ברשומה זו אנו ממשיכים להכיר אנשים מיוחדים על פי ספרים שכתבו, ספרים המשקפים גם את התקופה בה חיו ופעלו.
א.
שלומית פרידה פלאוּם – “התרמילאית” הארצישראלית הראשונה.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
בשנת 1935 כתבה שלומית פרידה פלַאוּם את הספר “בת-ישראל נודדת” בו היא מתארת את פרשיות חייה המיוחדים, את מסעותיה בעולם ואת האישים עמם נפגשה. הספר מלווה בצילומים והקדשות של האישים אותם פגשה ובאיורים מעשה ידיה.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
שלומית פלאום נולדה בליטא בשנת 1893. היא נשלחה ללמוד בסמינר יוקרתי לגננות בפרנקפורט, גרמניה, בשיטת פיסטלוצי-פריבל. בהיותה בת 18 עלתה לישראל (1911) והחלה לעבוד כגננת בעיר העתיקה בירושלים, מטעם חברת “עזרא”. כך מתארת שלומית את יומה הראשון במקום עבודתה בירושלים, בארץ בה יש לדבריה “רק שני מעמדות – המרמים והמרומים”:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
שלומית יצאה למסעות רבים בארץ ישראל ובארצות השכנות ואף עבדה כגננת בדמשק. היא נסעה לבירות אירופה ופגשה באנשי רוח ואנשי חינוך, ביניהם הרופאה מריה מונטסורי, שפיתחה שיטת חינוך חדשנית. בארצות הברית פגשה שלומית לראשונה את המשורר ההודי רבינדרַא-נַת טַאגור. בשנת 1922 יצאה להודו, לאשראם של המשורר טאגור – שַנטיניקֵטַן (נווה השלום) שם שהתה לצידו של המשורר שהעריצה, למדה את שפת הסנסקריט וטיילה בכל רחבי הודו והרי ההימליה. שלומית אף נפגשה עם מאהטמה גנדי (“אליו נמשכה כבחבלי קסמים”) ויצאה להתחקות אחר אורחות חייהן של הקהילות היהודיות בבומביי (בני ישראל) וקוצ’ין, אליהן הביאה את “בשורת ארץ ישראל” מטעם ההסתדרות הציונית וקרן היסוד. השיר אותו כתבה שלומית על רגשותיה כלפי הודו, לצד דיוקנו של טאגור המוקדש לה:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
קהילת היהודים בבומביי (היום מומבאי):
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
בשנת 1924 חזרה שלומית לארץ ישראל, פתחה גן פרטי בתל אביב והרצתה ברחבי הארץ על הודו, אך יצר הנדודים גבר עליה והיא שוב יצאה למסעות אינטלקטואליים באירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה. היא נפגשה עם אנשי-שם רבים, ביניהם: רודולף שטיינר, ג’ון דיואי, שלמה שילר, קרישנמורטי, הלן קלר, דוד ששון, פרל בק ואפילו עם שירלי טמפל. רשמיה מן הארצות בהן ביקרה ומן האישים עמם נפגשה מתוארים בספרה, כאשר התיאורים המפורטים והנלהבים ביותר מוקדשים להודו (“הודו ארץ-הפלאים”).
כאשר נפטר המשורר טאגור, כתבה שלומית ספר נוסף (1946) ובו תרגומים של שירי המשורר, הגותו וחליפת המכתבים בינו לבין שלומית, אשר נמשכה עד לפטירתו.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
שלומית פרידה פלאום סיימה את חייה בעוני ובחולי ומתה, ערירית, שכוחה ובלתי מוכרת, בשנת 1963. בעוד שבאירופה ובארצות הברית נחשבה לדמות רצויה ומכובדת והוזמנה להרצות ולייצג את ארץ ישראל והציונות, בארץ התייחסו אליה בחשדנות ובזלזול כאל תמהונית, בשל דיעותיה המתקדמות (בשדה הפמיניזם והפדגוגיה) ואולי אף בשל לבושה הבלתי מקובל, בגדים אותם הביאה מהודו. שמה ופעלה נשכחו לחלוטין. בזמנה היה זה נדיר ובלתי מקובל שאשה יוצאת בגפה למסעות לקצווי עולם, מדמשק וקהיר ועד האוורסט.
ב.
אייבי נתן
יש מי שבוחר לספר את סיפור חייו כסיפור דמיוני, בגוף שלישי ולא בגוף ראשון. כזה היה אייבי נתן, הטייס, פעיל השלום והבוהמיין. בשנת 1961, שלוש שנים לאחר שפרש מתפקידו כטייס וקברניט באל-על, יצא לאור ספרו “שכר התאווה“. זהו ספרון קטן וצנום, “ספר כיס” בכריכה רכה, אשר שיני הזמן לא היטיבו עמה. הספר כתוב בסגנון ה”רומן הרומנטי” ומתאר את קורותיו של משולש אהבים בלונדון – הקברניט אלן ג’, אהובתו נאדין ובעלה.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
על אף שעל כריכת הספר הפנימית נכתב שכל הדמויות בספר הן פרי דמיונו של המחבר, הרי שגיבור הספר, אלן הוא בעל ביוגרפיה דומה להפליא לזו של מחבר הספר אייבי נתן:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הספר מייצג את התקופה בחייו של אייבי אשר קדמה לפעילותו הציבורית, כלוחם שלום וכמארגן ותורם לפעילות הומאניטרית בישראל ובמוקדי אסון רבים בעולם.
הערות העורך
חוקרת הספרות נורית גוברין ערכה מחקר על שלומית פלאום ואיששה את הפרטים הכתובים בספרה של שלומית “בת-ישראל נודדת” כאמיתיים, כלומר שאינם פרי התפארות סתמית של הכותבת. את ממצאיה פרסמה נורית גוברין בספרה – נוסעת אלמונית : שלומית פלאום : חיים ויצירה, ירושלים : כרמל, תשס”ה 2005.
שלומית מתארת בספרה בפירוט רב, על ההיסטוריה והמנהגים של קהילות היהודים בהודו (בומביי וקוצ’ין) ועל הדרך בה הם משמרים את המסורת היהודית, על פי מראה עיניה ומה ששמעה מן האנשים עצמם ורבני הקהילות, אך גם ניכר ששלומית בקיאה במקורות היסטוריים מהימנים, אותם היא מזכירה בסקירתה. חלק מן המידע אינו עומד בקנה אחד עם המידע המצוי כיום באתרי האינטרנט (כגון ויקיפדיה) אודות הקהילות האלה, למשל – מהו ההבדל בין היהודים “הלבנים” ו”השחורים” בקהילת קוצ’ין.
כותבת שלומית על הודו: “נפל בגורלי לחדור לתוך לבה הפצוע של הודו ולתוך סבלותיה, להיות ידידה של הודו, ולהיות כמעט בתה, כאילו היתה הודו מולדתי השניה. תקותה היחידה של הודו מן ההמונים תבוא לה. המעמדות העליונים שמה ירודים בנפש וברוח. […] המערב חי על כתפי אסיה אלא שאין הוא יודע את טיבה”.
בהיותה על סיפון האניה בדרכה חזרה לארץ ישראל, מהרהרת שלומית: “לבי נתעצב. הן עזבתי אחרי דבר-מה אשר אהבתי. דמעות רתחו בעיני. לא יכלתי לשבת שוב לבדי. עליתי על משכבי וכל הלילה עבר עלי בין הזיה וחלום. אחרי ימים מספר הגענו לסודאן. ירדתי אל החוף לראות את העיר. ירד גשם טורד בשעה שעברנו את הים האדום, והכל נראה אפור ומשעמם.”