן בבית הספרים הלאומי שליקט מאה ועשרים קטעי זכרונות מספרים שונים וקיבצם בספר בן שני הכרכים "זכרונות ארץ ישראל" (1947).

ומכאן אנו למדים – לא רק שהתרבוש היה אדום, אלא שהיה בעל חשיבות מכרעת למהלך חייו של דוד ילין הצעיר.

תמונה זו צולמה לאחר נישואי חנה בתם הבכורה של דוד ואטה עם שלמה מיוחס העומד ותרבוש לראשו.

133 – אורן ירושלים – בין אגדה למדע

עצים ישישים זוכים להגנה ולכבוד ולאגדות הנקשרות סביבם. אגדות המספרות על גילם המופלג, בדרך כלל בהפרזה רבה, ואגדות אודות הסיבה בגינה שרדו וזכו להגיע לגיל זה. סיבה נפוצה להגנה על עצים והפיכתם למקודשים היא סמיכותם לקבר של איש קדוש, מה שנהוג לכנות "קבר שייח'". אך ישנם גם עצים מרשימים ששרדו שנים רבות ללא הגנתו של פטרון קדוש. כאלו הם למשל עץ השיזף המצוי בעין-חצבה (ערבה) ועץ פיקוס השקמה באום-ח'אלד (נתניה). כזה היה גם עץ האורן הישיש בחצר מוזיאון רוקפלר. וכשם שקברי שייח' הופכים אצלנו לקברי צדיקים, גם סביב עצים עתיקים נטווים נרטיבים שונים. המתכונת המקובלת היא גיור כהלכה של הנרטיב הערבי, אך ישנן גם דרכים אחרות לבניית מיתוסים אלה. ישנם עצים ההופכים לנכס-תרבות ולחלק מן הזיכרון הקולקטיבי. כאלה הם "ארז הרצל" במוצא (שהיה בעצם ברוש), "ברוש המדינה" בדגניה (גם הוא כבר לא עמנו), "אשל אברהם" בחברון (שהוא למעשה אלון) ו"האלון הבודד" בגוש עציון. נעלה כאן את זכרו של אורן ירושלים הישיש במוזיאון רוקפלר, ונדגים באמצעותו כיצד נרקמות אגדות.

איור "אשל אברהם" 1910

אליעזר שמאלי, מורה לטבע, מחנך וסופר אהוב עליי מאוד, עלה לארץ בשנת 1920 והחל מיד ללמוד בבית המדרש למורים העברי בירושלים, בהנהלת דוד ילין, הסמינר שהוקם בשנת 1913. בספר "זהב בירושלים" (זמורה ביתן מודן, 1980) מקובצים סיפוריו של אליעזר שמאלי על תקופה זו, בה למד בבית המדרש למורים. סיפוריו של שמאלי משחזרים את שנות העשרים של המאה הקודמת בירושלים, ימי ראשית שלטון המנדט הבריטי, את הווי החיים לצד הערבים העוינים וההתגייסות לארגון ההגנה החשאי; את שכונת מאה שערים בה התגורר ובניית שכונת בית הכרם. את אהבתו לעדת התימנים ופגישתו הראשונה עם אלכסנדר זייד. מוריו בבית המדרש ובראשם דוד ילין היו טיפוסים מיוחדים וססגוניים, ושמאלי בסיפוריו מלאי אהבת האדם מפיח בהם רוח חיים. די אם נזכיר את המורה לתרבות הגוף וכיור – אברהם מלניקוב, הפסל שיצר את פסל הארי השואג בתל-חי, את המורים לטבע אפרים הראובני ויהושע אביזוהר ואת המורה לתנ"ך חיים אריה זוטא.

בספרו זה של אליעזר שמאלי, "זהב בירושלים" מצאתי את הסיפור היפה על עץ האורן, אורן ירושלים, שגדל בחצר של מוזיאון רוקפלר והיה זקן עצי האורן בישראל, עד שקרס באירוע שלג בשנת 1996. את הסיפור הציורי על תולדותיו של העץ ועל כך ששימש מקור לזרעים שמהם גדלו כל האורנים ביערות קק"ל, שם שמאלי בפיו של יוסף ויץ, שזכה לכינוי "אבי היער" בישראל. העובדה שיוסף ויץ, שכיהן כמנהל מחלקת הקרקע והייעור של קק"ל והיה המנהל הראשון של מנהל מקרקעי ישראל, מספר את הסיפור, שהוא אף משמש כאחד מגיבוריו, מוסיפה מהימנות לסיפור, ומחייבת שהאגדה והמציאות תהינה קשורות זו לזו. בצילום – יוסף ויץ, בחצר ביתו בשכונת בית הכרם, שהיה בין מייסדיה. בחצר זו הוא מספר לאליעזר שמאלי את סיפורו של האורן השוכן בחצר מוזיאון רוקפלר. מקור הצילום: ספרו של יוסף ויץ "היער והיעור בישראל", מסדה 1970).

נזכיר רק שאת מוזיאון רוקפלר הקימו האנגלים, בתרומתו של ג'ון דיוויד רוקפלר הבן, כדי לאצור בו את ממצאי החפירות הארכיאולוגיות בארץ ישראל, זאת בניגוד למנהגם במחוזות אחרים של האימפריה, מהם לקחו את הממצאים החשובים למוזיאון הבריטי בלונדון. השטח עליו הוקם המוזיאון (ע"י חברה איטלקית) היה ידוע ככרם א-שייח', על שמו של שייח' מוחמד אל-ח'לילי (החברוני), שהיה המופתי השאפעי של ירושלים במאה ה-18. בשנת 1711 בנה אל-ח'לילי בית קיץ (קאסר = ארמון, טירה) מחוץ לחומת העיר, מול שער הפרחים, בית דו-קומתי הקיים עד היום. הבריטים רכשו שטח בן 32 דונם, שבו עצי זית עתיקים, בית הקיץ של אל-ח'לילי ולידו אורן ירושלים גדול ובא בימים. הבית ועץ האורן נכללו בשטח המוזיאון. הצילום הבא צולם לפני הקמת המוזיאון ונראים בו שרידי ביתו של אל-ח'לילי ולידו האורן הענק. (לצילום נוספו אח"כ צבעים). מקור הצילום: ויקימדיה.

בצילום הבא נראים גם עצי הזית של כרם א-שייח'. שימו לב לאדם העומד למרגלות העץ לשם הערכת גובהו. כיוון הצילום ממערב למזרח ובאופק נראה המגדל בשכונת א-טור במרומי הר הזיתים.

ומאותה זווית ונקודת-מבט ממש נעשה הציור הבא בשנת 1879 על ידי הצייר John Douglas Woodward . הציור התפרסם בספר בן ארבעה כרכים בשם Picturesque Palestine, Sinai, and Egypt, שיצא לאור בשנים 1881 – 1883, בעריכתו של קולונל צ'ארלס וויליאם וילסון ששימש כמהנדס וארכיאולוג בקרן לחקר א"י (P.E.F). שימו לב לכפר א-טור בראש הר הזיתים.

אבן הפינה של המוזיאון הונחה בטקס רשמי וחגיגי בנוכחות הנציב העליון סיר ג'ון צ'אנסלור בתאריך 19.6.1930. המוזיאון נפתח לקהל בתאריך 13.1.1938, אך טקס הפתיחה בוטל בשל רציחתו של הארכיאולוג ג'יימס לסלי סטרקי, ע"י ערבים, בדרכו מחפירות תל-לכיש אל הטקס. חרסי "מכתבי לכיש" שגילה סטרקי בחפירתו מוצגים במוזיאון רוקפלר. בצילום: הנציב העליון נואם בטקס הנחת אבן הפינה.

בצילום שנעשה כנראה מראשו של המגדל המתומן לעבר החצר הפנימית של המוזיאון, נראה עץ האורן הענק מתנשא מאחורי המבנה. ביתו של שייח' אל-ח'לילי (כאן עדיין חרב למחצה) שופץ ובו שוכנת מחלקת השימור של רשות העתיקות.

וכעת נחזור לאליעזר שמאלי, המספר מפי יוסף ויץ על האורן שבחצר מוזיאון רוקפלר. תחילה מציג שמאלי את האורן הישיש. שימו לב לדברים שהוא שם בפיו של השומר הערבי, המפליג בסברות מופרכות על גילו של העץ ומנכס אותו לגיבורי האיסלם.

וכעת לסיפור עצמו:

(המשך הקטע הסרוק): ביהודה, בשומרון ובגליל להוריק ולהפיץ ריח שרף חריף ונעים". וממשיך ושואל יוסף ויץ: "מאין הופיע עץ-מחט מופלא זה בארצנו ומי הביאו לכאן? אורן-ירושלים ישיש זה, אשר נתן לנו שבעים-מליון צאצאים רעננים, איך הגיע הוא אל חלקת הטרשים אשר מצפון לחומת ירושלים העתיקה, ומי נטעו שם?"

כאן אני עושה כמה דילוגים ברצף הטקסט של הסיפור ומגיע אל העיקר. שמאלי מכניס אל המערכה שחקן חיזוק רציני – את משה מונטיפיורי, השר משה מונטיפיורי, הנדבן הגדול, בעל תואר האצולה מאת המלכה ויקטוריה, שניצל את קשריו עם מנהיגי העולם לשתדלנות למען אחיו היהודים, ופעל להצילם מעלילות דם והתנכלויות. יוסף ויץ (המכונה כאן גם "בעל-הגן") מספר כיצד, כילד באוקראינה, ראה בביתם של ידידי המשפחה את תמונתו של מונטיפיורי, והדבר קירב אותו אל הציונות ואל רעיון העלייה לארץ ישראל. ואכן, במלאת למונטיפיורי 100 שנים (1884) הופצה בקהילות היהודיות ברחבי העולם תמונתו בצירוף שיר תהילה שכתב י.ל. גורדון. התמונה שימשה לגיוס תרומות.

מקור התמונה – הספר "ספר מאה שנה" מאת יצחק טריואקס ואליעזר שטינמן, 1938

פרשת עלילת דמשק משמשת אף היא כרקע וכמרכיב עלילתי בסיפורו של שמאלי. בשנת 1840 נעלמו נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי בדמשק. הקהילה היהודית הואשמה ברציחתם לשם שימוש בדמם לאפיית מצות. הקונסולים של צרפת ואוסטריה תמכו אף הם בעלילת הדם. נכבדי העדה ורבניה וכן עשרות ילדים יהודים עונו וחלקם הומתו. משה מונטיפיורי הצליח לשכנע את הסולטן התורכי להכריז כי חל איסור להפיץ את עלילת הדם. אך למעשה מי שפעל אצל מושל דמשק באותה עת – מוחמד עלי – לשחרור האסירים שנותרו בחיים היו אדולף כרמייה ומשפחת רוטשילד.

וממשיך שמאלי: "כאן אנו מגיעים סוף-סוף אל האורן. שמונה שנים לאחר עלילת-הדם בדמשק שוב ביקרו יהודית ומשה מונטיפיורי בארץ. זה היה, כמדומני, ביקורם השלישי בארץ-ישראל. ספינתם הקטנה הגיעה ליפו, והמרכבה הועלתה לחוף. משה ויהודית המאושרים הודו לאלוהי ישראל שהעבירם בשלום את הים, חילקו צדקה לעניים ועלו למרכבתם; השומרים החמושים עמדו על הדוכנים שמסביב למרכבה; הרכב הצליף בשוטו באוויר ומשך במושכות – והאורחים הנכבדים יצאו בדרך לירושלים" צר לי "לקלקל" את הסיפור הציורי עם עובדות היסטוריות. ביקורו השלישי של מונטיפיורי בארץ-ישראל התרחש תשע שנים לאחר עלילת דמשק, בשנת 1849, אך ללא המרכבה המפורסמת, שכן זו לא הגיעה מעולם לארץ-ישראל בימי חייו של מונטיפיורי, ובוודאי לא יכלה המרכבה הכבדה להגיע לכאן כמתואר באמצעות ספינה שהגיעה ליפו, משום שכידוע לא יכלו הספינות שעגנו מול נמל יפו להגיע אל החוף והנוסעים והכבודה היו מושטים אל החוף בסירות קטנות. לאחר מותו של מונטיפיורי עברה המרכבה בין שני בעלים ובשנת 1909 נרכשה על ידי בוריס שץ עבור בצלאל, שם נזנחה במשך שנים רבות ואף הוצתה, עד ששוחזרה בשנת 1986 והוצבה בטחנת הרוח.

והנה, לאחר כמה עיכובים, הגענו ללב העניין, וכל מרכיבי העלילה מובילים אל שיאה:

הערה: מערת חצר המטרה המוזכרת בסיפור מצויה בקרבת שער שכם, מצפון לחומה, ועל פי המסורת זוהי חצר המטרה אליה הושלך ירמיהו הנביא.

ובכן, אם נסכם בקצרה את מה שלכאורה סיפר יוסף ויץ לאליעזר שמאלי, עץ האורן הגיע מסוריה וניטע לכבודו של מונטיפיורי בשנת 1849. זאת לעומת הסיפור הרווח, שעל פיו את העץ נטע שייח' מוחמד אל-חלילי, בסביבות 1711, מזרעים שהביא ממקום מוצאו חברון. איזו גרסה היא הנכונה? בהנחה ששתיהן מבוססות על פולקלור ואגדות, מי מהן קרובה יותר למציאות? מייד נראה שגם אנשי המדע יוצרים לפעמים מיתוסים בלתי מבוססים ומוסכמות מדעיות שגויות.

לא בכדי קשר שמאלי את אורן ירושלים לסוריה. שמו המדעי של העץ Pinus halepensis , כלומר אורן חלבי, על שם העיר חַלַבּ בירת מחוז חלב בצפון-מערב סוריה, ניתן לו בשנת 1768 על ידי הבוטנאי מילר. כולנו למדנו מפי מורינו הבוטנאים שמילר העניק לאורן את שמו משום שמצאו גדל בר בחלב שבסוריה. אולם זוהי טעות. באזור חלב לא גדל אורן ירושלים כעץ בר. מין האורן הנפוץ שם כצמח בר הוא אורן ברוטיה, האורן הקפריסאי. מילר כנראה פגש בעץ שניטע בידי אדם. בחלב, העיר העתיקה שעד מלחמת האזרחים היתה העיר הגדולה ביותר בסוריה, היתה קהילה יהודית משגשגת, ובמקורות היהודיים ידועה העיר כארם צובא. לכן ניתן השם כתר ארם צובא לכתב היד העתיק של התנ"ך ששרד את השריפה בבית הכנסת של העיר. בספרים הישנים נקרא אורן ירושלים אורן ארם צובא, ניסיון ראשון לגייר את העץ, עד שבשנת 1928 החליט וועד הלשון העברית ששמו העברי יהיה אורן ירושלים, מתוך ההנחה שזהו עץ מקומי שהיה נפוץ מאוד בארץ ישראל בעבר וכיסה ביער צפוף את הרי הארץ. (הראשון שהעניק לעץ בשנת 1755 את השם אורן ירושלים היה Duhamel שקרא לו ללא סיבה מדעית Pinus hierisolimitana מאחר והשימוש בשם ירושלים לצמחים היה נפוץ מאוד אז). אולם הדיעה הרווחת כיום בין חוקרי היער היא שאורן ירושלים לא היה מעולם נפוץ בארץ ישראל כעץ בר, מאחר ואין לכך תימוכין בעדויות נוסעים ובמימצאים ארכיאולוגיים וגם במקורות איזכורו נדיר (השם "ארן" מופיע פעם אחת בלבד בתנ"ך). בעת החדשה נמצאו רק מספר מצומצם של מוקדים בהם אורן ירושלים מצוי כעץ בר: בכרמל, בשומרון ובגלעד, באזור חברון, באזור ירכא ובהרי יהודה. מוכרת במיוחד קבוצת האורנים בשמורת המסרק, ליד בית-מאיר (לשעבר בית מחסיר), שגילם כ-140 שנה. העצים שרדו בשל קרבתם לקבר השייח' אחמד עג'מי שעל פי המסורת היה הספָר של מוחמד. נטיעות ראשונות של אורן ירושלים ואורן הצנובר (לשעבר נקרא אורן הגלעין ואורן הסלע) נעשו על ידי הטמפלרים בחיפה בסוף המאה התשע-עשרה, מזרעים שמקורם כנראה באיטליה. מחלקת הייעור של המנדט הבריטי הרבתה לטעת אורנים וכמובן גם קק"ל. בתחילה היה האקליפטוס העץ השכיח ביותר ביערות קק"ל, אך בהדרגה, ובייחוד עם המעבר לייעור האזורים ההרריים, תפס אורן ירושלים את הבכורה, עד שהפך למין העץ העיקרי וכמעט הבלעדי ביערות קק"ל. רגישותו לשריפות (בגלל התכולה הגבוהה של שרף) ולמזיקים (תהלוכן האורן, איצריית האורן) גרמו להפסקת הנטיעות המסיביות במין זה, ובשנים האחרונות את מקומו תופס במידת מה האורן הקפריסאי ומגוון העצים ביער גדל.

אחד המאפיינים של אורן ירושלים הוא הכיפוף של עוקץ האיצטרובל בעת התבגרותו. ניסיתי לצייר זאת:

הבה נראה מה כותב יוסף ויץ על העץ במוזיאון רוקפלר כאשר הוא יוצא מבין דפי האגדה ושב למציאות בספרו היער והיעור בישראל.

בפרק "אילנות בירושלים וסביבתה" מקדיש ויץ תשעה עמודים לאורן במוזיאון רוקפלר ולעוד כמה מישישי האורנים בירושלים. הנה אחד מעמודים אלו הכולל צילום האורן משנת 1968, לאחר ששבנו אליו לאחר מלחמת ששת הימים (השוו לגובה האנשים שלידו):

בניגוד לדברים שאליעזר שמאלי שם בפיו של ויץ על כך ש"מעץ זה שעל-שם מונטיפיורי לקחנו בראשית המאה אצטרובלים גדולים", בספרו הביוגרפי-מדעי הוא כותב שראה עץ זה לראשונה לפני כעשרים שנה (כלומר 1948) ולא מזכיר כלל את היותו של העץ המקור לכל שבעים-מיליוני עצי האורן שגודלו מזרעיו (החל משנת 1920). ואוי ליער שכל עציו מקורם בעץ אחד, ויהא אפילו החסון והיפה בעצים, ואין ביניהם שונות גנטית. כידוע, יובאו, הן ע"י האנגלים והן ע"י קק"ל, זרעי אורנים ממערב אירופה, וכמובן שנלקחו זרעים גם מאורנים הגדלים בר בישראל במקומות שונים.

בהמשך הפרק מקדיש ויץ כמה עמודים לתיאור המאמצים שנעשו לקביעת גילו של העץ בעזרת קידוחים וספירת טבעות. גילו של העץ הוערך בשנת 1967 כ- 226 שנים. אם נוסיף את השנים שחלפו מאז ועד קריסת העץ בשנת 1996 (29 שנים) נגיע לגיל 255 שנים. ואכן, לאחר קריסתו נמדד גיל העץ ונמצא שהוא בן למעלה מ-240 שנה. תוחלת החיים של אורן ירושלים היא בד"כ 80 – 100 שנים, ולכן ישיש מופלג בשנים זה הצליח להגיע לשיבה טובה ונדירה. על פי סיפורו של שמאלי (העץ ניטע ב-1849) צריך להיות העץ בן כ-130 שנה "בלבד" כאשר פורסם הספר "זהב בירושלים". ואילו אם נאמץ את הגיל המדוייק של העץ, ניווכח שהוא אכן ניטע בראשית המאה ה-18, כפי שמיוחס לשייח' אל-חלילי. אם עדיין לא איבדתי אותכם הקוראים, בסבך החישובים, אוסיף שבכתב-עת גרמני פורסם בשנת 1885 דיווחו של ד"ר לפילוסופיה בשם וולף, המספר כך: "מתחת לאורן היפה והגבוה, במקום הנקרא "כרם א-שיח' ", בין שער דמשק והפינה הצפונית-מזרחית של העיר, מתכנסות "מסיבות ספל-קפה", אותן הנהיג הקונסול Rosen בשנת 1860. תיירים ואורחים רמי-מעלה נוהגים להקים תחתיו מחנות אוהלים". אם אכן ניטע העץ בשנת 1849, לא היה מגיע עד שנת 1860 לגובה ומעמד המאפשרים להקים מתחתיו מחנות אוהלים. ואגב – לאחר מותו בטרם עת של האורן ברוקפלר "צנובר מונטיפיורי", תפסו את מקומו, כאורנים הישישים ביותר בישראל, שני עצים בחצר הפטריארכיה הארמנית בירושלים.

אליעזר שמאלי נתלה באילנות גבוהים ושם בפיו לכאורה של יוסף ויץ אגדה יפה על האורן הישיש אשר בחצר מוזיאון רוקפלר. אל התבשיל הוסיף את יהודי סוריה, את משה מונטיפיורי ומרכבתו, את שנים-עשר השבטים, את בית המקדש השלישי ועוד כהנה וכהנה. כידוע, כל האומר דבר בשם אומרו… וגו' אך באגדה זו לא הביא שמאלי גאולה לעולם.

מוזיאון רוקפלר הוא חלק ממוזיאון ישראל ומקום משכנה של רשות העתיקות. מיקום לא נוח וקשיי נגישות מקשים על ההגעה למקום המרתק, המשמר את העולם המנדטורי. אני ממליץ לבקר במקום ולו בשביל הספרייה שנשמרה מימי המנדט וכיסוי השעם של הרצפה, שתפקידו להבליע את רעש צעדי המבקרים.

נתרגע בהאזנה ליצירתו של המלחין אוטורינו רספיגי – האורנים של רומא (Ottorino Respighi :Pini di Roma)

תודה לידידי הטוב פרופ' צביקה מנדל.

75 איג ופקטורובסקי

בימים אלה השלמתי את עריכתו של סרט דוקומנטרי אודות הגן הבוטני שעל פסגת הר הצופים. הסרט מנסה לגלות את סוד קסמו של הגן ומתאר את המרקם האנושי המיוחד הקיים בו (הסרט יוקרן ביום העיון השנתי של הגן הבוטני בקמפוס הר הצופים, בתאריך 23 למרס 2017). גן זה, שבו מוצגים צמחי הבר של ארץ ישראל, הוקם בשנת 1931 על ידי אלכסנדר איג (מקובל לציין גם את פרופסור אוטו וארבורג  , בוטנאי ונשיא ההסתדרות הציונית, בהקשר זה), והיה הגן הבוטני הראשון בארץ ישראל לצמחי ארץ ישראל (קדם לו הגן במקווה ישראל שאחת ממטרותיו העיקריות היתה אינטרודוקציה של מיני צמחים מחו"ל).

בעת הכנת הסרט התוודעתי לאלכסנדר איג (Eig), ממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל ול"ידיד עלומיו ואהוב נפשו, חברו לעבודת הטבע" אליעזר פקטורובסקי. את סיפורם ההרואי והטרגי של שני ענקי הבוטניקה האלו, ידועי החולי והמחסור, אשר מתו בדמי ימיהם, מתאר סופר-הילדים הנודע ("אנשי בראשית", "בני היורה" ועוד 20 ספרים) המחנך ומורה-הטבע, חתן פרס ישראל (1957) אליעזר שמאלי, בספרו "החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל" (עם עובד, 1972). בשולי הרשומה, בסעיף "הערות העורך" אשלים כמה דברים על תרומתם המדעית של השניים, וביחוד איג. נזכיר גם את האשה אשר הפכה את השניים לקרובי משפחה.

smoly-1

smoli-2

smoly-3 smoly-4

smoly-5

smoly-6

בעת שרותו בגדוד העברי לקה פקטורובסקי במחלת השחפת אשר הביאה למותו בגיל 29 בשנת 1926. המשוררת רחל כתבה לזכרו (ולזכר חברה בנימין קווינט, ממייסדי תאטרון הבימה, אשר נפטר אף הוא באותה שנה משחפת) את השיר "כאלה באביב ימותו". שיר זה משמש מאז להספדם של מי שנפטרו באביב ימיהם בטרם עת.

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ,

אֲנִי יוֹדַעַת זֹאת,

חַיִּים יִגְאוּ, חַיִּים יָרֹנּוּ

בְּרִבֹּאוֹת קוֹלוֹת:

כָּל הַדְּבָרִים יִהְיוּ לְפֶתַע

גְּלוּיִים לְמֵרָחוֹק

וְהָאָדָם יִבְטַח בְּאֹשֶׁר

בְּהִיר נֶפֶשׁ כְּתִינוֹק:

חִידַת חַיִּים תִּהְיֶה מוּבֶנֶת,

צוּקַת חַיִּים – קַלָּה.

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ –

בְּרָכָה הִיא אוֹ קְלָלָה?

את השיר אפשר לשמוע בסרטון יוטיוב כאן מפי דורית ראובני, דני כץ וחנן יובל, שאף הלחין את השיר.

אלכסנדר איג נפטר ממחלת הסרטן ביולי 1938 בהיותו בן 44 שנים. חודש אחר כך הופיע מקבץ של הספדים בעתון "דבר". בין הסופדים לאיג היה גם יהודה שרתוק מקיבוץ יגור, אשר הכיר את איג כספרן מטעם הסתדרות העובדים, העובר מיישוב ליישוב ובין גדודי העבודה ומחלק ספרים, ועל גבו מלבד הספרים הכבדים גם מכבש הצמחים. שרתוק מנצל הספד זה על מנת להעלות גם את זכרו של פקטורובסקי

shertok

"ועם הוליכנו את איג אך זה עתה אלי קבר, לא נוכל לבלי העלות בזכרוננו את ידיד עלומיו אהוב נפשו וחברו לעבודת הטבע אליעזר פקטורי אשר זה כבר נלקח מאתנו. זה האיש אשר עינים-תכלת היו לו ותום להן בטוהר עיני ילד ומוח לו חריף, מנתח ורב-שלוחות של תלמיד-חכם גדול. ואך כלי-גופו סדוק היה וישבר. הן לו ספדה רחל: "כאלה באביב ימותו, אני יודעת זאת". גולל קברו גנז לעולמים וכמעט סגר בעדינו את ראשית בכורי רוחו, אוצר של ידיעות בחקר טבע הארץ ועוברים לא-ראו-אור של יצירות מחקר מקוריות נחנקו ונספו בעצם פרכוסם. את כאבי על מותם ועל חורבן חייהם אצפון בלבבי ועמי אשאנו בכל אשר אלך."                                                  יגור. אב תרצ"ח.   יהודה שרתוק

יהודה שרתוק הוא אחיו של משה שרתוק, הלא הוא משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. יהודה שרתוק היה מורה למוסיקה (בין תלמידיו יורם טהר לב), מלחין ומנצח מקהלות. הוא הלחין את שירי רחל (ביניהם: אל ארצי, שי, רחל, ספיח) והמוכר והאהוב מבין לחניו הוא שירה של רחל ואולי (ואולי לא היו הדברים מעולם). כאן אפשר להאזין לביצועה של אסתר עופרים לשיר זה.

שנתיים לפני מותו של אליעזר פקטורובסקי נשא אלכסנדר איג לאשה את אחותו של פקטורובסקי, איטה שטיין-פקטורובסקי (כנתה עצמה איטה פקטורית) וכך הפך חברו הטוב לגיסו. לאיטה היו אלו נישואיה השניים והיה לה כבר בן בשם דניאל. איטה היתה ביולוגית ומורה לטבע. היא חיברה ספר ילדים מקסים בו היא מלמדת את ילדי ישראל באופן דידקטי ומדעי על צפונותיה של שלולית החורף, על בעלי החיים הזעירים והאצות שבה. הספר כתוב כיומנו של תלמיד בבית ספר בירושלים ובאמצעותו אפשר לחוות את הווי החיים בירושלים בכלל ושל הילדים בבית הספר בפרט, בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.factorit-book-1

factorit-book-2

איטה מקדישה את הספר, אשר יצא לאור בשנת 1945, לבעלה איג ולאחיה אליעזר פקטורובסקי: "אשר נשמתם צרורה בצרור חיי".

factorit-book-3

factorit-book

factorit-book-4

הערות העורך

כאמור, היה איג ממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל. הוא סייר בכל פינות הארץ ובארצות השכנות, אסף והגדיר צמחים והקים, החל משנת 1920, את העשבייה הקיימת עד היום באוניברסיטה העברית בירושלים. מלבד תרומתו בתחום הסיסטמטיקה והכרת צמחי הארץ והמזרח התיכון בכלל, היה איג חלוץ בשני תחומים חדשניים בזמנו – פיטוגיאוגרפיה – תפוצתם הגיאוגרפית העולמית של הצמחים ומהיכן הגיעו לבתי הגידול שלהם בישראל; ופיטוסוציולוגיה – חברות הצמחים.

בשנת 1925 מפרסמים איג ופקטורובסקי את "לוחות להגדרת המשפחות של צמחי א"י" שהיה מגדיר הצמחים העברי הראשון. הנה הפרסומת שהופיעה בעתון "הפועל הצעיר"

magdir

בשנת 1927 מפרסם איג את ספרו המקיף "על הצומח של ארץ ישראל" ובשנת 1931 יוצא לאור המגדיר המלא של צמחי ישראל, על סוגיהם ומיניהם (לא רק משפחות הצמחים כקודמו) אותו חיבר עם תלמידיו המצטיינים וממשיכי דרכו מכאל זהרי ונעמי פיינברון.לתחום הפיטוסוציולוגיה הוא מתוודע בביקורו במונפליה, צרפת, בפגשו את ממציא ענף בוטני זה, Braun Blanquet, פגישה המטביעה את חותמה על מחקריו מכאן ואילך. על מנת לחקור את חברות הצמחים במקום בו הן שולטות במרחבים עצומים, הוא יוצא החל משנת 1931 לסיורים מקיפים לסוריה, תורכיה ועיראק. האיש החולה והחלוש מטפס בקור ובשלג על הרי הטאורוס, אמנוס והלבנון ויערות כורדיסטאן ומביא לקהילת הבוטנאים מידע פורץ דרך על העצים וחברות הצמחים שם. במקביל הוא ממשיך לפתח את הגן הבוטני שעל הר הצופים, בו גדלים הצמחים על פי מתכונת בתי הגידול וחברות הצמחים שבטבע. את חזונו לגבי אופיו של הגן הגדיר כך: "התבוננות אקולוגית – או היחס בין אורגניזמים לבין סביבתם – מהווה את החלק העיקרי של תכנית הגן שנחנך רשמית ב- 1 למאי.". גישה אקולוגית זו היתה חדשנית מאוד והקדימה את זמנה בעשרות שנים. איג תרם רבות גם לבוטניקה שימושית תוך שהוא מקדם את הידע הבוטני העצום שרכש במהלך 18 שנות מחקריו לטובת החקלאות והייעור בארץ ישראל המתחדשת.

alexander_hig-kever

קברו של אלכסנדר איג בהר הזיתים